40: מוהר כפול: האמנם עבד יעקב שבע שנים עבור כל אחת משתי נשותיו?

יעקב, כך מסופר הגיע לבית דודו אשר בחרן (תחום תורכיה של ימינו), ושם פגש את רחל היפה. הוא התאהב בה וביקש לשאתה – אלא שכלות בעולם הקדום לא ניתנו חינם לבעליהן, כי אם תמורת מוהר נישואין, שניתן לאבי הנערה שנלקחה מביתו. יעקב שהגיע לחרן בכיסים ריקים, שילם את מוהר נישואייה של רחל ב-7 שנות עבודה, שבתומן, ניתנה לו לאה. בלית ברירה הוא עבד 7 שנים נוספות, ובכך הכפיל את מוהר נישואייה של רחל.

סיפור אהבתו הגדולה של יעקב, שחתר לעברה של רחל 14 שנים, נקבע בזיכרוננו הקולקטיבי כסיפור אהבה שדבר איננו עומד בדרכה . אלא שהסיפור מלא טעויות מצחיקות, שהופכות אותו לאבסורדי וחסר כל היגיון. בפרק זה אני מפרקת את סיפור האהבה המפורסם ביותר בעולם המערבי – ובונה אותו מחדש. נכון שבכך אני מוותרת על הרומנטיקה, אך הופכת אותו לסיפור הגיוני, שמתאים לזמנו ולימים שבהם חיו גיבורי הפרשה.

תמליל הפרק

משפחה שכזו:  האמנם עבד יעקב 7 שנים עבור כל אחת משתי נשותיו?

שלום לכל המאזינים ותודה שאתם מצטרפים לפרק נוסף בפודקאסט של התנך.

שרון, שותפי היקר, שוב עמוס בחזרות והצגות. ובינתיים, עד שימצא יום פנוי לבוא ולהקליט איתי, אני מקליטה מחדש פרקים שהקלטתי בתחילת דרכי כפודקאסטרית. וכמו כל פודקאסטרית התפזרתי לכל הכיוונים, והצורך להקליט בשנית חומר חשוב שהוקלט לראשונה אפוי למחצה, מובן מאליו.

את שלושת הפרקים הבאים אני מקדישה לסיפורם של יעקב ושתי נשותיו: לאה ורחל. בסיפורה של משפחה מאושרת זו, מצויים כל המרכיבים שמהם רוקחים טלנובלה:  אהבה, שנאה, תככים, רמאות, תהפוכות, טלטלות, קנאה ושברון לב – ואם שכחנו לציין משהו, אזי גם המשהו הזה כלול בסיפורנו.  

אספר בקצרה את הרקע שעומד בבסיס הפרק שלפנינו.   

שני דורות קודם לזמן סיפורנו, עזבו אברהם ובני משפחתו את אור, המוכרת לכולם בשם "אור כשדים".

בדרכם לארץ כנען עצרה המשפחה בחרן, שבתחום תורכיה. (חרן נמצאת  סמוך לקו הגבול עם סוריה של ימינו).  בחרן, תרח, אביו של אברהם הלך לעולמו. ונחור אחיו של אברהם, השתקע במקום והקים משפחה ומשק צאן משגשג.    

            אברהם ושרה המשיכו במסע, ולאחר שנים רבות נולד בנם, יצחק. משבגר יצחק, שלח אברהם את העבד שלו לחרן, לביתו של אחיו נחור, להביא משם כלה לבנו. רבקה, נכדתו של נחור הובאה לארץ כנען ונישאה ליצחק, ולשניים נולדו התאומים: עשו ויעקב.

            מכיוון שעשו הגיח ראשון לאוויר העולם, הוא נחשב בנו הבכור של יצחק, שהיה אמור לרשת את רכושו ומעמדו של אביו. וכדרך הזמן והמסורת, מעמדו היה גבוה מזה של יעקב, התאום השני שנולד מייד אחריו.

חלפו שנים.

התאומים בגרו והוריהם הזדקנו. 

משחש יצחק שיומו האחרון קרב, הוא ביקש לברך את עשו. הברכה הייתה מעין טקס שבו העביר האב את מעמדו לבנו הבכור, שהוכרז כיורשו וממשיכו – וכך התכוון יצחק לעשות.

המסורת שהציבה את עשו ראשון ליעקב, הייתה למורת רוחה של רבקה, שהעדיפה את התאום הצעיר על פני הבכור.  

לפיכך, החליטה האישה הנמרצת לנצל את חולשתו ואת עיוורונו של בעלה הישיש, כדי לנשל את עשו מירושתו ולהעבירה ליעקב.  היא פנתה אפוא אל בנה החביב ופתתה אותו לחבור אליה במזימתה, שלפיה יעקב יתחזה לעשו ויתייצב לפני אביו כאילו הוא אחיו התאום.

             המזימה צלחה ויצחק הזקן נפל לתוך הרשת שטמנו לו אשתו ובנו, ובירך את יעקב.

לא חלפה שעה ארוכה ועשו התייצב לפני אביו כדי לקבל את הברכה שאך חמקה מידיו. משנודע לו  מעשה המרמה שעשה עמו אחיו, הוא נשבע להוציאו להורג.  ליעקב שהיה חלש מעשו, לא נותרה ברירה אלא לנוס על נפשו לחרן, ולבקש מחסה בבית לבן, אחיה של אמו (שהיה נכדו של נחור, אחיו של אברהם).

עד כאן הרקע לדרמה הגדולה שתעסיק אותנו בפרק זה, שכל פרטיה כתובים בפרק כז שבספר בראשית, ומכאן נתקדם לפרק כט.

פרק כט שבספר בראשית מספר על היום שבו הגיע יעקב לבית לבן, אביהן  של לאה ורחל.

         על לאה, הבת הבכורה, נאמר שהיתה  רכת עיניים.  אנחנו לא יודעים מה היה הפגם בעינייה של לאה. אך ברור שהיה פגם כלשהו, שאם לא כן המחבר לא היה מציין זאת. לעומת זאת, על רחל, הבת הצעירה, נאמר שהיתה יפת תואר ויפת מראה ( כט, טז-יז).

        כפי שכולנו יודעים, משנחו עיניו של יעקב על רחל היפה, התהפכה נפשו בקרבו והוא התאהב בה עד כלות, ועד מהרה ביקש את לשאתה .

אלא שמכשול גדול עמד בדרכו של יעקב המאוהב,  וכדי להבין מה היה אותו מכשול, יש לקחת בחשבון שכלה בעולם הקדום לא ניתנה חינם לבעלה, אלא תמורת מוהר נישואים שאותו שילם אבי החתן, או החתן עצמו, לאבי הנערה שאותה רצה לשאת. וכאן חשוב להדגיש שמוהר נישואים ונדוניה הם שני דברים שונים לחלוטין. המוהר הוא התשלום שניתן לאבי הכלה (מייד נסביר מדוע ניתן), ואילו נדוניה זה רכוש או מתנות שמקבלת הכלה לעת נישואייה.

ומכיוון שמוהר הנישואין עומד בלב בסיפורנו, צריך להסביר את חשיבותו ומדוע ניתן. הנוהג המקובל בעולם הקדום ובחברה המסורתית, היה שביום נישואייה עזבה הנערה את בית אביה ועברה לחיות בבית משפחת בעלה. למן אותו יום, היא וילדיה השתייכו לבית הבעל שאליו עברה. המשמעות המעשית של מצב זה, היא שהילדים שילדה הנערה חיזקו את משפחת בעלה ואת החמולה שלו,  אך החלישו את המשפחה שממנה היא באה, שהפסידה את הילדים שילדה בתם.  ומוהר הנישואין שקיבל אבי הנערה, נועד לפצות על ההפסד הזה.

       ככל הנראה, מוהר הנישואין השכיח ביותר היה חילופי כלות. כל משפחה מסרה וקיבלה בת,  ובדרך זו נשמר האיזון בין שני הצדדים – ומי שמכיר את החברה הבדווית, ואת החברה המוסלמית, המסורתית, יודע שנוהג זה מתקיים גם בימינו.

ככל הנראה שמוהר שניתן בצורה של כסף, silver, או רכוש שווה כסף,  נועד לפתור מצב שבו חילופי כלות לא התאפשר, וזה המקרה של יעקב – וגם לכך מספק התנ"ך מספר דוגמאות לכך.

     הדוגמה הראשונה היא לא אחרת מאשר רבקה עצמה. לפי המסופר בפרק כד, שלח אברהם את העבד שלו למשפחתו שבחרן, זו המשפחה שעליה אנחנו מדברים עכשיו, כדי למצוא כלה ליצחק בנו.

מכיוון שלאברהם לא נולדו בנות, הרי שמלכתחילה חילופי כלות לא התאפשרו.  ולפיכך שלח אברהם מתנות יקרות למשפחות שבחרן, ששילמו את מחיר לקיחתה של רבקה מעימם.  

     דוגמה נוספת שבה חילופי כלות לא התאפשרו, היא כמובן מוהר הנישואין המקורי ויוצא הדופן ששילם דוד כדי לשאת את מיכל, בתו של שאול.

כתשלום מחירה של מיכל, דרש שאול שדוד יביא לו מאה עורלות פלישתים שהיו אויביו המרים.  הביא דוד לשאול 200 עורלות פלישתים ונשא את מיכל (שמ"א יח, כה-כז).

       הדוגמאות שהבאנו מדגישות את העובדה שכלה לא ניתנה חינם לבעלה. המוהר יכול היה להיות חילופי כלות, או כל רכוש אחר שניתן לאבי הכלה. כך או כך, האב לא מסר את בתו חינם לבעלה, ומדברי הכתוב עולה שדברים אלה היו ברורים ליעקב .

אך כיצד יעקב, שהגיע לבית לבן כפליט שכיסיו ריקים ומחוררים ישלם ללבן את מוהר נישואייה של רחל? 

כפי שכולנו יודעים מצב עניינים זה לא הרתיע את יעקב, ולא הפחית מנחישותו לרכוש את הכלה היקרה ביותר, יהא מחירה אשר יהא. לפיכך הוא התחייב בפני לבן לשלם את מוהר נישואייה של רחל בשנות עבודה. במשך שבע שנים הוא יעבוד במשק הצאן של לבן ללא שיקבל שכר, ושנות העבודה האלה ייחשבו כמוהר נישואייה של רחל (כט, יח-כ) . לבן הסכים לעסקה ויעקב שבבית אביו חי חיי בטלה מתוקים, רתם עצמו במרץ לעבודה והחל למנות את הימים שהפרידו בינו לבין אהובתו. ציטוט קצר מפרק כט:

וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב  אֶת רָחֵל; וַיֹּאמֶר  אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים,  בְּרָחֵל בִּתְּךָ  הַקְּטַנָּה.  וַיֹּאמֶר לָבָן:  טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ , מִתִּתִּי אֹתָהּ  לְאִישׁ אַחֵר; שְׁבָה  עִמָּדִי.  וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל  שֶׁבַע שָׁנִים, וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים  בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ.   תו מוסיקאלי.

בתום שבע שנות העבודה פנה יעקב ללבן ותבע ממנו לקיים את חלקו בהסכם.

אלא שללבן, כמו לאחותו רבקה היו סדרי עדיפות משל עצמו.  וסדרי עדיפות אלה דחקו הצִדה את נוהג הזמן והמקום, שלפיהם תחילה יש להשיא את הבת הבכורה ורק אח"כ את אחותה הצעירה.

            אך משהגיע ליל הנישואים המיוחל, "נזכר" לבן שתחילה עליו להשיא את בתו הבכורה, את לאה, שהיתה כנראה הרבה פחות יפה מאחותה הצעירה – בעיה   .

כדי לפתור את הבעיה, החליט לבן לערוך משתה חגיגי לכבוד נישואייהם של יעקב ורחל, שאליו הזמין את כל אנשי עירו. ובזמן המשתה התערבבה אצל יעקב שמחת ההתאחדות הצפויה עם מלכת חלומותיו יחד עם החששות הנלווים לליל התייחדות ראשונה.  וכדי להפיג את ההתרגשות ואת הפחד, הוא לגם  מעט יין. אחר כך הוא שתה עוד כוס יין, ואולי גם כמה כוסות נוספות. ומשפגו חששותיו והוא היה מוכן לצאת ולמלא מצוות חתן בליל  כלולותיו, יעקב כבר לא היה מסוגל להבחין בין אהובתו היפה, לבין אחותה שהמתינה בשקט על יצועו.

שכן, בשעה שיעקב לגם כוס יין אחת ועוד אחת, החליף לבן בין בנותיו וטמן את לאה במיטת כלולותיה של רחל.  ובבוקר, כאשר נעור החתן המאושר ופנה לנשק את אשתו האהובה שאת מנעמי גופה טעם לראשונה שעות אחדות קודם לכן , הוא גילה לחרדתו שעל יצועו שכבה לאה, שאותה לא התכוון לשאת!

אין ספק שנישואיו ללאה היו תרמית אכזרית ובלתי צפויה.  ויעקב אץ אל חותנו כדי למחות באוזניו על  שהוליך אותו שולל.  ולבן שמן הסתם התכונן לקראת הפגישה, השיב בשוויון נפש שאין זה מקובל להשיא את הבת הצעירה לפני אחותה הבכירה. ואם יעקב עדיין מבקש לשאת את רחל, יהיה עליו לשנס את מותניו פעם נוספת,  ולהתחיל בשנית למנות עוד שבע שנות עבודה – וכך אכן היה. יעקב חזר לנקודת ההתחלה ובכך, למעשה, הכפיל את מחיר מוהר נישואיה של רחל. משתמו שבע שנות העבודה השניים,  רחל  ניתנה לו לאישה (בראשית כט, כה-ל) – סוף טוב אלא ששום דבר לא טוב. תו מוסיקאלי

האמנם עבד יעקב ארבע-עשרה שנים בעבור רחל?

סיפור אהבתו של יעקב לרחל כה נגע ללִבנו, עד שלא נתנו דעתנו לכך שמשהו אינו מתיישב עם שתי הקבוצות של שבע שנות עבודה שנחשבו מוהר נישואייה של רחל.   והאמת היא שלתוך סיפור האהבה המפורסם חדרו טענות אבסורדיות וטעויות חשבוניות מגוכחות, והוא קורס כמגדל קלפים שהקלף התומך בבסיסו נשלף החוצה.  ומכיוון שאנחנו לא רוצים לקלקל את סיפור האהבה המפורסם בתנך (דבר שנעשה בהמשך), נחזיר את הקלף למגדל שקרס ונכונן אותו  מחדש.

בתכניות רבות בעבר דיברנו על כך שגיל הנישואים המקובל של נערות שחיו בעולם הקדום היה בסביבות 11 שנים.  ילדות אומללות נישאו בגיל צעיר מזה, ובנות המזל נישאו כשהיו בנות 12. זה היה המצב, ואנחנו שחיים בעולם המערבי, המודרני, צריכים  לברך על כך שהדבר אסור בימינו.

            אך כרגע השיפוטיות שלנו איננה רלווטית, משום שאנחנו מדברים על עולם שבו ילדות בנות 11 שנים כן ניתנו לנישואים. ולפיכך המכשלה הגדולה שעומדת בייסוד שתי הקבוצות של 7 שנות עבודה ששילם יעקב עד שנשא את רחל , מזדקרת מייד.

נעשה קצת חשבון.

רחל הייתה רועת צאן כאשר יעקב הגיע לחרן (כט, ו-י). בחברות שבהן ילדות רועות את עדר המשפחה, כמו אצל הבדווים, מדובר בילדות בנות שבע או שמונה שנים. וכאן צריך לציין שלאחר נישואייהן, הן נשארות במאהל המשפחה ולא יוצאות יותר עם העדר.

            מכיוון שרחל הייתה רועת צאן, הרי שלא היתה תינוקת, אך עדיין לא הגיעה לגיל הנישואים. לצורך דברינו, נניח שהייתה  כבת שמונה שנים. הנחה זו מסבירה מדוע אביה לא הזדרז להשיאה, ואפילו היה מוכן להמתין מספר שנים עד שיעקב ישלים את חובו אליו. לפי הכתוב  לאה הייתה מבוגרת מרחל, ולכן נניח שהיתה בת תשע (שתי הבנות יכלו להיוולד לאמהות שונות ולכן פער של שנה אחת ביניהן, אפשרי).

לצורך המשך דברינו נסכים שיעקב הגיע לחרן כשרחל הייתה בת 8 ולאה בת 9.  אחרי  7 שנות העבודה הראשונות, הוא נשא את לאה שבינתיים מלאו לה 16 שנים. בימינו, נערה שנישאת בגיל 16 נחשבת תינוקת שנשבתה לעולם שהיא עדיין לא בשלה לו.  אך במושגי הזמן של סיפורנו, נערה שניתנה לנישואים בגיל 16, נחשבה לכלה מבוגרת מאד.  

             ומכאן הדברים מוסיפים להתדרדר, שכן על יעקב נגזר לעבוד 7 שנים נוספות. ואם רחל הייתה בת 8 שנים כאשר פגש אותה לראשונה, הרי שכעבור 14 הוא נשא כלה זקנה בת  22 – וזה לא מתקבל על הדעת.  

לא יתכן שרחל נישאה בגיל שהיה כפול מגיל הנישואין המקובל בזמנה. ובהתחשב בכך שנשים שחיו בעולם הקדום, חיו 30 שנים בממוצע, וגם על כך דיברנו בפרקים רבים, הרי שבגיל 22 מרבית שנות חייה של רחל בוזבזו בהמתנה חסרת תכלית לחתן זמין, שחי בבית אביה.

במילים אחרות, 14 השנים שהמתינה רחל ליעקב, הפכו אותה בתולה זקנה ומגוכחת שאיבדה מכבר את כל שוויה. במושגי זמנה, כלה בת 22 לא היתה ראויה למוהר נישואים, אלא  להינתן חינם לאלמן זקן שבביתו יתומים רבים. בהינתן שזו תמונת המציאות, אין שום סיבה להניח שלבן היה מסכים שבתו היפה, שהייתה ראויה למוהר נישואים נכבד, תאבד את כל ערכה.

ומכאן המצב רק הולך ומחמיר והופך חסר כל היגיון.

לפי סדר העניינים שקובע התנ"ך, לאה נכנסה להיריון ראשון רק לאחר שרחל נישאה.  ואם רחל נישאה בגיל 22, משמע שלאה הייתה בת 23 כאשר הרתה לראשונה, וכבת 24 כאשר נולד בנה הבכור, ראובן.  לאחר ראובן, ילדה לאה עוד שלושה בנים, ואז עצרה מלדת – ונכנסה לתקופת המתנה ממושכת.

             ועכשיו הגיע הזמן להזכיר שיעקב לא נשא שתי נשים, כי אם ארבע. שכן רחל השיאה לו את בלהה שפחתה, ולאה השיאה לו את בלהה שפחתה – ושתי השפחות נחשבו נדוניה שהן קיבלו מאביהן.  ובתקופה שבה לאה עצרה מלדת, ילדו שתי השפחות בנים ליעקב. ראשונה ילדה בלהה שני בנים, ולאחריה ילדה זלפה שני בנים. ואחרי שנולדו ארבעת בני השפחות, חזרה לאה בכוחות מחודשים למרוץ וילדה עוד שני בנים ובת אחת.

התנך קובע במילים חד משמעיות שרק לאחר שנולדו ליעקב 11 ילדים, ששבעה מתוכם ילדה לאה,  "נזכר" אלוהים ברחל האומללה, שהתהלכה במחנה המשפחה בכתפיים מכווצות ובמבט מושפל. אלוהים ריחם על האישה המסכנה ופתח את רחמה, ורחל הרתה וילדה את יוסף ולבסוף גם את בנימין.

עכשיו, כפי שאני אוהבת לעשות, אסבך את הדברים עוד יותר.

התנך איננו עוסק בשאלה מה עושות שתי קבוצות העבודה של 7 שנים כל אחת, לגילן  של שתי האחיות.  כותבי התנך סיפרו סיפור, ואת הזוטות החשבוניות וחסרות הערך, הם השאירו לנודניקים חסרי כל כישרון, שנטפלים לכל איוולת.

             ומכיוון שאני אחת מהנודניקים האלה, אני כן נטפלים לזוטות חשבוניות, וכן הופכת לשנות חיים את העובדה שרחל נאלצה להמתין בעקרותה עד ש-11 ילדיו של יעקב נולדו, ועד שהיא הרתה לראשונה. והשאלה בת כמה היא הייתה כאשר ילדה את יוסף ובנימין, כן מעניינת אותי – אז נחזור ונעשה כמה תרגילי חשבון פשוטים.

ברגיל, נשים שחיו בעולם הקדום היניקו את ילדיהן שלוש שנים, שהיה גיל הגמילה ואז הרו בשנית.  ומכיוון שלפי התנך 11 ילדיו של יעקב נולדו זה אחר זה בסדר טורי, הרי שעכשיו החשבון ממש פשוט:

אם  11 ילדייו של יעקב נולדו בפער של 3 שנים זה מזה, הרי  שרחל עמדה בעקרותה 33 שנים. ואם היא נישאה בגיל 22, הרי שהייתה כבת 55 כאשר הרתה לראשונה.  ואם לאה הרתה לראשונה בגיל 24, הרי שאת דינה, הבת ה-11 במשפחה, היא ילדה כאשר מלאו לה 54 שנים – וכאן אני מבקשת לעצור ולהודות שאפשר לצמצם את המספרים שבהם השתמשתי.  זה בהחלט אפשרי, אך גם אם נצמצם אותם ב-10 שנים, עדיין נקבל תוצאות חסרות כל היגיון. 

משום שלא יתכן שרחל הרתה לראשונה בגיל 45 ולא יתכן שבגיל 44 ילדה לאה את דינה.  וכאן צריך להדגיש, שגם בימינו כאשר קיימים טיפולי פוריות  מתקדמים, הריונות בגיל גיל 45 נחשבים הריונות מאוחרים.  ומכיוון שרחל ולאה חיו בעולם שבו נשים חיו בממוצע 30 שנה, ולא 82 כבימינו,  אין זה מתקבל על הדעת שהן נכנסו להריון לאחר שמלאו להן 40 שנים (וזאת לאחר שעשינו להן חסד וצמצמנו את המספרים). במילים פשוטות, כאשר אנחנו מתרגמים לשנות חיים את הנתונים שמציג התנך ברור לגמרי שאנחנו מקבלים תוצאות חסרות  היגיון לחלוטין.

טעות מתמטית קטנה ונחמדה

אל הקושי שב-14 שנות העבודה שהפך את שתי בנותיו של לבן לבתולות זקנות ומגוכחות, ואל הקושי שבטענה שלאה ורחל ילדו בגיל מופלג, נוספת עוד טעות מתמטית קטנה וחמודה. לפי הכתוב, מקץ 20 שנה לשהותו של יעקב בבית לבן, קצה נפשו מחותנו, והוא ביקש לשוב לארץ כנען. לפיכך,  אסף יעקב את נשותיו וילדיו ונמלט בחשאי מחרן. משנודע הדבר ללבן, הוא דלק בעקבות הנמלטים והשיגם. בין שני הגברים, שמעולם לא אהבו איש את רעהו, פרצה מריבה קשה, שבמהלכה הטיח יעקב בחותנו את הדברים האלה:

            זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ. עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי        בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ. (בראשית לא, מא)

אם יעקב חי בבית לבן 20 שנה, שמתוכן עבד ארבע-עשרה בעבור שתי נשותיו.

הרי שחשבון פשוט אומר שלאה שהרתה רק לאחר שרחל נישאה, ילדה בפעם הראשונה בשנה ה-15 לשהותו של יעקב בבית אביה. ובחמש השנים הבאות נולדו ליעקב עוד 11 ילדים, בהפרש של שלוש שנים זה מזה… .  חחח   תו מוסיקאלי.

דומה שהגיע הזמן להפסיק לשחק בחשבונות מגוחכים, ולהתחיל לארגן בצורה הגיונית את הנתונים שמספק לנו התנך.  והמטרה שעומדת לנגד עינינו היא אחת: להכניס את סיפורן של רחל ולאה למסגרת המציאות שהתקיימה לפני כמעט 4000 שנים.  וזה מה שנעשה:

            לפני הכול, אנחנו נפחית 10 מתוך 14 שנות עבודתו של יעקב. אנחנו נגיד שהוא עבד שנתיים עבור כל אחת משתי נשותיו (שפחות לא מקבלות מוהר נישואים ולכן הן לא כללות בחשבון). וכדי להצדיק מעשה מחריד שכזה, יש להסביר את התפקיד שממלא המספר "שבע" בתנ"ך.

למספר  שבע  בתנ"ך משמעות סמלית ולא משמעות כמותית, ולפיכך החוקרים מכנים אותו "מספר טיפולוגי", או מספר סמלי, ייצוגי.  לפי המסופר בספר בראשית, אלוהים ברא את העולם במשך שישה ימים וקידש את היום השביעי ומסיבה זו קיבל המספר שבע את משמעותו המקודשת. ערב פסח נחוג ב-14 לחודש הראשון, שנת היובל מחושבת לפי 7X7  שנות שמיטה ועוד.

מי שיעיין בתנך ייווכח בקלות  שהמספר 7 וכפולותיו מופיע מאות פעמים במשמעותו הסמלית והמקודשת. ועובדה זו מאפשרת לנו לקבוע  שהמשמעות הסמלית נשמרת גם בסיפורנו.

ועכשיו אני חייבת לעשות הפסקה ולהעיר הערה חשובה, שגם היום חוזרת ומושמעת.  פרשני התנך  הקדומים הבחינו בחוסר ההגיון שבשתי הקבוצות של 7 שנות עבודה. לפיכך הם פירשו את הטקסט באופן הבא:

וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל  שֶׁבַע שָׁנִים , וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים  בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ.

את הפסוק הזה הם קיבלו כפשוטו.  בתום שבע שנות העבודה הראשונות נשא יעקב את לאה.  אך 7 שנות העבודה השניות הציבו לפניהם מהמורה רצינית, שאותה  פתרו ע"י משחק לשוני עם הטקסט.  נקרא בשנית את תשובתו של לבן ליעקב המרומה. ציטוט:

וַיֹּאמֶר לָבָן  לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ , לָתֵת הַצְּעִירָה  לִפְנֵי הַבְּכִירָה.   מַלֵּא  שְׁבֻעַ זֹאת,  וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת  בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי  עוֹד  שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת.   וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן  וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת; וַיִּתֶּן לוֹ אֶת רָחֵל בִּתּוֹ  לוֹ לְאִשָּׁה.  

המילה "שבועה" כתובה בכתיב חסר. היא כתובה כשורש המילה : ש.ב.ע . ורק הניקוד שנוסף לה, הופך את השורש ש.ב.ע לשבועה. באותו אופן ניתן לקרוא את השורש  ש.ב.ע  כשבוע, כשבעה ימים – וזה מה שעשו הפרשנים הקדומים.

הם קראו את המילה שבועה, כשבוע. כשבעה ימים, ואז טענו שרחל נישאה שבוע לאחר אחותה, ושיעקב שילם את מהורה נישואייה במהלך שבע השנים הבאות  – זהו פירוש יפה אך הוא שגוי לגמרי.

             ראשית המונח שבוע שמציין שבעה ימים, הוא מונח מאוחר שלא קיים בתנך. ככלל, התנך מציין את הימים לפי מספרם: ביום הראשון, ביום השני, ביום השלישי, וביום השביעי שבת אלוהים מכל מלאכתו, וכך הלאה.

            שנית, את השורש ש.ב.ע  באמת ניתן לקרוא כשבוע, אלא שבתנך הוא מנוקד כשבועה, שהיא מילה שכיחה בטקסט. השבועה מייצגת את ההסכם שמתייחס לשתי קבוצות העבודה שעליהן התחייב יעקב. והעובדה שמדובר בשבועה, ולא בשבוע, מסתדרת בצורה מדויקת עם המשך הכתוב: .   וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן  וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת; וַיִּתֶּן לוֹ אֶת רָחֵל בִּתּוֹ  לוֹ לְאִשָּׁה.  

             ולבסוף, הטענה  שרחל נישאה ליעקב שבעה ימים לאחר אחותה, ושבמהלך 7 השנים הבאות השלים יעקב את חובו ללבן, הושמעה גם כן. אך גם  האפשרות הזו היא בטלה ומבוטלת.

             התופעה של פריסת תשלומים שאומרת שאנחנו מקבלים היום מכונית, מקרר, דירה, שמלה או בושם, ומשלמים על המוצר בתשלומים חודשיים, מתארת את הכלכלה המודרנית. בניגוד מוחלט לכך, הכלכלה הקדומה התבססה על סחר חליפין: מוצר תמורת מוצר, ולא תשלומים שנפרשים על פני שבע שנים. והשיחה בין יעקב לבין לבן משקפת בצורה מדויקת מציאות זו: תחילה היה על יעקב להשלים את חלקו בעסקה, ומשהושלם תשלום מוהר הנישואיים השני, רחל ניתנה לו לאישה.

אחרי שהתמודדנו עם דברי הפרשנים הקדומים, שנשמעים גם היום, ביכולתנו לחזור לטענה הראשונה שלנו, שלפיה הערך 7 בתנך מופיע מאות פעמים בתנך במשמעותו  הסמלית, ולא הכמותית. ומכיוון שזו השפה המקראית, ביכולתנו לטעון שהמחבר השתמש בשפת התנך, ושבפועל יעקב עבד שנתיים עבור כל אחת מנשותיו (ורק נזכיר ששפחות לא נישאות תמורת מוהר נישואין, ולכן אני לא מתייחסת אליהן.)

אם יעקב הגיע לחרן כאשר לאה הייתה בת 9 שנים, ונשא אותה כעבור  שנתיים, הרי שנשא ילדה  שמלאו לה 11 שנים.

ואם רחל, הצעירה, הייתה אז בת 8, הרי שכעבור 4 שנים היא הייתה 12 שנים.

במילים אחרות, כיווץ השנים שעשינו אומר שלאה ורחל נישאו בגיל הנישואים שהיה מקובל בזמנן – וזו מלכתחילה הנחת הייסוד שלנו.

אמת היא שהצעה זו מוחקת ביד גסה את הרומנטיקה מסיפור אהבתו הגדולה של יעקב לרחל, שמים רבים לא יכלו לכבותה ונהרות לא יכלו לשוטפה –  אך היא עושה חסד עם כל גיבורי הפרשה.  היא שומרת על  שוויין  הכלכלי של האחיות שעומד בבסיס הרעיון של מוהר נישואין, ומונעת מהן מלהיהפך לזוג בתולות זקנות ומגוחכות, המכלות את חייהן בציפייה חסרת תכלית לחתן זמין המתגורר בביתן.

אך גם אם רחל נישאה בגיל 12 שנים, הרי שסדר הלידות הטורי של בני יעקב,  חייב אותה לעמוד בעקרותה 33 שנים עד שכל 11 הילדים הראשונים נולדו ונגמלו מיניקה. שהרי יוסף הוא הבן ה-12, ובנימין הוא ה-13.

היות שגם עשרות שנות עקרות נותנת תוצאה אבסורדית, נכווץ גם אותן.

אנחנו נגיד שלאה, האישה הפורייה ביותר בתנ"ך, ילדה את כל שבעת ילדיה ברצף ובהפרש של שנתיים זה מזה, ולא 3 שנים כמקובל. כלומר, 7 ילדים ב-14 שנים. במקביל לילדיה של לאה נולדו ארבעת בני השפחות.

כדי להצדיק את כיווץ תקופת ההנקה משלוש שנים לשנתיים, אנו נטען שיעקב ונשותיו התגוררו בבית לבן, שהיה בעל משק צאן משגשג, והנשים ההרות חיו בשלווה ונהנו מסל מזון עשיר ומגוון. תו מוסיקאלי.

אם כהצעתנו לאה נישאה בגיל אחת-עשרה וילדה לראשונה  בגיל  14,  כי אז בגיל  26 היא ילדה בפעם השביעית. לפי החישוב הזה רחל, שהיתה צעירה מלאה בשנה אחת, הרתה לראשונה כשהייתה כבת 25-26 שנים. וכשהיתה כבת 28  היא הרתה בשנית. נכון שלפי התנך אישה שהרתה לראשונה בגיל 25-26 נחשבה אישה מבוגרת מאד לזמנה, אך עדיין הדבר היה אפשרי.   

נחזור בפעם האחרונה לדברים שאמר יעקב ללבן:

                        זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ. עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה                   בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ.  בראשית לא, מא

אם כהצעתנו יעקב עבד ארבע שנים כדי לשלם את כפל מוהר נישואייה של רחל ובמרוצת 16 השנים הבאות נולדו לו 12 ילדים (בנימין הבן ה-13 נולד בארץ כנען) כי אז אנחנו נכנסים, אם כי בדוחק, למסגרת עשרים השנים שבהן עשה בחרן. כפי שכבר הודינו, הצמצום שעשינו מוחק את כל הרומנטיקה מסיפורנו, אך הופך  פרשה אבסורדית, לאפשרית. פרשה שעומדת במבחן ההיגיון ובמבחן הימים שבהם חיו הגיבורים.

לפני סיום אני רוצה להוסיף עוד עניין קצר אחד, שמתייחס למעמדו של יעקב בבית לבן, והוא יחסו של לבן לחתנו החביב.

            יעקב שנמלט מפני עשו אחיו, הגיע לחרן הרחוקה כפליט חסר כל.  ולבן נתן לו מחסה, משום שיעקב עבד במשק הצאן שלו.

            כל פרט שהתנך מוסר על יחסו של לבן ליעקב, מגלה שהוא התייחס אליו בביטול מוחלט, בדיוק כפי שאדונים מתייחסים לעבדים.

            האופן  שבו החליף בין בנותיו ובמחיר מוהר נישואייה של רחל השיא לו את לאה,  נותן תחושה מדויקת לעומק הבוז שרחש לבן כלפי בן אחותו הנחמד. ולבן,

לא רק החליף בין בנותיו, הוא גם דרש, וקיבל, תשלום כפול עבור רחל. 

אך הסיפור שלפנינו מספק עוד פרט מרתק שחשוב לשים לב אליו. לבן אמנם נהג ביעקב בשרירות לב ועשק אותו ככל אשר היה יכול, ובכל זאת הוא העדיף להשיא לו את שתי בנותיו מאשר להשיאן לאיש אחר. ציטוט :

"וַיֹּאמֶר לָבָן: טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ [את רחל] לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר, שְׁבָה, עִמָּדִי" (כט, יט).

לבן היה איש  פיקח שידע לכלכל היטב את עסקיו. לו השיא את בנותיו לכל גבר אחר, בעסקה המקובלת של חילופי כלות, כי אז בנותיו ושפחותיהן היו עוזבות את ביתו ועוברות לחיות בבית חתניהם.  כדרך הזמן והמקום הילדים הרבים  שנולדו להן,  היו מחזקים את משפחתו של הגבר שלו נישאו.

             עִסקת הנישואים שעשה לבן עם יעקב היתה של "תן ותן". לבן קיבל מוהר נישואים כפול עבור בנותיו, ושתיהן יחד עם שפחותיהן נשארו לחיות בביתו.  הילדים הרבים שנולדו להן, חיזקו את המשפחה שבראשה עמד. 

            כאשר החליט יעקב לעזוב את חרן ולשוב לארץ כנען, הוא חשש שמא יסקל לבן את תוכניתו. ולכן בחשאי הוא גילה לנשותיו שבדעתו להימלט מאביהן. משנודע ללבן דבר הבריחה, הוא אסף את בניו ודלק אחר הנמלטים. משהשיגם, חיטט לבן בכליו של יעקב, ובמריבה שפרצה בין שני הגברים אמר יעקב את הדברים האלה: ציטוט מקוצר:

וַיִּחַר (=חרון =זעם כעס נוראי) לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן. וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן. מַה פִּשְׁעִי, מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי. כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי, מַה-מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ? …… זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ, רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ (לא מתו)  וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי. טְרֵפָה לֹא-הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ (הכוונה ששמר על עדרו של לבן מפני טורפים)… גְּנֻבְתִי יוֹם, וּגְנֻבְתִי לָיְלָה. הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה , וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי. זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ, ….  וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים.  בראשית לא, לו-מב

אפשר שהטענה שמעמדו של יעקב בבית לבן היה כשל אביון נרפה שאדונו התעמר בו, תפתיע כמה מאזינים,  שכן בזיכרון הקולקטיבי יעקב מצטייר כגבר רומנטי וחזק. אלא שהתנ"ך, כדרכו, אומר את דברו – ואלה לא הדברים האחרונים שהוא אומר על יעקב, וגם לא הגרועים שבהם.

ועכשיו נסכם את הדברים שאמרנו בפרק זה

סיפור אהבתו של יעקב  לרחל נקבע בזיכרוננו כסמל לאהבה ששום מכשול איננו עומד בפניה. אלא שהמחבר שכתב את הסיפור הזה סימא את עינינו.  הוא לא תרגם לשנות חיים את הנתונים שבהם השתמש. ולא התעכב על כך ששתי תקופות העבודה פועלות לרעת כל אחד מגיבורי הפרשה – ובמיוחד לרעת רחל.

             שתי קבוצות העבודה של 7 שנים, מחייבות אותנו להסכים שלאה, נישאה בגיל מבוגר מאד לזמנה, ושרחל המסכנה כבר הייתה ממש אישה קשישה כאשר נישאה .

ואם בכך לא די, הרי שסדר הלידות הטורי של בני יעקב, מחייב אותנו להוסיף מרווח של שנים בין לידה ללידה. וגם המרווח הזה נמדד בשנות חיים של שתי הנשים.

             כפי שהדגשנו בתחילת דברינו, ניתן לשחק עם הנתונים שמספק התנך, וניתן לצמצם אותם – אך זה לא מספיק משום שעדיין נקבל תוצאות שעומדות בניגוד לרוח הסיפור ורוח התנך. וכדי שנקבל סיפור הגיוני שכן יכול היה להתרחש במציאות, היה עלינו לפרק אותו ולבנות אותו מחדש.

אך גם הפירוק וגם הבנייה המחודשת לא נעשו בצורה שרירותית, שכן הצדקנו כל מהלך שעשינו. וההפחתה שעשינו הופכת פרשה אבסורדית שבשום אופן לא ניתן לקבלה, לאפשרית. לפרשה שעומדת במבחן ההיגיון ובמבחן הימים שבהם חיו שלושת הגיבורים.

לפני סיום, השאלה מדוע קבע המספר שיעקב עבד שתי קבוצות בנות שבע שנים, מתבקשת מאליה.  קרוב לוודאי שהמספר הניח שקוראיו מכירים את המשמעות הסמלית, ולא הריאלית, של הערך  שבע, ולכן הוא לא ציין שכך זה גם עתה.  אפשרות נוספת היא שהשימוש התכוף במספר שבע מעיד שזו היתה צורת כתיבה מקובלת ולא מעבר לכך, ואכן הערך הזה וכפולותיו חוזר מאות פעמים בתנך. במהלך הדורות שחלפו השתנתה השפה, והדורות המאוחרים התעלמו ממשמעותו הסמלית וייחסו לו ערך כמותי, ריאלי.

בפודקאסט של התנ״ך, ד״ר ליאורה רביד חושפת את האמת המרתקת שמאחורי הסיפורים התנכיים המוכרים לכולנו.