92: משיח ומשיחיות – בתנ״ך ובימינו

הפרק הזה ושני הפרקים שלאחריו מוקדשים לשאלה מהי "משיחיות", שהרי הביטוי "משיחיסט" מתגלגל בימינו על כל לשון. יופי, אז מה הוא "משיחיסט"? ומהי "משיחיות"?

הפרק הראשון, שאיתו נצא לדרך, מוקדש לעקרונות העומדים בבסיס התפיסה המשיחית שבתנך, עקרונות שמלווים אותנו למעלה מ-2500 שנה.  בפרק השני נראה שהציפייה המשיחית חצתה את גבולות התנך ומלווה את ההיסטוריה של העם שלנו במשך אלפי השנים הבאות. בפרק השלישי נקשור את המאפיינים המובהקים של תפיסה זו למציאות שבה אנחנו חיים היום. אנחנו נקשור אותה ליום שבת ה-7 לאוקטורבר 2023, למלחמת חרבות ברזל וכמובן שגם לימין הקיצוני (סמוטריץ', סטרוק, רוטמן ושותפיהם).

הפרק שלפנינו עומד על המתח הבלתי נסבל בין האמונה בצדקתו ועוצמתו האין סופית של האל הכביר שבחר בנו להיות לו לעם, לבין ההרס והחורבן שבמציאות. במציאות אדמת הקודש של אלוהים הייתה כבושה על ידי מעצמות של עובדי אלילים שלא שמעו על קיומו של האל האחד והעוצמתי, ועל כך שבני העם היחיד שהאמין בקיומו, נהרס והוגלה מעל אדמתו.

אנחנו נדבר על מאפייניה המובהקים של התפיסה המשיחית שבתנך ועל המכשלה הגדולה שעומדת בבסיסה.  וכן, על הצורך הנואש למצוא פתרון למתח שבין העוצמה האין סופית של אלוהים, ובין החולשה שבמציאות.  פתרון שיתרחש בקץ הימים.

תמליל הפרק

הפרק הזה ושני הפרקים שלאחריו יוקדשו לשאלה מהי תפיסה משיחית. הפרק הראשון יוקדש למשיחיות בתנך ולעקרונות העומדים בבסיסו, עקרונות שמלווים אותנו למעלה מ-2500 שנה. הפרק השני יוקדש למשיחיות שלמן תקופת התנך וכמעט עד ימינו. אנחנו נזכיר את מרד החשמונאים, את ישו שהיה המשיח היהודי הראשון (אין טעם להתווכח, למעלה מ-2 מיליארד אנשים מאמינים בכך). נדבר על הסיקריים או בשמם האחר סיקריקים שהובילו לחורבן בית המקדש השני. על בר כוכבא, שבתי צבי והרבי מלובביץ – לכל השמות האלה נקדיש שורות אחדות בלבד, כאשר המטרה שעומדת לנגד עינינו היא להראות תחנות שונות בהתגלגלותה של התפיסה המשיחית.

הפרק השלישי יוקדש למשיחיות שמשגשגת בימינו, ושאותה מייצגים שמות כמו של אורית סטרוק, בצלאל סמוטריץ, שמחה רוטמן, אבי מעוז ועוד כמה מפורסמים מסוגם שדבריהם תופסים כותרות בימים אלה.  הפרק הזה יהיה מבוסס במידה רבה על הספר הפנטסטי 'חמורו של משיח' שכתב ספי רכלבסקי  הספר יצא לאור לפני כמעט 25 שנה. היום הוא רלוונטי מתמיד ומי שרוצה להבין לעומק את הרעיונות המשיחיים שמניעים את הימין הקיצוני, הספר של ספי רכלבסקי נועד לו.  

הפרק הראשון מוקלט ביום  ה-101 למלחמת 'חרבות ברזל' שפרצה ביום שבת ה-7 לאוקטובר 2023. באותו יום פרצו מפלצות החמס את החומה שהפרידה בין רצועת עזה לבין יישובי העוטף וטבחו בצעירים שחגגו בפסטיבל נובה שהתקיים סמוך לקיבוץ רעים, וטבחו באנשי קיבוצי העוטף וְהֶערים הסמוכות. בפרק השלישי נעמוד  על הקשר שבין הפורענות שהתרחשה באותה שבת ארורה לבין התפיסה המשיחית. כן, חד-משמעית קיים קשר שכזה.

 לפני שנצא לדרך אני מבקשת להוסיף הערה אישית.  הסיבה לכך שהפודקאסט שלנו מעלה פרק חדש בערך אחת לשלושה חודשים,  היא משום שהמחקר והלימוד שעומד בבסיס סדרה שכזו מחייב המון, המון שעות עבודה. וגם משום שבשנה האחרונה הכנתי פיילוט באנגלית לפודקאסט שלנו, וגם הכנה זו חייבה שעות עבודה אין סופיות. מכל מקום הפודקאסט כבר באוויר, והוא נקרא "The Biblical Times Podcast"  . אני מאד מאד אודה למאזינים שיספרו עליו לקרובים וחברים דוברי אנגלית. ניתן להגיע אליו דרך הספוטיפיי ודרך כל האתרים שמשדרים פודקאסטים.

ועכשיו נצא לדרך.

הביטוי "תפיסה משיחית", או "משיחיסט", הפך מטבע לשון שמתגלגל בימינו על כל לשון.

אך מה היא תפיסה משיחית?  מה הם הרעיונות העומדים בבסיסה וכיצד התפתחה וכיצד התגלגלה עד ימינו?

ברור שבשלושה פרקים לא ניתן לענות בהרחבה לשאלה שחוצה את אלפי שנות ההיסטוריה של העם שלנו. כדי להקיף את הנושא נצטרך להעלות 10, אולי 15 פרקים ולכך אין לנו זמן. ולכן יש להתייחס לשלושת הפרקים הבאים, כאל סקירה קצרה שתכליתה לספק מושג כללי על הרעיונות המרכזיים שעומדים בבסיס תפיסה זו. רעיונות, שהפכו צונאמי שמתנפץ היום על חופי ישראל.

כצפוי הכל מתחיל מהתנך וגם היום אלה שמצפים לבואם של ימות המשיח נשענים על התנך.

התנך קובע שתי אקסיומות שהן אבני הייסוד של התפיסה המשיחית.

האקסיומה הראשונה אומרת שאלוהי ישראל הוא האל האמיתי,  שעוצמתו וְצִדְקָתוֹ היא אין סופית.  ואכן התנך חוזר מאות פעמים על הקביעה שהאלים שבהם האמינו בני העמים השכנים, הם פסלים עשויים עץ, הם חרטה וטיפשות גמורה.

לאושרנו וּלְמַזָּלֵנוּ, מכל העמים עובדי האלילים, האל האמיתי בחר רק בנו להיות לו לעם, ורק לנו הוא נתן את חוקיו ומצוותיו.  ציטוט קצר ומקוצר מפרק ז שבספר דברים ממחיש בצורה מדויקת את האקסיומה הראשונה: 

 כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  בְּךָ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.  …. וַיִּבְחַר בָּכֶם:  כִּי-אַתֶּם הַמְעַט, מִכָּל-הָעַמִּים.   כִּי מֵאַהֲבַת יְהוָה אֶתְכֶם, …. וְיָדַעְתָּ, כִּי-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים:  הָאֵל, הַנֶּאֱמָן–שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָו, לְאֶלֶף דּוֹר

האקסיומה השנייה היא תפיסת הגמול, שחוצה את התנך לאורכו וּלרוחבו. תפיסת הגמול היא משוואה פשוטה שאומרת שאם בני ישראל יאמינו רק באלוהים ויקיימו את החוקים שנתן להם, אזי אלוהים ישמור עלינו מפני כל אויבינו והכל יהיה סבבה ונפלא.

כל בני ישראל יישבו תחת גפנם ויזללו ענבים וישתו יין, וישבו תחת תאנתם ויזללו תאנים ויכינו מהן סילאן …. ולא ידעו עוד מלחמה. אך אם בזדון ליבם הם יפרו את החוקים שקיבלו, אזי אלוהים יכעס מאד- מאד. אלוהים יקים עלינו את אויבינו  ואנחנו נחטוף ממנו את מלוא עוצמת אש זעמו.  ואכן, הדיבר הראשון מבין עשרת הדיברות  שקיבלנו במעמד הר סיני מזהיר את כולנו שכך יהיה. עוד ציטוט קצר ומקוצר :

אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:  לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי…..   לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם:  כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא, פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי.   וְעֹשֶׂה חֶסֶד, לַאֲלָפִים, לְאֹהֲבַי, וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי (שמ' כ, א-ה)

שתי תקופות

עכשיו, נחלק את תקופת התנך לשתי תקופות עיקריות. האחת טובה והשנייה רעה מאד.

התקופה הראשונה והטובה מתחילה עם הסיפורים שבספר בראשית. משם היא מתקדמת דרך סיפור יציאת מצרים  ודרך תקופת השופטים. היא מסתיימת מייד לאחר ימיו של דוד שנחשבים בתנך ובמסורת היהודית כ"תור הזהב של ישראל" (סביבות שנת 1000 לפנה"ס).

למרות המלחמות האין סופיות עם העמים השכנים מלכות דוד נחשבת לשיא תקופת הזוהר של ישראל, למרות שבפועל לא היה בה שום דבר זוהר. ואל התקופה הזו המשיחיסטים החיים בימינו שואפים לחזור. ביטוי לכך נתן  בשנת 2019 בצלאל סמוטריץ'  שבינתיים הפך שר האוצר של ישראל. ציטוט קצר מדבריו:

"מדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי, בעזרת השם, תחזור להתנהל כפי שהתנהלה בימי דוד המלך ושלמה המלך", ועוד הוסיף ואמר: "רצוני בטווח הארוך הוא שמדינת ישראל תתנהל על פי התורה. כך צריך להיות, זו מדינה יהודית".

ברור ששר אוצר שזו משנתו לא צריך להבין דבר בכלכלה. והשבח לאל, לסמוטריץ אין לו מושג בכלכלה ולא בשום דבר אחר.

התקופה השנייה שעליה מדבר התנך מתחילה בשלהי ימיו של שלמה, ונמשכת כמעט 3000 שנה. עד ה-14 במאי  1948, הוא היום שבו הכריז דוד בן גוריון  על מדינת ישראל כמדינה עצמאית.

במאה ה-9 לפנה"ס ממלכת אשור ששכנה בתחום עירק של ימינו, שינתה את פניה.

בהדרגה, מממלכה בגודל של ראש של גפרור, היא הפכה אימפריה אדירה שכבשה שטחים עצומים והגלתה עמים רבים מעל אדמתם. על הדרך הם כבשו את סוריה, את ארמניה, את לבנון וחלקים נרחבים מתורכיה של ימינו. ומשהגיעו לים תיכון, הם כבשו והגלו גם אותנו – וזו גלות עשרת השבטים.  

כדי להוסיף רעה על רעה, בשנת 586 לפנה"ס נבוכדנצר, האימפרטור הבבלי, כבש את ירושלים והחריב את המעט שנותר ממה שבעבר הייתה מלכות דוד.  נבוכדנצר החריב את ירושלים, ואת בית המקדש שבנה שלמה הוא הפך עפר ואפר. עבודת הפולחן שהתקיימה במקדש כמעט 400 שנה, פסקה.  יושבי ירושלים וסביבותיה הוגלו לבבל שבתחום עירק.

בַּפֹּעַל, למן תחילת המאה ה-8 לפנה"ס ועד שנת 1948 אדמתו הקדושה, של האל הגדול והחזק, הייתה כבושה על ידי מלכים שהאמינו בגדולתם ובעוצמתם של האלים שלהם, ולא בו.  למן המאה ה-8 לפנה"ס ובמשך אלפי השנים הבאות, מרבית האוכלוסייה של העם הקטן, שבו בחר אלוהי ושלו נתן אדמה קדושה לשבת עליה, הייתה אוכלוסייה חלשה ורדופה שחייתה בגולה ולא על אדמתה.  

עכשיו נעצור בשנת  540 לפנה"ס. בשנת 540 לפנהס האימפריה האשורית והאימפריה הבבלית היו נחלת העבר, ועל ראש התורן התנוסס הדגל של כורש, האימפרטור הפרסי, השנה שבה החלה שיבת ציון.  

ימי שיבת ציון ובניית בית המקדש השני נחשבים בתנך לראשית ימי הגאולה בידי שמים. זאת, למרות שרק קומץ מהיהודים שהוגלו לבבל חזר לירושלים החרבה ובנה את בית המקדש השני שנחנך בסביבות שנת 515 לפנה"ס.  בבית המקדש השני החל מפעל כתיבה הגדול ביותר בתולדות האנושות, של העלאת התנך על הכתב. כתיבת התנך נמשכה ברציפות כ- 700 שנה (יש חוקרים המדברים על 1000 שנה. ומי שמעוניין להרחיב בעניין זה מוזמן להקשיב לפרקים 46-45).  

בכל התוכניות שלנו אנחנו חוזרים ואומרים שהתנך נכתב בדיעבד, מאות שנים לאחר שהאירועים שעליהם מספר, היו נחלת העבר, וקביעה זו היא המפתח לדברינו הבאים.   היות שהתנך הוא בראש ובראשונה חיבור תיאולוגי שכותבי התנך קידמו את האמונה באל אחד, אל עוצמתי וצודק באופן אין סופי, הם סיפקו הסבר תיאולוגי לאסונות שפקדו את העם שלנו – וכך גם עכשו.

חשוב להדגיש שמעצם טבעו הסבר תיאולוגי מתעלם  מהקונטקסט ההיסטורי של האירוע שעליו הוא מדבר. ההסבר התיאולוגי שנתנו כותבי התנך לאירועים שעליהם סיפרו, מתעלם מכך שכל האסונות שפקדו את העם שלנו, פקדו גם את העמים השכנים – והאמת הזו נמשכת עד היום. עד המאה ה-21 – ולקביעה זו ניתן דוגמאות רבות בפרק השני והשלישי.

אלא שלהסבר תיאולוגי ומגמתי לאירועים היסטוריים, יש מכשלה גדולה, ענקית ומפלצתית, שאותה התפיסה המשיחית נועדה לתקן.

נסביר.

לו כותבי התנך היו היסטוריונים שפועלים לפי הכללים המקובלים בימינו, כי אז הם היו מספרים שתמיד היינו עם קטן, מוקף ממלכות גדולות מאיתנו.  הם היו מספרים  שמלכי האימפריות  הגדולות שהיו פי אלף יותר גדולים וחזקים מאיתנו, כבשו אותנו, כפי שכבשו את כל עמי המזרח הקדום. אלא שהודאה שכזו מבטלת לחלוטין את ההסבר התיאולוגי, משום שהיא הייתה מחייבת את כותבי התנך להודות שהאלים שבהם האמינו העמים המנצחים, היו חזקים מהאל שלנו – ואיש לא יצפה למצוא בתנך הודאה שלאלוהים לא היה הכוח להושיע את בני עמו מידי מלכים, עובדי אלילים, שכבשו אותנו.  

הפער הבלתי נסבל בין האמונה  שאלוהים הוא אל חזק ועוצמתי, לבין המציאות שלפיה כל קריטריון מוכיח שההפך הוא הנכון, חייב פִּתְרוֹן.  והפִּתְרוֹן שחוזר על עצמו אין ספור פעמים בתנך,  קובע שלמן היום שבא מייד לאחר מעמד הר סיני שבו נשבענו לקיים את כל החוקים שנתן לנו אלוהים, לא חדלנו לחטוא ולפשוע (החל מהקמת עגל הזהב ואילך, שמ' לב). וְכָל הרעות והמלחמות שבאו עלינו למן אותו יום, היו עונש מידי אלוהים שהעניש אותנו אחר פעם. לבסוף פקעה סבלנותו של אלוהים, והוא שלח עלינו את מלכי אשור ובבל, שיעשו בשבילו את העבודה המלוכלכת וישליכו אותנו מעל אדמתו.

במילים אחרות, התפיסה התיאולוגית שבתנך קובעת באופן חד-משמעי שהכובשים לא כבשו אותנו מכוח רצונם ומכוח שליחות האלים שבהם האמינו, כי אם מכוח השליחות שהטיל עליהם אלוהי ישראל – ומי שיחפש בתנך סיבה אחרת, לא ימצא. ניתן לדברינו מספר דוגמאות ונתקדם .

התפיסה המשיחית התנך נועדה לפתור את הסתירה האמונית באל החזק והכל יכול לבין ההרס והחורבן שבמציאות. תפיסה זו מגיעה לבשלות בספרות הנבואית, ואל לנו להתפלא על כך. שכן הנביאים שחיו למן המאה ה-8 לפנה"ס, כלומר למן זמנם של עמוס, מיכה, ישעיהו ואחרים, חיו בימים שבהם עניבת החנק של מלכי האימפריות הגדולות כבר הייתה כרוכה סביב צווארה של ישראל, וברור היה שאך גרגירים בודדים נותרו בשעון החול שלנו כעם חופשי.

התפיסה המשיחית שבספרות הנבואית מבוססת על שלושה עקרונות, שכל תכליתם הוא לפתור את המכשלה שעליה הצבענו.

העקרונות האלה הן שלוש יחידות זמן שילוו אותנו גם בשני הפרקים הבאים.

יחידת הזמן הראשונה מתחילה למן היום שבו קיבלנו תורה במעמד הר סיני, ועד היום הזה = הוא זמן הווה שאליו מתייחס הנביא.

יחידת הזמן השנייה תתגשם בעתיד מעורפל שצפוי להגיע מתישהו. בעתיד יתקיים משפט יום הדין הגדול, או יום ה', שבו ישפוט אלוהים את היקום שברא. היום הנורא הזה יהיה מלווה בשואה קוסמית, ותימרות אש ועשן יחשיכו את אור השמש ואת היקום. אל היום הזה מייחלים הנביאים.  משום שמייד בתום המשפט האלוהי, תפציע באור יקרות יחידת הזמן השלישית היא עידן אחרית הימים, היא העידן המשיחי שאליו כמובן, מייחלים בני ישראל במשך אלפי שנים. היות שאין קיצורי דרך ברור  שכדי להגיע אל יחידת הזמן השלישית,  המשיחית, חייבים לעבור דרך שתי היחידות הראשונות.

נביא מספר דוגמאות להמחשת הטענה שהתנך מספק הסבר תיאולוגי לאירועים היסטוריים.

כפי שאמרנו, יחידת הזמן הראשונה מתחילה למן ימי יציאת מצרים ועד זמן ההווה של הנביא או של הסופר המקראי שהעלה על הכתב את דבריו.  

ספר מל"ב (יז, ז-יח) מתייחס ל-20 השנים שהחלו למן סביבות שנת 740 לפנה"ס ונמשכו עד לשנת 720 לפנה"ס (לשם נוחות אנחנו משתמשים במספרים עגולים, ולא מדויקים). באותם ימים ממלכת  ישראל הצפונית, שהשתרעה פחות או יותר ממטולה שבצפון ועד, נניח, שער הגיא של ימינו, נכבשה בשיטת הסלמי על ידי מלכי אשור שנגסו ממנה חתיכה אחר חתיכה עד שהיא חדלה מלהתקיים. ב-20 השנים האלה בני 10 השבטים הוגלו מעל אדמתם – ואבדו לנו לעולמים.   

וכך, בקיצור גדול כותב מחבר ספר מלכים:

וַיְהִי, כִּי-חָטְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לַיהוָה אֱלֹהֵיהֶם, הַמַּעֲלֶה אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם… וַיִּירְאוּ, אֱלֹהִים אֲחֵרִים.(כלומר, למן ימי יציאת מצרים ואילך לא חדלנו לעבוד אלים אחרים, דבר הנחשב להפרה של הדיבר הראשון) וַיֵּלְכוּ, בְּחֻקּוֹת הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הוֹרִישׁ (=גירש, סילק)  יְהוָה, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  …..   וַיַּצִּבוּ לָהֶם מַצֵּבוֹת, וַאֲשֵׁרִים (=פסילים לעבודה זרה), עַל כָּל-גִּבְעָה גְבֹהָה, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן…. וַיַּעֲשׂוּ דְּבָרִים רָעִים, לְהַכְעִיס אֶת-יְהוָה…. וַיִּמְאֲסוּ אֶת-חֻקָּיו, וְאֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר כָּרַת אֶת-אֲבוֹתָם …. וַיַּעַזְבוּ, אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, …. וַיִּתְאַנַּף יְהוָה מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל, וַיְסִרֵם מֵעַל פָּנָיו…

הציטוט שקראנו מספק הסבר תיאולוגי לחורבן ממלכת ישראל הצפונית והוא מקפיץ אותנו לספר ישעיהו, שחי בעיצומם של אותם ימים בירושלים.  הנביא ישעיהו ראה במו עיניו את הרס הממלכה הצפונית ואת הגליית בני עשרת השבטים.  והדברים המיוחסים לו, הם כתב אשמה מזעזע, לא כלפי הכובשים, אלא כלפי הנכבשים!

הנביא, בדיוק כמו מחבר ספר מלכים, מונה את פשעיהם של בני ישראל שמסבירים מדוע סבלנותו של אלוהים פקעה, ומדוע החליט להיפרע מכולנו ולשלוח עלינו את מלכי אשור שיחריבו את יושבי הארץ, שבַּפֹּעַל היו עובדי אדמה פשוטים שביגע גדול הוציאו את לחמם מהאדמה הקשה והסרבנית שאותה עיבדו. לשם המחשה נביא לקט פנינים קצרצר ולא מסודר מדבריו: 

שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כִּי יְהוָה דִּבֵּר:  בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי, וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי.   …..   הוֹי גּוֹי חֹטֵא, עַם כֶּבֶד עָו‍ֹן–זֶרַע מְרֵעִים, בָּנִים מַשְׁחִיתִים; עָזְבוּ אֶת-יְהוָה, נִאֲצוּ אֶת-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל  …. הוֹי,  מַצְדִּיקֵי רָשָׁע, … וְצִדְקַת צַדִּיקִים, יָסִירוּ מִמֶּנּוּ.  …. כִּי מָאֲסוּ, אֵת תּוֹרַת יְהוָה צְבָאוֹת, וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ-יִשְׂרָאֵל, נִאֵצוּ.

הפשעים הנוראיים האלה מצדיקים, כמובן, את הסעיף העצבני של אלוהים:

   עַל-כֵּן חָרָה אַף-יְהוָה בְּעַמּוֹ וַיֵּט יָדוֹ עָלָיו וַיַּכֵּהוּ, … וַתְּהִי נִבְלָתָם כַּסּוּחָה, בְּקֶרֶב חוּצוֹת;

הגופות של בני ישראל משולות לנבלות המושלכות בחוצות, שזו צורת דיבור הכי מבזה שניתן להעלות על הדעת.

עכשיו, לשיטת ישעיהו, אלוהים מזמין את מלכי אשור לבוא לכבוש את הארץ:

וְנָשָׂא-נֵס לַגּוֹיִם מֵרָחוֹק (אלה הם מלכי אשור) וְשָׁרַק לוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ  וְהִנֵּה מְהֵרָה, קַל יָבוֹא….(אלוהים שורק למלכי אשור לבוא וכך הוא מתאר אותם. ובקיצור:)

 אֲשֶׁר חִצָּיו שְׁנוּנִים, וְכָל-קַשְּׁתֹתָיו דְּרֻכוֹת; פַּרְסוֹת סוּסָיו כַּצַּר נֶחְשָׁבוּ, וְגַלְגִּלָּיו כַּסּוּפָה.   שְׁאָגָה לוֹ, כַּלָּבִיא… וְיִנְהֹם וְיֹאחֵז טֶרֶף…. .  (יש', ה כ-כט).

            ניתן לדברינו עוד דוגמה אחת, והפעם מספר ירמיהו.

ירמיהו חי כ-160 שנה לאחר ימיו של ישעיהו. הוא חי בימי האימפריה הבבלית ובימי המצור ששם נבוכדנצר על ירושלים, שהרעיב למוות את האוכלוסייה המסכנה שעדיין נותרה בישראל, שהייתה כלואה בין חומות העיר. מה שלא שינה את העובדה שגם הוא האשים אותם במציאות האיומה. ציטוט קצר ומקוצר מדברי ירמיהו:

 כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל-הַמָּקוֹם הַזֶּה  (=ירושלים) אֲשֶׁר כָּל-שֹׁמְעָהּ, תִּצַּלְנָה אָזְנָיו.  

וכל זה למה?

 יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבֻנִי, וַיְקַטְּרוּ-בוֹ  (בבית המקדש) לֵאלֹהִים אֲחֵרִים …. וּמָלְאוּ אֶת-הַמָּקוֹם הַזֶּה, דַּם נְקִיִּם (=את המקדש)  … לָכֵן הִנֵּה-יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה ….. וְנָתַתִּי אֶת-נִבְלָתָם (של אנשי ירושלים) לְמַאֲכָל, לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ.….. וְהַאֲכַלְתִּים אֶת-בְּשַׂר בְּנֵיהֶם, וְאֵת בְּשַׂר בְּנֹתֵיהֶם, וְאִישׁ בְּשַׂר-רֵעֵהוּ, יֹאכֵלוּ; בְּמָצוֹר, וּבְמָצוֹק (=קניבליזם), …… וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת-הָעָם הַזֶּה וְאֶת-הָעִיר הַזֹּאת, …. וּבְתֹפֶת יִקְבְּרוּ, מֵאֵין מָקוֹם לִקְבּוֹר.   כֵּן-אֶעֱשֶׂה לַמָּקוֹם הַזֶּה, נְאֻם-יְהוָה–וּלְיוֹשְׁבָיו; (פרק יט)

והנה מגיע נבוכדנצר, שליחו הנאמן של אלוהים לעשות בנו שפטים. ציטוט קצר מפרק כז, ו-ח :

וְעַתָּה, אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת-כָּל-הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה, בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל, עַבְדִּי  … וְהָיָה הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה, אֲשֶׁר לֹא-יַעַבְדוּ אֹתוֹ אֶת-נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל, וְאֵת אֲשֶׁר לֹא-יִתֵּן אֶת-צַוָּארוֹ, בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל–בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אֶפְקֹד עַל-הַגּוֹי הַהוּא, נְאֻם-יְהוָה, עַד-תֻּמִּי אֹתָם, בְּיָדו (=עד תומי=עד תום. עד שאלוהים יחסל אותם בידו)  

במילים פשוטות, יחידת הזמן הראשונה יוצרת משוואה תיאולוגית, שלפיה אלוהים העניש אותנו על שום פשעינו למן העבר הרחוק ועד היום הזה, הוא היום שבו חי הנביא. מדובר באפיון מובהק

שחוזר על עצמו בתנך בכלל ובספרות הנבואית בפרט.

יחידת הזמן השנייה, המשיחית, מתייחסת אל העתיד שיחל בעוד דקה, או מחר, או בזמן מעורפל שיגיע מתישהו.

הנביאים הבינו היטב שהגידופים שהשמיעו אָמְנָם יוצרים איזון בין חומרת הפשע לבין חומרת העונש. אך הם גם הבינו את המכשלה הגדולה שמצויה באיזון הזה. הם הבינו שדברי הזעם שהטיחו, הם בומרנג. בומרנג שחוזר ומכה את האמונה בצדקתו של אלוהים, אמונה שאותה ביקשו לקדם.  

הם הבינו שהאיזון המשפטי שיצרו הביא, בהכרח, לתוצאה איומה שאליה לא התכוונו ושממנה לא יכלו לחמוק.  משום שדבריהם יצרו אל נקמן וחסר רחמים שהתפוצץ באכזריות זוועתית על בני עמו. הם יצרו אל ששלח אויבים כדי שיבצעו שפטים מחרידים בבני עמו, שכביכול מצדיקים את האסונות שפקדו אותם – ואנחנו לא הבאנו אלא פירור אחד מדבריהם.

הנביאים, הבינו היטב דבר נוסף שכדי לשמור את האמונה בצדקתו של אלוהים, עליהם להתהפך ולהציע very happy end לסרטי האימה שהפיקו – והפלא ופלא זה בדיוק מה שעשו!

 ה- very happy end שבספרות הנבואית הן  שתי יחידות הזמן שמתייחסות לעתיד, והן לא פחות דמיוניות מדברי החרפות המתייחסות שדוגמאות להן הבאנו קודם.   

יחידת הזמן השנייה תתרחש בעתיד. אולי מחר אולי בשנה הבאה, אבל בזמן כלשהו שבטוח שיתממש. בעתיד, יעשה אלוהים סיבוב פרסה ויתפוצץ על ראשי העמים שאותם שלח לעשות בנו שפטים. באותו יום מיוחל יתקיים משפט יום הדין הגדול, שאותו התנך מכנה בשם "יום ה'".  בימינו רבים מכנים את היום הזה בשם "מלחמת גוג ומגוג. הנוצרים מכנים אותו בשם "מלחמת ארמגדון. (שמות שונים לאותו עניין עצמו.)

ביום הדין הגדול יקום אלוהים מעל כסאו וישפוט את היקום שברא, ואז תתרחש קטסטרופה שרבים מכנים אותה כ-"אפוקליפסה בקנה מידה תנכי" מבלי לדעת שמדובר בשואה נפלאה, שאינשאללה תגיע במהרה.  משום שמייד לאחריה, כהרף עין תפציע יחידת הזמן השלישית, המשיחית, שבה  יפרע אלוהים את הצ'ק שכותבי התנך חתמו בשמו.

נקרא פסוקים אחדים מפרק ב' שבספר יואל שמתאר את היום הפנטסטי הזה (כדאי לשים לב לכך שהטקסט עצמו עובר ללשון עתיד):

תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן, וְהָרִיעוּ בְּהַר קָדְשִׁי…  כִּי-בָא יוֹם-יְהוָה, כִּי קָרוֹב .(זהו המשפט האלוהי החל)   יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל, כְּשַׁחַר, פָּרֻשׂ עַל-הֶהָרִים….כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן-הָעוֹלָם…. וְאַחֲרָיו תְּלַהֵט לֶהָבָה; כְּגַן-עֵדֶן הָאָרֶץ לְפָנָיו, וְאַחֲרָיו מִדְבַּר שְׁמָמָה, לְפָנָיו רָגְזָה אֶרֶץ, רָעֲשׁוּ שָׁמָיִם; שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ, וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם.   וַיהוָה, נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ…. כִּי-גָדוֹל יוֹם-יְהוָה וְנוֹרָא מְאֹד, וּמִי יְכִילֶנּוּ

נקרא בקיצור גם דוגמה אחת מספר יחזקאל שמתארת את המשפט האלוהי שיתקיים בעתיד. לח, כ-כב):

 בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל, עַל, אַדְמַת יִשְׂרָאֵל.   וְרָעֲשׁוּ מִפָּנַי דְּגֵי הַיָּם וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְחַיַּת הַשָּׂדֶה… וְכֹל הָאָדָם, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה; וְנֶהֶרְסוּ הֶהָרִים, וְנָפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת, וְכָל-חוֹמָה, לָאָרֶץ תִּפּוֹל.   

יחידת הזמן השלישית והאחרונה היא עידן אחרית הימים, שתפציע כהרף עין בתום השואה שבה יזרים אלוהים נהרות אש על העולם שברא ויחסל את כל העמים שפגעו בנו (בשליחותו, כמובן …) .

בזמן השלישי, שאליו מייחלים הנביאים וכל המצפים לימות המשיח באלפי השנים הבאות, יתגשמו כל ההבטחות שהבטיח אלוהים לישראל מאז שבחר בהם להיות לו לעם. מאז הברית שכרת עם אברהם והברית שנכרתה עם כל בני ישראל במעמד הר סיני.

בעתיד הפנטסטי שמצפה לנו יתקיימו מספר דברים מרכזיים, שהם לב ליבה של התפיסה המשיחית שחודרת עמוק אל תוך המאה ה-21 – וגם אל מלחמת חרבות ברזל.  כדי לא להתפזר, נציין רק את ארבעת המאפיינים הרלוונטיים לימינו, שאותם נרחיב בשני הפרקים הבאים.  

1.   המאפיין הראשון והחשוב ביותר שלו מייחלים הנביאים ושלו מייחלת  היהדות האורתודוכסית ואנשי הימין הקיצוני, הוא שבעידן אחרית הימים כל בני ישראל יחזרו בתשובה ובו תיכון מלכות שמים.  את התיאור היפה ביותר לכמיהה זו מבטא, כרגיל, ישעיהו:

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (שימו לב שהוא מדבר על זמן עתידי שיתרחש ב'אחרית הימים'), נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל-הַגּוֹיִם.   וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו:  כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם…(ובהמשך) וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת–לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה

2.  מאפיין שני שנמשך עד ימינו, הוא שבעידן אחרית הימים ימשול על כולנו משיח מבית דוד. עוד ציטוט קצר ומקוצר משל ישעיהו:

 וְיָצָא חֹטֶר, מִגֵּזַע יִשָׁי; וְנֵצֶר, מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה. (כאן משיח מבית דוד מוזכר לראשונה בספרות הנבואית ובכלל).   וְנָחָה עָלָיו (על החוטר מבית דוד) רוּחַ יְהוָה–רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת, וְיִרְאַת יְהוָה……  לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ, בְּכָל-הַר קָדְשִׁי:  כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת-יְהוָה, כַּמַּיִם, לַיָּם מְכַסִּים

נעשה צדק גם עם ירמיהו שתכלס אמר את אותו הדבר. להלן בקיצור גדול כמה שורות מפרק לג (שימו לב שגם הוא מדבר בלשון עתיד):

הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה; וַהֲקִמֹתִי אֶת-הַדָּבָר הַטּוֹב, אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל-בֵּית יְהוּדָה.   בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא, אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה; וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, בָּאָרֶץ… כִּי-כֹה, אָמַר יְהוָה:  לֹא-יִכָּרֵת לְדָוִד–אִישׁ….כֵּן אַרְבֶּה, אֶת-זֶרַע דָּוִד עַבְדִּי, וְאֶת-הַלְוִיִּם, מְשָׁרְתֵי אֹתִי.

3.  מאפיין שלישי שיתרחש בעידן אחרית הימים הוא חירות לאומית וטריטוריאלית.  אדמתו הקדושה של אלוהים שבימי הנביאים הייתה משועבדת בידי מלכי אשור ובבל, תהייה משוחררת. השאיפה לחירות לאומית וטריטוריאלית, תעמוד בבסיס דברינו על מרד החשמונאים ועל המרד שהוביל לחורבן בית המקדש השני, וכמובן שנקשור אותה לימין הקיצוני.

4.  קיבוץ גלויות הוא המאפיין האחרון שאותו נציין בפרק זה, מאפיין שהוא מרכזי להיסטוריה של העם שלנו שחי בגלויות במשך 2000 שנה ויותר. 

חשוב להזכיר את שאמרנו קודם: הגלות היא עונש מידי שמים ולכן ברור שהשבת הגולים ארצה מארצות הפזורה היא נדבך חשוב בגאולה המשיחית.

ומה אין בעידן אחרית הימים שבתנך???

אין שיבה לגבולות הארץ המובטחת. אין התיישבות בעזה. ולידיעת נאמני הר הבית, בית המקדש השני לא צפוי לרדת המשמים ארוז בצלופן מפלסטיק וקשור בסרט אדום.

נסכם בקצרה את מה שאמרנו בפרק זה.

התנך הוא ספר תיאולוגי שמספק הסברים תיאולוגיים לאירועים היסטוריים, שהתרחשו במציאות, שאותם מתעד.  עובדה זו כפתה על כותביו, ובמיוחד על הנביאים, להאשים אותנו בכל האסונות שפקדו אותנו. שאם לא כן, היה עליהם להודות שלאלוהים לא היה די כוח להגן על בני עמו מפני עובדי האלילים שכבשו אותנו.

לדברינו, התפיסה המשיחית והציפייה לגאולה מידי שמים שתגיע מתישהו, שמאפיינת את הספרות הנבואית, צמחה על רקע מציאות זו. היא צמחה על רקע הצורך הנואש לספק תקווה לעתיד זוהר ועוטה אור. עתיד נפלא שיגיע מתישהו, ושכדאי מאד לחכות לבואו.

            לדעתי, וזו הדעה הפרטית שלי, הנביאים לא היו עושים סיבוב פרסה ומתארים את השואה הקולוסאלית שתפקוד בעתיד את העמים שלכאורה הרסו אותנו במצוות אלוהים, ולא היו נתלים בחזיונות זוהרים ונפלאים שיתרחשו מתישהו בקץ הימים, אלמלא הצטרכו לתקן את הדימוי הזועם וחסר הרחמים שיצרו לאלוהים.

בשני הפרקים הבאים נראה שכל מה שאמרנו כאן, חצה את גבולות התנך ומלווה אותנו מדור לדור, עד עצם היום הזה.

בפודקאסט של התנ״ך, ד״ר ליאורה רביד חושפת את האמת המרתקת שמאחורי הסיפורים התנכיים המוכרים לכולנו. ניתן לתרום לפודקאסט בפטריאון.