בפרק השני (מתוך שלושה) המוקדש לספר דניאל, אנחנו מביאים את שני הסיפורים המוכרים ביותר לציבור הרחב: הראשון מספר כיצד שלושת חבריו של דניאל סירבו להשתחוות לצֶלֶם (=פסל) זהב ענקי שהתנשא לגובה של 30 מ'. כעונש על חוצפתם, הם הושלכו כפותים בידיהם וברגליהם לכבשן האש שהוסק פי 7 מהחום הרגיל. אך אל דאגה, אלוהים הציל את השלושה! הוא הוריד את הטמפרטורה של האש לזו של אמבטיה נעימה,  והשלושה שטיילו להנאתם בכבשן האש, יצאו ממנו ללא כל פגע

הסיפור השני מזעזע ונורא מהראשון, ובו מסופר שדניאל הושלך לגוב האריות משום שסירב להמיר את אמונתו באלוהי ישראל, בדת הפרסית. אך גם כאן אפשר להשמיע צפירת הרגעה, אלוהים סגר את פי האריות והם לא טרפו את דניאל!

שני הסיפורים החביבים שייכים לסוגה הספרותית שנקראת 'בורלסקה', שהיא פרודיה פרועה שמתארת מצבים אבסורדיים, ששמה ללעג מלכים ושליטים. בקיצר, שני סיפורים כיפיים!

ספר דניאל (חלק ראשון)

ספר דניאל נדחק אל הפינה ואך מעטים מכירים אותו – מה שאומר שהגיע הזמן להפנות אליו את אור הזרקורים!

הסיפורים הכלולים בספר דניאל, מתרחשים בזמנו של נבוכדנצר (סביבות שנת 600 לפנה"ס) – זה זמן הסיפור. בפועל, הספר נכתב למעלה מ-400 שנים לאחר זמנו של האימפרטור הבבלי.

חלקו הראשון מספר על עלילותיהם של דניאל ושלושת חבריו שהובאו "להתחנך" בחצר המלך הבבלי – ולמן אותו רגע, מתחיל הבלגאן.

ארבעת השמנדריקים שיגעו את אנשי חצר המלך, ואת האימפרטור הגדול! הם נקלעו למצבים אבסורדיים ו"מסכני חיים", שמהם, כמובן, יצאו ללא פגע.

בפרק הראשון אנחנו מציגים את האסופה. אנחנו עוסקים באופי הגרוטסקי, המעוות, המוגזם ומעורר צחוק של הסיפורים הכלולים בששת הפרקים הראשונים.

פרק מצחיק מאוד.

בשני הפרקים הפרקים הראשונים שהקדשנו לפרשת יהודה ותמר, השארנו "לאחר-כך" מספר חובות מרתקים, שאותם אנחנו פורעים בחלק השלישי.

הפרק הראשון (67), הוקדש למצע המשפטי ולחוקים הרבים שעליהם בנה המספר את סיפורם של יהודה ותמר. הראנו שסיפור המעשה שלכאורה נראה תמים ואפילו מוזר, הוא מסמך שנושא אמירה חברתית אמיצה ונועזת. מסמך, שבו חוקי התורה מתנגשים במלוא העוצמה עם המציאות, ועם המוסר הטבעי והאנושי –  ובמקום שבו החוק היבש מתנגש חזיתית בצדק הטבעי – הצדק מנצח! (לא בימינו. בתנך – כן).

הפרק השני (68) הוקדש לפן התיאולוגי-מגמתי של הפרשה. ובו קשרנו את סיפורם של יהודה ותמר לרשימת שמות האבות הראשונים שחיו לאחר בריאת העולם. הראנו, שתחילת הרשימה היא בבריאת האדם הראשון, ושהיא נמשכת דרך גיבורי ספר בראשית ומגיעה לדוד. תמר ויהודה היו חולייה בשושלת אבותיו ואמהותיו של דוד.

בפרק השלישי (69) קשרנו את את מאות שנות חיי האבות הראשונים למיתולוגיות הקדומות – וכמובן שגם לסופרמן ולספיידרמן (ומי שירצה, גם למטאטא של הארי פוטר …). ובכל זאת, עיקר הפרק הוקדש לגאונות האין סופית של מחבר פרשת יהודה ותמר, שסיפר סיפור שלם ב-30 פסוקים (משפטים) בלבד. ועל 30 הפסוקים האלה הוא הלביש שני סיפורים שונים לחלוטין. הסיפור הראשון הוא הארצי והמשפטי. השני הוא התיאולוגי-מגמתי. סינרגייה במיטבה!

איך מספרים שני סיפורים שונים במחיר של סיפור אחד??? התשובה מצויה בפרק השלישי והאחרון שהוקדש לפרשת יהודה ותמר.

בפרק הקודם דיברנו על פרשת יהודה ותמר מנקודת מבט חברתית ומשפטית. הדגשנו את העובדה שהתנך אוסר לחלוטין לעגן נשים ודיברנו על חוק הייבום, שפועל לטובת האישה ושהוא אחד החוקים הנאורים והמתקדמים בתנך, שהפך בימינו לטקס משפיל, מבזה ומעורר שאט נפש.

התנך הולך לשיא הקיצוניות כאשר מספר שתמר הרתה ליהודה, תוך הפרה בוטה ומכוונת של איסורי העריות החמורים ביותר, שעליהם חל עונש מוות. והנה בנקודת הקצה, התנך הולך עם הצדק והמוסר הטבעי ולא עם החוק היבש.

בפרק שלפנינו אנחנו פוגשים את סיפורם של יהודה ותמר מנקודת מבט שונה ומפתיעה.

בספר בראשית ישנה רשימה גנאולוגית שמלמדת שכבר בימי הבריאה בחר אלוהים בדוד להיות מלך בישראל.  ואכן האבות והאמהות, ובהם יהודה ותמר, היו חוליות ברצף הדורות המתקדם לעברו של דוד. (כן, ישנה בידינו מסורת חיצונית עתיקה, שקושרת את תמר לאמהות הגדולות שבספר בראשית.) אלא שיהודה נשא והוליד לאישה כנענית. ובכך, עצר את הרצף השושלתי. שכן, למרות שנולדו לו שלושה בנים, לא היה לו יורש.

כדי לפרוץ את המחסום ששם יהודה על שושלת האבות, היה על תמר לעשות בדיוק את מה שעשתה: להרות ליהודה!

ליהודה בנם של לאה ויעקב, נולדו שלושה בנים: ער, אונן ושלה. משהגיע ער בכורו לגיל הנישואין, השיא לו יהודה את תמר. זמן קצר לאחר מכן הלך ער לעולמו ויהודה השיא את תמר לבנו השני, שגם הוא נפטר כמעט מייד לאחר נישואיהם. לאחר מות בניו, הורה יהודה לתמר לשוב לבית אביה ולהמתין עד ששלה, בנו השלישי יגיע לגיל הנישואין ויישא אותה.

תמר, כמצווה, שבה לבית אביה ושם המתינה שנים ארוכות ליום שבו יקיים יהודה את הבטחתו וישיא אותה לשלה. אלא שיהודה הפר את הבטחתו, ותמר הפכה אישה עגונה. לא הייתה לה משפחה. לא היו לה ילדים. ולא היו לה חיים. משהגיעה לתחתית, היא התחפשה לזונה והרתה ליהודה.

סיפורם של יהודה ותמר לוקח אותנו אל הקצה. אל המקום שבו איסורי העריות החמורים ביותר בתנך מתנגשים חזיתית עם הצדק, ועם החוקים האוסרים לעגן אישה. ובנקודת ההתנגשות, הצדק הטבעי, המוסריות והאנושיות, מנצחים את החוק היבש שקובע עמדה עקרונית מבלי לקחת בחשבון את מצבו של האדם. הסיפור שלפנינו קובע עמדה חד-משמעית שקדושת החיים עליונה לחוק, שאסור לעגן אישה, לעצור את חייה ולהפוך אותה למתה-חיה.

9 באב נקבע כיום זיכרון לחורבן שני בתי המקדש שעמדו בירושלים. בית המקדש הראשון חרב בשנת 586 לפנה"ס, והשני חרב בשנת 70 לספירה.

בדומה לסיפור חורבן בית המקדש הראשון, גם חורבן הבית השני היה הקצה האחרון של מרידות אין סופיות שהחלו בתקופת מלכי בית חשמונאי ונמשכו על פני למעלה מ-150 שנה – סיפור שמעטים מכירים אותו ושאנחנו מספרים בפרק זה.

אלוהים, כך מסופר, העמיד את אמונתו של אברהם במבחן. אלוהים ציווה על אברהם להעלות לעולה את יצחק – והמשמעות של פולחן 'עולה', הוא שריפת הקורבן באש. כידוע, אברהם נטל עימו את בנו הקטן ויצא למלא את הצו האלוהי! וכאן מגיע הקושי הגדול…

אברהם ושרה ההיסטוריים חיו בסביבות שנת 1,800 לפנה"ס, ובסיפורם פרטים רבים שמתאימים לתקופה מוקדמת זו. אלא שהסיפור של השניים לא הועלה על הכתב בזמן אמת, כי אם עבר במסורת שבעל-פה במשך תקופה ארוכה מאד, עד שהועלה על הכתב בסביבות שנת 500 לפנה"ס. וכאשר הועלה על הכתב, הוסיפו לו מחברי התנ"ך פרטים המתאימים לזמנם. פרטים ששירתו את תפיסת עולמם האידיאולוגית והתיאולוגית.

לדברינו, ואת זה אנחנו מראים בפרק זה, סיפור עקדת יצחק בשום אופן לא היה יכול להתרחש בימיהם של אברהם ושרה ההיסטוריים. לדברינו, וגם את זה אנחנו מראים בפרק זה, סיפור העקדה נתפר לכל המוקדם בשנת 500 לפנה"ס והולבש על דמותו של אברהם ההיסטורי.

השאלה, מדוע כותבי התנ"ך הלבישו על אברהם את סיפור העקדה ואיזו תכלית ניסיון כל כך מחריד באכזריותו היה אמור לשרת, עומדת במרכז הפרק שלפנינו.

פרק כב שבספר בראשית מספר על הניסיון שניסה אלוהים את אברהם. אלוהים, כך לפי הכתוב, העמיד את אברהם במבחן האהבה האולטימטיבי: את מי אתה, אברהם, אוהב יותר, את אלוהים או את הבן שנולד לך בערוב ימיך? כדי לקבל תשובה לשאלה נשגבת וחשובה זו, הורה אלוהים לאברהם להעלות את יצחק לעולה.

המשמעות של קורבן עולה הוא לקיחת הבהמה שנועדה לשמש בפולחן, הוא הקדשתה השלמה לאלוהים ע"י שריפתה באש. קורבנות אדם, או רצח פולחני, אסורים לחלוטין בתנ"ך, והנה את הפולחן המזעזע והאכזרי הזה ביקש אלוהים שאברהם יבצע בבנו, ביצחק.

לאורך הדורות ניסו פרשנים יהודים להרחיק את אלוהים מהניסיון ולהוציא אותו "טוב". הם עשו כן באמצעות סיפור חליפי, סיפור שבינו לבין הסיפור המקורי כמעט שאין שום קשר. בפרק זה אנחנו מספרים שלושה (וחצי) סיפורים חליפיים ומלאי דמיון לסיפור העקדה.

קודם כל, נגיד ברוכים השבים לשרון אלכסנדר! פרק וו שבספר בראשית מספר ש"בני האלוהים" חמדו את בנות האדם, ולפיכך הם ירדו ארצה והולידו להן בנים, הלוא הם הענקים, או הנפילים. בהמשך לדברים אלה מסופר שיצר בני האדם השתנה, ושהרצון לעשות רע ולהשחית השתלט עליהם, עד שבימיו של נוח לא נותרה ברירה בידי אלוהים אלא להביא את המבול על הארץ.

סיפור אודות אלים שיורדים מהשמים ומזדווגים עם בנות האדם, הוא מוטיב מוכר שחוזר על עצמו אין ספור פעמים במיתולוגיות שסיפרו הקדמונים. אלא שהוא עומד בסתירה קיצונית לרוח התנך שמקדם את האמונה באל אחד, אל טהור ומופשט, שאיננו יורד ארצה ובוודאי של מזדווג עם בנות האדם ומוליד להן בני כלאיים מפלצתיים!

מדוע כותבי התנך, שהעלו על הכתב את היצירה הכי מתוחכמת והכי משוכללת שנכתבה מעולם, היו חייבים להתפשר ולשבץ בספרם סיפור שעומד בניגוד לאמונתם? איזו בעיה סיפור שכזה פתר להם?

הפרק הזה לוקח אותנו למסע בעקבות מקור הרע בעולם, ולשאלה כיצד חדרה הטומאה והרוע לתוך העולם הטהור שאותו ברא האל הטהור. מסע שעובר דרך המיתולוגיות שרווחו בעולם הקדום ודרך הספרים החיצונים שנכתבו בארץ ישראל, במקביל לימים שבהם נכתב התנך.

יש למה לצפות,
ליאורה ושרון