הפודדקאסט של התנ"ך
כותבת: ד"ר ליאורה רביד
מגישים: ליאורה והשחקן שרון אלכסנדר
פרק סיום (2/2)
שלום לכל המאזינים ותודה שאתם מצטרפים לשרון ואלי לחלק האחרון שחותם את הסדרה שהוקדשה לארבעה חיבורים מתוך אסופת חיבורים רחבת היקף, שלא נכללה בתנ"ך ושעל כן היא "חיצונית".
השאלה שעמדה במרכז הפרק הקודם, שהוא כמו הפרק הזה, הוקדש לסיכום הסדרה, הייתה: מי היו הסופרים שכתבו את הספרים החיצונים? ואיך אנחנו מסבירים את העובדה שהחיצונים והתנ"ך כל כך דומים וכל כך שונים בעת ובעונה אחת?
ואיך אנחנו מסבירים את העובדה שהכותבים של שתי האסופות חיו באותו מקום ובאותו זמן, השתייכו לאותו עם והאמינו לאותו אלוהים – ובכל זאת, האלוהים של התנ"ך שונה במידה ניכרת מהאלוהים של החיצונים.
התשובה שהצענו חזרה על טענה שמקובלת במחקר, שלפיה התנ"ך נכתב בבית המקדש השני, על ידי סופרים בני שבט יהודה, שירושלים הייתה עיר בירתם. ושלכן, התנ"ך בעיקרו הוא חיבור יהודאי, שמרומם את שבט יהודה – וזה נכון כמובן, ואפשר למצוא בטקסט חיזוקים רבים שמוכיחים דעה זו.
אבל אנחנו הדגשנו צד אחר, שאליו פחות מתייחסים: את 200 שנות מלחמת האחים שהתחוללה בין שבט יהודה הדרומי, שהפך להיות ממלכת יהודה, לבין השבטים שחיו מצפון לירושלים, שהפכו להיות ממלכת ישראל. מלחמה שמעת לעת שככה, ומעת לעת התלקחה מחדש.
לדעתנו, וזו התשובה לשאלות שהצגנו: הספרים החיצונים נכתבו על ידי סופרים שהיו צאצאים לבני שבטי ישראל שחיו מצפון לירושלים. לדברינו, הקרבה הגיאוגרפית והמלחמה ארוכת הימים שפילגה בין שני חלקי העם, היא שמסבירה הן את המשותף והן את השונה שביניהם.
כדי לחזק את ההנחה שהחיצונים יכולים לשקף מסורות צפוניות, חזרנו והדגשנו שגלות עשרת השבטים לא הייתה טוטאלית. בארץ ישראל נותרה אוכלוסייה צפונית שלא גלתה ושהייתה יכולה לשמר את המסורות שלה – וההנחה שלנו היא שהספרים החיצונים, אם כי לא כולם, אך בוודאי ארבעת החיבורים החשובים שעליהם דיברנו כאן, נכתבו על ידי צאצאים שהשתייכו למשפחות אלה.
ועכשיו צריך לשים לב לדברים הבאים:
בפרק הקודם הראנו שהחלוקה הגיאוגרפית לצפון ולדרום הארץ חוזרת אלינו מתוך המשנה ומתוך הברית החדשה.
שכן, חלק גדול מחכמי המשנה, כמו גם ישו ותלמידיו, התגוררו ביישובים שמצפון לירושלים (נצרת, טבריה, פקיעין, יבנה, אושה, מגדל, גינוסר ועוד).
הרצף הגיאוגרפי והיישובי הזה מחזק את ההנחה שקיים המשך טבעי, אורגני, בין החיצונים לבין המשנה והברית החדשה, שספוגים בדרכי האמונה שמצויים בספרים החיצונים אבל לא בתנ"ך.
למשל האמונה שגן עדן נמצא בשמים ושאליו מגיעות נשמות המתים הצדיקים, ואילו נשמות הרשעים מגיעות לגיהינום ; האמונה בהישארות הנפש לאחר מות הגוף, האמונה שאלוהים מרעיף שכר טוב למתים הצדיקים ומעניש את המתים הרשעים, והאמונה בתחיית מתים ועוד. כל האמונות האלה עומדות בניגוד גמור לעמדת התנ"ך, אך הן הליבה של הספרים החיצונים, שהיו הצינור שהזרים אותן לתוך המשנה והברית החדשה – ומשם הם זורמים עד ימינו.
ועכשיו קורה דבר מרתק שעלינו להדגיש במילים הכי ברורות: יבנה, אושה, ציפורי וטבריה היו המרכזים הצפוניים שבהם פעלו חכמי המשנה. משחרב המקדש בשנת 70 לספ', פנו כותבי התנ"ך ליבנה ושם השלימו את כתיבת התנ"ך. אך מי שחתמו את התנ"ך לא היו כותבי התנ"ך שהיו מזוהים עם המקדש ושבט יהודה, אלא חכמי המשנה הצפוניים שהושפעו מהספרים החיצונים !!!
ואם בכך לא די, הרי שמתוך המשנה מתברר שהחכמים התווכחו אם יש לכלול בתנ"ך את ספר יחזקאל, קהלת, מגילת אסתר ושיר השירים. העובדה שהיה בכוחם של החכמים להכריע אם לכלול, או להוציא חיבורים מהתנ"ך, מעידה שלאחר החורבן מעמדם של אנשי המקדש ירד אל שפל המדרגה, ואילו כוחה של המנהיגות הצפונית עלה .[1]
אחרי שאמרנו את הדברים האלה, נחזור אל השאלה הגדולה, שהיא השיא של הפרק הזה:
לטענתנו הספרים החיצונים זרמו בעורקים של חכמי המשנה, ובכל זאת, החכמים החליטו להוציא את החיצונים מחוץ לארון הספרים היהודי ואסרו לקרוא בהם!!! בתלמוד נכתבו הדברים הבאים (סנהדרין י, א):
לכָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּא – את העולם הבא אנחנו מכירים מספר חנוך, ולא מהתנ"ך. ועכשיו קבעו החכמים למי אין חלק בעולם הבא: וְאֵלּוּ שֶּׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּא : הָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה – שהם כותבי התנ"ך, והנה התוספת המיוחסת לרבי עקיבא שאמר: " .. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אַף הַקּוֹרֵא בִּסְפָרִים הַחִיצוֹנִים.
פשוטו של מקרא: למי שקורא בספרים החיצונים, דוגמת רבי עקיבא וחכמי המשנה, לא תהייה תחיית מתים !!
ובכל זאת, השאלה מדוע אסרו החכמים לקרוא בספרים החיצונים היא שאלה רצינית שמחייבת תשובה. והתשובה לוקחת אותנו לסיבוב היסטורי נוסף בנבכי העבר הרחוק של ישראל. ושוב אקדים ואומר שגם הפעם דבריי מתבססים על אינטגרציה, או ספקולציה, שעשיתי מתהליכים רבים שהתרחשו במקביל בארץ ישראל ובארצות הים התיכון.
תפוצות ישראל
פעם אחר פעם הזכרנו את גלות בבל ואת שיבת ציון, דבר שנותן תחושה שבימי בית המקדש השני, בני ישראל התגוררו בשני מרכזים: ישראל ובבל.
הדברים האלה נכונים. או ליתר דיוק: נכונים למחצה.
אנחנו לא יודעים מה עלה בגורלם של בני 10 השבטים הצפוניים שהוגלו מהארץ בין השנים 722-734 לפנה"ס. אך אנחנו כן יודעים שהגלות של בני שבט יהודה, שהוגלו לבבל כ-150 שנה יותר מאוחר, לא נעצרה בבבל.
פרופסור מנחם שטרן (ז"ל), שהיה אחד ההיסטוריונים החשובים ביותר לתקופה שעליה אנחנו מדברים, סקר את הפזורה היהודית שחייתה בימי בית המקדש השני. [2]
לדבריו, לאחר חורבן בית המקדש הראשון ובמשך כל ימי בית המקדש השני, היגרו מישראל אוכלוסיות יהודיות/ישראליות למצרים, לסוריה, לפניקיה (היא רצועת החוף שמובילה מדור וחיפה לכיוון לבנון של ימינו). יהודים היגרו לתורכיה, ליוון (קורינתוס, ארגוס), סיציליה, סרדיניה ועוד.
ועוד צריך להוסיף שלאחר חורבן בית המקדש השני, היגלו הרומאים עשרות אלפי יהודים לרומא. ועוד עשרות אלפי יהודים הוגלו לשם לאחר כישלון מרד בר כוכבא שפרץ בשנת 132 לספ', כישלון קולוסאלי שעליו, כבר אמרנו פעמים רבות, חתום לא אחר מאשר רבי עקיבא בכבודו ובעצמו.
במילים אחרות, לאחר חורבן בית המקדש הראשון בשנת 586 לפנה"ס, ובמהלך מאות השנים הבאות, אוכלוסיית ארץ ישראל שבעבר התרכזה בארץ אחת, נפוצה לכל ארצות הים התיכון.
פרופ' שטרן ציין עוד שני פרטים חשובים להמשך דברינו. ראשית, במצרים התבססה קהילה גדולה מאד של יהודים, שאליהם נחזור בהמשך דברינו. שנית, הפזורה היהודית ביקשה לשמור על זהותה הדתית והלאומית. הפזורה הזו קיימה קשר הדוק עם הארץ, שכלל ביקורים הדדיים, קשרי מסחר וכלכלה, וכן קשרי נישואין. גולי התפוצות עלו לרגל לירושלים ותרמו כסף לבית המקדש השני – והקשר הזה נשמר גם בימים שבאו לאחר החורבן.
הקרע בישראל
למרבה הצער, הפיצול של היהודים בין ארצות הים התיכון לא עצר כאן. גם האוכלוסייה שנותרה לחיות בארץ ישראל התפצלה לפיצולים רבים וליהדויות שונות, שדווקא משום שהאמינו באותו אלוהים, הן היו עוינות זו לזו.
על הפיצול הראשון דיברנו בפרק הקודם (ואותו הזכרנו קודם). והוא מתייחס למלחמת האחים שהתחוללה במשך כ-200 שנים בין ממלכת יהודה לבין ממלכת ישראל.
אבל אנחנו הוספנו והתפלגנו עוד ועוד.
יוסף בן מתתיהו שחי בארץ ישראל במאה ה-1 לספ' ובימים שבהם הרומאים החריבו את בית המקדש השני, מנה בספרו קדמוניות היהודים (ספר 17) ארבע קבוצות של יהודים, שנחלקו על יהדותם אלה באלה: הפרושים, הצדוקים והאיסיים, וקבוצה נוספת שאותה כינה "הפילוסופיה היהודית".[3]
לדברי החוקרים, הפרושים היו החכמים. כלומר, אנשי צפון הארץ שכתבו את המשנה והשתייכו לרובד העממי והעני של החברה (רבי עקיבא עצמו היה איש עני מאד, עד שנשא את רחל, בתו של כלבא שבוע, העשיר. ואפשר להזכיר את רבי יוחנן שהיה סנדלר ואחרים).
לעומתם, הצדוקים השתייכו לאליטה החברתית והכלכלית של ירושלים, והקשר שלהם לכותבי התנ"ך הוא ברור: הם לא האמינו בהישארות הנפש ולא בתחיית מתים.
נחזור בשנית על מה שכתבו החכמים : לכָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּא . וְאֵלּוּ שֶּׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּא : הָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה – הצדוקים היו אלה שטענו, בצדק גמור, שאין תחיית מתים מהתורה, ולכן ברור שלדעת חכמי המשנה, נשמותיהם ייצלו באש הגיהינום לנצח נצחים.
*** וזו הזדמנות לתת קרדיט לחבר שלנו, ד"ר אילן אבקסיס, שאני תמיד ממליצה להאזין לפודקאסט שלו "דברי הימים". אילן תמיד מזכיר לי שבפרק יב שבספר דניאל יש רמז לתחיית מתים. אילן צודק כמובן. אלא ששנינו מסכימים שספר דניאל הוא ספר חיצוני, שבדרך נסתרת הצליח להשתחל לתוך התנ"ך. והרמז על תחיית מתים מסתכם במספר מילים סתומות שאי אפשר להסיק מהן שום דבר: וְאַתָּה (כלומר, דניאל)לֵךְ לַקֵּץ, וְתָנוּחַ, וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין.
האיסיים, היו הקבוצה השלישית שאליה התכוון בן מתתיהו. האיסיים היו אנשי הכת שנמלטה מירושלים ומצאה מחסה בקומראן, שבמצוק העתקים הענק, שמתנשא ממול לים המלח, שעליהם דיברנו במספר הזדמנויות.
מתוך המגילות שנמצאו בקומראן, עולה שדיני הטומאה והטהרה שהאיסיים החילו על עצמם, הפכו את כל בני ישראל שלא קיבלו את עמדתם, לטמאים בעיניהם.
ה"פילוסופיה הרביעית" היו הסִיקָרִיִים . הסיקריים היו קבוצה קנאית, אלימה ורצחנית, שהפעילה טרור נגד הרומאים ונגד ההנהגה היהודית שנכנעה לרומאים. במידה רבה הם האחראים לפריצת המרד הגדול ברומאים, שהסתיים בחורבן המקדש והרס ירושלים. הם נקראו בשם סִיקָרִיִים, משום שנהגו להחביא בבגדיהם פגיון קצר שנקרא סיקה, ולהתערבב בקהל ישראל שהתכנס בירושלים בימי חג ולרצוח את מתנגדיהם. (הם רצחו את מתנגדיהם גם בהזדמנויות נוספות).
ולטובת מי שמגנה את הסיקריים שחתומים על האסון הנורא שהוביל לחורבן ירושלים, נזכיר שכעבור שישים שנה בלבד רבי עקיבא ושמעון בר-יוחאי, עמדו בראש מרד בר-כוכבא, שהוביל לאסון לאומי בסדר גודל נורא בהרבה, ועל כך דיברנו בהרחבה בפרקים שעסקו בספר אדם וחוה (הלינק לשני פרקים אלה מצורף לתדפיס של הפרק).
ישו
אחרי שאמרנו שהעם שלנו התפצל והתפצל, הגיע הזמן לסבך את העניינים עוד יותר – דבר שאנחנו תמיד אוהבים לעשות (למה לעשות את החיים קלים אם אפשר לסבך אותם?).
וכדי שהדברים באמת יהיו בלתי נסבלים, נעלה למגרש שחקן נוסף שיכתיב מעתה ואילך את כל כללי המשחק – והשחקן הזה הוא ישוע, או ישו, כמובן.
ישו נולד בשנת 4 לספ', ומת כשהיה בן 37 , אולי 38. ומכאן ששנת מותו היא בסביבות שנת 40 לספ'.
במילים אחרות, ישו נולד ומת בימים שבהם בית המקדש השני עדיין עמד על תילו, אחרוני סופרי התנ"ך והסופרים החיצונים עדיין היו פעילים ; בימים שבהם כותבי המשנה החלו את פעילותם והחברה הישראלית התפצלה לקבוצות שהיו עוינות זו לזו. ולמי ששכח, באותם ימים קמו קהילות יהודיות בארצות הים התיכון – ובעיתוי מושלם של הסבך הזה, עלה ישו על הבמה ההיסטורית ומעולם לא ירד ממנה !!!
כידוע, ישו נולד ומת יהודי, ומעולם לא עזב את גבולות ישראל. ובדומה לרבים מחכמי המשנה, גם הוא חי ופעל בצפון הארץ: בנצרת, בכפר נחום, גינוסר, מגדל, בית צידה שממזרח לכנרת ובמקומות נוספים.
ההנחה שאותה אנחנו מקדמים כאן, אומרת שהספרים החיצונים נכתבו על ידי סופרים שחיו מצפון לירושלים, ושחכמי המשנה גדלו עליהם. ואם הנחה זו נכונה, כי אז מובן שגם ישו, בן הצפון, גדל עליהם – וזה בדיוק מה שהיה !
הברית החדשה מספרת שלאחר מותו עלה ישו לגן עדן, וששם הוא מוסיף לחיות, עד שתגיע עת תחיית המתים ואז הוא יחזור ארצה. הברית החדשה מכירה בקיומו של השטן, בקיומם של שדים שפוגעים בבני אדם וגורמים להם למחלות – העתק מדויק למה שראינו בספר טוביה. ובדומה למלאך רפאל שבספר טוביה, גם ישו הרבה לעסוק בגירוש שדים שחדרו לגופם של בני האדם. ובדומה למחבר היובלים (ולמחבר ספר המקבים שעליו לא דיברנו כאן), גם ישו התריס נגד כוהני בית המקדש והאשים אותם בשחיתות ובעיוות מצוות התורה.
עכשיו נתקדם צעד נוסף :
לחכמים שחיו בזמנו של ישו היו חצרות ותלמידים נאמנים שלמדו תורה מפיהם. חצרות שכאלה היו באושה, יבנה, ציפורי, בית שערים, טבריה, לוד בני ברק ועוד. ודי שנזכיר שלדברי התלמוד לרבי עקיבא עצמו היו 24.000 תלמידים (יבמות סב, ב), שזה בוודאי מספר מוגזם, ושרחל אשתו הייתה "צפונית" מטבריה.
הדברים האלה מתארים במידה רבה גם את ישו, שסביבו התקבצו תלמידים נאמנים, שכינו אותו בשם 'רבי', שם שהיה שמור לחכמים.
ובכ"ז ישו היה שונה במידה ניכרת מהרבנים, או מהחכמים, ולכן הם סלדו ממנו. בעוד שאלה ישבו במקום אחד, וקיבלו את תלמידיהם בחצרות שלהם, ישו נהג לעבור מכפר לכפר ולהפיץ את תורתו בקרב הכפריים, שהשתייכו לרובד הנמוך והעני של החברה.
ובניגוד לחכמים שבמידה רבה היו שמרנים, ישו היה מהפכן.
הוא היה רפורמטור.
בדומה לנביאים גם ישו נהג להשמיע דרשות ארוכות ולהטיף מוסר. אך בעוד שהנביאים הטיפו נגד התנהגותם של בני עמם, ישו השתלח בכוהני בית המקדש ובכל הזדמנות הוכיח אותם על שחיתותם, על צביעותם ועל שהם מפירים את חוקי התורה (מתי ה, 17).
כבר אמרנו שישו עבר מכפר לכפר. בכל מקום שאליו הגיע, הוא ריפא חולים על ידי כך שגירש שדים שחדרו לגופם וגרמו למחלתם. ואם לא די בכך, ישו קנה לו שם של מחולל ניסים שעוררו תדהמה בקרב הכפריים העניים, שבלב תמים האמינו שניסים יכולים להתרחש בחיי היומיום של האדם :
הוא הפך מים ליין. הוא מילא המוני דגים את רשתות הדייגים המסכנים שלא הצליחו לדוג אפילו דג אחד ; הוא הלך על פני המים ; הוא פקח עיני עיוורים, ומשותקים שהיו מרותקים למיטתם, החלו לרוץ כנערים אחרי שנגע בהם – – ( ולמי שמגחך עכשיו, אני מציעה לצפות בהופעה של ליאור סושרד. הלסת תישמט לו מרוב תדהמה לנוכח מה שעושה בחור מוכשר זה – ואחרי שיצפה בלהטים שעושה סושרד הצעיר, נראה אותו מזלזל בלהטים שעשה ישו…. ).
ישו חולל שני מעשי ניסים שחשובים כרגע במיוחד: הוא ריפא מצורעים ואנשים שחלו במחלת מין שנקראת זיבה, והשיב לחיים אנשים מתים.
לפי התנ"ך, צרעת וזיבה אינן מחלות רגילות, כי אם עונש מידי שמים, שהחולה בהן נחשב טמא. זאת ועוד, לפי התנ"ך (במדבר יט) ברגע שהאדם הולך לעולמו, הגוף שלו הופך טמא – ודרגת החומרה של המת, היא החמורה והמסוכנת שבטומאות, – ועניין זה מחייב הרחבה קצרה.
התנ"ך מונה סוגים שונים של טומאה, שמחייבים את האדם להיטהר. כלומר, לעבור פרוצדורה פולחנית מסוימת שנועדה להסיר את טומאתו.
יש טומאות קלות, כמו הפרשות טבעיות מהגוף של האישה והגבר, שדי ברחצה במים כדי להסירן.
לעומת זאת, צרעת וזיבה – ובמיוחד גוף המת, נחשבות לטומאה בדרגה חמורה מאד, וכאן הפרוצדורה של ההיטהרות הרבה יותר מורכבת ויקרה מאד. יקרה משום שהיא מחייבת הקרבת קורבנות (צאן, בקר וכד' שהקרבתם הייתה נטל כלכלי כבד מאד על האדם, ולעניין זה נחזור מייד).
הטומאה, כך לפי התנ"ך, איננה פוגעת באדם וממילא לא ניתן להימנע ממנה. אחרי הכל, בסופה של הדרך כולנו מתים.
הבעיה היא שהטומאה היא סוג של כוח תמיר, מטאפיזי, דינאמי וממאיר, שמזוהה עם הדמונים ועם השטן – ואלה נמשכים כמגנט אל בית המקדש, שבשל נוכחותו הנסתרת של אלוהים בתוכו, הוא חייב לעמוד בטהרה מוחלטת.
ומכיוון שהטומאה נמשכת למקדש ומסכנת אותו, ההיטהרות ממנה חוסמת את דרכה אל פנים המקדש, ולכן היא כל כך חשובה.
אלא שכל סיפורי הטומאה לא עניינו את ישו, למרות שחי בימים שבהם בית המקדש עמד על תילו. הוא התעלם לחלוטין מהחשש שמא אותו כוח דמוני ואפל יתנפל על הקודשים ויזהם אותם. ישו בא במגע עם מתים, זבים ומצורעים ולא היטהר לאחר מכן. ומכל בחינה אפשר לומר, והדבר גם עולה מהברית החדשה, שיותר מאשר שהטומאה נמשכה לבית המקדש , ישו שהתבוסס בטומאה, נמשך בעצמו לירושלים ואל בית המקדש!
דיני הטומאה וטהרה שהעסיקו את אנשי המקדש ואת כותבי המשנה, העסיקו את הסבתא של העניים המסכנים שביקשו להאכיל את הילדים שלהם. מה גם שכדי להבין מדוע הטומאה מסוכנת למקדש, צריך להיות אדם משכיל, ואילו העניים לא ראו אות כתובה בחייהם.
אבל הם כן האמינו בניסים, משום שניסים הם דבר שגלוי לעין – וישו, כך לפי הברית החדשה, עשה ניסים. וכתוצאה מכך הם החלו לראות בו נביא. ובהמשך, מעמדו השתדרג והיו שראו בו את אליהו הנביא. והאגדות סביב דמותו של אליהו, מספרות שהוא מבשר על בוא המשיח – ובסופו של דבר כבר היו כאלה שראו בישו עצמו את המשיח.
ומה יהיה בימות המשיח ???
שגשוג כלכלי ואוכל לעניים, כפי שכתוב בתנ"ך – וישו עשה ניסים רבים שקשורים באוכל. ותחיית מתים שכתובה בחיצונים – וישו השיב מתים רבים לחיים.
במילים אחרות, מעשי הניסים שהברית החדשה מייחסת לישו השתלבו היטב עם האמונות העממיות שרווחו בקרב הכפריים, והשתלבו גם עם הציפייה לבואו של המשיח. ומכאן הדרך לאמונה שהוא עצמו המשיח, הייתה קצרה מאד.
ניתן דוגמה אחת מתוך עשרות, שממחישה את ההילה שנוצרה סביבו בקרב החוגים שבהם פעל.
ישו, כך מסופר, יצא עם תלמידיו אל הכפרים שבאזור קיסריה. הכוונה היא לא לקיסריה שכולנו מכירים, כי אם לעיר רחוקה שנקראה בשם זה, שנמצאה בתחום לבנון של ימינו (וכבר הקדמנו לומר שגם ללבנון הגיעו יהודים שקבעו בה את מושבם). בדרך שאל ישו את תלמידיו מי הוא לדעתם – ולהלן ציטוט קצר ומקוצר :
בַּדֶּרֶךְ שָׁאַל אֶת תַּלְמִידָיו: "מָה אוֹמְרִים הָאֲנָשִׁים עָלַי, מִי אֲנִי?". בתשובה ענו לו תלמידיו, שיש שאומרים שהוא: 'אֵלִיָּהוּ' וַאֲחֵרִים אוֹמְרִים, 'אַחַד הַנְּבִיאִים'." – ואז: שָׁאַל אוֹתָם: "וְאַתֶּם, מָה אַתֶּם אוֹמְרִים – מִי אֲנִי?" הֵשִׁיב כֵּיפָא וְאָמַר לוֹ: "אַתָּה הַמָּשִׁיחַ." (מרקוס ח, 27; מתי טז, 13; לוקס ט 18).
ואם אמרנו שישו היה פרובוקטור שנמשך לבית המקדש והשתלח בכוהנים, להלן ציטוט קצר שמוכיח זאת. כך אמר ישו לכהן הגדול :
'אֲנִי אֶהֱרֹס אֶת הַהֵיכָל הַזֶּה שֶׁנַּעֲשָׂה בִּידֵי אָדָם (כלומר, את בית המקדש) וּבִשְׁלוֹשָׁה יָמִים אֶבְנֶה [מקדש] אַחֵר שֶׁאֵינֶנּוּ מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם'." …. הוֹסִיף הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְשָׁאַל אוֹתוֹ: "הַאִם אַתָּה הַמָּשִׁיחַ בֶּן הַמְבֹרָךְ?" אָמַר יֵשׁוּעַ: "אֲנִי הוּא. (מרקוס יד) :
התפיסה שהמשיח הוא בנו של אלוהים לא קיימת בתנ"ך ולא בחיצונים. יחד עם זאת, התנ"ך, ובמיוחד הספרות הנבואית, עוסקת בהרחבה בימות המשיח, שיהיו ימים של שקט ושל שגשוג כלכלי. ולכן ההילה שישו הוא מבשר הגאולה ואפילו המשיח, השתלבה בצורה מדויקת עם אווירת הימים שבהם חי.
פאולוס = שאול התרסי
כידוע, בסופה של דרך קצרה, אך אינטנסיבית, הוצא ישו להורג. ניתן היה לצפות שעם מותו, הקבוצה שליוותה אותו תתפרק – אלא שההפך הוא שקרה.
המוות של ישו היה קרש קפיצה שהזניק את ממשיכיו, ובמיוחד את שאול התרסי, שמוכר בשם פאולוס. על גבו של מורו המת, הציב פאולוס את האדנים ליהדות אלטרנטיבית, שבתוך מספר דורות תפרוש לחלוטין מהיהדות ותיהפך דת עצמאית, שמתנגדת לדת המוצא שלה.
לפי המסופר בחלק השני של הברית החדשה, בפרק שנקרא "מעשי השליחים", לאחר מותו של ישו, שמת כ-30 שנה לפני חורבן בין המקדש, עברה "רוחו" לתלמידיו, הם השליחים שהפיצו את תורתו.
ב "מעשי השליחים" מתואר פאולוס, שהוא הממשיך הגדול של ישו, כפרובוקטור גדול, שכמו מורו, גם הוא נמשך לבית המקדש.
פאולוס, כך מסופר, ספג מכות מאנשי המקדש ונעצר על ידי הרומאים ולבסוף שוחרר ועזב את הארץ, והחל נודד בין הקהילות היהודיות שחיו בארצות הים התיכון, שעליהן דיברנו קודם. הוא כתב איגרות לקהילות אלה. איגרות שהכילו את פרשנותו לתנ"ך.
והיהודים, שמצד אחד באמת ביקשו לשמור על זהותם האוטנטית, ומצד שני כבר היו מנותקים מארץ ישראל מזה דורות רבים, היו קהל אידיאלי להפיץ בקרבם פרשנות חדשה זו.
חשוב להדגיש שפאולוס היה יהודי שהכיר היטב את התנ"ך, שלמרות שעדיין לא היה חתום בזמנו, הטקסטים שלו כבר זלגו מבית המקדש החוצה. פאולוס תלש כאלף פסוקים מהתנ"ך, והדביק אותם בנאומיו ובאיגרות שכתב. והפסוקים שתלש שימשו "הוכחה" לכך שישו הוא המשיח שבו בחר אלוהים.
פאולוס לא הציע ליהודי התפוצות דת חדשה, אלא פרשנות חדשה לדת העתיקה – והערה זו היא מאד מאד חשובה להמשך דברינו.
מכל בחינה, פאולוס, ולא דב מורן המציא את ה-disk on key הראשון בעולם: יהדות קלה ונוחה לשימוש. הוא המציא יהדות חדשה, אוניברסאלית, שאפשר להעלותה על מפתח שמתאים לכל מחשב, שהיא לא קשורה לירושלים ולארץ ישראל.
פאולוס המציא יהדות שלא ממררת את חייו של המשתמש – וזו במידה רבה מאד סוד הצלחתה של הנצרות.
אמנם היהדות שלו התבססה על התנ"ך כספר ייסוד, אך וויתרה על מרבית ההלכות שבתנ"ך ובמשנה. וראשית לכל היא וויתרה על ברית המילה ועל דיני הכשרות.
ושנית: פאולוס התעלם לחלוטין מהמשנה.
היהדות שהציע החליפה את כל דיני הקרבנות היקרים שעדיין הקריבו בבית מקדש, בקורבן אחד – וזה ישו כמובן.
מעתה ישו היה השה (וזה גם הסמל שלו) שהוקרב, שכיפר במותו על כל עוונות ישראל, בתנאי שיאמינו שהוא המשיח שאליו התכוון התנ"ך. והפרס למי שיאמין בכך הוא מקום טוב ביציע של גן עדן ושיבה לחיים בעת תחיית המתים, שעליהם למדנו מהספרים החיצונים.
פשוט וקל וידידותי למשתמש!
קיים עוד גורם מרכזי שתרם להצלחת היהדות החדשה. פאולוס, בדיוק כמו ישו, קירב את הנשים אל קדמת הבמה. בניגוד לחכמי המשנה, ובניגוד מוחלט לרבים מהרבנים שחיים בימינו, שהתייחסו-ומתייחסים לאישה כאל דבר טמא ומזוהם מטבע בריאתה, ישו ופאולוס, ראו בנשים שוות מעמד לגברים.
(לו הם חיו בימינו, הם היו מצטרפים למאבקן של נשות הכותל … .)
פאולוס מת, או הוצא להורג, כשלוש שנים לפני חורבן בית המקדש השני. והיהדות המשודרגת שהטיף לה, המשיכה לעשות את צעדיה הראשונים בקרב יהודי התפוצות – והדברים האלה מחזירים אותנו, סוף סוף, לארץ ישראל של ראשית המאה ה-2 לספ' ולחכמים שאסרו לקרוא בספרים החיצונים.
סילוק הספרים החיצונים
כדי להציע הסבר מדוע בסביבות שנת 130 לספ', שזה בערך הזמן שבו החכמים חתמו את התנ"ך, ובערך הזמן שבו הם אסרו לקרוא את ספרים החיצונים, צריך להסתכל במבט כולל על הפרטים שציינוכאן. וכבר אמרנו קודם שהפרק הזה הוא אינטגרציה של אירועים רבים שהתרחשו במקביל בארץ ובתפוצות.
בשנת 70, כאשר חיילותיו של טיטוס החריבו את בית המקדש השני, חרבה מערכת הדת והפולחן של ישראל, שביסודה הייתה מערכת פולחנית שהתרכזה בבית המקדש. ללא מקדש נשארנו עם דת שלא ניתן לקיימה הלכה למעשה. ויחד עם חורבן המקדש, חרב הממסד הירושלמי, שעמד בראש המקדש ובראש העם במשך כשש מאות שנים.
ביום אחד המציאות המוכרת לא התקיימה יותר. וההנהגה הירושלמית שפעלה מתוך המקדש ובהיתר ובשיתוף הפעולה עם השלטון רומי, עברה לידי החכמים, שהיו אנשי הצפון שהתכנסו ביבנה.
והמעבר הזה הוא שמסביר מדוע החכמים, ולא אנשי המקדש, חתמו את התנ"ך.
עכשיו הסיבוב ההיסטורי שלנו מגיע לשיאו :
אמרנו שבמהלך 600 השנים שבהן עמד בית המקדש, היהדות הייתה יהדות פולחנית שהתרכזה במקדש, שאליו עלו היהודים שלוש פעמים בשנה: בפסח, חג השבועות ובסוכות – ואלה הם "שלושת הרגלים" (שמ' כג, יד).
.משחרב המקדש היה על החכמים להמציא יהדות חדשה, יהדות שמעולם לא התקיימה קודם לכן. היה עליהם ללמוד מפאולוס ולהמציא יהדות disk on key שאיננה צמודה לירושלים ולבית המקדש, שיכולה להתקיים בכל מקום ומקום שבו חיים יהודים
הוצאת הספרים החיצונים מחוץ לארון הספרים היהודי
חכמי המשנה הבינו שעליהם לפעול מהר ולהתמודד עם המציאות החדשה ועם הפיצולים הרבים של החברה היהודית בארץ, וכן עם העובדה שמרבית היהודים יותר לא חיו בישראל, כי אם בתפוצות. וכן, שעליהם להתמודד עם ממשיכיו של פאולוס, שהמשיכו להפיץ את היהדות האלטרנטיבית שהציע בקרב הקהילות היהודיות שחיו בתפוצות.
חכמי המשנה הבינו שכדי לעצור את הפיצולים ליהדויות שונות ואת התפוררות החברה מבית ומחוץ, עליהם ליצור יהדות אחת, הומוגנית ומלכדת. יהדות שאיננה לא קשורה למקדש ולישראל, אלא קשורה לטקסט מחייב אחד – וזה התנ"ך, ולפרשנות ההלכתית שהם עצמם נתנו לחוקי התנ"ך, שאם לא כן, הסיפור שלנו כעם הסתיים.
זהו. היינו ונגמרנו.
ברוך דיין אמת.
המשימה לאחד את השורות בישראל הייתה פשוטה באופן יחסי. שכן לאחר החורבן, הסיקריים, אנשי כת קומראן והצדוקים, שאותם הזכרנו קודם, ירדו מעל הבמה ההיסטורית. אלה שנהרגו, נהרגו. אלה שהוגלו, הוגלו. אלה ששרדו את המרד הגדול ונשארו לחיות בארץ, חדלו לפעול.
הבעיה הגדולה הייתה הצורך הדחוף לשמור על יהדותם של היהודים שהוגלו מהארץ, ששמרו על קשר הדוק עם הארץ ושתרמו כסף לבית המקדש, שגם הם נותרו ללא מרכז הפולחן שסימל את יהדותם.
ובהול בהרבה היה הצורך לעצור את הסחף שנוצר בקרב הקהילות היהודיות שכבר הושפעו מהדת האלטרנטיבית שהציע פאולוס, שקיבלה את התנ"ך, אבל אימצה את הברית החדשה במקום המשנה.
לרשותם של החכמים שנאלצו ליצור ביום אחד יהדות חדשה, עמדו שני כלים גדולים וחשובים שבהם השתמשו : התנ"ך והמשנה.
התנ"ך גם אם עדיין לא היה חתום, הרי שכתיבתו הושלמה – ואת זה צריך להסביר.
התנ"ך סיפק לחכמים רצף היסטורי, דתי, חברתי ולאומי של העם שלנו. רצף שקושר אותנו לעבר אחד, לאדמה אחת ולאל משותף אחד – לזהות אחת. רצף שתחילתו בבריאת העולם, שמסתיים בחורבן בית המקדש הראשון, ובהקמת בית המקדש השני – ומכאן חכמי המשנה יכלו לקחת לידיהם את המושכות – וזה בדיוק מה שעשו.
הם חתמו את התנ"ך והשלימו את כתיבת המשנה. הם החליפו את עבודת הפולחן שהתרכזה בבית המקדש שעמד בירושלים, בעבודת אלוהים פרטית, שכל אדם מישראל יכול לקיים אותה, גם אם הוא חי בתפוצות או על הירח.
לדעתי, וזו הטענה שלי, המציאות שנוצרה לאחר החורבן חייבה את החכמים ללכד את השורות סביב טקסט מחייב אחד, ומסיבה זו הוצאו הספרים החיצונים מחוץ לארון הספרים היהודי.
צריך לזכור שהחיצונים חוברו באשר חוברו, ושלכן חסר בהם הרצף ההיסטורי שמצוי בתנ"ך, שמספר כיצד העם שלנו התגבש למן בריאת העולם ואילך. לעומת זאת, לכותבי החיצונים חסרה הראייה הלאומית הרחבה שנמצאה לכותבי התנ"ך.
ובניגוד לתנ"ך שהוא ספרייה שמורכבת מאין ספור חיבורים, שנארזו יחד ועברו האחדה דתית ואידיאולוגית, החיצונים הם לא יותר מאשר אסופת מעשיות שאין שום דבק שמחבר ביניהן ושקושר אותן יחד.
ועל הדברים האלה צריך להוסיף שלא היה צורך בחיצונים, שהרי כל דרכי האמונה שנמצאו בהם נשאבו לתוך המשנה, וכך גם חלק מהאגדות המצויות בהם.
ולסיום, צריך לחזור ולהזכיר שבמקביל ממשיכיו של פאולוס המשיכו להפיץ את תורתו בקרב יהדות התפוצות, ושהברית החדשה שכבר הייתה כתובה בתחילת המאה ה-2 לספ', ספגה לתוכה את כל דרכי האמונה שבספרים החיצונים.
לדעתי, הצורך להפריד וליצור גבולות ברורים בין ה"ספרות יהודית", לבין ה"ספרות נוצרית" שהתבססה על התנ"ך, ועל הברית החדשה שאימצה את הספרים החיצונים (שעל כך נדבר מייד), היא סיבה נוספת לדחיית החיצונים.
ספר היובלים
הצורך ליצור יהדות שניתן לקיימה בכל מקום ומקום, מחזיר אותנו פעם נוספת ואחרונה לספר היוב' – שעכשיו יובן מדוע הקדשנו ללוח השנה שבו פרק מיוחד.
כזכור, מחבר היוב', שחי בסביבות שנת 250 לפנה"ס, זעם על שכותבי התנ"ך הטמיעו בספרם את לוח השנה הבבלי, שמבוסס על הקפת הירח את כדור הארץ, ושלכן החודש מונה פעם 29 יום ופעם 30 יום. לוח שנה שכזה מתעלם מהערך 7 המקודש , שמייצג את השבת הראשונה לבריאת העולם, ושמוזכר בתנ"ך פעמים רבות.
היתרון הגדול של לוח שנה ירחי, שמבוסס על מולד הירח החדש, הוא שניתן להנהיג את כל חגי ישראל לפי סימן אחיד, שנראה באותו יום ובאותו זמן בכל ארצות הפזורה היהודית – וזה הירח, כמובן. סימן שכזה לא מצוי בלוח שנה שמבוסס על הערך 7, שיכול להתקיים רק בקרב קהילה קטנה שחיה באותו מקום עצמו (כזכור, אנשי כת קומראן נהגו לפיו). והסימן שמאחד את מערכת הדת של כל קהילות ישראל, גם לא מצוי בברית החדשה, שממילא מחקה מתוכה את הפולחן הארץ ישראלי. ולכן צדקו כותבי התנ"ך, ובהמשך גם כותבי המשנה בכך שאימצו את לוח השנה הבבלי (משנה, מסכת ראש השנה).
השתמרות הספרים החיצונים וחזרתם לחיים (תרגום ה-70, הספטואגינטה Septuaginta)
הצורך ללכד את תפוצות ישראל סביב שני טקסטים מחייבים: התנ"ך והמשנה (בעתיד יתווספו טקסטים רבים נוספים, כמו התלמודים, שולחן ערוך ורבים נוספים שהם לא לענייננו) יכול להסביר מדוע אסרו החכמים לקרוא בספרים החיצונים, שאותם הכירו היטב. ואכן, במאות הראשונות לספירת הנוצרים, אבדו החיצונים בהדרגה מישראל – והנה הם חזרו אלינו.
לפחות חלקם חזר אלינו – איך זה קרה?
לפני שעה קלה דיברנו על חורבן בית המקדש הראשון ועל כך שנבוכדנצר היגלה יהודים לבבל. ושכתוצאה מכך יהודים היגרו מרצונם (מסיבות כלכליות בעיקר) לארצות הים התיכון, שבהן הקימו קהילות יהודיות – ועכשיו צריך לשים לב למשמעות המעשית של נתון זה.
בתקופה שקדמה לחורבן בית המקדש הראשון, כל בני ישראל חיו בישראל והשפה העברית שלטה בארץ.
אך כאשר היהודים הוגלו לבבל ונפוצו לארצות נוספות, הם נחשפו לשפה הארמית, שהייתה שפת הממשל בבבל, ובעתיד היא תהייה גם שפת הממשל הפרסי.
בפועל, במהלך של שני דורות בלבד, שכחו הגולים את השפה העברית, שנשתמרה בעיקר בקרב משפחות הלוויים שכיהנו בעבר בבית המקדש הראשון.
כתוצאה מכך, מרבית הגולים שחזרו מבבל לירושלים כבר לא ידעו עברית, וזו הסיבה שבספר עזרא וספר נחמיה שנכתבו בסביבות שנת 350-400 לפנה"ס, יש פרקים שכתובים בשפה הארמית. והעובדה שגם בספר דניאל שנכתב בשלב הרבה יותר מאוחר, משולבים פרקים כתובים ארמית, מוכיחה שהשפה הארמית הוסיפה להיות לשון היומיום בגולה ובקרב חוגים נרחבים בארץ ישראל.
אבל כל זה הולך להשתנות
בשנת 332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את המזרח הקדום, וכמובן שגם את ארץ ישראל ומצרים. השליטים היוונים השליטו את התרבות ההלנית וקבעו את היוונית כשפת הממשל בארצות שעליהן שלטו – ובהן מצרים שהבטחנו לחזור אליה.
המעבר מיד כובש אחד למשנהו יצר מצב שבוחלק משמעותי מהעם דיבר רק ארמית (בעיקר הקהילות שחיו בסוריה ובישראל). במצרים דיברו היהודים רק יוונית. ובישראל שלטו שלוש שפות: חודשה השפה העברית שבה נכתבו התנ"ך, מרבית הספרים החיצונים והמשנה (שפת המשנה היא דיאלקט נפרד מהתנ"ך). הארמית הוסיפה לשגשג, ובה נכתבו התלמודים. והיוונית הפכה שפת הממשל.
אגדת ה-72
אובדן השפה העברית בקרב יהודי התפוצות שביקשו לשמור על זהותם האוטנטית, הוליד צורך לתרגם את התנ"ך ליוונית ולארמית – וכרגע אותנו מעניין רק התרגום ליוונית שנועד עבור יהודי מצרים, שנקרא ספטואגינטה, או תרגום ה-70 (שבשלב מאוחר יותר הוא היה הבסיס לתרגום התנ"ך לארמית וללטינית, היא הוולגטה).
איגרת בשם "איגרת אריסטיאס", שנמנית על אחד הספרים החיצונים, שנכתבה במקורה יוונית ולא עברית, מספרת אגדה אודות מלך בשם תלמי פילדלפוס, שחי בסביבות שנת 250-270 לפנה"ס (כלומר בימים שבהם נכתב התנ"ך, ספר חנוך וספר היובלים).
תלמי פילדלפוס השתייך לשושלת מלכי בית-תלמי היווניים ששלטו על מצרים. והאיגרת שמיוחסת לאיש בשם אריסטיאס, מספרת שהמלך הזמין 72 זקנים נכבדים מירושלים (שישה לכל שבט, למרות שכבר לא היו שבטים באותם ימים) לבוא למצרים ולתרגם את התורה (חומש) ליוונית.
הזקנים אכן הגיעו למצרים והתקבלו בכבוד רב ע"י המלך, ואח"כ נחלקו ל-36 זוגות, שהופרדו זה מזה בשעות היום. במשך 72 ימים עסקו הזקנים בתרגום התורה, ובתום הזמן הזה הושלם התרגום, וכאשר השוו את כל התרגומים זה לזה – התברר שהם זהים לחלוטין !!!
עד כאן האגדה.
במציאות תרגום התנ"ך מעברית ליוונית אכן נעשה באלכסנדריה שבמצרים, ולא במשך 72 ימים, אלא במשך מאות שנים. התרגום כלל את כל ספרי התנ"ך – ולמזלנו הטוב גם אחדים מבין הספרים החיצונים, שעדיין נחשבו חלק מהספרות הארץ ישראלית.
במהלך השנים הרבות שבהן תורגם התנ"ך מעברית ליוונית, התרחשו כל האירועים שעליהם סיפרנו בפרק זה. והאירועים האלה מקדמים אותנו אל הימים שבהם פעל ישו, ובהמשך אל הימים שבאו לאחר חורבן בית המקדש. ולאחריהם אל הימים שבהם החכמים הנהיגו את החברה בישראל ולבסוף לימים שבהם החיצונים נאסרו לקריאה ובהדרגה נעלמו מארץ ישראל.
אלא שהחיצונים נשתמרו בתרגום התנ"ך ליוונית (=תרגום ה-70) – ומנקודה זו החל מסעם הארוך אל תוך הנצרות.
שכן, ואת זה כבר אמרנו קודם, הנוצרים הראשונים שחיו במאות הראשונות לספירה, אימצו את תרגום התנ"ך ליוונית והפיצו אותו יחד עם הספרים החיצונים שנכללו בו, שאחר כך צורפו לברית החדשה שהועלתה על הכתב בתחילת המאה ה-2 לספ' (ולבסוף הוצאו ממנה).
גם כאשר הפיצול בין היהדות לבין הנצרות כבר היה עובדה מוגמרת, הוסיפו אבות הכנסייה הנוצרית לתרגם את הספרים החיצונים ליוונית, שכן הנצרות צמחה מתוך היהדות.
ומכיוון שהנצרות היא דת מיסיונרית שעושה לעצמה נפשות, כבר במאות הראשונות לספירה החלו ראשוני המיסיונרים נודדים לארמניה, בולגריה, אתיופיה רוסיה ועוד. בדרכם לאותן ארצות המיסיונרים לקחו איתם ספרים, וביניהם גם כמה מהספרים החיצונים, דוגמת ספר היובלים וספר חנוך שלא נכללו בתרגום ה-70.
למשל, ספר היובלים שנכתב במקורו עברית, תורגם ליוונית. מיוונית הוא תורגם לסורית עבור אלה שידעו ארמית. בהמשך הוא התגלגל לאתיופיה, ובמאה ה-5 לספ' הוא תורגם לגעז, שהיא אתיופית עתיקה (ואני בעוונותיי נאלצתי ללמוד שפה זו לדוקטורט שלי).
חלקים מספר חנוך התגלגלו לארמניה, סרביה ובולגריה – ושם הם נעזבו והעלו אבק בכמה כנסיות נידחות – והנה אנחנו מתקרבים לימים שלנו.
במאה ה-19 החלו חוקרים לצאת לכנסיות אלו, לחפש בהן כתבי יד עתיקים. ואכן בכנסיות הנידחות הללו נמצאו כמה עותקים של הספרים החיצונים מתורגמים לסלבית, יוונית וגעז. החיבורים האלה הובאו לאירופה ותורגמו לשפות מערביות – ותורגמו חזרה לשפה העברית!
חשוב להדגיש שלדעת החוקרים, רבים מהחיצונים אבדו ונעלמו. לדבריהם, אנחנו מחזיקים בידינו רק את החיבורים ששרדו את הסלקציה שעשו המתרגמים עצמם, שבחרו איזה ספרים לתרגם ואיזה לא. כמובן שהיו חיבורים שלא שרדו את הסלקציה שעשתה הכנסייה הנוצרית, או לא שרדו את התלאות שעברו בשנים שבהן המיסיונרים טלטלו אותם בדרכים.
ובכל זאת, החיבורים שכן נמצאו, חזרו הביתה לארץ ישראל. וגם כאן גורלם לא שפר, משום שלמרות שניתן למצוא אותם כתובים עברית, הם אינם נלמדים בבתי הספר ומרבית הציבור כלל לא יודע על קיומה של אסופה מיוחדת זו, שהיא המקור והבסיס לדרכי האמונה היהודית והנוצרית כאחד. (*** האמת היא שדיי קשה למצוא אותם, משום שאין להם הדפסות חדשות. והמהדורה שהוציאה ידיעות אחרונות לפני כעשר שנים, היא כל כך גרועה, שאסור לגעת בה אפילו עם מקל***).
סיכום הסדרה כולה – אינטגציה של חיבוים ומציאות
ובמילים אלו דומה שהגיע הזמן לסכם את הסדרה שהקדשנו לארבעה חיבורים מתוך אסופה רחבת היקף בהרבה.
דיברנו על ספר חנוך, היובלים, אדם וחוה, וטוביה. המטרה שלנו הייתה להראות שהחיבורים האלה, ארוגים שתי וערב בהיסטוריה של העם שלנו, על פני כאלף שנים ויותר. למן הימים שבהם שבטי הצפון ושבטי הדרום נלחמו זה בזה, ועד לתקופת המשנה וראשית הנצרות, שאז הם נעלמו מאיתנו למשך כמעט 2000 שנים.
למרות המאמץ הגדול שהשקענו כאן (ושהוציא לי את הנשמה …:), מדובר בסקירה קצרה ולא ממצה. ובכל זאת, דומה שהוכחנו את המנטרה שאיתה יצאנו לדרך. מנטרה שקובעת שיותר משאנחנו עם התנ"ך, אנחנו עם הספרים החיצונים – ונוכיח את דברינו.
מספר חנוך למדנו שגן עדן נמצא בשמים, שנשמת המת נותרת בחיים לאחר מות הגוף, ושהיא מקיימת קשר הדוק עם מי שהייתה בעודה בחיים. ולכן אלוהים יכול לשפוט את האדם לאחר מותו על מעשיו בעולם החיים, ולהחליט אם נשמתו תלך לגן עדן ושם תמתין עד שובה לחיים חדשים ומאושרים בעת תחיית המתים, או שתיצלה באש הגיהינום. ועוד הערנו בקצרה, שהמסע של חנוך לשמיים נמשך עד היום הזה. שכן חנוך הוא הגיבור הגדול של המקובלים, שכמותו הם ניתקים מגופם ורוחם עולה מעלה מעלה, כדי לראות במו עיניהם את אלוהים ואת פמליית המלאכים המלווה אותו.
השאלה מה עומד בייסוד היחס המשפיל והמבזה של כמה מהרבנים כלפי נשים, שזכה לתואר המצוחצח "הדרת נשים", בעוד שראוי לכנותו "השנאת נשים", הוליך אותנו לספר אדם וחוה.
מחבר יצירה איומה זו, הפך את סיפור אכילת פרי עץ הדעת שבספר בראשית, לכתב אשמה נגד חוה, שהביאה את המוות לעולם.
ורוחו הרעה של ספר זה חלחלה משיקולים פוליטיים, שעליהם דיברנו בהרחבה, לתוך המשנה. ושם, מרוח קלה, הוא הפך סערה של ממש. חוה שבמדרשי חז"ל הפכה לרוצחת ולנואפת הראשונה בעולם, ששכבה עם השטן ועם הנחש כאחד. הראנו שהמדרשים שמזהמים את האישה חלחלו מהמשנה לתלמוד ובהמשך לרחובות של הערים החרדיות; ולבסוף למכללה הקדם צבאית שבעלי ומשם לצבא. וכן שהמיסיונרים שמפיצים שטנה אלה, הם לא נוצרים אנטישמים, אלא כמה רבנים הזויים שצברו כוח רב.
ואותם רבנים שמסתמכים בלי דעת על מדרשים שצמחו מספר אדם וחוה כדי לזהם את הנשים, עושים בדיוק את מה שעשה פאולוס ליהודים. פאולוס, שהיה יהודי בדיוק כמו הרבנים המגדפים, נתלה בסיפור גן עדן כדי להאשים את היהודים שהביאו את המוות לעולם!
לא האישה.
היהודים!
ולפאולוס יש כשני מיליארד מאמינים, וכמה מאמינים יש לרבנים מהמכללה הקדם צבאית שבעלי ???
ולפני שניפרד מעניין זה, חשוב לחזור ולהזכיר שאחת הסיבות להצלחתה הגדולה של הנצרות, הייתה העובדה שישו לא התייחס לנשים כאל טמאות, ושכמותו נהגו, ונוהגים, גם ממשיכיו.
סיפורם המקסים, של טובי, טוביה ושרה, פתח בפנינו צוהר לדרכי האמונה העממיים של החברה שחייתה בישראל בסביבות שנת 350 לפנה"ס. חברה שהאמינה שהעולם נשלט בידי אלוהים מהצד הטוב של המתרס, ובשטן מהצד הרע של המתרס. חברה שהאמינה ששדים פוגעים בצדיקים גמורים כמו טובי וכמו בשרה הצעירה והיפה.
האמונה שיש בכוחם של שדים לפגוע בבני אדם, ושניתן לגרש אותם באמצעות כל מיני לחישות, חדרה למשנה ולברית החדשה. ואורן זריף, ושאר מגרשי השדים והדיבוקים שחיים בימינו, עדיין לא החזירו מתים לעולם החיים – וישו, כן !!!
אין ספק שלספרים החיצונים הייתה ההשפעה עצומה על חכמי המשנה, ומבחינות רבות הם היורשים לסופרים החיצונים. ולכן השאלה מדוע אסרו החכמים לקרוא את הספרים האלה, התבקשה מאליה.
התשובה שהצענו כאן אומרת ש ביום שחרב, היה על החכמים ליצור יהדות חדשה שמעולם לא התקיימה קודם לכן. יהדות שמעכשיו ואילך תהייה מלוכדת סביב שני טקסטים כתובים ולא סביב המקדש. טקסטים, שהם כמו disk on key, שניתן להכניס אותם לכיס ולשאתם ממקום למקום – וכעובדה זה בדיוק מה שעשו.
החכמים חתמו את התנ"ך שהפך ספר היסוד שמספר על ראשיתו של העם שלנו למן בריאת העולם. וכותבי המשנה תרגמו את ההלכות שכתובות בתנ"ך לשפת מעשה, שלא קשורה לבית המקדש, שהאדם הפרטי יכול לקיימן בכל מקום שבו הוא חי.
ולבסוף, כך לדברינו, גם להתפשטות של הנצרות בקרב הקהילות היהודיות שחיו בתפוצות, הייתה השפעה על החלטת החכמים להוציא את החיצונים מחוץ לארון הספרים היהודי.
הספרים החיצונים חזרו אלינו הודות ליהודי מצרים שהמירו את השפה העברית ביוונית. כחלק מהמפעל הגדול של תרגום התנ"ך ליוונית עבור יהודי מצרים, תורגמו גם כמה מהספרים החיצונים – ומהתרגום ליוונית הם נכנסו לברית החדשה וכך נשתמרו (עד שהוצאו ממנה).
אבות הכנסייה הנוצרית תרגמו ליוונית גם כמה מהספרים החיצונים שלא נכללו בתרגום ה-70. והודות לכך שהיו מיסיונרים שעברו ממקום למקום, החיצונים נדדו יחד איתם. במאה ה-19 החלו חוקרים לצאת לכנסיות נידחות שאליהן הגיעו המסיונרים, במטרה למצוא בהן כתבים עתיקים. ואכן, כמה מהחיצונים שנשתכחו שם, נמצאו וחזרו לחיים – ואלינו.
חלפו 2000 שנים מאז שחכמי המשנה החליטו להוציא את הספרים החיצונים אל מחוץ לארון הספרים היהודי ולאסור אותם לקריאה.
נראה שהמסע ההיסטורי שעשינו כאן מוכיח שהחלטת החכמים הייתה נכונה. בצומת האירועים שבה הם חיו, היה צורך לקבוע קאנון אחד שילכד את כל בני ישראל בארץ ובתפוצות – והחיצונים לא התאימו למשימה חשובה זו. ומכיוון שהם זרמו בדמם של החכמים, לא היה בהם צורך. דרכי האמונה שבהם ממילא מציפים את המשנה.
בסדרה זו שאלנו מי היו הסופרים שכתבו את הספרים החיצונים? אחרי הכל, אנחנו מחזיקים חומר כתוב והשאלה מי כתב אותו, מתבקשת מאליה.
הסקירה ההיסטורית שעשינו כאן הוליכה אותנו אל שבטי הצפון, אל גלות עשרת השבטים, ואל המשפחות שלא הוגלו מהארץ.
האם צאצאי המשפחות הצפוניות הם אלה שכתבו את הספרים החיצונים?
ללא ממצאים ארכיאולוגים מוצקים, ניתן להציע רק תשובה מסתברת לשאלה זו – והתשובה שלנו היא חיובית. היא מתבססת על הקרבה הגדולה שהייתה בין שבטי ישראל הצפוניים לבין שבט יהודה הדרומי, ועל 200 שנות המלחמה שהפרידו ביניהם. קרבה שמסבירה את הדמיון הגדול שבין התנ"ך לחיצונים, ונתק ממושך שמסביר את הפער הגדול שביניהם.
לדברינו, צורך השעה והצורך ללכד את העם שלנו על בסיס התנ"ך והמשנה, הוא הסיבה שבגללה הוצאו הספרים החיצונים מארון הספרים היהודי.
אבל השעה הזו חלפה, ושעה חדשה הגיעה.
והשעה שהגיעה, היא השעה שלנו. והיא השעה להשיב את החיבורים האלה אלינו. שכן הם חלק בלתי נפרד מארון הספרים שלנו, ומהעבר שלנו. בשבילנו הספרים החיצונים משמרים את המורשת התרבותית של אבותינו הקדומים ושל החברה שחייתה כאן, בארץ ישראל.
ואם כהצעתנו החיבורים האלה אכן נכתבו על ידי סופרים שהיו צאצאים למשפחות שבטי הצפון שהמורשת שלהם לא נכנסה לתנ"ך, הרי שהיא השתמרה בספרים החיצונים שהצליחו לשרוד כ-2000 שנים. ואולי בני עשרת השבטים שהוגלו ונעלמו, מוסרים לנו דרכם דרישת שלום רחוקה, ואומרים לנו שהם לא אבדו ולא נעלמו, שהם חלק מה-DNA של כל אחד מאיתנו.
ואנחנו, והמאזינים שלנו, מושיטים להם חזרה את שתי ידינו בתקווה שהם, לפחות ברוחם ובזכרם, ישובו להיות אתנו – אמן !
עד כאן.
קרדיטים
השחקנית אורנה כץ כתבה והלחינה את המוטיבים המוסיקאליים שמלווים את הפרק.
אני מבקשת להזכיר למאזינים שניתן לרכוש את הספר שלי, התנ"ך היה באמת. הספר נמכר בסטימצקי במחיר מלא, וישירות אצלי בהנחה משמעותית. כמו כן ניתן לקנות את הספר במהדורה האנגלית שלו באמזון, ושוב אצלי בהנחה משמעותית.
כמו תמיד אני מבקשת להזכיר ולהמליץ בחום רב על הפודקאסט "דברי הימים" שאותו מגיש ד"ר אילן אבקסיס. אילן הוא דוקטור לתנ"ך וכל תכנית שהוא מעלה לאוויר היא עוד צוהר מרתק שמאיר את תקופת המקרא. אי אפשר בלא אחותנו הפרסייה, ד"ר תמר עילם גינדין, שהיא מומחית לאיראן, שמובילה את הפודקאסט המצוין "אירניום מועשר".
[1] . מתוך המשנה (מסכת אבות דרבי נתן א,א ; ידיים ג,ה , ב, יד תנחומא ועוד) עולה שהחכמים שפעלו בתחילת המאה ה-2 לספ', עדיין נחלקו בדעותיהם אם לכלול בתנ"ך את מגילת שיר השירים, את ספר קהלת ואת מגילת אסתר ויחזקאל (בבא בתרא יד ע"א-טו ע"ב ; בבלי, חגיגה יג ע"א ועוד). בסופו של דבר מי שהכריעו בוויכוח לטובת הספרים שהזכרנו, היה רבי עקיבא שנחשב לאחת הדמויות הבולטות ביותר בין חכמי המשנה, ורבי יונתן וחבורתם (משנה, ידיים ג, ה; בבלי שבת ע"א ועוד).
[2] . מנחם שטרן, "הפזורה – קווים כלליים", מחקרים בתולדות ישראל בתקופת הבית השני, 1995
[3] . יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב, פרק י"ג, ג'
