זהו הפרקהשני בסדרה שעניינה הוא הכישוף בתנך.
במרכז הפרק הקודם עמד ביקורו הלילי של שאול אצל בעלת האוב, ובקשתו שתעלה את רוחו של שמואל מעולם המתים, דבר שהתנך אוסר לחלוטין. לאחר שהפרק עלה לאוויר הבנתי שפספסתי משהו חשוב, ביזארי ומטורלל. ומכיוון שאנחנו לא מסכימים שעניינים מוזרים יחמקו מאיתנו, נחזור פעם נוספות לביקורו הלילי של שאול אצל בעלת האוב (שמ"א כח).
לפי התנך העלאת רוחות מתים נחשבת עבודת אלילים, או עבודה זרה. וכאן צריך לומר שבימינו אין עבודת אלילים, ובכל מקרה סיאנסים אינם נחשבים כפעולה שסותרת את באמונה באלוהים. אך בקונטקסט שבו נכתב התנך, העלאת רוחות מתים נחשבה מעשה כישוף והיא מזוהה עם האלילות. בפֹעַל אלה מושגים כמעט חופפים. נזכיר בקיצור את החוק האוסר על בני ישראל לעסוק בכישוף, מתוך פרק יח שבספר דברים:
כִּי אַתָּה בָּא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא-תִלְמַד לַעֲשׂוֹת, כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא-יִמָּצֵא בְךָ … קֹסֵם קְסָמִים, …. וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל-הַמֵּתִים. כִּי-תוֹעֲבַת יְהוָה, כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה.
ושֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל-הַמֵּתִים הם חלק מהחבילה שהתנך רואה בו מעשה כישוף ותועבה. והנה למרות האיסור החמור שאול ביקש מבעלת האוב להעלות את רוחו של שמואל מעולם המתים. בפרק הקודם העלינו את השאלה מה הייתה הפרוצדורה שבה נקטה המכשפה מעין דור. אנחנו העלינו את ההנחה שהיא לא הכניסה את ראשה לתוך האוב, הוא הפיר היורד לעולם המתים, וצעקה : ברלה ברלה (או שמואל שמואל) צא החוצה אבא ואמא יתנו לך עוגה – ואז רוחו של שמואל התפתתה לעוגה ויצאה החוצה. אז אם בעלת האוב לא צעקה לשמואל לצאת החוצה, איזה הוקוס פוקוס היא כן עשתה?
כדי להציע תשובה לשאלתנו פנינו לאודיסיאה שבמרכזה עומד סיפור מסעו של אודיסיאוס ממלחמת טרויה חזרה לביתו שבאתיקה. בשיר מספר 11 (האודיסיאה היא שירה אפית), מסופר שהוא עצמו ירד לעולם המתים. אך קודם לכן שחט אודיסאוס כבשים רבות ואת הדם שלהן הוא שפך לתוך הפיר המוביל לעולם המתים. נשמות המתים שהתאספו בהמוניהן לשתות מהדם, הפכו רוחות רפאים. הן הפכו בבואה חלולה של מי שהיו בעודן בחיים. ולמרות שהיו נטולות כל חומר, הן ראו ודיברו עם אודיסיאוס, והוא ראה אותן ודיבר אליהן.
בספר שמואל (כח) סדר העניינים הפוך. רק לאחר ששאול המסכן שמע את דבריו של שמואל, הוא התמוטט ונפל ארצה. כדי לאושש את המלך ההמום, זבחה בעלת האוב עגל מרבק (=מפוטם) ואפתה מצות והגישה לו לאכול.
אנחנו העלנו את הסברה שבעלת האוב פעלה כמו אודיסאוס. תחילה היא זבחה את העגל ואת דמו היא הגירה לתוך האוב. וכאשר נשמות המתים נאספו לשתות מהדם, הם הפכו רוחות רפאים. הם הפכו השתקפות של מי שהיו בעודם בחיים וכך הצליחה בעלת האוב לזהות את שמואל. להלן ציטוט קצר ומקוצר מפרק כח, שמדגיש את העובדה שהאישה ראתה את שמואל:
וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת-שְׁמוּאֵל, וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל…. וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל-תִּירְאִי, כִּי מָה רָאִית; וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-שָׁאוּל, אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן-הָאָרֶץ. (כלומר מפנים האדמה). וַיֹּאמֶר לָהּ, מַה-תָּאֳרוֹ, וַתֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן עֹלֶה, (=עולה מהשאול) וְהוּא עֹטֶה מְעִיל; וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי-שְׁמוּאֵל הוּא, וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ.
על כך ששמואל הפך רוח רפאים,לא ניתן לחלוק. אך השאלה המוזרה, הביזארית והמטורללת שהעסיקה אותי לאחר שהפרק הקודם עלה לאוויר, הייתה אם גם רוחו של שמואל שתתה דם, בדומה לרוחות המתים שבאודיסיאה. והשאלה הזו לא הייתה נשאלת אלמלא התנך אוסר לאכול דם. התנך לא מדבר על שתיית דם, כי אם על אכילת דם. ומגעיל ודוחה ככל שיהיה, האיסור הזה לא קשור לדיני כשרות או לחיות טמאות, כי אם לעולם המתים. נראה איך הדברים עובדים.
פרק יא שבספר ויקרא מונה שורה ארוכה של חיות טמאות שלבני ישראל אסור לאכול אותן. לצד החיות האסורות ישנן כמובן חיות שמותרות לאכילה, כמו פרות, כבשים, איל, צבי ועוד (דב' יד).
והנה משום מקום וללא שום קשר למה שמותר או אסור לאכול, צץ לו החוק שקובע שאסור לאכול דם. ולא משום שהדם טמא, אלא משום שהנפש של האדם, וגם של החיה, היא בדם. נקרא מספר פסוקים קצרים ומקוצרים ואחכ נקשור אותם לסיפור על בעלת האוב.
בספר בראשית (ט,ד) נאמר : אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ ". בספר ויקרא יז, יא נאמר: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל …. אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ. (כרת =השמדה). עכשיו מגיע הנימוק לאיסור: כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא ….
ספר דברים יב, כג חוזר בדיוק על אותם דברים: " רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ, וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר ".
אז אם שאלנו למה הבשר מותר לאכילה אך הדם אסור, עכשיו התשובה ברורה: כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא; הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ.
זה הזמן לסבך את הדברים עוד יותר.
אם הנפש היא בדם, הרי ברור שלאחר המוות אין דם, שהרי הדם מפסיק לזרום בעורקים. ואם אין דם ברור שאין נפש. ואם אין נפש, למה לאסור לאכול דם (פרט לעובדה שזה דוחה ומגעיל)?
בִּפְרָקִים רבים בעבר חזרנו ואמרנו שהתנך לא לֹא מַכִּיר בהישארות הנפש לאחר מות הגוף. לפי התנך, ברגע שהנשמה עוזבת את הגוף, זהו הכל נגמר. ואכן יש כאן רצף לוגי ברור: אם הנפש והדם זורמים יחד בעורקים, הרי שלאחר המוות אין דם. ואם אין דם, משמע שלא יכולה להיות תחיית מתים.
נלך אל הספרות הנבואית ונוכיח את דברינו.
הנביאים עסקו בהרחבה בתיאורי משפט יום הדין הגדול שבו ישפוט אלוהים את כל היקום שברא. אלוהים ישפוט את השמש, הירח והכוכבים וירעיד את האדמה. הוא ישפוט את כל בני האדם. הוא יעניש את הפושעים ויבוא חשבון עם כל אלה שפגעו בבני ישראל. אך אלוהים לא ישפוט את נשמות המתים ולא יגמול לנשמות הצדיקים ולא יעניש את נשמות הרשעים. משפט יום הדין שבתנך לא חל על המתים, שהרי אין להם דם ולכן גם לא נשמה!
הנביאים תיארו את השנייה שבה יסתיים המשפט האלוהי, ויפציע עידן אחרית הימים המאושרים, שבו יקבץ אלוהים את בני ישראל מהארצות שאליהן הוגלו וישיבם הביתה. הוא יגן עלינו מפני כל אוייב עתידי וישקם את הערים החרבות. הוא יזרים מים רבים במדבר ומי ים המלח יהפכו מתוקים ושופעי דגה – והכל יהיה נפלא וסבבה ופנטסטי – אממה, המתים ימשיכו למות בשקט ולהם לא תהייה תחייה.
אז אם אין בתנך תחיית מתים, לשם מה נחוץ האיסור לאכול דם? למה כל כך חשוב לאסור פעם ועוד פעם לעשות משהו שממילא לא קיים? או שאיסור זה דבר אחד, ומציאות היא דבר אחר?
את התשובה הטובה ביותר לשאלתנו מספק הרמב"ם בספרו מורה נבוכים ג, מו.
ודע – כי הדם היה טמא מאד בעיני הצאבה (עובדי אלילים, כנראה ערבים) ועם זה (כלומר, למרות שהיה טמא) היו אוכלים אותו. ועכשיו מנמק הרמבם מדוע היו אוכלים את הדם:
מפני שהיו חושבים שהוא [הדם] מזון השדים, וּכְשֶׁאָכַל אוֹתוֹ מִי שֶׁאָכְלוּ, כבר השתתף עם השדים. ויבואוהו ויודיעוהו העתידות (כלומר, השדים יבואו ויגלו לאדם שאכל מהדם את העתיד)…. והיו מדמים במעשה ההוא שהשדים יאכלו הדם …. ויבואו להם השדים ההם … בחלום ויגידו להם העתידות ויועילו להם. ….
אז אם שאלנו קודם מה טעם האיסור לאכול דם, הרי שהרמבם עצמו קושר את אכילת הדם עם השדים ועם גילוי העתיד – והרי גם שאול ביקש לדעת מה הגורל הצפוי לו. לענייננו אין זה משנה שדברי הרמבם שחי לפחות 1500 שנה לאחר שאיסור אכילת הדם הועלה על הכתב. משום שגם הרמבם מדבר על האמונה שלפיה אם השדים יאכלו דם, הם יוכלו לגלות את העתיד – והרי ידיעת העתיד הייתה תכלית ביקורו של שאול אצל בעלת האוב. אז כמו שאמרנו, איסור לחוד ומציאות לחוד.
עכשיו נפנה לספר דניאל שמפריך את דברינו. בספר דניאל דווקא יש הישארות לנפש. ולכן ביום הדין נשמת המת תישפט על מעשיה בעולם החיים. נקרא ציטוט קצר ומקוצר מתוך פרק יב:
וּבָעֵ֣ת הַהִיא֩ יַעֲמֹ֨ד מִֽיכָאֵ֜ל הַשַּׂ֣ר הַגָּד֗וֹל הָעֹמֵד֮ עַל־בְּנֵ֣י עַמֶּ֒ךָ֒ (מיכאל הוא המלאך השומר על בני ישראל)….. וְרַבִּ֕ים מִיְּשֵׁנֵ֥י אַדְמַת־עָפָ֖ר יָקִ֑יצוּ אֵ֚לֶּה לְחַיֵּ֣י עוֹלָ֔ם וְאֵ֥לֶּה לַחֲרָפ֖וֹת לְדִרְא֥וֹן עוֹלָֽם׃ וְהַ֨מַּשְׂכִּלִ֔ים יַזְהִ֖רוּ כְּזֹ֣הַר הָרָקִ֑יעַ וּמַצְדִּיקֵי֙ הָֽרַבִּ֔ים כַּכּוֹכָבִ֖ים לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד׃ ….. וְאַתָּ֖ה [דניאל] לֵ֣ךְ לַקֵּ֑ץ וְתָנ֛וּחַ וְתַעֲמֹ֥ד לְגֹרָלְךָ֖ לְקֵ֥ץ הַיָּמִֽין׃
ספר דניאל נכתב בסביבות שנת 170 לפנה"ס והוא המאוחר מבין כל ספרי התנך. למי שמעוניין, הפרקים 72-70, מוקדשים למעשיהם של דניאל ושלושת חבריו.
גם בעבר הדגשנו שמבחינת התוכן ספר דניאל היה צריך להשתייך לאסופת הספרים החיצונים, שכן מכירים בהישארות הנפש לאחר מות הגוף ובתחיית מתים. וגם בעבר אמרנו שאין לנו מושג מדוע הספר נכלל בתנך. אז אחרי שקשרנו את דניאל לחיצונים, נעשה את מה שאני אוהבת לעשות ונחזור לספרים החיצונים.
הספרים החיצונים הם אסופת חיבורים רחבת היקף שחוברה ברובה בישראל ובשפה העברית. היות שבעבר הקדשנו להם מספר פרקים, נציג אותה בקצרה – ונתקדם.
החיצונים הועלו על הכתב במקביל למאות השנים שבהן התנך הועלה על הכתב בבית המקדש השני. אך בעוד שהתנך הוא ספר מגמתי שערוך בצורה קפדנית ולפי סדר כרונולוגי, לחיצונים אין אג'נדה ואין עריכה משותפת משותפת והם נכתבו היכן שנכתבו. החיצונים הם חיבורים שמשקפים את האמונות העממיות שרווחו בישראל.
ספר חנוך הוא אחד החיבורים החשובים ביותר מבין החיצונים ששרדו בידינו. למעשה מדובר בארבעה חיבורים שונים שנקראים על שם דמות מקראית וחסרת כל חשיבות שנקראה חנוך. פרק ה, כב-כד שבספר בראשית מונה את שמות האבות שחיו בדורות הראשונים שבאו לאחר בריאת העולם. ציטוט קצר ומקוצר :
וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ, אֶת-הָאֱלֹהִים; וְאֵינֶנּוּ, כִּי-לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים.
השאלה מי היה חנוך, להיכן נעלם ומדוע לקח אותו אלוהים, לא העסיקה את כותבי התנך. אך חנוך הוא דמות חשובה באגדות שרווחו בישראל בסביבות שנת 300 לפנה"ס, שהקדים במאה שנים ויותר את הסיפורים אודות דניאל.
בפרק הקודם דיברנו על כך שהקדמונים האמינו שהיקום מחולק לשתי ספירות. התנך מקבל את החלוקה הזו, אך בספירה העליונה שוכן אלוהים בבדידות מזהרת.
מחבר ספר חנוך שחי בסביבות שנת 270 לפנה"ס, היה יהודי דתי שהאמין באלוהי ישראל. ובכל זאת לשיטתו, בדומה למיתוסים של העמים השכנים, הספירה העליונה היא עולם שוקק חיים של רוחות מתים, שדים, מלאכים ועוד. וכמובן שבחנוך, ולא רק בו, יש בו הישארות לנפש המת. וכמובן שמטרת משפט יום הדין הגדול היא לשפוט את המתים על המעשים שעשו בהיותם בחיים. והצדיקים, כמו דניאל שהזכרנו קודם וכמו חנוך, יהיו הראשונים לקום לתחייה. לשם המחשה נביא את סיפורו של חנוך במשפטים אחדים.
באחד הימים נרדם חנוך. בחלומו הוא ראה את המלאך אוריאל. (בגרסה אחרת הוא ראה שני מלאכים מזהירים כשמש, שעיניהם בוערות כלפיד, ואש יוצאת מפיהם וְכַנְפֵיהֶם מִזָּהָב מזהירות (חנ' ב, א).
המלאכים שעמדו ליד מיטתו היו שליחים ששלח אלוהים, להביא אליו את חנוך לוועידת פסגה שהתקיימה בספירה השביעית שבשמים.
את דרכו של חנוך לקומה העליונה הוא עשה בלוויית מלאך כזה או אחר. אך טבעי שכדי להגיע למעלה, היה עליו לחצות את ששת הספירות שמלמטה, שמדמות את הרקיעים לעוגת שכבות, כאשר כל רקיע רוכב על זה שמתחתיו. בכל ספירה חיו יצורים אחרים שאותם פגש חנוך במסעו.
למשל, בקומה התחתונה חיו 200 מלאכים שמשלו על הכוכבים. בקומה השנייה היה חושך "וחשכה גדולה מחֶשְׁכַת הארץ" – וזה היה בית סוהר שבו היו תלויים בכבלים האנשים שהפרו את מצוות ה'. הספירה השלישית היא זו שחשובה לנו משום שבה נטע אלוהים גן פלאי שבו צומים עצים "וריחם ניחוח, והם שופעים. ובתווך עץ החיים, במקום בו ינוח ה' מדי בואו לגן עדן. והעץ ההוא (עץ החיים) לא יתואר טובו ורוחו וריח ניחוחו, ויפה הוא מכל נברא מסביבו, מראהו זהב ואדום ….. וגן עדן הוא בין החלוף והאי-חלוף … ושלוש מאת מלאכים מאירים מאד והם שומרים לגן, ובקול, בלי הפוגות, ובשירה עובדים הם לה' כל הימים.
כאשר שאל חנוך מה המקום הטוב הזה, ענה לו המלאך המלווה : "המקום הזה הוכן לצדיקים…. והלכו לפני ה', לו לבד עבדו, להם הוכן המקום הזה, נחלת עולם" (חנ"ב, ה). ובעת תחיית המתים, הצדיקים יאכלו את פרי עץ החיים שיעניק להם אלף שנות חיים מאושרים. ולא חיי נצח.
בספירה השלישית, מצפון לגן עדן נמצא הגיהינום:
[וזהו] "מקום נורא מאד, כל נגע ועינוי במקום ההוא … ואין שם אור . ואש חשכה בוערת תמיד….ובתי כלא קשים מאד. וכאשר שואל חנוך המזועזע מה המקום הנורא הזה, עונה לו המלאך: "המקום הזה הוכן לרשעים לפני ה', העושים רעות עלי ארץ, כשפים, קסמים, ניחושי שדים, המתהללים במעשיהם הרעים (שם. שם).
את סיפור מסעו של חנוך בשמים הבאנו בצורה קצרה וחפיפיניקית, במטרה להדגיש מספר נקודות שחשובות לנושא שלנו. ראשית, לפי חנוך, וגם לפי מספר חיבורים נוספים, האמונה בהישארות הנפש לאחר מות הגוף רווחה בישראל. שנית, אם לפי התנך משפט יום הדין הגדול נועד לשפוט את הייקום, הרי שלפי חנוך הוא נועד לשפוט את נשמות המתים. הצדיקים ישובו לגיהינום שעל פני האדמה, ואילו הרשעים ימשיכו לחטוף מכות בגיהינום שבשמים. לא בטוח מה גרוע יותר.
ברגע שאנחנו לוקחים בחשבון שלמרות עמדת התנך, בישראל רווחה האמונה שיש הישארות לנפש המת, אל לנו להתפלא שאנו מוצאים לה רמזים בתנך. אל לנו להתפלא שאיסור אכילת הדם מתכתב עם פרקטיקה מוכרת, שבה נהגה בעלת האוב. וזה המקום לומר שבתנך מצוי רמז נוסף שלנפש האדם יש הישארות לאחר מות הגוף. בספר קהלת שהוא יצירה גאונית ועוצרת נשימה שגם לה אנחנו חייבים להקדיש סדרה בפני עצמה, שואל המחבר :
מִי יוֹדֵעַ, רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם–הָעֹלָה הִיא, לְמָעְלָה; וְרוּחַ, הַבְּהֵמָה–הַיֹּרֶדֶת הִיא, לְמַטָּה לָאָרֶץ. (ג, כא).
היות שהפרק הזה סטה מהתוכנית המקורית להתקדם בצורה מסודרת, ננצל את הסטייה ונצא לביקור אצל השכנים מעיראק. או ליתר דיוק לאפוס בשם עלילות גלגמש, ואת הדברים הבאים לקחתי מתוך הספר בימים הרחוקים ההם. הספר הוא אסופה של אפוסים ומיתוסים שכתובים כשירה, שכתבו בני העמים שחיו לפני 4,000 ו-5000 שנה במסופוטמיה. כלומר בתחום עירק של ימינו. את האסופה תרגמו לעברית שפרה שיפמן שמואלביץ ז"ל, שמוכרת בשם ש. שפרה ופרופ' יעקב קליין, שנחשב לאחד האשורולוגים החשובים בעולם – ושכסטודנטית היה לי הכבוד לקחת אצלו מספר קורסים.
נקרא ציטוט קצרצר מתוך המבוא: "עלילות גלגמש הוא האפוס הקדום ביותר בתולדות האנושות. הוא היצירה הגדולה והחשובה ביותר שהעניקה התרבות המסופוטמית לספרות העולם".
לדברי קליין ושיפרה גלגמש היה מלך אמיתי שלאחר מותו הפך לדמות מיתולוגית. גלגמש היה שני שליש אל ושליש אדם. ושלושת הרבעים שבהם היה אל העניקו לו כוח אדיר השמור רק לאלים, שאותו הוא ניצל לרעה. גלגמש היה מלך אכזר שרדה בבני עמו ללא רחמים. יחד עם זאת היותו שליש בן אדם, הפך אותו לבן תמותה, מה שאומר שהמוות המתין גם לו. מי שמכיר את האפוס יודע שלימים ייצא גלגמש למסע במטרה לנצח את המוות, ולחיות חיי נצח, אך פרט זה איננו חשוב לעניין שלפנינו.
כאמור, גלגמש היה רשע גמור וזעקתם של בני עמו שלא יכלו לשאת יותר את אכזריותו הגיעה לאוזניהם של האלים, שנועצו ביניהם מה לעשות כדי לרסן אותו. בסופו של דבר הם הטילו על אורורו, היא אלת הבריאה, ליצור יצור שווה כוח לגלגמש – ואורורו יצרה מחימר את אנכידו והפיחה בו נשמת חיים.
אנכידו היה איש-פרא שהתרוצץ בשדות יחד עם החיות ולא נבדל מהן בשום דבר. אך למרות שלא ראה אדם מימיו, באחד הימים הוא נפגש עם גלגמש.
ומכיוון ששניהם היו יצורים פרועים וְשָׁוֵי כוח, ברגע שנפגשו הם התנפלו זה על זה במלוא עוצמתם וזעמם.
תוך כדי מאבק האיתנים שהתחולל ביניהם, ותוך כדי בעיטות, חבטות, מהלומות שזרו הרס מוחלט של כל מה שעמד במסלול ההתנגשות ביניהם, נפשם נקשרה באהבה גדולה והם הפכו חברים ושוב לא ניתן היה להפריד ביניהם. ואם האלים החליטו לייצר ענק שיוכל לרסן את גלגמש, הרי שההיפך הוא שקרה. האלים אך הכפילו את מעשי הפורענות שהתרחשו על פני הארץ, שעליהן מספרת העלילה. בסופו של דבר החליטו האלים להמית את אנכידו ובכך לשים קץ לקשר שביניהם. בשעה האחרונה לחייו כאשר אנכידו היה מוטל על ערש דווי, הוא ראה את שערי המוות נפתחים.
הוא ראה כיצד יצור שפניו חושך, לופת אותו ומוריד אותו אל הבית האפל שנמצא בשאול ולא בשמים:
"הבית אשר באיו לא יצאו … הבית אשר באיו חשוכי אור,
מקום בו עפר לחמם, מאכלם טיט (הוא החומר שממנו נוצר האדם גם לפי המיתולוגיה הבבלית) … ואור לא יראו. בעלטה יישבו… (לוח 7).
מכיוון שהאפוס על עלילות גלגמש הוא כל כך מיוחד ושונה מכל מה שאנחנו מכירים, נביא שורות אחדות משיר נוסף שאף הוא מוקדש לשני החברים.
בשיר השני מסופר שאנכידו היה בכלל משרת של גלגמש, המלך הרשע. יום אחד הכדור שבו שיחק נפל אל השאול, דבר שהסב צער גדול לגלגמש. כדי לנחם את אדונו, התנדב אנכידו לרדת אל השאול ולהשיב את הכדור. לפני רדתו הזהיר אותו גלגמש שסכנה גדולה אורבת לו בשאול, משום שהמתים עלולים לזהות כי נוכרי הוא. כלומר שהוא מתחזה למת. להלן עוד ציטוט קצר ומקוצר ממראות השאול (עמ' 315). וכך אמר המלך למשרתו האהוב:
הבה אשיאך עצה, לעצתי הסכת…. אל תלבש בגדיך הצחים, פן יכירו (המתים) כי נכרי אתה…. אל תטיל חנית בשאול – האנשים אשר בחנית הוכו, יקיפוך…..
אל תרים קולך בשאול. אל תנשק את אישתך האהובה, אל תכה את אישתך השנואה. אל תנשק את בנך האהוב, אל תכה את בנך השנוא, פן זעקת השאול תתפוס אותך.
"זעקת השאול" היא מלכת השאול. אנכידו הבטיח, אממה כמו כל גבר מצוי עשה בדיוק את ההפך.
הוא לבש את בגדיו הצחים, והטיל חנית בשאול – והאנשים אשר בחנית הוכו, הקיפוהו. … הוא עורר מהומה בשאול ונשק את אישתו האהובה, והיכה את אישתו השנואה. הוא נשק לבנו האהוב והיכה את בנו השנוא – וזעקת השאול תפסה אותו.
זעקת השאול, או מושלת השאול, שתפסה את אנכידו, לא הניחה לו לחזור לעולם החיים. בסופו של סיפור ארוך אנכידו כן עלה מעלה. ובדומה לשמואל ובדומה למתים שדיברו עם אודיסאוס וסיפרו לו מה היה גורלם, גם אנכידו סיפר לאדונו מי היו המתים שאותם ראה ומה מעשיהם שם למטה. אלא שאנכידו לא חזר מהשאול כאדם חי, אלא כרוח רפאים.
נעבור ליוון.
לטובת המאזינים שחושבים שפלוטו הוא שם של כוכב לכת שהורד בדרגה והפך בבושת פנים לכוכב ננס, או חמור מכך חושבים שפלוטו הוא כלבלב נחמד וסקרן מקיבוץ מגידו שחיפש הרפתקאות. אז הכל לא ולא.
פלוטו היה אחד מ-12 האלים האולימפיים של יוון, שלימים קיבל את השם האדס. והאדס היה השליט של עולם המתים שנמצא במקומות סתר שבמעמקי האדמה (מתוך 'המיתולוגיה' של עידית המילטון). והנה, למרות שהאלים שבמיתולוגיה היוונית שכנו בשמים, פלוטו שהפך להיות האדס שכן בשאול.
אל עולם המתים מוליכה דרך ארוכה שחוצה מערות ואגמים, ובה גם זורם נהר המכאוב. ובמקום שאיש איננו יודע היכן הוא נמצא ארמונו של האדס. על שער השאול השאול מופקד כלב בשם KEREBRUS שלו שלושה ראשים, הלוא הוא פלפי בספר הראשון בסדרה שהוקדשה למכשף צעיר ונחמד בשם הארי פוטר. KEREBRUS הכלב הרשה לנשמות המתים להיכנס אל השאול, אך לא לשוב ממנו. ובהגיע נשמת המת אל השער, היא עמדה למשפט בפני שלושה שופטים. הרשעים נידונו לעינויי נצח (בדיוק כפי שמצאנו בספר חנוך, ובהמשך בברית החדשה והכי גרוע בקוראן), ואילו הצדיקים נשלחו למקום ברכה הנקרא 'שדות אליזיים ELIZIEEM, או אליסיום.
ועוד יש לומר שבין העולם העליון לבין העולם התחתון חצצו שני נהרות. הראשון נקרא פלגתון PELEGTON הוא נהר האש, והשני סטיקס STIKS הוא נהר השנאה, או נהר הנדר הבלתי מופר.
לפני סיום נגיד שהמאגיה וההתעסקות בעולם המתים תפסה מקום מרכזי בחיי היומיום של המצרים. וגם המיתוסים שלהם מדמים את העולם התחתון כנוף שמורכב מאגמי אש ומדבריות, שדרכם נשמת המת הייתה צריכה למצוא את דרכה לאולם המשפט של אוסיריס, שהיה גם אל החקלאות שלימד את המצרים את עבודת האדמה, אך מהצד השני היה האדון של הדואט, הלוא הוא עולם המתים. בהגיע המת אל עולם המשפט ליבו, שמייצג את מצפונו, נשקל במאזניים כנגד הנוצה של אלת הצדק והאמת. אם לב המת היה כבד מהנוצה, כי אז מפלצת שנקראה "בולעת המתים" טרפה את נשמת המת. מי שעבר בהצלחה את המבחן, נחשב טהור וזכה להיכנס לגן השלווה.
נסכם את מה שאמרנו בפרק זה
בפרק זה עשינו סטייה שלא תוכננה מראש מהסדרה שמוקדשת לעולם הכישוף שבתנך. סטייה שנתנה לנו הזדמנות לערוך ביקור קצרצר אצל העמים השכנים, והזדמנות להציף כלפי מעלה נקודה עקרונית וחשובה ביותר.
בני העמים הקדומים הותירו מאחוריהם אלפי מיתוסים נפלאים שסופרו בכל פינה בעולם. הנקודה החשובה לנו היא שיש מספר חוטים שמחברים את המיתוסים שסופרו באפריקה לאלה שסופרו באוסטרליה, או בסקנדינביה. ושלו היה לנו זמן, היינו מקדישים גם להם סדרה ארוכה ומרתקת. אחד החוטים שמחברים את כל המיתוסים יחד, הוא עיסוק אינטנסיבי בחיים שלאחר המוות. עיסוק שנמצא גם בספרים החיצונים, בברית החדשה, בקוראן ובספרות חזל ונמשך עד היום הזה.
התנך נכתב כספר דת שנועד ללכד עם אחד ששייך לאל אחד, ואילו המיתוסים היו סיפורים עממיים ואהובים שמלכתחילה לא הייתה כל כוונה להפוך אותם לאג'נדה דתית ולאומית.
האמונה באל אחד בלבד ששופט את בני עמו כאן ועכשיו, וכאן ועכשיו הוא מעניש אותם על פשעיהם וגומל להם על צדיקותם, הוציאה מכלל אפשרות שבמשפט יום הדין הגדול ישפוט אלוהים את נשמות המתים. בהכרח היא הוציאה מכלל אפשרות שבעידן אחרית הימים המופלא נשמות המים הצדיקים ישובו לתחייה. יחד עם זאת כל מה שהפריד בין כותבי התנך לבין כל האמונות והמיתוסים שרווחו בעולם הקדום, היה הקיר של בית המקדש השני. והאמונות שרווחו מסביב חלחלו דרכו פנימה.
