בפרק הקודם דיברנו על פרשת יהודה ותמר מנקודת מבט חברתית ומשפטית. הדגשנו את העובדה שהתנך אוסר לחלוטין לעגן נשים ודיברנו על חוק הייבום, שפועל לטובת האישה ושהוא אחד החוקים הנאורים והמתקדמים בתנך, שהפך בימינו לטקס משפיל, מבזה ומעורר שאט נפש.

התנך הולך לשיא הקיצוניות כאשר מספר שתמר הרתה ליהודה, תוך הפרה בוטה ומכוונת של איסורי העריות החמורים ביותר, שעליהם חל עונש מוות. והנה בנקודת הקצה, התנך הולך עם הצדק והמוסר הטבעי ולא עם החוק היבש.

בפרק שלפנינו אנחנו פוגשים את סיפורם של יהודה ותמר מנקודת מבט שונה ומפתיעה.

בספר בראשית ישנה רשימה גנאולוגית שמלמדת שכבר בימי הבריאה בחר אלוהים בדוד להיות מלך בישראל.  ואכן האבות והאמהות, ובהם יהודה ותמר, היו חוליות ברצף הדורות המתקדם לעברו של דוד. (כן, ישנה בידינו מסורת חיצונית עתיקה, שקושרת את תמר לאמהות הגדולות שבספר בראשית.) אלא שיהודה נשא והוליד לאישה כנענית. ובכך, עצר את הרצף השושלתי. שכן, למרות שנולדו לו שלושה בנים, לא היה לו יורש.

כדי לפרוץ את המחסום ששם יהודה על שושלת האבות, היה על תמר לעשות בדיוק את מה שעשתה: להרות ליהודה!

ליהודה בנם של לאה ויעקב, נולדו שלושה בנים: ער, אונן ושלה. משהגיע ער בכורו לגיל הנישואין, השיא לו יהודה את תמר. זמן קצר לאחר מכן הלך ער לעולמו ויהודה השיא את תמר לבנו השני, שגם הוא נפטר כמעט מייד לאחר נישואיהם. לאחר מות בניו, הורה יהודה לתמר לשוב לבית אביה ולהמתין עד ששלה, בנו השלישי יגיע לגיל הנישואין ויישא אותה.

תמר, כמצווה, שבה לבית אביה ושם המתינה שנים ארוכות ליום שבו יקיים יהודה את הבטחתו וישיא אותה לשלה. אלא שיהודה הפר את הבטחתו, ותמר הפכה אישה עגונה. לא הייתה לה משפחה. לא היו לה ילדים. ולא היו לה חיים. משהגיעה לתחתית, היא התחפשה לזונה והרתה ליהודה.

סיפורם של יהודה ותמר לוקח אותנו אל הקצה. אל המקום שבו איסורי העריות החמורים ביותר בתנך מתנגשים חזיתית עם הצדק, ועם החוקים האוסרים לעגן אישה. ובנקודת ההתנגשות, הצדק הטבעי, המוסריות והאנושיות, מנצחים את החוק היבש שקובע עמדה עקרונית מבלי לקחת בחשבון את מצבו של האדם. הסיפור שלפנינו קובע עמדה חד-משמעית שקדושת החיים עליונה לחוק, שאסור לעגן אישה, לעצור את חייה ולהפוך אותה למתה-חיה.

9 באב נקבע כיום זיכרון לחורבן שני בתי המקדש שעמדו בירושלים. בית המקדש הראשון חרב בשנת 586 לפנה"ס, והשני חרב בשנת 70 לספירה.

בדומה לסיפור חורבן בית המקדש הראשון, גם חורבן הבית השני היה הקצה האחרון של מרידות אין סופיות שהחלו בתקופת מלכי בית חשמונאי ונמשכו על פני למעלה מ-150 שנה – סיפור שמעטים מכירים אותו ושאנחנו מספרים בפרק זה.

אלוהים, כך מסופר, העמיד את אמונתו של אברהם במבחן. אלוהים ציווה על אברהם להעלות לעולה את יצחק – והמשמעות של פולחן 'עולה', הוא שריפת הקורבן באש. כידוע, אברהם נטל עימו את בנו הקטן ויצא למלא את הצו האלוהי! וכאן מגיע הקושי הגדול…

אברהם ושרה ההיסטוריים חיו בסביבות שנת 1,800 לפנה"ס, ובסיפורם פרטים רבים שמתאימים לתקופה מוקדמת זו. אלא שהסיפור של השניים לא הועלה על הכתב בזמן אמת, כי אם עבר במסורת שבעל-פה במשך תקופה ארוכה מאד, עד שהועלה על הכתב בסביבות שנת 500 לפנה"ס. וכאשר הועלה על הכתב, הוסיפו לו מחברי התנ"ך פרטים המתאימים לזמנם. פרטים ששירתו את תפיסת עולמם האידיאולוגית והתיאולוגית.

לדברינו, ואת זה אנחנו מראים בפרק זה, סיפור עקדת יצחק בשום אופן לא היה יכול להתרחש בימיהם של אברהם ושרה ההיסטוריים. לדברינו, וגם את זה אנחנו מראים בפרק זה, סיפור העקדה נתפר לכל המוקדם בשנת 500 לפנה"ס והולבש על דמותו של אברהם ההיסטורי.

השאלה, מדוע כותבי התנ"ך הלבישו על אברהם את סיפור העקדה ואיזו תכלית ניסיון כל כך מחריד באכזריותו היה אמור לשרת, עומדת במרכז הפרק שלפנינו.

פרק כב שבספר בראשית מספר על הניסיון שניסה אלוהים את אברהם. אלוהים, כך לפי הכתוב, העמיד את אברהם במבחן האהבה האולטימטיבי: את מי אתה, אברהם, אוהב יותר, את אלוהים או את הבן שנולד לך בערוב ימיך? כדי לקבל תשובה לשאלה נשגבת וחשובה זו, הורה אלוהים לאברהם להעלות את יצחק לעולה.

המשמעות של קורבן עולה הוא לקיחת הבהמה שנועדה לשמש בפולחן, הוא הקדשתה השלמה לאלוהים ע"י שריפתה באש. קורבנות אדם, או רצח פולחני, אסורים לחלוטין בתנ"ך, והנה את הפולחן המזעזע והאכזרי הזה ביקש אלוהים שאברהם יבצע בבנו, ביצחק.

לאורך הדורות ניסו פרשנים יהודים להרחיק את אלוהים מהניסיון ולהוציא אותו "טוב". הם עשו כן באמצעות סיפור חליפי, סיפור שבינו לבין הסיפור המקורי כמעט שאין שום קשר. בפרק זה אנחנו מספרים שלושה (וחצי) סיפורים חליפיים ומלאי דמיון לסיפור העקדה.

קודם כל, נגיד ברוכים השבים לשרון אלכסנדר! פרק וו שבספר בראשית מספר ש"בני האלוהים" חמדו את בנות האדם, ולפיכך הם ירדו ארצה והולידו להן בנים, הלוא הם הענקים, או הנפילים. בהמשך לדברים אלה מסופר שיצר בני האדם השתנה, ושהרצון לעשות רע ולהשחית השתלט עליהם, עד שבימיו של נוח לא נותרה ברירה בידי אלוהים אלא להביא את המבול על הארץ.

סיפור אודות אלים שיורדים מהשמים ומזדווגים עם בנות האדם, הוא מוטיב מוכר שחוזר על עצמו אין ספור פעמים במיתולוגיות שסיפרו הקדמונים. אלא שהוא עומד בסתירה קיצונית לרוח התנך שמקדם את האמונה באל אחד, אל טהור ומופשט, שאיננו יורד ארצה ובוודאי של מזדווג עם בנות האדם ומוליד להן בני כלאיים מפלצתיים!

מדוע כותבי התנך, שהעלו על הכתב את היצירה הכי מתוחכמת והכי משוכללת שנכתבה מעולם, היו חייבים להתפשר ולשבץ בספרם סיפור שעומד בניגוד לאמונתם? איזו בעיה סיפור שכזה פתר להם?

הפרק הזה לוקח אותנו למסע בעקבות מקור הרע בעולם, ולשאלה כיצד חדרה הטומאה והרוע לתוך העולם הטהור שאותו ברא האל הטהור. מסע שעובר דרך המיתולוגיות שרווחו בעולם הקדום ודרך הספרים החיצונים שנכתבו בארץ ישראל, במקביל לימים שבהם נכתב התנך.

יש למה לצפות,
ליאורה ושרון

בערוב ימיו התפלגה חצר המלוכה שהקים דוד לשני מחנות יריבים, שהמלחמה ביניהם כבר התלקחה. כל מחנה ביקש שהמועמד שלו הוא שיירש את הכתר. המחנה שבראשו עמדו אדוניהו ותומכיו, ביקש שאדוניהו, היורש החוקי, הוא שיירש את דוד אביו. יואב בן צרויה, שר הצבא שייצג את הצבא, היה התומך החשוב, החזק ביותר של אדוניהו. בראש המחנה השני עמדה בת שבע שביקשה להריץ את בנה שלמה למלוכה, מלוכה שלה לא היה זכאי לפי מעמדו וייחוסו. בניהו בן יהוידע, שהיה מפקד צבא השכירים של דוד, היה התומך החשוב והחזק במחנה זה.

בפרק זה דיברנו על כללי הירושה הקפדניים שהיו מקובלים בעולם הקדום ושמקובלים גם בימינו, שלפיהם מלוכה תמיד, תמיד, עוברת לבנו הבכור של המלך. ואם הבן הצעיר הוא שעולה למלוכה, משמע שמשהו השתבש בחצר המלוכה. ואכן, בימיו האחרונים של דוד החצר שהקים הייתה כְּמֶרְקָחָה. בסופו של דבר, ללא ידיעתו של דוד, תומכיו של אדוניהו הכתירו אותו למלך. משדבר ההמלכה הפירטית נודעה לדוד, הוא העביר את תמיכתו לשלמה – וכך שלמה צעיר בניו עלה למלוכה.

דוד ידע שהמלחמה על ירושת הכתר רק החלה ושביום שבו יילך לעולמו היא תתלקח בשנית במלוא עוזה. כדי לייצב את המלוכה בידי המלך הצעיר וחסר הניסיון, הורה לו דוד לחסל את תומכיו הבולטים של אדוניהו, ובראשם את יואב בן צרויה. בעברית של ימינו, "צוואת דוד" לשלמה, היא שם אחר למה שאנחנו מכנים בשם "טיהור" של יריבים פוליטיים ע"י הוצאתם להורג.

הפרק שלפנינו עוסק ב"צוואה" של דוד ובאופן שבו יצאה אל הפועל, שכחלק ממנה הורה שלמה להרוג גם את אחיו אדוניהו. ואכן, שלמה הצליח לייצב את המלוכה בידיו, רק לאחר שיריביו מבית חוסלו.

הפרק שלפנינו עוסק בשאלה הגדולה כיצד עלה שלמה, צעיר בניו של דוד, למלוכה שלא היה זכאי לה לפי גילו ומעמדו?

לכאורה, כך באמת כתוב וכך גם כולנו זוכרים, דוד נשבע לבת ששלמה יירש את כסאו וימלוך אחריו. אלא שמדובר בזיכרון מתעתע ולא נכון, שהגיע הזמן לטאטא אותו ממוחנו!

ראשית, לצד הבטחת המלוכה לשלמה, התנך מציין בפירוש שהמלוכה נועדה לאדוניהו, שהיה בנו הרביעי של שלמה. שנית, אין דבר כזה שנקרא "הבטחת מלוכה"! להעברת מלוכה מדור לדור ומאב לבנו, יש כללים ברורים וקשוחים שהתקיימו בעולם הקדום ונמשכים עד ימינו. רק אב שמבקש שלאחר מותו בניו יילחמו ויהרגו האחד את השני, יעקוף את הכללים האלה – ודוד בשום אופן לא עקף אותם!

אז מה כן קרה בחצר המלך הגווע? כיצד הצליח שלמה לעלות למלוכה שמעולם לא הובטחה לו? לשאלה זו מוקדש הפרק שלפנינו.

הפרק שלפנינו מוקדש לשלוש דמויות: דוד, בת שבע ואוריה החיתי. כזכור דוד חמד את בת שבע שרחצה על גג ביתה. ולמרות שידע שהיא אשתו של אחד מלוחמיו, הוא הביאה לביתו והכניסה להיריון. משדבר ההיריון נודע, ניסה דוד להטיל על אוריה, בעלה של בת שבע, את האחריות להיריון לא רצוי זה.  משהדבר לא צלח בידו, נתן דוד בידיו של אוריה ספר (הכוונה למכתב), שבו הורה לשלוח אותו, את אוריה, אל מותו הוודאי.

הפרשה שלפנינו היא אחת המוכרות שבתנך, אלא שהיא מקבלת ממד רחב בהרבה, כאשר מכניסים אותה לקונטקסט של זמן התרחשותה ושל דרכי המשפט שנהגו באותם ימים.

בפרק זה אנחנו מגדירים מהו ניאוף, וההגדרה של התנ"ך שונה במידה רבה מזו שבימינו. לפי התנ"ך ניאוף נחשב פשע פשע בדרגה החמורה ביותר, שעונשו הוא הוצאה להורג של זוג הנואפים. אך על מי מוטלת האחריות להרוג את זוג הפושעים?

אנחנו מדברים על הדילמה שבה נמצא אוריה, ועל כך שחזר למלחמה במטרה אחת: לצעוד בראש מורם אל מותו! אנחנו שואלים אם בת שבע נפלה קורבן של איש חזק שכפה עצמו עליה, או שמדובר באישה תכמנית וערמומית? וכמובן שאנחנו שואלים מדוע התנך, שרואה בדוד דמות מופת, לא העלים מהביוגרפיה שלו את המעשה המחפיר שעשה.