הפרק השלישי בסדרה העוסקת בכישוף בתנך מתמקד בקללה, שהיא אחת האומנויות המובהקות של המכשף. בדיבור עכשווי, כפי שיש רופא שהתמחה באורתופדיה ואחר שהתמחה ברפואת עיניים, כך גם עולם הכישוף כולל התמחויות רבות – וקללה, היא אחת מענפי הכישוף, שלמען האמת מורכבת משתי צלעות: מאגיה שחורה ומאגיה לבנה.
המאגיה השחורה היא לא קללה שמשמיע נהג עצבני שתקוע בפקק תנועה, או כזו שנשלחת לעברה של האמא של השופט במגרש הכדורגל. המאגיה השחורה עוסקת בקללה שתרדוף את האדם עד שתשיגו – ותפגע בו. המאגיה הלבנה היא כישוף שמטרתו לבטל את השחורה – ודוגמאות לדברינו נביא בהמשך.
נתאר בִּקצרה את פעולת הכישוף, כפי שהייתה מקובלת בעולם הקדום. הכישוף הוא תוצר של רצף הברות ומילים, של לחישות וצפצופים והשבעות שמשמיע המכשף.
הדיבורים האלה מלווים במעשים סמליים, כמו רקיחת מרקחות ושימוש בחפצים שלהם כוח מאגי, דוגמת המטה של משה (נדבר על כך בהמשך). הצירוף של כל החבילה הזו יחד נועדה לשם תכלית אחת: לגייס את כוחות המשחית הנסתרים, המסתובבים בספירה העליונה, ולהכפיפם לרצונו של המכשף שמבקש להטיל פורענות על המקולל. אם מדובר במאגיה לבנה, כי אז פעולת הכישוף נועדה לבטל את הקללה שהטיל מכשף עוין.
התנך מזהה את הקללה עם עולם הכישוף ועם העולם האלילי ועם עבודה זרה, ולכן העיסוק בפרקטיקה זו אסורה לחלוטין על בני ישראל. ולצורך דברינו, נחזור פעם נוספת לפרק יח שבספר דברים ונקרא בקיצור גדול את האיסור הרלוונטי לנו:
כִּי אַתָּה בָּא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא-תִלְמַד לַעֲשׂוֹת, כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא-יִמָּצֵא בְךָ…. קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. …. כִּי-תוֹעֲבַת יְהוָה, כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה (דב' יח, ט-יב וכן שמ' כב, כז).
ואחרי שאמרנו שהקללה היא אחד הענפים של עולם הכישוף, האסור על ישראל, התנך מלא, גדוש וספוג בקללות – וְכָאן עלינו לדייק.
חלק לא מבוטל מהקללות שבתנך הן בכלל עונש על חטאים. כלומר מדובר בסמנטיקה, הדומה לזו שבספר חוקים שקובע מהו החוק, ואת העונש שיוטל על העבריין.
למשל, בשל העובדה שבני הזוג הראשון הפרו את הצו האלוהי ואכלו מפרי העץ האסור, הם הושלכו מגן עדן. וכך אמר אלוהים לאדם הראשון:
ולְאָדָם אָמַר, כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ–אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.
והנה לנו הסבר מדעי ומדויק מדוע בגלל שבני הזוג הראשון הפרו את האיסור האלוהי, האדמה של ארץ ישראל חרבה, ומדוע שנות בצורת ורעב הם אחד העונשים שבהן מעניש אלוהים את בני ישראל, ולא תופעת טבע שמושפעת מתנאי האקלים המשתנים.
דוגמה אחרת שולחת אותנו ליום שבו חצו בני ישראל את הירדן. באותו יום בני שישה שבטים מישראל עלו על הר עיבל שנקרא "הר הקללה", וּנְצִיגִים משישה שבטים אחרים עלו על הר גריזים, שנקרא "הר הברכה".
באותו מעמד השמיעו הלוויים, שהשתייכו למברכים, את החוקים, ואילו המקללים שעמדו על ההר שמנגד, צעקו 'ארור' על כל מי שיפרו את החוקים (דב' כז). (הר עיבל והר גריזים נמצאים סמוך לשכם).
וְכָאן המקום לפרגן לפרופ' גרשון גליל מאונ' חיפה, שפענח כתובת עתיקה מהמאה ה-13 לפנה"ס שנמצאה בסביבות הר עיבל, הוא הר "הקללה". הכתובת שפענח פרופ' גליל היא בעלת חשיבות עצומה, הן משום שקללות היו נוהג מוכר בישראל, והן משום שהכתובת מתכתבת עם הסיפור המקראי ועם זמנו.
נחזור לעניינו.
כאשר אנחנו בוחנים את אופי הקללות שהושמעו בהר עיבל, ועליהם נוסיף את עשרות הקללות שבספר דברים כח (ועוד), גלוי לעין שהן מפרטות את העונשים על מי שיפרו את החוקים שנתן אלוהים, והן לא חלק מעולם הכישוף.
אותנו הקללות האלה לא מעניינות. אותנו מעניינות קללות שהטילו המכשפים שגייסו לצידם את כוחות המשחית. ניתן מספר דוגמאות שממחישות את דברינו ואחכ נעבור לתנך, וכמובן שגם לספרים החיצונים, וגם לפולסא דנורא, היא הקללה שהטילו הרבנים בימים שקדמו לרצח רבין.
במצרים היו החרטומים גם כוהני דת וגם מכשפים שנודעו ביכולותיהם בכל העולם הקדום. החרטומים המצריים היו רושמים על כלי חרס שמות של מקוללים ואויבים, ואח"כ מנפצים את הכלים תוך כדי השמעת קללות (=מי ששמע על כתבי המארות, מארה=קללה, לאלה אנחנו מתכוונים).
ישנה קללה מקסימה שמוכרת בשם "קללת הפרעונים" שהוטלה על כל מי שיפתח את הקבר של מי ממלכי מצרים, שנקברו יחד עם אוצרות רבים ונפלאים, ושעל-כן היו יעד לשודדי הקברים. והנה סיפור נחמד שמאשר את כוחה של קללת הפרעונים לרדוף אחרי העבריין ולהשיגו.
עם התפתחות החפירות הארכיאולוגיות במצרים, בעיקר ב-150 השנה האחרונות ובעיקר ע"י ארכיאולוגים אנגליים (הבריטים כבשו את מצרים בסביבות שנת 1880), פקדו את המשלחות הבריטיות שורה של אסונות שהעצימו את האמונה שהקללה העתיקה היא אמת מוחלטת ומוכחת.
ארכיאולוג אחד מת מהרעלה. שני מת בדרך למצרים. שלישי מת מדלקת ריאות שחטף באתר הקבורה של תות ענח עמון שחי בסביבות שנת 1340 לפנה"ס. רביעי נפל ונהרג באתר הקבורה שבו חפר. חמישי נרצח ע"י אישתו. לשישי סתם התחשק להתאבד. והשביעי נמצא מת בנסיבות מסתוריות בעת שטבל באמבטיה – ורשימת המתים הבריטיים לא מסתיימת כאן.
המכשפים שחיו בבבל שבתחום עירק נהגו להכין פסלון שגילם את דמות המקולל, ולאחר מכן המכשפים המיתו אותו בדקירות של סיכה. דרך אחרת להזיק למקולל הייתה למנוע מים מהפסלון, או להאכיל אותו מלח, או צמחים רעילים. הפעולה הייתה מלווה ב"דיבור רע". כלומר, בלחש הקורא לכוחות העליונים לבוא לסייע למכשף.
מחלות וריפוי ממחלות, הם חד משמעית חלק חשוב מאומנות הכישוף. מחלה איננה טבעית לאדם, אלא תוצר של פעולה של מכשף עוין, ששלח רוחות רעות במטרה שיפלשו לגופו של המקולל. בבבל, לימדו האלים את המכשפים כיצד לרפא מחלות לב מצמח "הלב" – ועל מעלליו של השד אשמדאי הרשע נספר עוד מעט.
ביכולתנו לתת עשרות דוגמאות נוספות לקללות הלקוחות מעולם הכישוף, אך עלינו להתקדם לתנך. וקודם לכן נכניס לעולם המושגים שלנו את הביטוי "חפץ בעל כוח מאגי", או "חפץ בעל כוח היזק", שאותו גנבתי מפרופ' יובל נוח הררי.
כדי שקללה תתגשם ותצא אל הפועל, לא די בהשמעת צפצופים, בכתישת עצמות עד שיהפכו אבק, ובהכנת מרקחות העשויות מאיברים פנימיים של בעלי חיים. על כל הטוב הזה יש להוסיף חפצים בעלי כוח מאגי – ודוגמה לחפץ בעל כוח מאגי שכולם מכירים, הוא השרביט של הארי פוטר ושל כל חבריו ואויביו – ובתנך הוא כמובן המטות של משה ושל אהרון שמככבים בעשרת המכות (ועל כך מסופר בספר שמות ז-יא). אחד הפרקים הבאים יוקדש להוקוס פוקוס שביצעו אליהו ואלישע, ואז נדבר על כד הקמח ועל צפחת המים שהתמלאו מעצמם בימי בצורת ורעב, שגם הם היו חפצים בעלי כוח מאגי (אחרת איך יתמלאו מעצמם ???).
היום נסתפק בכך שנזכיר שמשה הפליק עם המטה שלו על המים שביאור (=נילוס) ושהמים הפכו לדם. אהרון עשה עם המטה שלו את אותו הדבר, והעלה מהיאור המוני צפרדעים שכיסו את מצרים. החרטומים המצריים השתמשו גם כן במטות שלהם והעלו צפרדעים מהיאור (שמ' ח ,ג). בפעם אחרת היכה אהרון את עפר מצרים, והעפר הפך לכינים – והחרטומים של מצרים עשו כמותו (ח, יד). במילים אחרות, ההבחנה בין מה שעשו משה ואהרון לבין מה שעשו חרטומי מצרים, היא סמנטית בלבד. בְּפֹעַל מדובר באותו מעשה עצמו.
כצפוי, בתחרות שבין משה ואהרון לבין המכשפים המצריים, הפסידו האחרונים. כאשר זרק משה את פיח הכבשן אל השמים, הפך הפיח לשחין. כלומר לאבעבועות, שהן שלפוחיות מלאות מוגלה שפשטו על על גוף המצרים, ולכך לחרטומים לא היה מענה. (שמ' ט, י). אחת אפס לטובת משה ואהרון !!!
כזכור, מחלות אינן טבעיות לאדם. למה שאדם יחלה לפתע??? מחלות הן חד-משמעית תוצאה של פעולת היזק של מכשף עוין, שמכשף ידידותי יודע מהי הפעולה הדרושה כדי להסירה (מאגיה לבנה). דוגמה שמשלבת מאגיה שחורה, מאגיה לבנה וחפץ בעל כוח מאגי, היא סיפור המעשה בדבר נחש עשוי נחושת שריפא המוני בני אדם שהוכשו על ידי נחשים.
וזה בקצרה סיפור המעשה.
סיפורם של יוצאי מצרים האומללים שחצו את מדבר סיני, מסופר בספרים שמות ובמדבר. יוצאי מצרים העייפים והתשושים לא חדלו להתלונן בפני משה על קשיי הדרך, על הרעב והצמא, ועל כך שלמשה אין מושג מהחיים שלו וּמִדרך המדבר האיומה שאליה לקח אותם.
באחד הימים נמאס לאלוהים מהתלונות של ההולכים, שכמעט הגיעו לידי לינץ' שעשו במשה, והוא שלח נחשים להכיש ולהמית בבני ישראל – והנחשים מילאו את שליחותם והמיתו רבים מההולכים.
היות שנחשים לא חיים בלהקות כאריות וכזאבים, ולא מתנפלים בלהקה כדי להכיש, ברור שמדובר בפעולת היזק של אלוהים – והרי התנך אומר זאת בעצמו. כדי לעצור את פעולת ההרג של הנחשים, הורה אלוהים למשה להכין נחש עשוי נחושת ולחבר אותו על נס, כלומר על מוט – וכך בקיצור גדול אומר הכתוב:
וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים (שרף = נחש שורף. הכוונה לארס), וַיְנַשְּׁכוּ, אֶת-הָעָם; וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל…. וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ, עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ–וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי. (במד' כא, ו-ט).
סיפור אחרון מהתנך שאף הוא מדיף ניחוח עז של כישוף, הוא צרעת. צרעת היא מחלת עור איומה שאוכלת בבשר האדם. אלא שבתנך זו איננה מחלה, כי אם עוד פעולת היזק שעברה גיור כהלכה, חבשה כיסוי ראש ואחרי שהחלה ממלמלת פסוקים מתהילים – נכנסה לספרנו.
בספר במדבר (יב) מסופר שמרים ואהרון דיברו בגנותה של האישה הכושית שלקח משה, ועל הדרך לכלכו גם על משה, דבר שהעלה לאלוהים את הסעיף. ולכן הוא שלח צרעת במרים. משה שנחרד לשמע מחלת אחותו טובת הלב זעק לאלוהים:
וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף. (במד' יב, יג-יד)
מכל בחינה, היריקה שירק עמרם, אביהם של משה ומרים בפניה של בתו היא פעולה שמאפיינת את המאגיה הלבנה, שמבטלת את פעולת ההיזק של המאגיה השחורה.
נסכם את הדברים שאמרנו כאן בשני משפטים. ברור לגמרי שהתנך לא מייחס לאלוהים, למשה ולאהרון כל פעולת כישוף, אך זו סמנטיקה בלבד.
אם כל אחד מהסיפורים שסיפרנו עד כה, ועוד רבים שנספר בעתיד, היה מגיע אלינו מהמסורת המצרית, הבבלית או האפריקאית, היינו אומרים שמדובר בפעולות כישוף מובהקת שביצע מכשף עוין, שהסתייע בחפץ בעל כוח מאגי, ושקוסם ידידותי שהשתמש בחפץ בעל כוח מאגי אחר, הסיר אותה.
ההבדל היחיד בין פעולת הכישוף שביצעו המכשפים שפעלו בארצות השכנות, לבין מעשיהם של משה ואהרון, הוא שהאחרונים פעלו בשם אלוהים, אך הפעולה שביצעו היא אותה פעולה עצמה, שמעידה על ההשפעה העצומה שהייתה לעולם שסבב אותנו על כותבי התנך. וכאן מעניין לשים לב לכך שמצד אחד הם תיארו את אלוהים כאל אדיר ועוצמתי שברא את העולם ונתן חוקים לישראל, אך מהצד השני הם ייחסו לו תכונות ומעשים שאפיינו את המכשפים שפעלו במרחב שבו הם עצמם חיו.
והדברים האלה מוליכים אותנו הישר אל הספרים החיצונים, שאותם אנחנו מזכירים בכל הזדמנות שנקרית בידינו, ולו רק משום שלרבים מהמאזינים שלנו נודע על קיומם מהפודקאסט שלנו. חוץ מזה שהם מספקים לנו תמונה חשובה על החברה הישראלית העממית שחייתה בישראל בימי בית המקדש השני.
נזכיר שהספרים החיצונים הם אסופה רחבת היקף שנכתבה בארץ ישראל בעיצומם של מאות השנים שבהם התנך הועלה על הכתב בבית המקדש השני שעמד בירושלים. מרבית החיצונים, אם כי לא כולם, נכתבו בשפה העברית. אך בעוד שהתנך מקדם את האמונה באל אחד, החיצונים מכירים בשר המשטמה, הוא השטן, ככוח עוצמתי, עוין ומתחרה באלוהים. ועובדה זו חשובה ביותר, משום שהאמונה בקיומו של השטן, שוללת את התפיסה שאלוהים הוא הכוח העליון היחיד שפועל בעולם. ברור אפוא שהתנך איננו מכיר בקיומו של השטן ובשדים שפועלים בשמו על פני האדמה, אך האמונה בקיומו של השטן רווחה בישראל ומצויה בספרים החיצונים – וגם היום רבים מאמינים בקיומו.
הסיפור שנביא עכשיו לקוח מספר טוביה, שנכתב במאה ה-4 לפנה"ס. ספר טוביה הוא אחד החיצונים הקדומים ביותר ששרדו בידינו, וללא ספק המקסים מכולם (מי שמעוניין יכול למצוא את הסיפור גם בגוגל, אם כי אני לא אוהבת אותה וממליצה על הגרסה של אברהם כהנהא).
וזה בקצרה סיפור המעשה, שהוא נחשול של מעשי כישוף, וקונטרה כישוף. אשכרה מאגיה שחורה ומאגיה לבנה.
"מעשה באיש בשם טובי, שהוא ואשתו חנה וטוביה בנם היחיד, היו בין היהודים שהוגלו לבבל ע"י נבוכדנצר, ומקום מושבה של המשפחה היה בעיר מפורסמת בשם נינווה.
אבא טובי עשה חיל בעסקיו והיה איש עשיר. בנוסף לעושרו הוא היה צדיק גדול, שאחד ממעשי הצדקה הרבים שעשה, היה להביא לקבורה מתים מבני ישראל.
והנה מגיע ערב חג השבועות שבו מתחיל סיפורנו העצוב והנוגע ללב.
לפני ששלושת בני המשפחה הקטנה התיישבו לשולחן החג, שלח אבא טובי את בנו אל השוק, למצוא יהודים עניים ולהזמינם להצטרף אליהם לארוחה.
יהודים עניים שישמחו לארוחת חינם לא נמצאו בשוק, אך בשוב טוביה הביתה, הוא סיפר שמצא יהודי מת מוטל בשוק, ואבא טובי יצא מייד לקבור את הגופה. היות שטובי בא במגע עם מת, הוא נחשב ל"טמא מת" (מה שכמובן לא נכון מבחינה הלכתית) ולכן לאחר הקבורה הוא נשאר לישון ליד חומת ביתו.
בלילה ציפורים מכושפות עשו קקי, או בעברית יפה, לשלשת, על עיניו והן התמלאו תבלולים – והוא התעוור. לפי הוויקיפדיה, תבלולים זה מצב של עכירות מוחלטת של עדשת העין. יעני, 'קטרקט'.
הקקי, או הלשלשת, שעיוורו את טובי היו מאגיה שחורה. או פעולה עוינת של מכשף עוין שזהותו איננה ידועה. אך היות שעוד דקה ייכנס השד אשמדאי לסיפורנו, קרוב לוודאי שהוא זה שכישף את הציפורים. לעת הזו נסתפק בכך שנגיד שהקללה עשתה את עבודתה. טובי העיוור ירד מכל נכסיו ומשפחתו הגיעה לחרפת רעב.
במקביל לאסון שפקד את טובי שהוא ובני משפחתו התגוררו בנינווה, התרחשה שרשרת אסונות קשה ואיומה בעיר רחוקה בשם אחמתא, שגם היא עיר אמיתית ששכנה בתחום בבל.
באחמתא הגוררה עוד משפחה קטנה, שבראשה עמדו אבא רעואל ואישתו עדנה, ובתם שרה, שעד היום שבו מתרחש סיפורנו היא נישאה שבע פעמים !!! והתאלמנה שבע פעמים בליל נישואייה, ועוד בטרם היא ובעלה "קיימו את המצווה הקדושה". והסיבה ששרה המסכנה התאלמנה שבע פעמים, היא משום שהשד אשמדאי, שר השדים ושליחו של השטן, התאהב בה והרג את כל שבעת הפריירים שהסכימו להסתכן לשאתה (זה בגלל שאבא רעואל היה איש עשיר).
עכשיו אחרי שאמרנו שלפנינו שני סיפורים שמתרחשים במקביל, נחזור לנינווה ולאבא טובי.
באחד הימים נזכר אבא טובי ש-20 שנה קודם לכן הוא הפקיד כסף רב בידי ידידו גבאל, שחי בעיר רחוקה בשם רגא. ורגא היא עוד עיר אמיתית ששכנה במדי שבתחום פרס של ימינו, וכבר עכשיו נגלה שהדרך לרגא עוברת באופן מפתיע דרך אחמתא, שבה התגוררו שרה והוריה.
עתה משירד טובי מכל נכסיו הכסף שהפקיד בידי ידידו גבאל היה נחוץ בדחיפות, ולכן הוא שלח את בנו טוביה להביאו. אממה, טוביה לא הכיר את הדרך לרגא ועל כן יצא לחפש מורה דרך נאמן שיביאו למחוז חפצו.
אך יצא טוביה לחפש מורה דרך, והנה הַפְלֵא וָפֶלֶא המלאך רפאל שהסיר את כנפיו ולבש בגדים רגילים, עמד לפניו. המלאך, שהתחזה לאדם רגיל בשם עזריה, לא גילה לטוביה שאלוהים בכבודו ובעצמו שלח אותו לרפא את עיניו של אבא טובי ולהסיר את הקללה שרבצה על שרה המסכנה (נזכיר שמדובר במוטיב מוכר במיתוסים הקדומים ושגם התנך מספר על שלושה מלאכים שהתחזו לאנשים רגילים, שנשלחו להודיע לאברהם ששרה עתידה ללדת בן). מכל מקום, לאחר דין ודברים קצר יצאו המלאך וטוביה לכיוון אחמתא, שכאמור נמצאה בדרך לרגא.
בדרכם הגיעו השניים לנהר החידקל, שהוא, לצד הפרת, אחד משני הנהרות הזורמים בתחום עירק של ימינו. טוביה הצעיר נכנס לטבול בנהר – ואופפפס, דג גדול תפס ברגלו וביקש לאכול את הרגל.
עזריה, או המלאך, הרג את הדג. וקודם שצלו את בשרו, הוא הורה לטוביה הצעיר להוציא מהדג את ליבו, את הכבד ואת המרה – ואת אלה לשמור בכיסו. וכך אמר לו:
"כי יפגע שד או רוח רע באדם, יקטירום [את הלב והכבד] לפני האיש והאישה, ולא עוד יפגעו. והמררה ימרחו על איש אשר לו תבלולים בעיניו – ונרפא" (טוב' פרק ו).
מה שסיפרנו עד כה, הוא סיפור שמתאר פעולת כישוף קלאסית: מצד אחד, יש לנו כוח משחית וסמוי מעין, שעיוור את עיניו של טובי והרג את שבעת חתניה. מהצד השני יש לנו מלאך, שיודע שבכוחם של לב וכבד ומרה של דג, להסיר כל קללה. מומלץ לנסות בכל בית.
משהתקרבו המלאך וטוביה לאחמתא, סיפר המלאך לטוביה על אודות שרה ושבעת חתניה המתים, ואף גילה לו שהוא נועד להיות חתנה השמיני. טוביה שהיה מצויד בתחמושת מסריחה, אך אפקטיבית נגד השד אשמדאי, הכריז מייד על אהבתו הגדולה לנערה שאותה לא ראה מעולם. ואכן, מייד בהיכנס השניים לבית רעואל ועוד בטרם ישבו לאכול, כבר נשא טוביה את שרה. וכבר הם נכנסו לחדר הכלולות לקיים את המצווה. אך קודם לכן הניח טוביה את הכבד והלב של הדג בקטורת שבחדר, והשד אשמדאי שארב לו, הריח את הסירחון העולה מהכבד והלב של הדג שבילו בחודשיים האחרונים בכיסו של טוביה, והוא נמלט חיש מהר למצרים (שהמכשפים שלה נודעו בכל העולם הקדום ביכולתיהם).
ובשעה ששרה וטוביה חגגו את ליל נישואיהם, חפר אבא רעואל קבר שמיני בחצר ביתו – מה שבטוח, בטוח.
סופו של דבר הכסף מרגא הובא ואביה של שרה נתן לטוביה מחצית מהונו – וטוביה, שרה והמלאך שבו לנינווה. אך פגש טוביה את אביו, הוא מרח את המרה על עיניו וראייתו הושבה – ושאיש לא יבלבל את המוח על ניתוחי קטרקט ועל שימוש במכשירי לייזר ובכלים סטריליים. מרה של דג, שמת חודשים רבים קודם לכן, עושה בדיוק את אותה עבודה.
לפני שנעבור לדבר על קללה המוכרת בשם פולסא דנורא, חשוב לומר שזהו פשע גדול לספר את ספר טוביה בדקה וחצי. מי שרוצה להקשיב לסיפור המלא, מוזמן להיכנס לאתר של הפודקאסט שלנו ולגלגל לפרק 11.
אז נכון שהרסנו סיפור מקסים, אבל אותנו מעניין האופן שבו תרבות הכישוף הבבלית והפרסית התגלגלה לישראל ונכנסה לספר טוביה.
לדעת החוקרים הספר חובר בארץ ישראל, אם כי יש מחלוקת אם חובר עברית, או ארמית שהייתה השפה המדוברת באותם ימים.
לדעתי מחבר הסיפור היה נצר לאחת המשפחות שחזרו מגלות בבל לישראל. משום שפרט לשמות הערים, נינווה, אחמתא ורגא, יש בסיפור פרטים רבים שמעידים על היכרות טובה עם התרבות הבבלית. אך בכך לא די, משום שאשמדאי הוא בכלל לא עירקי, כי אם פרסי. ובתקופה שבה סיפורנו הועלה על הכתב, האימפרייה הפרסית שלטה גם על עירק וגם עלינו. ולכן, אשמדאי היה יכול לעלות ארצה הן דרך שבי ציון שחזרו לישראל מבבל, והן דרך הכיבוש הפרסי.
ואם הזכרנו את אשמדאי ואת פרס, הרי שאנחנו מדברים על חברתי היקרה, ד"ר תמר עילם גינדין, שהיא מומחית לתרבות האירנית, שהכריזה שאחרי שיחוסל שלטון האייטולות, היא תהייה השגרירה הראשונה של ישראל באירן.
לבקשתי כתבה תמר לתוכנית שלנו את הביוגרפיה של אשמדאי. ציטוט קצר ומקוצר מדבריה:
"אשמדאי מלך השדים מהמיתולוגיה היהודית, הוא למעשה אורח איראני היישר מהפנתיאון הזורואסטרי. הדת הזורואסטרית היא הדת ששלטה באיראן לפני האסלאם, ובין מאפייניה הבולטים – הפרדה מוחלטת בין הטוב לבין הרע. …. השדים הם כל הרגשות השליליים, האסונות והמחלות. …. ושד הזעם הוא AESHMA-DAEVA . לדברי תמר אשמדאי זכה לשמו הן בגלל הדמיון בין AESHMA-DAEVA לבין שמו, ובגלל הדמיון לשורש העברי שמד. (תודה רבה גברת דוקטור, שתבוא עלייך ברכתו של המלאך רפאל).
ועכשיו אחרי שאמרנו שאשמדאי הפרסי עלה לישראל ומצא משכן בספר טוביה, נעבור לפולסא
המילה פולסא דנורא לקוחה מהשפה הארמית ופירושה 'הצלפת אש'. (נור=אש. ולמי שזוכר הייתה חברת גפרורים שנקראה 'נור'. 'נור', או 'נורים' משמשים היום כאמצעי תאורה. יורים אותם לגובה כדי להאיר שטח גדול.
'פולסא דנורא' הוא טקס קללה שמקיימים עשרה רבנים שמקללים למוות אדם המוגדר על ידם כאויב העם היהודי, וטקס שכזה נערך ליצחק רבין, וכך פולחן מעורר שאט נפש זה חדר לתודעה הישראלית מייד לאחר הירצחו.
אלא ששורשי הביטוי נעוצים בספר חנוך, שהוא אורח קבוע בתוכניות שלנו.
ולפני שנתקדם נעיר שספר טוביה חובר בסביבות שנת 350 לפנה"ס, אולי מעט מוקדם יותר, ואילו ארבעת החיבורים המיוחסים לדמותו של חנוך, חוברו כמאה שנים מאוחר יותר.
באחד הימים נרדם חנוך מיודענו, ואלוהים שגר בספירה השביעית שבשמים, שלח מלאכים להביאו. והספר כולו מוקדש למראות שראה חנוך בחלומו בכל אחד מהרקיעים שאותם חצה בדרכו מעלה, עד שהגיע אל הפנטהאוז שברקיע השביעי.
חנוך בחיצונים הוא אדם רגיל שחלם חלום, אך בעבור כ-400 שנה דמותו השתנתה לאין הכר, ובאסופת חיבורים מיסטיים שנקראת 'ספרות היכלות והמרכבה', הוא הפך לדמות מיסטית בעלת ממדים פיזיים כבירים.
ב'ספרות ההיכלות והמרכבה', שנכתבה במאות הראשונות לספירה, חנוך כבר איננו בן אדם, אלא מלאך. הוא "שר המלאכים" העומד בראש היררכיית המלאכים שבשמים וּשְׁמוֹ מטטרון.
כדי שדברינו הבאים יהיו מובנים, נגיד שני משפטים על ספרות זו. מדובר באסופה של חיבורים שמתארת שבעה היכלות, או מקדשים, שבנויים ברקיעיי השמים ושבהם מתקיימת עבודת אלוהים. ללמדנו שלמרות שלאחר חורבן בית המקדש השני פסקה עבודת אלוהים על פני האדמה, המלאכים הוסיפו לקיימה בשמים – וגם המוטיב המדבר על עבודת אלוהים שמתקיימת בשמים לקוח מהחיצונים (ספר היובלים).
בספרות ההיכלות חנוך מיודענו עבר מטמורפוזה, או שינוי צורה, והפך לשר המלאכים מטטרון (פרופ' משה אידל ופרופ' מאיר בר אילן ורחל אליאור הם המומחים לספרות המיסטית. לי אין מושג במיסטיקה ולא עוסקת בה.
עכשיו נתקדם בזמן 400 שנים נוספות ונגיע לתקופת התלמוד הבבלי, נניח לסביבות שנת 600 לספ'.
מסכת חגיגה, דף י"ד, (עמוד ב') מספרת מעשייה על ארבעה חכמים שעסקו בתורת הסוד, או ב"סתרי האלוהות" שמוכרים גם בשם "פרדס" (פשט, רמז, דרש, סוד. בפועל עוד מילה פרסית שהתגיירה). כלומר, החבורה עברה חוויה מיסטית שבה נפשם נפרדה מגופם, ובדומה לחנוך גם היא עלתה לספירה העליונה. רק שהפרדס שבמעשייה שלנו הוא שם אחר לגן עדן, שהיה פרדס, או בוסתן, ולא ראשי התיבות שאותן הזכרנו.
אחד מהארבעה היה רבי זומא, השני בן עזאי, השלישי רבי עקיבא שחי בסביבות שנת 130 לספ' , ועוד חכם בשם אלישע בן אבויה.
מבין הארבעה שעברו את החוויה המיסטית ועלו לספירה האלוהית, רק רבי עקיבא חזר בשלום. אחד מהם מת, השני התחרפן ויצא מדעתו – והרביעי, אלישע בן אבויה, "קיצץ בנטיעות". כלומר, הפך כופר בעיקרי האמונה היהודית, וכל זאת באשמתו של מי אם לא — של מטטרון שאלף שנה קודם לכן היה חנוך, איש החלומות.
לפי המסופר בתלמוד (חגיגה ט"ו), הסיבה לכפירתו של אלישע בן אבויה הייתה משום שראה את מטטרון יושב, ולכן הוא חשב שהוא עוד אלוהים, שהרי ידוע שאין המלאכים יושבים (כי אין להם ברכיים) ולכן הם תמיד מקיפים את אלוהים בעמידה.
היות שאלישע ראה את מטטרון יושב, הוא הסיק שהוא אל בפני עצמו. שני ונוסף לאלוהים. ועל שמטטרון יצר רושם מוטעה שהוא שווה לאלוהים, העמידו אותו על רגליו והצליפו בו 60 'פולסא דנורא', שהן 60 מכות אש, שנועדו להבהיר לו שבשמים יש רק בוס אחד והוא אלוהים.
והנה חלפו להן ביעף עוד כ-2000 שנים מאז זמנם של רבי עקיבא ואלישע בן אבויה, ובמרוצת השנים האלה גם הביטוי 'פולסא דנורא' עבר שינוי מפליג. מהצלפות אש שמימיות, הוא הפך טקס קללה שנערך באישון לילה, שבו נאספים עשרה רבנים שיודעים כיצד לתפעל את הקללה, שתביא למותו של אדם המבקש את רעת העם היהודי – וכפי שאמרנו קודם, טקס מגעיל שכזה בוצע במטרה להביא למותו של יצחק רבין.
הדברים שנצטט עכשיו לקוחים מתוך כתבה שפרסם עיתונאי בשם יאיר אלטמן בשנת 2010, שהן כ-15 שנה לאחר רצח רבין (20.10.10) ו-28 שנים מימינו. וכך למרות שהפודקאסט שלנו איננו עוסק בסוגיות פוליטיות עכשוויות, דבריו של אלטמן מתכתבים היטב עם מה שקורה בימינו ולכן חשוב שיישמעו פעם נוספת. הכתבה נושאת את השם : אין חרטה בימין הקיצוני: "הפולסא דנורא עבדה". להלן ציטוט קצר ומקוצר:
"פעילי הימין הקיצוני לא מתחרטים על טקס הקללה נגד ראש הממשלה שנרצח. "זה היה מעשה אצילי שאני גאה בו ונכדיי יהיו גאים בו", אומר אביגדור אסקין. התנגדות לרצח יש, אבל גם ל"פסטיבל" של השמאל: "דרכו של רבין הפסידה, העם לא מטומטם", טוען איתמר בן גביר. …..
אלטמן ממשיך ואומר: [ב]ערב יום הכיפורים 1995 התאספו ליד ביתו של ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, קומץ אנשים, בהם הרב יוסי דיין ואביגדור אסקין וביצעו טקס "פולסא דנורא". פולסא דנורא היא קללה עתיקה בארמית, המייחלת למותו של אדם. "ועל אותו האיש, יצחק בן רוזה, המכונה רבין, יש לנו רשות לקרוא לעליונים (= למלאכי החבלה), ומותר לנו בזה המקום לדרוש ממלאכי החבלה שיתנו חרב באיש הרע הזה" … (מי שמעוניין יוכל למצוא בגוגל את הכתבה השלמה).
נסכם את מה שאמרנו בפרק זה.
הקללה היא אחד הענפים של עולם הכישוף ובמידה רבה מורכבת משתי צלעות: ממאגיה שחורה ומאגיה לבנה. אקציה וריאקציה.
הקללה הולכת איתנו אלפי שנים אחורנית, ומתקדמת בזמן יחד איתנו. היא קיימת בספרות העממית. במכשפה שהפכה נסיך לצפרדע, ובסיפור אודות מכשף שהפך נסיכה לברבור. עם ההוביט ועם ספרי ההמשך הנפלאים של טולקין; ועם סדרת הספרים אודות ילד קטן ונחמד שלמד בבית ספר למכשפים, שוולדרמוט הרשע השמיע את הקללה אברה קדאברה, שהמיתה את הוריו, שבמקורה הייתה לחש לריפוי מדלקת ריאות (ועוד מחלה שאינני זוכרת מה היא) – ועם קונטרה הקללה שהשמיעה לילי, אימו של הארי, שבמותה הצילה את בנה. בכל המקרים שבהם הקללה יצאה אל הפועל, מכשף או מכשפה שהשתמשו במאגיה שחורה, ומי שהסיר אותה, היה מכשף שהשתמש במאגיה לבנה. בספר טוביה השד אשמדאי הוא המכשף הרשע, והמלאך רפאל – כשמו, כן הוא.
הקללה, שהיא אשכרה מעשה כישוף, מצויה בתנך. ולמרות שכותבי התנך בשום אופן לא האשימו את אלוהים או את משה ואהרון כמי שעוסקים בכישוף, המעשים שייחסו להם מדיפים ניחוח חריף של כישוף. והניחוח המופלא הזה, שלא חשוב איך נקרא לו, נעשה בשמו של אלוהים והוא ילווה אותנו גם בפרקים הבאים.
בפרק הבא ילווה אותנו מאזין בשם אמיר שבתאי, ובו נדבר על דיבוק שמשתלט על האדם ומדבר מגרונו. על הדרך נדבר על רוחות הבעתה ששלח אלוהים להכות בהם את שאול, שנגינתו של דוד, לא הייתה ריפוי באמצעות מוסיקה, כי אם מאגיה לבנה.
ולסיום, אלה שערכו את טקס הפולסא דנורא המבחיל לרבין, רואים עצמם מנצחים גדולים. מבחינתם, הקללה רדפה והשיגה את המקולל. אך האמת שמדובר בחבורה אלילים, שחזרה על פרוצדורה שנלקחה מעולם הכישוף של העמים עובדי האלילים.
