סיפורי התנ״ך: פרק 3: ששת ימי הבריאה (פרק בונוס)

בימים הקרובים, אנחנו נוציא פרקי בונוס עבור בני הנוער (והוריהם!) שתקועים בבית. הפרקים יעלו גם פה בפודקאסט וגם ביוטוב, בוידאו. את הפרק הראשון תוכלו לראות פה:

סיפורי התנ״ך: פרק 3: ששת ימי הבריאה
https://www.youtube.com/watch?v=WdNL3KgcCE0

בפרק הקודם הבאנו שלושה מתוך מאות סיפורים  שמתארים כיצד נברא העולם. אמרנו שהתנך חוזר על אותם מרכיבים שמצויים בסיפורי הבריאה האחרים, ובכל זאת, רק הסיפור שלנו ראוי להיקרא "המפץ הגדול" – ואת זה נוכיח בפרק זה. אבל לפני שנצא לדרך, צריך לומר שבתנך יש שני סיפורי בריאה – ולא אחד. סיפור הבריאה השני מצוי בפרק ג', ובו מסופר כיצד גירש אלוהים את אדם וחוה מגן עדן – וגם אליו נגיע.

הורד MP3 של פרק זה

תמליל הפרק

פרק שלישי
המפץ הגדול : סיפור בריאת העולם שבספר בראשית

מגישים: ד"ר ליאורה רביד ורועי שטיינברג.
מעצב האתר : עומר בינדר.

בפרק הקודם הבאנו שלושה מתוך מאות סיפורים  שמתארים כיצד נברא העולם. אמרנו שהתנך חוזר על אותם מרכיבים שמצויים בסיפורי הבריאה האחרים, ובכל זאת, רק הסיפור שלנו ראוי להיקרא "המפץ הגדול" – ואת זה נוכיח בפרק זה.

אבל לפני שנצא לדרך, צריך לומר שבתנך יש שני סיפורי בריאה – ולא אחד. סיפור הבריאה השני מצוי בפרק ג', ובו מסופר כיצד גירש אלוהים את אדם וחוה מגן עדן – וגם אליו נגיע.

אז בואו נתחיל.

פרק א' שבספר בראשית נפתח במילים הבאות:

בְּרֵאשִׁית  בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.   וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ  עַל-פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.

הפסוק הזה חוזר במידה רבה על מה שקיים בהרבה סיפורי בריאה, שלפיהם לפני הבריאה, היה היקום מוצף מים שחורים ואפלים,  וכל החומרים שמרכיבים את העולם, כמו שמש, ירח, כוכבים ואדמה, היו שקועים בתוכם.

      המצרים שעליהם דיברנו בפרק הקודם, כינו את המים האלה בשם נון, והתנך מכנה אותם בשם תוהו ובוהו, שזה בדיוק אותו הדבר. ובפרק הקודם ראינו שהרוח של אולגן מלפלנד, היא שריחפה על פני המים, וכמובן שניתן למצוא נקודות דמיון נוספות. 

אז בוא נעבור במהירות על סיפור הבריאה שפותח את ספר בראשית.  

לפי הכתוב, ביום הראשון לבריאה שלף אלוהים את האור מתוך המים החשוכים שהציפו את כל היקום. ביום השני הוא שלף מתוכם את האוויר, ויצר את השמים. ביום השלישי הוא הוציא את האדמה ויצר את היבשה. ומשנוצרה היבשה, ציווה עליה אלוהים להצמיח עצים וצמחים אחרים. ביום הרביעי תלה אלוהים בשמים את השמש, הירח והכוכבים. ביום החמישי והשישי הוא יצר את כל בעלי החיים שקיימים בעולם. ובסוף היום השישי ברא אלוהים את האיש והאישה הראשונים, שאותם אנחנו מכנים בשם אדם וחוה – וזהו, בריאת העולם הסתיימה.

      אלוהים הסתכל בשביעות רצון על העולם המסודר שיצר. הוא הסתכל על האור החדש שהפיצה השמש, על העצים הירוקים, על החיות ובני האדם.

אלוהים היה מרוצה מאד ממעשי ידיו  והוא  פרש למנוחת השבת, שמהווה חלק בלתי נפרד מהבריאה – ציטוט קצר מפרק ב' שבספר בראשית:

וַיְכַל (=סיים) אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.   וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ:  כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.

אז מה כל כל מיוחד בסיפור הזה?

לימדו אותנו לחשוב שהסיפור שפותח את התנך באמת בא לספר כיצד ברא אלוהים את העולם – וזו טעות גדולה, ולא פלא שישנם ליצנים שעושים בדיחות מהסיפור הזה.

מי שבוחן לעומק את הסיפור שלפנינו נוכח לדעת שסופרי התנך השתמשו בסיפור הבריאה כבסיס לשלושה חוקים חברתיים, מהפכניים, שכמותם לא היו מעולם – שהם המפץ הגדול!  

ומכיוון שהתנך הוא חיבור דתי, הרי שכל החוקים שמצויים בו ניתנו בשם אלוהים.

      וכדי להבין את הדברים האלה,  עלינו ללכת אלפי שנים אחורנית, אל הימים שבהם חיו כותבי התנך.

כאשר אנחנו מדברים על העולם הקדום, אנחנו מדברים על ימים שבהם החברה הייתה עדיין חברה חקלאית של עובדי אדמה.  אנחנו מדברים על ימים שבהם לא היו מכונות. לא היו מנופים גדולים שמרימים משאות כבדים, לא טרקטורים, לא רכבות ומשאיות שמובילות סחורה ממקום למקום.

      העשירים שחרשו את השדות, נעזרו בחמור או בשור שהיה רתום למחרשת עץ קטנה, שאותה משך אחריו. העניים רתמו את עצמם למחרשה, או שעדרו את האדמה במעדר קטן עשוי עץ.

      בני האדם חפרו בידיהם בורות, כדי לשאוב מים שנמצאו בעומק האדמה. הם נשאו בידיהם  דליי מים לשתייה, וחפרו תעלות כדי להשקות את השדות שלהם. הם נשאו על גבם אבנים כבדות כדי לבנות בתים – במילים אחרות, בני האדם עשו בידיהם את העבודות שבימינו מבצעות מכונות ענקיות.

      עוד דבר שחשוב להוסיף הוא שהחברה הייתה מחולקת לשלוש קבוצות לא שוות. הקבוצה הקטנה הייתה של אנשים עשירים. שתי הקבוצות האחרות, שהיו הרוב, היו מורכבות מאנשים חופשיים שהיו עניים מאד, ומעבדים ושפחות. שפחה היא עבד ממין נקבה.

      העבדים והשפחות היו רכוש. הם היו שייכים לאדון שלהם. הוא היה יכול לקנות ולמכור אותם, בדיוק כפי שאנחנו קונים ומוכרים מכוניות, פשוט מפני שהמכונית שייכת למי שקנה אותה.  לעבדים לא הייתה שום זכות לומר לאדון שלהם מה הם רוצים, או לא רוצים.  

בפועל,  העניים והעבדים והשפחות היו אלה שביצעו את העבודות הקשות ביותר.

אבל לא רק המבוגרים עבדו, אלא גם ילדים.  הילדים לא הלכו לגנים ולבתי הספר, אלא יצאו עם ההורים שלהם לעבודה ועזרו להם ככל שיכלו.

מה שחשוב להדגיש שהדברים שאמרת מתארים את החיים הרגילים שהתקיימו בכל מקום בעולם.   האנשים שחיו לפני אלפי שנים עבדו מבוקר עד ערב. הם עבדו יום אחר יום, אחר יום. הם עבדו ללא שיהיה להם יום אחד של מנוחה, פשוט משום שזו היתה צורת החיים.  

וגם בישראל, כמו בכל מקום אחר בעולם, זה היה המצב הרגיל.

      הדברים האלה מתארים את המצב בכל העולם הקדום, ומתארים את המצב שהתקיים עד לא מזמן באמריקה של תקופת העבדות.

­ וכאן, בדיוק בנקודה הזו, נכנס נכנס סיפור הבריאה, שאני מכנה בשם "המפץ הגדול".

כלפי חוץ הסיפור שלנו באמת חוזר על פרטים רבים שמצויים בסיפורי בריאה אחרים, אך פרט זה הוא חסר כל משמעות.   

      מה שחשוב הוא שכותבי התנך חילקו רצף הימים האין סופיים למנות של שבעה ימים, של שבע שנים, ושל שבע שנים כפול שבע שנים, שזו שנת היובל.

ועל בסיס החלוקה הזו הם קבעו שלושה חוקים מהפכניים שכמותם לא ידע העולם הקדום, ושחבל מאד שהם לא מתקיימים בימינו – ובגלל החוקים המדהימים האלה, סיפור הבריאה הוא באמת, באמת, מפץ גדול.

אז בוא נלך לפי הסדר ונראה איך הדברים עובדים.

      ספר בראשית מסתיים בסיפור שבארץ ישראל היה רעב גדול, ולכן יעקב (שנקרא גם ישראל) ובני משפחתו ירדו לחיות במצרים.

ספר שמות, שבא מייד לאחר ספר בראשית, מספר שבני ישראל הפכו עבדים במצרים, ושחייהם שם היו רעים וקשים.  

כידוע, אלוהים הציל את בני ישראל מעבדותם והוציא אותם ממצרים, וזה סיפור יציאת מצרים.

שלושה חודשים לאחר שבני ישראל עזבו את מצרים, התרחש "מעמד הר סיני" שבו נגלה אלוהים לעיני בני ישראל, ושבו נתן להם את עשרת הדיברות, שהם 10 חוקים שהיו הכי חשובים לסופרי התנך, ועל כך מסופר בפרק כ שבספר שמות.

       החוק הראשון, מצווה על בני ישראל להאמין רק באלוהים שעליו מספר התנך. וזה ברור, שהרי כבר אמרנו בפרק הראשון, שאלוהים הוא הגיבור הגדול של התנך.

      החוק השני בחשיבותו, מחזיר אותנו לששת ימי בריאת העולם – ולשבת.  אני מצטטת מפרק כ' שבספר שמות:

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת  לְקַדְּשׁוֹ.   שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד  וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ.   וְיוֹם  הַשְּׁבִיעִי , שַׁבָּת  לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: 

ברור שהדברים האלה מחזירים אותנו לסיפור הבריאה שבספר בראשית.

ועכשיו מגיע החוק הראשון : לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה.

וכדי שלא יהיו כאלה שיתחכמו ויגידו שהחוק לא מתכוון לעבדים ולבהמות עבודה, הוא מפרט במילים ברורות למי הוא מתכוון:

לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ.  עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ  וְגֵרְךָ  אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.   

עכשיו מגיע ההסבר לחוק:

כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ , אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם.  וַיָּנַח  בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן  בֵּרַךְ יְהוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת  וַיְקַדְּשֵׁהוּ.  

החוק הראשון שהתלבש על סיפור הבריאה, הוא כמובן חלוקת הזמן למנות של שבעה ימים.  של שישה ימי עבודה שלאחריהם מגיע יום מנוחה.

והחוק הזה כל כך מהפכני, משום שהוא מתייחס בצורה שווה לכולם. לעשירים, לעניים, לילדים, לעבדים ולשפחות ולבהמות העבודה. הוא מעיד באופן חד משמעי שכותבי התנך לא הסכימו לעבדות שאין לה מעצור.

והעובדה שהם הלבישו על סיפור הבריאה חוק שיוויוני, שכולל גם את בהמות מהווה מהפכה משפטית, חברתית ומוסרית שלא היה לה תקדים.  

נתקדם לחוק השני שמחלק את הזמן למנות של שבע שנים. וגם את זה צריך להסביר.   

אמרנו שהחברה שחייתה בעולם הקדום ושבה חיו כותבי התנ"ך, הייתה חברה חקלאית של עובדי אדמה שכל קיומם, שכל האוכל שאכלו, בא מחלקת האדמה הקטנה שעליה ישבו.

אלא שחברה חקלאית היא תמיד חברה פגיעה. כל אסון טבע יכול למוטט את האדם

 ולהפוך אותו ביום אחד לחסר כל רכוש.

מגפות שהמיתו את הצאן שגידלו האיכרים, שנות בצורת, מזיקים שאכלו את גידולי השדה, היו אסונות טבע שהשאירו את האיכר ללא אוכל להאכיל את המשפחות שלו.  

ואנשים שהגיעו למצב של רעב, נאלצו לקחת הלוואות מאנשים עשירים, שלא נפגעו באסונות האלה.

ההלוואות לא היו כסף כמו בימינו, אלא שקי מזון, או כבשה, או עז  שתספק מעט חלב למשפחה. או זרעים לזרוע מחדש את האדמה. את ההלוואות האלה היה צריך להחזיר.  

            ואנשים שלא הצליחו לשלם את חובם, נאלצו למסור את האדמה שלהם, את הנכס הכי חשוב שהיה להם,  לאיש  שממנו לקחו הלוואה.

            פעמים רבות מסירת האדמה לא החזירה את החוב.  במקרה שכזה האיש ובני משפחתו נאלצו לעבוד במשק של האיש שממנו לקחו את ההלוואה – והתנ"ך מכנה אדם שנקלע למצב עצוב זה בשם עבד עברי (ויקרא כה, לה-מו).

            כדי לקבוע מעצור לחובות שלא ניתן להיחלץ מהם, חוב שהאדם משלם אותו כל ימי חייו, כותבי התנ"ך קבעו שהאיש (ולפעמים גם אשתו וילדיו) ישלם את חובו במשך שש שנים– וזהו. בשנה השביעית יתרת החוב תבוטל ותהייה לה "שמיטה", או "שמיטת חובות".   וכך קובע ספר שמות, פרק כא:

            כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי (העבד העברי זה האיש שלקח הלוואה שאותה אין ביכולתו להשיב). 

            שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד,  וּבַשְּׁבִעִת  יֵצֵא לַחָפְשִׁי  חִנָּם (=זהו, אין יותר חובות) . אִם          בְּגַפּוֹ יָבֹא,  בְּגַפּוֹ יֵצֵא; אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא,  וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. (שמ' כא).

אז החוק השני הוא חלוקת השנים למנות של שבע שנים, של שש שנים שבהם משלמים חובות, ושחרור מחובות בשנה השביעית. בשנה השביעית, האדם שהפך עבד שנאלץ  לשלם בעבודתו את חובותיו, חזר להיות איש חופשי.    ואם כך, נתקדם לחוק השלישי שמוכר בשם שנת היובל, שמבוסס על מכפלות של   7×7 שנים.

      כאן צריך לציין שבימינו מקובל להניח ששנת השמיטה מתייחסת לשנה החקלאית – שזה נכון כמובן, משום שגם שמיטת האדמות מפורטת בתנך. אלא שהחוק החשוב הוא זה שפירטנו, שמתייחס לשמיטת חובות ומבטל את המצב שבו עבודת האדם משועבדת כל חייו לנושה שממנו לקח הלוואה.

שנת היובל (ויק' כה)

אמרנו שהחוק השני משחרר את האדם מחובותיו, אך לא משחרר את האדמה שכחלק מתשלום החוב נשארה משועבדת בידי האיש שלו נמסרה.

וכאן נכנס השלישי, שגם הוא מבוסס על סיפור הבריאה.

בשנת  היובל, שהיא מכפלה של 7 שנות שמיטה כפול שבע שנות שמיטה, האדמה הושבה למשפחה שלה הייתה שייכת בעבר. שנת היובל שחררה את האדמה המשועבדת!

      קרוב לוודאי שבשנת היובל האיכר שנאלץ למסור את האדמה שלו, כבר לא היה בחיים. אבל האדמה שהושבה לילדים שלו, אולי לנכדים שלו, אפשרה להם לשקם את חייהם הכלכליים שלהם. משום שעכשיו הייתה להם אדמה משלהם.

 נסכם את הדברים שאמרנו כאן.

נסכם בקצרה את הדברים שאמרנו כאן. סיפור הבריאה שפותח את ספר בראשית, חוזר כלפי חוץ על המרכיבים העיקריים שאנו מוצאים בסיפורי הבריאה שרווחו בעולם הקדום. 

אלא שבני העמים הקדומים השתמשו בסיפורי הבריאה שלהם כדי לתאר את עוצמתו האין סופית של האל שבו האמינו, אך לא כדי לחולל בשמו מהפכה משפטית שנועדה ליצור חברה מתוקנת – זה לא קיים באף אחד ממאות סיפורי הבריאה ששרדו בידינו.

     הדברים האלה מתהפכים כאשר אנחנו פונים לסיפור הבריאה שבתנך.  הסיפור שלנו משמש בסיס לשלוש חלוקות זמן שמבוססות על השבת, על היום השביעי לבריאה.

וחלוקת הזמן הזו נוצלה כדי לקבוע חוקים חברתיים, מהפכניים, שכמותם לא ידע העולם הקדום.  חוקים שנועדו ליצור חברה הוגנת, מתוקנת,  חברה שמתנגדת לעבדות שאין לה מעצור, חברה שמגינה על חירותם ורכושם של החלשים ביותר שבתוכה.

והדבר הכי המדהים ביותר שבחלוקה הזו היא המחשבה שהכוח האמיתי של האל שבו נדרש האדם להאמין – והתנך מחייב את בני ישראל להאמין באלוהים –  נמדד במוסריות של האל.

ומסיבה זו, מהסיבה המוסרית, כותבי התנך בחרו לפתוח את ספרם בסיפור שהוא בכלל לא סיפור דתי. כי אם סיפור חברתי,  מהפכני מבחינה משפטית, חברתית ומוסרית – ולכן סיפור הבריאה רשאי לשאת בכבוד את התואר המפץ הגדול!!!   

בפודקאסט של התנ״ך, ד״ר ליאורה רביד חושפת את האמת המרתקת שמאחורי הסיפורים התנכיים המוכרים לכולנו.