שלושה גיבורים ראשיים לוקחים חלק בסיפור המגילה: רות, האלמנה הצעירה בת ארץ מואב; נעמי, האם הזקנה ששכלה את שני בניה, שהבכור שבהם היה בעלה של רות. ובֹעז, האיכר העשיר שפגש את רות לאחר שהתאלמנה, ופרס את חסותו עליה ועל חמותה. סיפור המגילה מתרחש בפרק הזמן שבין פסח לחג השבועות, ועל כן נהוג לקרוא אותה בחג השבועות.

על פני השטח לפנינו סיפור אהבה יפה וקל להבנה, שנרקם בין איכר עשיר לבין אלמנה צעירה וענייה, שתלאותיה תמו לאחר שנשא אותה לאישה – אלא שאין דבר רחוק יותר מהאמת.

המגילה היא סיפור מורכב, שמקיים את הפרדוקס שבו "השלם גדול ממספר חלקיו". ואכן, מי שמכיר היטב את חוקי התנ"ך, יכול להבחין שהיא מושתתת על מערכת חוקים ענפה ומשוכללת, שנועדה להיטיב עם החלש ובאופן מיוחד עם האישה.

אחד החוקים האלה הם נישואיי ייבום, שבימינו הם הפכו תופעה מחפירה, שבה הדיינים היושבים בבתי הדין הרבניים, משתמשים בסמכותם, כביכול בשם התורה, כדי לעגן אלמנות ולעצור את חייהן למשך שנים ארוכות. אלא שההיפך הוא הנכון! נישואיי ייבום הם מהחוקים המתקדמים והנאורים ביותר בתנ"ך, שנועדו להגן על זכויותיה של האלמנה, ולמנוע מצב שבו היא תיהפך עגונה בידי בני משפחתו של בעלה המת!

חג שבועות שמח,
ליאורה ושרון

בפרק החמישי בסדרה המוקדשת לגיבורים הגדולים שעליהם מספר ספר שמואל, שרון ואני מנתחים את יחסו של הסופר המקראי לשמואל, דרך המעשים שייחס לו והדברים שהשמיע בשמו.

ספר שמואל מתייחס בפירוט לשני סיפורי מלחמה, שחושפים את דעתו של המחבר על המנהיג שהספר נקרא על שמו. שני הסיפורים חושפים דמות שונה לחלוטין מזו שמוכרת למרבית האנשים. ושניהם הם כתב אשמה נגד שמואל, שעשה כמיטב יכולתו להכשיל, להחליש ולהשפיל את שאול.

בקרב מכמש איחר שמואל לבוא לברך את הלוחמים לפני צאתם למלחמה, איחור שהסב נזק ללוחמים ולאוכלוסייה שעליה יצא שאול להגן. איחור שנוצל ע"י אויביו. הסיפור השני הוא סיפור המלחמה בעמלק, שהיה שבט של נוודים בוזזים, שנהגו לפשוט על היישובים הישראלים ולשדוד אותם. שמואל, בשם אלוהים, שלח את שאול להילחם בהם. הוא ציווה על שאול לשרוף את רכוש העמלקים ולהרוג את כל אנשיהם. מכיוון ששאול לא מילא את הצו כלשונו, הדבר נחשב לו לפשע כלפי אלוהים – האמנם??? או שהצו נחשב דווקא גנאי לשמואל? השלל שאותו ציווה שמואל לשרוף אותו באש, היה רכושם של התושבים הישראלים. הוא היה האוכל שלהם. ובמקום להשיבו לכפריים, ציווה שמואל לשרוף אותו באש – וזו רק ההתחלה…

בפרק הראשון, כמו גם בפרק השני, הראיתי שסיפור יציאת מצרים איננו סיפור אחד, כי אם שני סיפורים ששזורים זה בזה. הסיפור האחד הוא סיפור גרנדיוזי, כביר, עמוס ניסים ונפלאות שעשה אלוהים ליוצאי מצרים, שנועדו להלל את כוחו האין סופי. הסיפור השני הוא סיפור היסטורי, או ליתר דיוק אסופה רחבת היקף של נתונים שעומדים בכל מבחן היסטורי, ושלרבים מהם יש עדות ארכיאולוגית עקיפה, אך משמעותית.

בפרק זה אני מעלה את השאלה: כיצד מצבור נתונים היסטוריים שהיו יכולים להתקיים אך ורק במצרים, ואך ורק בנקודת זמן אחת, הגיעו לידי כותבי התנ"ך שחיו כ-750 שנה לאחר הזמן המשוער של יציאת מצרים?

גם הפרק הזה הוא שני מסעות. האחד הוא מסע בעקבות יוצאי מצרים. והשני הוא מסע בעקבות סופרי התנ"ך שהפכו סיפור מסע שעומד בכל מבחן היסטורי, לסיפור שרבים מטילים ספק גדול בייתכנותו.

אז האם סיפור יציאת מצרים היה, או לא היה? התשובה מצויה בפרק זה.

מדי שנה לעת התקרב חג הפסח, מתעורר מחדש הוויכוח אם סיפור יציאת מצרים, שהוא הסיפור המכונן של העם שלנו, הוא אמת או בדיה. בפרק זה, אני מביאה כמה מהטענות הבולטות שהשמיעו חוקרים שטוענים בתוקף שסיפור יציאת מצרים, לא היה ולא נברא, שהוא חסר כל בסיס וייתכנות היסטורית – ומראה שבטענות שהשמיעו נפלו טעויות מתודיות שמפילות את כל מה שאמרו. סיפור יציאת מצרים, איננו סיפור אחד, כי אם שניים. סיפור בתוך סיפור. הסיפור הגדול גדוש מעשי ניסים ונפלאות, שנשמעים אבסורדיים לחלוטין לאדם שמגדיר עצמו 'חילוני'. ואילו הסיפור הקטן, שטמון בתוך הסיפור הגדול, מכיל עובדות נכונות ופרטים רבים, רבים מאד, שהם נכונים לגמרי ושהתקיימו במציאות – ואם סיפור יציאת מצרים הוא בדיה מוחלטת, כיצד ידע מחבר הסיפור על קיומם של אותם פרטים ?

בפרק זה אני מסבירה את החשיבות הגדולה של שני הסיפורים: הניסי והפלאי, וההיסטורי והריאלי.

שלוש פעמים משח, או הכתיר, שמואל את שאול למלך על ישראל – ושלוש ההכתרות הללו נוצלו על ידי שמואל כדי לבזות את שאול ולהשפילו. ואנחנו שואלים כאן, מאימתי מכתירים את אותו אדם שלוש פעמים, ואיך קורה שטקס שאמור להיות חגיגי ורב רושם, הופך מופע מלא זעם ודברי חרפות?

בפרק זה שרון ואני נראה ששמואל בחר בכוונה בשאול להיות מלך, כדי להכשילו. הוא בחר בו משום שזיהה שקומתו הגבוהה של שאול, עומדת בניגוד מוחלט לאישיותו חסרת הביטחון. ואכן, שמואל השתמש בשאול כשעיר לעזאזל כדי לנקום במנהיגי השבטים שהדיחו את בניו מהכהונה, ועל שלמורשתו לא היה המשך.

בפרק זה, כדרכנו, אנחנו מציפים את המציאות ההיסטורית שמשמשת כרקע לסיפור כולו. ולא פחות מכך, אנחנו מתמודדים עם הפער שבין הטקסט הכתוב, לבין האופן הסטריאוטיפי, הפלקטי והשטוח, שבו מלמדים בבתי הספר.

פרק ח' שבספר שמואל, מספר על היום שבו הגיעו זקני השבטים לביתו של שמואל ואמרו לו שני דברים:
1. שני בניו, יואל ואביה, הם צמד חוטאים. לפיכך הם לא יוכלו לרשת את מקומו של שמואל.
הפירוש המעשי של הודאה זו היה ששושלת כוהנים שתישא את שמו של שמואל, לא תקום ולא תהייה – והיא באמת לא קמה ולא הייתה.
2. בהמשך ישיר להדחה, ביקשו הזקנים משמואל שישים מלך עליהם. מלך שייצא בראש הצבא וילחם את מלחמותיהם, כפי שהיה מקובל בעולם הקדום.

השאלה הגדולה שעומדת במרכז הפרק, היא מדוע ביקשו הזקנים, לשנות את פניה של החברה השבטית, המסורתית, ולהפוך חברה מלוכנית? מדוע ביקשו לוותר על מעמדם כמי שעומדים בראש החברה, ולהכפיף עצמם למרותו של מלך, שנהנה מזכויות שלא היו להם?

בפרק זה אני עומדת על יתרונותיה המועטים של החברה השבטית, ועל חסרונותיה הרבים. ומראה שהשינויים המפליגים שהתחוללו במזרח הקדום של אותם ימים, חייבו את הזקנים לעשות את מה שעשו: להתלכד ולהעמיד מלך בראשם. שאם לא כן, שבטי ישראל היו נכבשים וחדלים להתקיים.

שמואל התנגד לבקשת הזקנים מנימוקים תיאולוגיים, של בגידה באלוהים. אלא שמאחורי טענותיו הסתתר עלבון צורב על שבניו הודחו מהכהונה ושלמורשתו לא יהיה המשך. העלבון, ואש הנקם שהוצתה בליבו, מסבירים מדוע בחר בשאול, הדמות הכי פחות מתאימה, להיות מלך בישראל. והם אלה שיסבירו את כל מעשיו הבאים.

האזנה נעימה,
ליאורה

לרגל החג, אנו מגישים לכם פרק בונוס. האם מגילת אסתר התרחשה במציאות? ליאורה ענתה על השאלה במסגרת הפודקאסט ״שלושה שיודעים״ (באדיבות כאן), ואנו שמחים לשתף איתכם את תשובתה ואת השיחה של בנושא עם דודו ארז בפרק הזה.

בזיכרון ההיסטורי נחרטה דמותו של שמואל כילד שנולד בחסד אלוהים לאישה עקרה, שהוקדש לאלוהים עוד בטרם הרתה אמו. ומשנולד, הפקידו אותו הוריו בידיו של עלי, הכהן הקשיש שעמד בראש מרכז פולחני קטן, בשילה שבשמרון. שם, בשילה, פרח הכהונה הקטן גדל והפך ברבות הימים לכהן ולמנהיג.

אלא שניתוח סיפור הולדתו התמים של שמואל מעלה ספק גדול מאד בדבר תמימותו. מנקודת מבט ספרותית, תיאולוגית והיסטורית, עולה תמונה שלפנינו סיפור שנתפר כדי לספק "תעודת כשרות" לאדם שהדיח שושלת כוהנים לגיטימית, שהפך כהן למרות שלפי מוצאו לא היה זכאי למלא את תפקידו.

האם שמואל היה כוהן או מורד? האזנה נעימה!

אלוהים, כך מספר התנ"ך, "עצר" את רחמן של שרה, רבקה, רחל, אשת מנוח – וחנה, כמובן, ולכן הן נקראות "עקרות". אלא שאת עקרותן צריך להבין במשמעות של התנ"ך, ולא במשמעות המקובלת בימינו. בתנ"ך קיימת תפיסה חד-משמעית, שלפיה אלוהים שולט על הפריון בעולם, ובכלל זה על פוריותה של האישה. המשמעות של תפיסה זו היא, שהתנ"ך איננו מכיר בעקרות כתוצאה של לקות פיזיולוגית כלשהי. הנשים שהזכרתי היו עקרות משום שכך גזר להן אלוהים. וכאשר הוא החליט "לפתוח את רחמן", הן הרו וילדו.

ובכל זאת, חנה נבדלת מהן. היא עשתה מעשה שאף אישה בתנ"ך לא עשתה. חנה נדרה נדר. ונדר הוא עסקה חד צדדית, של תן וקח, שמבצע הנודר עם אלוהים. אם אלוהים יעתר לבקשת הנודר ויתן לו את מבוקשו, אזי הנודר יקריב לו את הדבר היקר ביותר שיש לו. והדבר היקר ביותר שיש לאדם, זה בנו או בתו – וזו בדיוק הייתה העסקה שביצעה חנה!

שנה לאחר מכן נולד שמואל. ושמו משקף את נדרה של אמו – הילד שניתן לה בהשאלה, יוחזר לנותן. לאלוהים : "וַיִּזְכְּרֶהָ יְהוָה. וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים, וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מֵיְהוָה שְׁאִלְתִּיו." שמואל נולד, ומשנגמל מיניקה (בערך בגיל 3 שנים), חנה הביאה אותו למרכז פולחני קטן שעמד בשילה (שבשומרון), והפקידה אותו בידי עלי, הכהן הקשיש שהיה מופקד על המרכז – ושם נטשה אותו.

בתמורה לקורבנה של האישה, שבאומץ לב קיימה את נדרה והקדישה לאלוהים את הבן שייחלה לו, נולדו לה עוד חמישה ילדים. השתלם לה. ושמואל ??? פרח הכהונה הפעוט, שעל גבו נעשתה העסקה, ננטש על ידי אמו. והוא לא ננטש פעם אחת, כי אם פעמים רבות. שכן בכל שנה חנה באה לבקרו במרכז הפולחני, ובתום הביקור היא שבה לביתה יחד עם כל בני משפחתה – אך בלעדי שמואל.

פרק זה הוא הראשון בסדרה שתוקדש לגיבורים הגדולים שעליהם מספר ספר שמואל. אנחנו נספר את סיפורם לאור התמורות ההיסטוריות שהתחוללו בזמנם, שמסבירות את הישגיהם הכבירים ואת כשלונותיהם הצורבים.

האזנה נעימה,
ליאורה ושרון.

יפתח, שספר שופטים מביא את סיפורו, גורש מביתו על ידי אחיו ועל ידי זקני הגלעד. והגירוש, הוריד אותו אל התחתית החברתית. יפתח הפך מנודה, בן בלי בית וללא מסגרת חברתית שאליה השתייך. אך משפרצה מלחמה, הזקנים שגירשו אותו, חזרו אליו והתחננו בפניו שילחם למענם ויצילם. ובתמורה, כך הבטיחו ליפתח, הוא ישוב אליהם ויעמוד בראשם. ומהתחתית הבזויה ביותר, הוא יתנשא אל רום המעלה החברתית. יפתח קיבל את הצעת הזקנים, אך לפני שיצא למלחמה הוא נדר שאם ישוב כמנצח, הוא יקריב לעולה את הראשון שייצא מפתח ביתו – והראשונה שיצאה לקראתו הייתה בתו היחידה.

בפרק זה אנחנו מראים שנדר בתנ"ך, הוא עסקה שטנית וחד-צדדית, שלה מתחייב הנודר. אנחנו מראים שלנדר יש מחיר קבוע, שלא ניתן להתמקח עליו ושאין לו התרה. אם אלוהים ייעתר לעסקה, דבר שקורה לעתים נדירות בלבד, אזי על הנודר לקיים פולחן דתי, רצחני, שבמהלכו הוא יקריב את בנו, או את בתו לאלוהים – זה המחיר. בעברית של ימינו, הדבר מכונה "רצח פולחני" – וזה היה המחיר ששילם יפתח, ושילמו מלכים נוספים.

האזנה מצמיתה ומצמררת,
ליאורה ושרון