סיפורי התנ״ך: פרק 4: סיפורו של המבול המקורי (פרק בונוס)

אנו ממשיכים עם הסדרה שלנו עבור בני הנוער (והוריהם) שתקועים בבית, בתקווה שלא לעוד הרבה זמן. הפרק זמין גם בוידאו, כאן:
https://www.youtube.com/watch?v=7e-U7vvwZlY

סיפור המבול שבספר בראשית שכולם מכירים, איננו הסיפור המקורי. הסיפור המקורי סופר בבבל כ-2000 שנים לפני שעבר גיור כהלכה והוכנס לתנ״ך. בסיפור המקורי, נינתו, אלת הרחם, יצרה מטיט שבעה זוגות של בני אדם, במטרה שיהיו עבדים לאלים, שהיו בטלנים גמורים וזללנים. אלא שנינתו לא התקינה בגופם את המוות, ובני האדם שהתרבו והתרבו הפריעו את מנוחתו של אנליל, מלך האלים.

אנליל ניסה מספר דרכים להשמיד את בני האדם, אך משהם חזרו והתרבו, הוא הוריד עליהם מבול אדיר, שממנו שרד רק צדיק אחד בשם אתרחסיס, שבנה ספינה שלתוכה נכנסו בני משפחתו וזוג אחד מכל החיות בעולם. בתום המבול החליטה מועצת האלים ליצור בני אדם מדגם מתקדם, שבתוכם מותקן המוות, וזו הסיבה האמיתית שכולנו בני תמותה.

הורד MP3 של פרק זה

תמליל הפרק

סיפורי התנך
פרק 4
סיפור המבול הבבלי

היום נספר את סיפור המבול, אבל לא את זה שמספר התנך, כי אם את הסיפור המקורי, שכנראה קדם לו ב-1000 שנים לכל הפחות, ושעליו מבוסס סיפור המבול שבספר בראשית.

             ולפני שנתקדם, אני רוצה לציין את הספר הפנטסטי שממנו לקחתי את הסיפור של היום. שם הספר הוא : בימים הרחוקים ההם, שיצא לאור בהוצאת עם עובד בשנת 1998.

בספר זה כלולים מיתוסים ואפוסים שסיפרו בני העמים הקדומים שחיו בתחום עיראק של ימינו. פרופסור יעקב קליין ושפרה שיפמן תרגמו לעברית את יצירות המופת הללו בספרם – שכמובן כוללים את סיפור המבול הבבלי, שאותו נספר כאן.

             אבל לפני שנתקדם צריך להזכיר שבפרק הראשון אמרנו שאנחנו עם עתיק עם היסטוריה שנמשכת כמעט 4.000 שנים אחורנית.  אלא שבני העמים שחיו בתחום עיראק של ימינו, קדמו לנו ב-2.000-3.000 שנים, והתרבות ששגשגה בין שני הנהרות, הפרת והחידקל, השפיעה על כותבי התנך. וסיפור המבול שנספר כאן הוא דוגמה מצוינת לסיפור בבלי שעבר גיור כהלכה והוכנס לתנך.

אז בוא נספר את סיפור המבול הבבלי 1,800 לפנה"ס

בימי קדם, בטרם נברא האדם, היה העולם מאוכלס אלים גדולים וחזקים, ואלים קטנים וחלשים, שהיו העבדים של האלים הגדולים.

             האלים-העבדים עבדו יום ולילה. הם חפרו את שני הנהרות הגדולים שחוצים את עיראק: את הפרת ואת החידקל. הם חפרו תעלות מים להשקות את השדות, ואת האדמה שפינו מהתעלות הכניסו לסלים, שאותם נאלצו לשאת על גבם.

             במשך 700 שנים עמלו האלים-העבדים ועשו כל מלאכה עד ש-VE (וֶה), שעמד בראשם, החליט למרוד באנליל, מלך האלים.

             ואכן המרד פרץ. האלים-העבדים שלחו אש בכלי העבודה שלהם. הם שרפו את המעדרים והאתים ששימשו לחפירת הנהרות והתעלות. הם שרפו את הסלים שבהם מילאו את האדמה.  ומשהגיע הלילה הם הקיפו את ביתו של אנליל, "לעשות לו מלחמה".

             אנליל כינס את מועצת האלים הגדולים וגילה להם את דבר המרד. ולהפתעתו, האלים הגדולים דווקא הזדהו עם סבלם וזעקתם של האלים הקטנים – והם חיפשו פתרון לבעיה.

והיכן שיש בעיה, תמיד יימצא פתרון.

האלים פנו לנִנְתוּ (Ninto) שהייתה אלת הרחם וכך אמרו לה:

בראי יצור – ימשוך בעול ; סבל האלים – ישא האדם (195).

כלומר, האלים הורו לנִנְתוּ  לייצר בני אדם שיחליפו את האלים העבדים מעבדותם.  

             אלת הרחם השיבה לאלים שבלי טיט, שזה סחף בוצי וחרסיתי, שמצוי לצד הפרת והחידקל, היא לא תוכל לייצר בני אדם – וכצפוי האלים סיפקו את הטיט הדרוש. וכדי שנִנְתוּ תייצר עבדים ולא סתם בני אדם, האלים הרגו את וֶה, ראש העבדים המורד, ואת דמו ובשרו הוסיפו לטיט.

מעיסת הטיט יצרה נינתו שבעה גברים ושבע נשים, שעד מהרה הזדווגו זה עם זה וילדו בני אדם חדשים לאחר היריון שנמשך 9 ימים בלבד!

במשך 1200 שנים ביצעו בני האדם ביצעו את כל העבודות הקשות, שעד כה ביצעו האלים העבדים, והכל היה טוב ויפה, אבל אז התעוררה בעיה חמורה, שאותה האלים לא צפו.

מסתבר שנִנְתוּ, אלת הרחם, שכחה להתקין את המוות בגוף האדם. ואחרי 1.200 שנים היו כל כך הרבה בני אדם  שהקימו רעש, עד שהארץ "נהמה כמו פר".

             הרעש שהקימו בני האדם הפריע את שנתו של אנליל, מלך האלים.  וכדי שהשקט יחזור למעונו, הוא ציווה על נַמְתַר, אל המגיפה, להמית אותם – וכך באמת היה.

             אלא שנַמְתַר לא המית את כולם, ובני האדם חזרו להתרבות ללא כל הגבלה.  ואחרי 1.200 שנים נוספות הם שוב היו המונים ושוב הפריעו את מנוחתו של אנליל, שניסה דרך חדשה להשמידם. (בני האדם בלתי שמידים בעליל …:)

             הפעם הורה אנליל לאדד, אל הגשם והסערה, לעצור את הגשם בשמים. ציטוט: ויעצר רחם אדמה, עשב לא הציץ וכוסמת לא צמחה. מארה באה על האנשים – הרחם נסגר, לא הוציא צאצא (107, 35-30).

             הבצורת הקשה באמת המיתה כמעט את כל בני האדם, אך גם הפעם לא את כולם. ואחרי 1.200 שנים נוספות,  שוב הם  הפריעו את מנוחתו של אנליל, מלך האלים. ושוב הוא המית אותם  ברעב שהפעם היה כבד מהקודם, ולמרות זאת אלה  ששרדו חזרו והתרבו.

ואחרי עוד 1.200 שנים, המולתם שוב הטריפה את שנתו ואת דעתו של אנליל – ולכן הוא שלף את נשק יום הדין: הוא החליט שהמים שהציפו את היקום בטרם הבריאה, יציפו אותו פעם נוספת וסוף סוף יהיה שקט מבני האדם שכל הזמן חוזרים ומתרבים .

אנליל הזמין את מועצת האלים הגדולים וגילה להם את מזימתו להטביע את היקום, ואף השביע אותם לבל יגלו לבני האדם שהם עתידים למות בשיטפון האדיר.

אלא שאנכי, אחד האלים הגדולים והחשובים בפנתיאון האלים הבבלי, אהב את בני האדם ונחשב לידיד האנושות (ובנוסף הוא היה אל החכמה והמאגיה, וגם אויב של אנליל…).

            ואם בספר בראשית מסופר שאלוהים אהב את נוח על שום צדיקותו, הרי שמאותה סיבה עצמה אנכי אהב את אַתְרַחַסִיס. 

אנכי גילה לאַתְרַחַסִיס את דבר המבול הצפוי והורה לו לבנות ספינה – ועכשיו בעיה, אַתְרַחַסִיס  שלא ראה מימיו ספינה, לא ידע למה היא טובה וכיצד בונים ספינה. 

וכשם שאלוהים נתן לנוח מפרט מפורט לבניית התבה, כך נתן אנכי ל אַתְרַחַסִיס  את מידות הספינה, אף צייר לו על הקרקע ציור של ספינה.

             כצפוי, אַתְרַחַסִיס בנה את הספינה והטעין עליה את כל רכושו, וכן נציגים מכל בעלי החיים, כולל פרים שמנים וכבשים, ציפורים, חיות השדה ורמשים קטנים ומזון ככל הדרוש. וברגע שניתן האות, הוא אסף את בני משפחתו ואטם את הספינה.

הסערה הגיעה והספינה נישאה על גבי המים ובחוץ השתוללו אלי הסערה.

             מכיוון שהארץ שטוחה ועומדת על עמודים, אֶרַכַּל , שהוא אחד מאלי הסערה, עקר את העמודים שתומכים את הארץ במקומה, והארץ נשברה כמו צלחת, דבר שאפשר למי התהום  הכלואים בבטן האדמה לפרוץ החוצה.

אַנְזו קרע בציפורניו את השמים. והרוח והגשם הגיעו, וחושך השתרר בעולם – וסוף סוף נכחדה האנושות, "שנסחפה במבול כמו זבובים" (זולת אַתְרַחַסִיס, כמובן).

האלים שנסו לשמים מאימת השיטפון, נבהלו לנוכח השואה שפקדה את בני האדם. הם פרצו בבכי מר משום שהבינו שללא בני אדם שיאכילו אותם ויספקו את כל צורכיהם הם ישארו רעבים.  

7 ימים נמשך המבול עד אשר עצרו אלי הסערה את השתוללותם. ועם שוך הסערה, נחה הספינה על הר האררט, ואַתְרַחַסִיס שלח יונה, ואח"כ גם סנונית ועורב כדי לוודא שהארץ יבשה ושניתן לצאת החוצה.  היונה והסנונית חזרו. אך משלא חזר העורב, הבין אַתְרַחַסִיס  שהארץ יבשה, והוא והניצולים יצאו החוצה.

ומשנודע לאנליל שאַתְרַחַסִיס ואנשיו שרדו את המבול, הוא התמלא זעם על אנכי, על שהפר את השבועה לא לגלות לאיש על דבר המבול. ואנכי, להגנתו, טען שהציל את בני האדם כדי שיהיה מי שיאכיל את האלים – וכאן חשוב להוסיף שגם האלים האחרים התנגדו להשמדת האנושות שתשאיר אותם ללא עבדים שיאכילו אותם.

אך כדי למנוע שהניצולים שוב יתרבו ויתרבו ללא מעצור, ושוב ימלאו את העולם ויפריעו את מנוחתו של אנליל, הורה אנכי לנינתו, אלת הרחם, ליצור בני אדם מדגם משופר ולהתקין בתוכם את המוות. וכדי להגביל את הילודה, ההיריון לא נמשך 9 ימים אלא 9 חודשים.  ואנליל, שב מזעפו ונשבע לא להביא יותר מבול על העולם – אך הוא לא נשבע שלא יביא על האדם מגפות ורעב.

למה סיפור המבול הבבלי חשוב לנו?

הסיפור שסיפרנו כאן חשוב מכמה סיבות גדולות.

ראשית, בפרק הראשון אמרנו שהתנך שנכתב בארץ ישראל, מספר את הסיפור של העם שלנו – וזה נכון כמובן. יחד עם זאת, בני העולם הקדום לא הכירו ב"זכויות יוצרים", ולכן כל מי שזוכר את סיפור המבול שבתנך, יזהה בקלות  שכותבי התנך לא היססו לקחת חומרים מהתרבות הבבלית שקדמה להם ולהשתמש בהם לצורכיהם.

העובדה שלא היו "זכויות יוצרים" מאפשרת לנו לזהות השפעות תרבותיות שעברו ממקום למקום, וזה חשוב מאד להיסטוריונים.

השאלה מדוע האלים שחיו חיי נצח, בראו בני אדם וחיות שהמוות נגזר להם מראש. השאלה הזו עמדה במרכז הסיפור שבו כיכבו אולגן וארליק הסקנדינביים, והיא עומדת גם במרכז הסיפור שלפנינו. ויש הרבה מיתוסים שמגלים שבתחילה האדם כן חי חיי נצח, אך בשלב כלשהו התחרטו האלים, וכמו בסיפור שלנו  הם הפכו אותם לבני תמותה – ולעניין זה נחזור כאשר נספר את סיפור המבול בתנך (ושם מחכה לנו תשובה מפתיעה…).

             סיפור המבול שסיפרנו חשוב מסיבה שלישית, שלדעתי היא החשובה ביותר: דיברנו על כך שבני העמים הקדומים השאירו מאחוריהם מאות סיפורים שמייחסים את בריאת העולם לאלים שבהם האמינו – והתנך עושה את אותו הדבר.

             מתוך הסיפורים עולה בבירור שהקדמונים לא הכירו בתופעה שאנחנו מכנים בשם "תופעות טבע" ו-"אסונות טבע". כאילו הטבע הוא אוטונומי לרצונותיו, ומתי שמתחשק לו הוא יכול לעצור את הגשמים, לשלוח מגיפה שתקטול אוכלוסיות שלמות, או להרעיד את האדמה שמתחת לרגלינו ולמוטט את הבתים על ראשינו.

             את כל מה שאנחנו מכנים בשם הכולל "תופעות טבע", ייחסו הקדמונים לאלים שבהם האמינו.

             האלים  שבראו את העולם יצרו בו סדר קוסמי. סדר שהוא תנאי ראשוני לקיומו של האדם.  וכל עוד הסדר הזה נשמר, האדם התמצא במרחב שבו חי. הוא ידע לכוון את צעדיו משום  שהשמש תמיד זרחה במזרח ושקעה במערב. המחזוריות הקבועה של אור הירח ושל עונות השנה, אפשרה לו לחשב את עונות הזריעה והקציר – וכך הלאה.

             אלא שהסדר הקוסמי תמיד היה פגיע ולעיתים קרובות השתבש – והשאלה המתבקשת היא: למה?

ומכיוון שבני העולם הקדום לא הכירו במושגים אובייקטיביים כמו "תופעות טבע", כל אסון שפקד אותם יוחס לאלים שבהם האמינו.

             ומה שעולה מהסיפור שסיפרנו כאן, וממאות סיפורים נוספים, הוא שהאלים שבראו את העולם והשליטו בו סדר קוסמי, היו קפריזיים, כעסניים ולא מאד חכמים.

             לראיה בסיפור שלנו הרעש שהקימו בני האדם הפריע את שנתו של אנליל, מלך האלים. ולכן הוא שלח בהם מגיפות ורעב – ומשאלה לא הצליחו להשמיד את כולם, הוא החליט להשתמש בנשק יום הדין: להוריד מבול נוראי על הארץ שיחזיר את היקום לימים שבטרם הבריאה, שבהם היה מוצף מים. בעתיד נראה שהסיפורים האלה חוזרים על עצמם במקומות שונים בעולם – וכמובן גם בסיפור המבול שלנו. 

             ולבסוף, הסיפור שסיפרנו מגלה עוד סוד גדול שהעסיק את הקדמונים, והוא מדוע בראו האלים את בני האדם?

והתשובה היא שהאלים בראו בני אדם כדי שיהיו להם לעבדים, שיאכילו אותם ויקריבו להם קורבנות. ורק משום שהאלים לא הסכימו לוותר על המזון שסיפקו להם בני האדם (בצורה של קורבנות ומנחות), אנליל נשבע שלא להביא יותר מבול שישמיד את בני האדם. יחד עם זאת הוא לא נשבע לא לשלוח מגיפות ורעב בבני האדם … וכל מה שאמרנו כאן הוא אמת לאמיתה, והוא חוזר ונשנה בסיפור המבול שלנו.

בפודקאסט של התנ״ך, ד״ר ליאורה רביד חושפת את האמת המרתקת שמאחורי הסיפורים התנכיים המוכרים לכולנו.