בפרק הראשון הבאנו את סיפור ההתערבות שהתקיימה בשמים בין אלוהים ובין השטן, בדבר אמונתו התמימה של איוב באלוהים. משסוכמו תנאי ההתערבות, יצא השטן לדרך. וברשות אלוהים, הוא רצח את עשרת ילדיו של איוב, גזל ממנו את כל רכושו – ולקינוח היכה אותו בשחין שהייתה מחלת עור איומה שהשחיתה את מראהו. מיותר לציין שסיפור שכזה, שאין לו אח ורע בתנך, ולא מחוץ לתנך, נועד למוטט ולפורר לאבק את 'תפיסת הגמול', שלפיה אלוהים שופט בצדק את בני ישראל 7X24.

במרכז הפרק השני, עומדים שני עניינים גדולים. העניין הראשון הוא שלסיפורנו מצטרפים שלושת חבריו של איוב, שכביכול באו לנחמו – והם, בדיוק כמו איוב לא יודעים על דבר ההתערבות שנעשתה בשמים. ובכל זאת הם יודעים שמטח המכות שספג איוב איננה יד המקרה, כי אם ידו המענישה של אלוהים.

שלושת החברים מציגים עמדה נחרצת וחד-משמעית שאומרת שאם אלוהים העניש את איוב בעונשים החמורים ביותר הכתובים בתנך, משמע שהוא גדול הפושעים! ארכי-פושע! איוב, מנגד, מתעקש על צדקתו וטוען בתוקף שאלוהים הוא אל רודף ואכזר שהעניש אותו על לא עוול בכפו!

במרכז הנושא השני אנחנו מפנים את מבטינו מעלילת הסיפור, ומתמקדים במחבר הסיפור עצמו. אנחנו שואלים מה הניע אותו לכתוב סיפור שכל הדגלים השחורים מתנוססים מעליו? וכן, מה מסביר את העובדה שסיפור שכל כך בוטה נכנס לתנך? אין ספק שמחבר ספר איוב כתב עלילה דמיונית שמעולם לא התקיימה במציאות. מעולם לא היה איש בשם איוב, ואין מה לחפש באטלס ארץ בשם עוץ.

יחד עם זאת, סיפור כל כך נועז, מתקומם ומתריס, לא נכתב בחלל ריק וללא סיבה. יש מציאות שעליה הוא מכסה. ואם כך, מי מסתתר מאחורי דמותו של איוב? ועל דמותם של מי מכסים שלושת חבריו?

שרון אלכסנדר חוזר בפרק זה!

"תפיסת הגמול" היא אחת מעמודי התווך של התנך. לפי תפיסה זו אלוהים שופט בצדק מוחלט את מעשיהם של בני ישראל 7X24 . לצדיקים הוא גומל ברוחב לב ואילו את הרשעים הוא מעניש – ועכשיו לסיפורנו.

מעשה באיש צדיק וישר דרך, איוב שמו, שהיה המאמין הגדול ביותר באלוהים, ובהתאם ל"תפיסת הגמול", גמל לו אלוהים ברוחב לב על אמונתו. איוב היה האיש העשיר ביותר בכל ארצות המזרח הקדום, ואב לעשרה ילדים – אלא שצדיקותו הגדולה הייתה לו לרועץ, למכשלה ולקללה.

באחד הימים התקיימו בשמים שתי פגישות בין אלוהים ובין השטן, שהתערבו ביניהם אם אמונתו של איוב היא אמת, או שהיא נובעת מכך שאלוהים הזרים כסף רב לחשבון הבנק שלו (כחלק מתפיסת הגמול).

כדי לברר את העניין לאשורו, התיר אלוהים לשטן לעשות באיוב כאוות נפשו, אך לא להמיתו. ומשניתנה הרשות יצא השטן לדרך ורצח את עשרת ילדיו של איוב, גזל ממנו את כל רכושו והיכה אותו בשחין, שהייתה מחלת עור איומה (ואחת מעשר המכות שבהן היכה אלוהים את מצרים).

כמעט מיותר לציין שברגע שבו מסר אלוהים איש צדיק בידי השטן, שהיכה אותו במכות השמורות לפושעים הגדולים ביותר, תפיסת הגמול התפוררה והפכה אבק פורח … לרבים נדמה שאיוב, שכל עולמו חרב עליו באבחה אחת, הוא דמות טרגית – אז זהו שלא!!! ממש לא!

ברגע שבו לא היה יותר מה לגזול מחייו הקודמים של איוב, נותרה לו האמת. אמת חסרת פחד, אמת מזוקקת, טהורה, חדה כתער ונשכנית – אמת שאליה חתר המחבר מלכתחילה. בפועל, מחבר הספר (שמתחבא מאחורי דמותו של איוב) מפריך את כל מה שאמרו קודמיו ומוכיח שהמציאות מלמדת שאלוהים שופט בחוסר צדק את בני האדם – וכמובן שהגיבור עצמו הוא ההוכחה לכך!

הפרק שלפנינו מוקדש לסיפור הבריאה שמספר שאלוהים ברא את העולם במשך שישה ימים, ושאת היום השביעי הוא קידש, כי בו שבת מכל מלאכתו. הציבור הרחב מתייחס לסיפור ששת ימי בריאת העולם בשלוש צורות שונות. ישנם שרואים בו אמת מוחלטת. כך כתוב – כך היה. רבים מתייחסים אליו בביטול מוחלט ורואים בו סיפור בנאלי, ילדותי ולא מאד אינטלגנטי. רבים מזהים אותו עם כפייה דתית ועם המהומות של החרדים.

האמת היא שמי שמתייחס לסיפור ששת ימי בריאת העולם כאל סיפור שעומד בפני עצמו, רואה נקודה מיקרוסקופית ומפספס את העיקר. שכן סיפור הבריאה הוא לא סיפור דתי, כי אם מסמך משפטי מהפכני, שמשמש בסיס לשורה ארוכה של חוקים חברתיים, ערכיים ומוסריים. הוא בסיס לחוקים שנועדו ליצור חברה מתוקנת וצודקת. חברה שיש בה חמלה כלפי החלש –  והלוואי שכמה מהם היו מתקיימים גם בימינו! המחוקק המקראי (שלפי התנך הוא תמיד אלוהים) השתמש בסיפור הבריאה כדי לחלק את רצף הימים האין סופיים למנות של שבעה ימים, שבע שנים, ושל 7×7 שנים (שנת היובל). על בסיס כל אחת משלוש חלוקות הזמנים, הוא קבע חוקים חברתיים, שיוויוניים שכוללים גם אוכלוסיות חלשות, שהיו חסרות כל מעמד משפטי בעולם הקדום (ובמידה רבה גם בימינו).  הכוונה לילדים, עבדים ובהמות עבודה.

סיפור בריאת העולם שפותח את התנך ראוי לשאת בגאון ובראש זקוף את התואר "המפץ הגדול" משום שהוא משמש בסיס לחוקים חברתיים חסרי תקדים בתולדות האנושות!

התפיסה האפוקליפטית שבספר דניאל – תקציר

בשני הפרקים הראשונים שהקדשנו לספר דניאל (פרקים 70, 71) התמקדנו במעשיות המשעשעות והאבסורדיות שמאפיינות את חלקו הראשון של הספר.

בפרק שלפנינו אנחנו עושים תפנית חדה ופונים לעולם האפוקליפטי והאפל של הספר.

אנחנו פונים לחזיונות אפוקליפטיים שיתקיימו בקץ הימים, ביום שבו בתימרות אש ועשן, יביא אלוהים לסיומה של ההיסטוריה שאנחנו מכירים וחיים בה – שלאחריה יפציע עידן אחרית הימים המאושרים והנחמדים.

בפרק זה אנחנו עומדים על המאפיינים המובהקים של הסוגה הספרותית "האפוקליפטית", וכן על המאפיינים של הסוגה "האסכטולוגית", שגולשת לעידן שבו יתקיימו סדרי טבע חדשים. עידן שבו נשמות המתים הצדיקים יקומו לתחייה ויזהרו כזוהר השמים, ואילו נשמות המתים הרשעים ימשיכו להיצלות על גחלי המנגל הרוחשים באש הגיהינום.

בפרק השני (מתוך שלושה) המוקדש לספר דניאל, אנחנו מביאים את שני הסיפורים המוכרים ביותר לציבור הרחב: הראשון מספר כיצד שלושת חבריו של דניאל סירבו להשתחוות לצֶלֶם (=פסל) זהב ענקי שהתנשא לגובה של 30 מ'. כעונש על חוצפתם, הם הושלכו כפותים בידיהם וברגליהם לכבשן האש שהוסק פי 7 מהחום הרגיל. אך אל דאגה, אלוהים הציל את השלושה! הוא הוריד את הטמפרטורה של האש לזו של אמבטיה נעימה,  והשלושה שטיילו להנאתם בכבשן האש, יצאו ממנו ללא כל פגע

הסיפור השני מזעזע ונורא מהראשון, ובו מסופר שדניאל הושלך לגוב האריות משום שסירב להמיר את אמונתו באלוהי ישראל, בדת הפרסית. אך גם כאן אפשר להשמיע צפירת הרגעה, אלוהים סגר את פי האריות והם לא טרפו את דניאל!

שני הסיפורים החביבים שייכים לסוגה הספרותית שנקראת 'בורלסקה', שהיא פרודיה פרועה שמתארת מצבים אבסורדיים, ששמה ללעג מלכים ושליטים. בקיצר, שני סיפורים כיפיים!

ספר דניאל (חלק ראשון)

ספר דניאל נדחק אל הפינה ואך מעטים מכירים אותו – מה שאומר שהגיע הזמן להפנות אליו את אור הזרקורים!

הסיפורים הכלולים בספר דניאל, מתרחשים בזמנו של נבוכדנצר (סביבות שנת 600 לפנה"ס) – זה זמן הסיפור. בפועל, הספר נכתב למעלה מ-400 שנים לאחר זמנו של האימפרטור הבבלי.

חלקו הראשון מספר על עלילותיהם של דניאל ושלושת חבריו שהובאו "להתחנך" בחצר המלך הבבלי – ולמן אותו רגע, מתחיל הבלגאן.

ארבעת השמנדריקים שיגעו את אנשי חצר המלך, ואת האימפרטור הגדול! הם נקלעו למצבים אבסורדיים ו"מסכני חיים", שמהם, כמובן, יצאו ללא פגע.

בפרק הראשון אנחנו מציגים את האסופה. אנחנו עוסקים באופי הגרוטסקי, המעוות, המוגזם ומעורר צחוק של הסיפורים הכלולים בששת הפרקים הראשונים.

פרק מצחיק מאוד.

בשני הפרקים הפרקים הראשונים שהקדשנו לפרשת יהודה ותמר, השארנו "לאחר-כך" מספר חובות מרתקים, שאותם אנחנו פורעים בחלק השלישי.

הפרק הראשון (67), הוקדש למצע המשפטי ולחוקים הרבים שעליהם בנה המספר את סיפורם של יהודה ותמר. הראנו שסיפור המעשה שלכאורה נראה תמים ואפילו מוזר, הוא מסמך שנושא אמירה חברתית אמיצה ונועזת. מסמך, שבו חוקי התורה מתנגשים במלוא העוצמה עם המציאות, ועם המוסר הטבעי והאנושי –  ובמקום שבו החוק היבש מתנגש חזיתית בצדק הטבעי – הצדק מנצח! (לא בימינו. בתנך – כן).

הפרק השני (68) הוקדש לפן התיאולוגי-מגמתי של הפרשה. ובו קשרנו את סיפורם של יהודה ותמר לרשימת שמות האבות הראשונים שחיו לאחר בריאת העולם. הראנו, שתחילת הרשימה היא בבריאת האדם הראשון, ושהיא נמשכת דרך גיבורי ספר בראשית ומגיעה לדוד. תמר ויהודה היו חולייה בשושלת אבותיו ואמהותיו של דוד.

בפרק השלישי (69) קשרנו את את מאות שנות חיי האבות הראשונים למיתולוגיות הקדומות – וכמובן שגם לסופרמן ולספיידרמן (ומי שירצה, גם למטאטא של הארי פוטר …). ובכל זאת, עיקר הפרק הוקדש לגאונות האין סופית של מחבר פרשת יהודה ותמר, שסיפר סיפור שלם ב-30 פסוקים (משפטים) בלבד. ועל 30 הפסוקים האלה הוא הלביש שני סיפורים שונים לחלוטין. הסיפור הראשון הוא הארצי והמשפטי. השני הוא התיאולוגי-מגמתי. סינרגייה במיטבה!

איך מספרים שני סיפורים שונים במחיר של סיפור אחד??? התשובה מצויה בפרק השלישי והאחרון שהוקדש לפרשת יהודה ותמר.