ספר שמואל מספר על פרשת אונס שהתרחשה בתוך משפחתו של דוד. אמנון, בנו הבכור והמיועד הטבעי לרשת את כס המלוכה, התנפל על תמר, שהייתה אחותו למחצה ואנס אותה באכזריות. שנתיים לאחר מכן, אבשלום אחיה (שנולד לאותה אם ולאותו אב), הוציא את אמנון להורג.
מעשי אונס בתוך המשפחה אינם קשורים לזמן ולמקום. מעשים שכאלה התרחשו בעולם הקדום, והם מתרחשים בימינו, ומבחינה זו הפרשה המזעזעת שלפנינו איננה יוצאת דופן. אך היא כן יוצאת דופן במצב המשפטי ובהגדרה:
1. מי קורבן האונס?
2. מי שופט את הפושע?
3. מי מוציא לפועל את גזר הדין?
וכאן צריך לקחת בחשבון שהאונס התרחש בימים שבהם לאישה לא הייתה זכות על הגוף שלה, ולכן בהגדרה, תמר לא הייתה הקורבן. לא כבודה חולל כי אם כבוד בית אביה, ובאופן ספציפי כבוד אחיה – ובמקרה זה, של אבשלום. כבודו של אבשלום חולל ונרמס, ועליו הייתה מוטלת החובה לגאול את דמה של אחותו, ולהוציא להורג את אחיו למחצה – ומכאן הדברים הולכים ומסתבכים עוד יותר.
הפרשה התרחשה בזמן קריטי שבו חלו שינויים מפליגים בחברה הישראלית. דוד היה מלך, ולמלכים בעולם הקדום הייתה סמכות שיפוטית. בנקודת הזמן הזו, עליו נגזר לשפוט את בנו הבכור, ולהורות לאחד מחייליו להוציאו להורג. אלא שליבו של דוד לא נתן לו לעשות את הדבר, ובשנתיים הבאות הוא נתן בביתו מחסה לאנס.
חוסר יכולתו של דוד למצות את הדין עם בנו והמחסה שנתן לו בביתו, השפיל וביזה את אבשלום, את גואל דמה של תמר. בכך, דוד במו ידיו הקים לעצמו את המסוכן והקטלני שבאויביו – את אבשלום! על פרשת האונס ועל התסבוכת המשפטית שלה, עוסק הפרק שלפנינו.
