9: על אדם, חוה, ושנאת נשים – חלק ב׳

בפרק הראשון הראנו שמאות שנים לאחר שספר אדם וחוה נכתבהוא הפך בסיס למדרשים מעוררי שאט נפש שמצויים במשנה ובתלמודשמכפישים באופן מיוחד את חוההאישה הראשונה שיצר אלוהים.

השאלות שאנו מתמודדים בפרק השני הןמה מסביר את המדרשים האלהאיזו תכלית הם מילאוולא פחות חשוב מכךמדוע מדרשים שמזהמים את האישה הפכו אקטואליים במאה ה-21? 

שרון ואני מראים שהמדרשים שנכתבו לפני 2000 שנים נועדו לטייח את האמתהם נכתבו בימים שבהם רבניםקנאים וקיצוניםהובילו את ישראל למרד הגדול ואח"כ למרד ברכוכבאשתי המרידות הסתיימו בשואה קולוסאליתלאומית – וחוה הפכה אשמה להםואילו האחראים האמתיים הועלו למעלת קדושיםלכאורה אין קשר בין שני העניינים – האמת היא שהקשר קיים גם קיים!

בימינו החברה הדתיתאורתודוכסיתהחרדית והלאומית כאחתמתפוררת מבפניםהמדרשים האלהשלא היו בשימוש עד לפני 30-20 שנההפכו אמצעי שליטה שנועד להגביה את החומות סביב לחברה הדתיתשני הפרקים שמוקדשים להשלכות שהיו לספר אדם וחוהמספרים סיפור שאיננו מוכר לציבור החילונישהגיע הזמן שישמע אותו.

תמליל הפרק

 אחת הטענות שאנחנו חוזרים ומשמיעים בכל פרק, היא שלמרות שכבר לפני 2000 שנים הוצאו הספרים  החיצונים מחוץ לארון הספרים היהודי ובהדרגה נעלמו מהארץ, השפעתם על היהדות ועל הנצרות הייתה עצומה – ואת זה אנחנו מראים בכל פרק ופרק שאנחנו משדרים.

בפרק הקודם הצגנו את ספר אדם וחוה, שמבוסס על סיפור הגירוש מגן עדן שבספר בראשית. הנקודה העיקרית שאותה הדגשנו, היא שחיבור לא מאד חכם זה מהווה כתב אשמה  נגד חוה, שבאשמתה המוות בא לעולם.

וחוה העלובה, לוקחת על עצמה את האשמה, ומודה שאכן הביאה את המוות ושהיא המקור לכל החטאים  בעולם. ציטוט:

חטאתי אלוהי, חטאתי אבי כל. חטאתי לך, למלאכיך ….לכיסאך הנורא אשר לא ימוט,  וכל החטאים באו לעולם בגללי (לב). 

כתב אשמה לא חכם זה  הצמיח עץ ענק,  שענפיו מגיעים עד ימינו. הוא גידל פירות באושים שחדרו למדרשים שבמשנה והתלמוד שחוברו מאות שנים לאחר זמנו של מחבר ספר אדם וחוה – ובפרק הקודם השמענו קומץ מדרשים שהציבור החילוני ברובו לא כלל לא יודע על קיומם. וקומץ הרבנים שמשמיע אותם בימינו, גם לא רוצה שנכיר אותם.

            חשוב להזכיר שמדובר במדרשים בוטים, מכפישים ומזעזעים, שמתארים את חוה כנואפת שנבראה יחד עם השטן, ששכבה עם השטן וילדה לו את קין; ששכבה גם עם הנחש ;

חוה במדרשים מתוארת בהם כרוצחת. היא  מסריחה משום שנוצרה מעצם שהונחה בשמש למשך שלושה ימים; היא וכל בנותיה הן שק צואה מלא דמים ועוד "פנינים", שלא ניתן לרדת נמוך מהן.

השאלה שאיתה חתמנו את הפרק הקודם הייתה: מה מסביר כתיבת מדרשים כל כך בוטים נגד חוה בפרט ונגד כל בנותיה בכלל?

למה הם נכתבו לפני 2000 שנים, ולמה הם זוכים היום לתחייה מחודשת?

אמרנו שלא יתכן שבעלי המדרשים שכתבו את הדברים האלה הושפעו מסיפור הגירוש מגן עדן שבספר בראשית. שכן, לפי התנ"ך, אלוהים, שהוא אל מושלם וטהור, יצר בעצמו את האישה. והקביעה שאלוהים, שהוא מהות הקדושה והטוהר, יצר בעצמו רוצחת שמזוהה עם השטן,  היא לא פחות מחילול הקודש!

המטרה העיקרית שעומדת לנגד עינינו בפרק זה, היא לנסות להציע תשובה לשאלה מדוע המדרשים שמכפישים את חוה ואת כל הנשים, בכלל נכתבו?

איזה תפקיד הם מילאו?

בתורה הנשים הן חלק בלתי נפרד מהציבור. די שנזכיר שלפי ספר שמות, פרק יט, הן היו חלק בלתי נפרד מהקהל שקיבל תורה במעמד הר סיני הגדול והחגיגי והקדוש.  

אלוהים לא פקד על משה להפריד את הנשים מהגברים.

עזרת הנשים שבבית הכנסת, אותו אגף אחורי ומוסתר מעיני הגברים שבו מצטופפות הנשים, לא התקיים ביום שנתן אלוהים תורה לישראל. הוא לא קיים בתורה ולא נרמז בתורה.

ולכן הטענה שספר אדם וחוה הוא המקור היחיד שיש בידינו, שיכול היה לשמש בסיס למדרשים הבוטים כלפי הנשים שאותם ציטטנו בפרק הקודם (8) מוכחת בצורה חד משמעית.

במשפט שחתם את הפרק הקודם אמרתי שיש אנשים, שבקיאים היטב במדרשים, שטוענים שמי שכתבו אותם היו אנשים ששנאו נשים.

אני מתנגדת באופן אישי מתנגדת לקביעה זו. לדעתי, ואת זה נשתדל להוכיח כאן, המדרשים בגנות חווה, שהיא באופן חד משמעי הגיבורה השנואה במשנה ובתלמוד, הם מסך עשן כבד שנועד לכסות על האסונות הלאומיים שלהם היו אחראים הרבנים שעמדו בראש החברה הישראלית ב-200 השנים הראשונות לספירת הנוצרים. לצורך המשך דברינו, נתמקד ב-200 השנים האלה ונראה מה קרה בהן.

ואם כך, נצא לדרך.

הקונטקסט ההיסטורי

המשנה היא בדיוק כמו התנ"ך. היא אסופה רחבת היקף של חיבורים, שנאספו והתגבשו במשך למעלה מ-200  שנים. בערך למן עשרות השנים שקדמו לספירת הנוצרים, ועד שנחתמה ביבנה, בשנת 220 לספ', על ידי רבי יהודה הנשיא, המכונה בפשטות: רבי.

פחות מ-100 שנים קודם לכן, נחתם התנ"ך ביבנה, ולכך נחזור בהמשך.

*   וכרגיל, צריך להזכיר שהגבולות הכרונולוגיים שבידינו אינם מוחלטים. ולכן, לשם זהירות אנחנו מרבים להשתמש במילה "בערך" ו"בסביבות שנה זו וזו".

מי שקורא  את המשנה מקבל את הרושם שהיא נכתבה בימים של שקט ושלווה. בימים שבהם המלכים עברו ברחובות וחילקו סוכריות לילדים. האיכרים חרשו בשקט את שדותיהם, וחכמים שלהם זקנים צחורים וארוכים, ישבו בנחת בבתי המדרש ולמדו תורה – וזה לא נכון, וזו לא האמת.

וצריך למחוק מייד את התמונה הפסטורלית הזו!

התמונה האמתית היא זו:

בשנת 220 לספ', בעת חתימת המשנה, ארץ ישראל נמצאה כבר 1000 שנים תחת כיבוש המעצמות הגדולות. והיא תוסיף להיות תחת כיבוש, עד שבשנת 1948 יכריז בן גוריון על הקמתה של מדינה יהודית, עצמאית, בארץ ישראל.

בתחילה נכבשה הארץ על ידי מלכי אשור, שהגלו 10 מבין 12 שבטי ישראל. את מקומם של מלכי אשור תפס נבוכדנצר מלך בבל, שהחריב את בית המקדש הראשון ואת ירושלים, שהגלה לבבל את בני שבט יהודה – וזו גלות בבל.

את מקומה של בבל, שבתחום עיראק של ימינו, תפס כורש מלך פרס. כורש היתיר ליהודים לחזור לארצם, וזו שיבת ציון. ואכן, קומץ יהודים חזרו מגולת בבל והקימו את בית המקדש השני, שנחנך בסביבות שנת 515 לפנה"ס – ושבו, כבר אמרנו פעמים רבות, הועלה התנ"ך על הכתב.

האימפריה הפרסית שלטה בארץ ישראל 200 שנים ואת מקומה תפסה האימפריה היוונית שאותה ייסד אלכסנדר מוקדון. היוונים שלטו בארץ כ-300 שנים, עד שבשנת 63  לפנה"ס נכבשה הארץ על ידי הרומאים, ששלטו בה עד שנת   324 לספ'), שהכיבוש הביזנטי היה המשך ישיר לו.

אמרנו שאותנו מעניינות 200 השנים הראשונות לספירת הנוצרים. ומכאן שתקופת שלטון הרומאים בישראל, שבמהלכה נאספה והתגבשה המשנה, היא שחשובה לנו.

הרומאים, בדיוק כמו האימפריות הקודמות שכבשו את ישראל, שלטו ביד ברזל בישראל,  ובכל זאת יושבי הארץ נהנו מאוטונומיה ומחופש דתי.

בראש העם עמדו הכוהנים הגדולים ששלטו בבית המקדש השני,  שבו למן ימי הכיבוש הפרסי הועלה התנ"ך על הכתב.

ועכשיו אני מבקשת להוסיף הערה אישית שמכוונת הישר לידידי, ד"ר ירון הראל.

ירון, במקביל לכתיבת התנ"ך, נכתבו הספרים החיצונים. התנ"ך נחתם בסביבות 140-130 לספ', מה שאומר שבקצה האחרון של כתיבת התנ"ך ושל הספרים האחרונים, נכתבה גם המשנה שנחתמה בשנת 220. אלא שאנחנו לא מדברים על שלושה מפעלי כתיבה שנכתבו במקביל, כי אם על ארבעה. במאה ה-2 לספ' הועלתה הברית החדשה על הכתב, אם כי לא בארץ ישראל. אלא שכותביה, בדיוק כמו ישו עצמו, היו יהודים שציטטו לספרם למעלה מ-1000 פסוקים וחלקי פסוקים מהתנ"ך!

נחזור לרגע לבית המקדש השני, שנחנך בסביבות שנת 515 לפנה"ס. אמרנו שהתנ"ך נכתב והתגבש בצורה שיטתית ומסודרת בין כתלי בית המקדש. וכן אמרנו  שכתיבתו נמשכה ברצף מאות שנים, עד שנחתם בסביבות שנת 130, 140 לספ'.

כלומר, המאסה הגדולה של כתיבת התנ"ך התבצעה תחת עול הכיבוש הפרסי, היווני והרומי.

מי שמעיין בתנ"ך נוכח לדעת שהוא  שכותביו הסתכלו אחורנית, והעלימו את ההווה. התנ"ך מדבר על שלטון פרס, אך הוא מסתיר לגמרי את היוונים ואת הרומאים ששלטו בארץ ישראל בעיצומם של הימים שבהם נכתב.

מי שמכיר את הספרות הנבואית יודע שהיא עמוסה בעשרות, אולי מאות, חזונות המדברים על כך שבעתיד מעורפל כלשהו, אלוהים יושיע את ישראל מיד אויביהם.  אלוהים, כך בנבואות שהותירו כל הנביאים, יקום באחד הימים מעל כסאו ויגאל את ישראל מיד אויביהם – וזה עידן אחרית הימים.

גאולת ישראל, השבת גולי ישראל מכל הארצות שאליהן הוגלו, והשלום שישרור לאחר מכן, היא עידן אחרית הימים!

וכדי שהדברים האלה יהיו מובנים, נחזור עליהם בשנית: גאולת ישראל, השבת גולי ישראל מכל הארצות שאליהן הוגלו, והשלום שישרור לאחר מכן, היא עידן אחרית הימים!

זו ההבטחה שנתנו כל הנביאים.

ציטוט קצר מפרקנב שבספר ישעיהו ממחיש את הדברים האלה:

מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר,  מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם, מְבַשֵּׂר טוֹב,  מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה; אֹמֵר לְצִיּוֹן  מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ. 

קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל  יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ:  כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ  בְּשׁוּב יְהוָה צִיּוֹן (= שיבת ציון)

 פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו  חָרְבוֹת יְרוּשָׁלִָם:  כִּי נִחַם יְהוָה עַמּוֹ,  גָּאַל יְרוּשָׁלִָם.  חָשַׂף יְהוָה אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ  לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם; וְרָאוּ  כָּל אַפְסֵי אָרֶץ  אֵת  יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ. 

ההבטחות של הנביאים חלחלו מחוץ לבית המקדש. לאט לאט הן החלו מעוררות ציפייה משיחית בקרב הציבור הישראלי שבאמת נאנק תחת עול הכיבוש היווני, שהכיבוש הרומי היה המשך ישיר לו.

הציפייה שאלוהים יקום מעל כסאו ויושיע את ישראל מעול הכובשים והשעבוד,  תפסה אחיזה בליבם של כמה מנהיגים קיצוניים, קנאיים,  שעמדו בראש קבוצות קטנות מאד בעם.

והמנהיגים האלה היו רבנים.

הרבנים לא היו אנשי המקדש ולא השתייכו לחוג כותבי התנ"ך שפעל בבית המקדש. הם היו חלק מכלל החברה הישראלית, שהייתה ברובה חברה חקלאית, שלחץ המיסים שהטילו עליה הכובשים, באמת היה נוראי.

הרבנים האלה האמינו בכל ליבם שאם ימרדו בכובש הרומי, אלוהים יקום מעל כסאו ויושיע את ישראל, בדיוק כפי שניבאו הנביאים. 

וזה בדיוק מה שלא קרה !!!

אלוהים לא קם מעל כסאו, הוא אפילו לא טלפן להודיע שיש לו עניינים חשובים יותר ולכן איננו מגיע !

האמת היא שלא רק שאלוהים לא טלפן, הרבנים הקיצוניים גם לא המתינו שיטלפן.

בשנת 66 לספ' הם עמדו בראש המרד הגדול ברומאים, שהסתיים בשנת 70 לספ' בחורבן בית המקדש השני, שעמד בירושלים – וזו הסיבה שבגללה כתיבת התנ"ך שהתבצעה בין כתלי בית המקדש, עברה ליבנה.

כ-60 שנה מאוחר יותר, בשנת 132 פרץ מרד בר-כוכבא, שהסתיים בשנת 135 לספ'. גם מרד בר כוכבא היה נגד הרומאים.

שתי המרידות בשלטון הרומי נחלו כישלון מוחץ.

חורבן בית המקדש, היה חורבן שני של המקום הקדוש ביותר בישראל שנבנה לכבודו של אלוהים. ואם בכך לא היה די, הרי ששתי המרידות הסתיימו בהרס הארץ ובמאות אלפי הרוגים. עשרות אלפים מיושבי הארץ, שכבר סחבו על גבם 1000 שנים של כיבוש, הוגלו עכשיו לרומא ושם נמכרו לעבדות.

על התוצאות המחרידות שהיו למרד בר כוכבא כתב ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס:

"50 ממצודותיהם העיקריות ו-985 מכפריהם החשובים ביותר נחרבו. 580,000 איש נהרגו בהתקפות ובקרבות, ואילו את מספר המתים מרעב, ממגפה ומאש – אין להם מספר.  היישוב ביהודה נחרב כולו ואך מעטים שרדו …..ועל מצב הערים בישראל נאמר:  וזאבים וצבועים הרבה פרצו לתוך עריהם. ….. . ירושלים הפכה לעיר רומית ועל חורבות בית המקדש נבנה מקדש לאל הרומי יופיטר.

במילים אחרות, בתוך כ-60  שנה, למן שנת  66 לספ' ועד שנת 135,  היישוב היהודי שחי בארץ ישראל, שמרד פעמיים ברומאים, נחל תבוסה אחר תבוסה. תבוסה בסדר גודל של שואה לאומית. 

נכון שהארץ עדיין לא התרוקנה מיושביה, אבל החל מכישלון מרד בר כוכבא, החלו  בהדרגה 2000 שנות הגלות. הארץ לא התאוששה מתוצאות כישלון המרד הנורא, ולאט לאט התרוקנה מיושביה. לפי המסורת, משפחת זינאתי מפקיעין, היא המשפחה היחידה שלא גלתה, ולכן היא מכונה גם בשם  "שומרת הגחלת". השנה, בשנת 2018, גב' מרגלית זינאתי הקשישה הדליקה ביום העצמאות ה-70 את המשואה, לתפארת מדינת ישראל ולתפארת משפחת זינאתי!

נחזור ל-200 השנים הראשונות לספירה, שבהן רבנים, שהשתייכו למיעוט קיצוני וקנאי בישראל, גררו אותנו לשתי מרידות, שהסתיימו בחורבן בית המקדש השני שעמד 600 שנים על תילו, ובחורבן הארץ.

ובהזדמנות, נפתח סוגריים ונזכיר גם את מרד התפוצות, שפרץ בקרב תפוצות ישראל שחיו בלוב, קפריסין ובמסופוטמיה. המרד פרץ בשנת 115 והסתיים בשנת 117, בכישלון מוחלט.  לא משעמם אצלנו….

בתקופה שעליה אנחנו מדברים, התגבשה האסופה שנכללה במשנה, שכאמור נחתמה בשנת 220 לספ', בסה"כ כמה עשרות שנים לאחר כישלון מרד בר כוכבא.

מי שמבקש למצוא במשנה הד לאסונות שפקדו את העם שלנו כתוצאה משתי המרידות הכושלות, ימצא להם הד חלוש וחיוור בלבד.

לעומת זאת הוא ימצא מלוא חופניים מדרשים שמטנפים את חוה, זו שנבראה עם השטן ושכבה איתו!

לכאורה, אין קשר בין הדברים. אלא שקיים קשר בין דברים שמתקיימים באותו מקום ובאותו זמן.

לדעתי, הקשר מצוי בזהותם של כותבי המשנה ובכללם כותבי המדרשים. 

את המשנה כתבו רבנים, שבלשון חז"ל מכונים חכמים, שזה בעצם אותו הדבר. ומשום שראשי המורדים ברומאים היו רבנים, הרי שבפועל אנחנו מדברים על קבוצת השתייכות אחת, על גילדה אחת, שלא גינתה את אנשיה, שלא עשתה חשבון נפש. 

אנחנו מדברים על גילדה רבנית, שיותר קל היה לה לכתוב מדרשים שמכפישים את חוה, ובהמשך את הנשים כולן, מאשר לבוא חשבון עם אנשיה – ועכשיו נפתח מעגל שבסופו נחבר את שני קצותיו. שבקצהו האחד עומדים המדרשים אודות חוה, ובקצהו השני עומדת התבוסה של שתי המרידות ברומאים.

אמרנו שמי שעמדו בראש שתי המרידות שהסתיימו בשואה לאומית, וב-600.000 הרוגים, בהרס ערי ישראל, היו רבנים משיחיים וקנאים, שהתנגדו לשלטון הרומי בישראל.

לרבנים אלה היו הרבה מתנגדים בחברה הישראלית, אך הם אלה שהובילו את הקו המיליטנטי.

התנגדותם לשלטון הרומי מובנת מאליה. אלא שהם הושפעו מנבואות הישועה שבספרות הנבואית.

הם האמינו בכל ליבם שנבואות הישועה שמדברות על עתיד מעורפל שבו יעניש אלוהים את אויבי ישראל ויגאל את בני עמו,  מתכוונות לעכשיו, לזמן שבו הם חיו.

הם האמינו  שאם ימרדו בשלטון הרומי, אלוהים יתערב לטובתם. הם האמינו שזו המלחמה האחרונה, שלאחריה יגיע עידן אחרית הימים.

הם האמינו לדברי הנביאים.

אמונתם העזה שאלוהים יתערב לטובתם במערכה, גרמה להם להתעלם לחלוטין מהמציאות, מכך שהצבא הרומי היה גדול, חזק ומיומן לאין ערוך מצבא המורדים הקטן שסר למרותם. הם התעלמו מכך שמנקודת מבט ריאלית, הם הובילו אותנו למלחמה שהייתה אבודה מראש. 

רבי עקיבא היה הבולט והמפורסם מבין הרבנים שעמדו בראש מרד בר כוכבא.  כן, זה אותו רבי עקיבא שאסר לקרוא בספרים החיצונים. זה אותו רב שנחשב לאחד מפוסקי ההלכה החשובים של המשנה ; שהתלמוד הבבלי, שנכתב כמה דורות לאחר מכן, מזכיר אותו אין ספור פעמים, ומתפעל מכך שהיה "קושר כתרים לאותיות התורה".

דמותו של רבי עקיבא התקדשה במסורת היהודית, ולכן כל אחת מערי ישראל הקדישה רחוב הקרוי על שמו.

אלא שרבי עקיבא ותלמידו רבי שמעון בר יוחאי, שהועלו לאחר מותם למדרגת קדושה, חתומים  על -600.000 הרוגים ועל הרס הארץ. הם חתומים  על אסון לאומי בסדר גודל קולוסאלי, וכן על  2000 שנות הגלות שבאו כתוצאה ישירה ועקיפה מכישלון המרד שעמדו בראשו.

אבל היות שרבי עקיבא, באופן מיוחד, נחשב רב גדול  ופוסק הלכות חשוב, מחברי הספרות הרבנית שהעלו אותו למעלת קדושה ולא נגעו אפילו בציצית בגדו.  וכמובן שלא נגעו גם בציצית בגדו של רבי שמעון בר יוחאי.

השאלה הגדולה היא מה הקשר בין המרד הכושל לבין המדרשים המחפירים שנכתבו על אודות הנשים?

הקשר הוא בסמיכות הזמנים ובאופן שבו כותבי המשנה עיצבו את הזיכרון ההיסטורי. ועיצוב הזיכרון ההיסטורי של כל עם ועם, הוא תמיד מגמתי. הוא תמיד משרת מטרות פוליטיות של מי שכתב אותם.

ישנו משפט מפורסם שאומר שהמנצחים הם אלה שכותבים את ההיסטוריה.

זה נכון, אלא שהפעם משפט זה לא נכון.

במקרה שלנו כותבי המשנה הם אלה שעיצבו את הזיכרון הלאומי של כולנו, והם אלה שהעלו את רבי  עקיבא ואת רבי שמעון בר יוחאי למעלת קדושים. ולכן כל

החיבורים התיאולוגיים שנכתבו מאז ועד היום, לא נגעו בהם.

אז אם הרבנים הקנאים שעמדו בראש שתי מרידות שהסתיימו בשואה לאומית, לא אשמים, מי כן אשם? את מי אפשר לתלות בכיכר העיר ולידות בו אבנים?

כותבי המשנה שחיפשו אחר אשם, מצאו את חוה ונטפלו אליה!

ועכשיו נתחיל לסגור את שתי קצוות המעגל שפתחנו.

כותבי המדרשים בגנות חוה, לא נטפלו לחוה שבספר בראשית, כי אם לחוה שבספר אדם וחוה, שעדיין נמצא בזמנם בארץ ישראל, שנפל לידיהם כפרי בשל.

הם כמובן לא הזכירו את ספר אדם וחוה. אבל חוה שבספר אדם וחוה, שכבר הודתה מאות שנים קודם לכן שהיא שהביאה את המוות ואת כל החטאים לעולם, הפכה טרף קל.  

ההתעסקות האינטנסיבית דווקא עם דמות זו, מהווה עדות לכך שהדרשנים שרמסו אותה בכל צורה אפשרית, הסתכלו אחורנית, אל הנקודה הרחוקה ביותר בעברו של העם שלנו. שם, בקצה הבריאה, בנקודה שאי אפשר ללכת רחוק ממנה, הם מצאו את החוליה הראשונה שהשתבשה, שמסבירה את כל האסונות שפקדו אותנו למן אותה עת ואילך.

ולמה זה טוב?

משום שמעתה נמצאה להם אשמה אולטימטיבית שאפשר היה להפיל עליה  את האשמה על כל האסונות שבאו על ישראל למן בריאת העולם ועד עצם היום הזה!

עכשיו יכלו כותבי המשנה והתלמוד יכלו לתלות פרגוד עבה שמסתיר את האשמים האמתיים – ועובדה שזה מה שעשו. [1] 

עובדה שהם השתלחו בחוה ובהמשך בכל הנשים כולן בפראות חסרת רסן ומעצורים. ועובדה שרבי עקיבא ושמעון בר יוחאי הועלו למעלת קדושים.

עובדה שכותבי המשנה שחיו ב-200 השנים הראשונות לספירה, עיצבו בדרך זו את הזיכרון ההיסטורי של העם שלנו. ועובדה שכותבי התלמוד שחיו מספר דורות לאחר מכן, המשיכו בדרכם.

בתחילת דברינו אמרתי שבניגוד לדעה שמושמעת לעתים מזומנות, לדעתי כותבי המדרשים שאותם ציטטנו בפרק הקודם, ושעליהם נוסיף עוד כמה, לא שנאו נשים.

לדעתי חוה הייתה מסך העשן שנועד לשמור על שלמות הגילדה, שלא עשתה וממשיכה לא לעשות חשבון עם אנשיה – מה שמוביל אותנו לימינו, אל המאה ה-21 ואל המציאות שבה אנחנו חיים.

המאה ה-21

המשנה והתלמוד וכתבי הפרשנים שחיו לאחריהם, בימי הביניים, כמו רש"י, הרמב"ם והרמב"ן ורבים אחרים, נשתמרו בקרב הקהילות היהודיות שחיו בתפוצות.

השבח לאל שהכתבים היהודיים האלה נלמדו ונלמדו. והודות לכך שנלמדו, הם שמרו על קיומו ועל זהותו הלאומית והדתית של העם שלנו במשך 2000 שנות הגלות – וגם זו תופעה חד פעמית בתולדות האנושות.  

למן ימי העלייה הראשונה שתחילתה בשנת 1880 ואילך (השנייה החלה בשנת 1904 ועד 1914) השבים מכל התפוצות ישראל, הביאו עימם ארצה את התנ"ך ואת כל הכתבים היהודיים שהשתמרו בארצות שבהן חיו.

הכתבים העתיקים חזרו סוף סוף הביתה.

וכאן בישראל הרבנים שעמדו, ועומדים, בראש הקהילות החרדיות,ובראש הציונות הדתית והלאומית, החלו מפרשים מחדש את כל החומרים העתיקים.

ועכשיו מתעוררת הבעיה שלה כולנו עדים.

מכיוון שהמשנה והתלמוד זכו למעמד קאנוני של ספרות קדושה, לא ניתן להוציא מהם את המדרשים המזהמים את האישה.

ספרות קאנונית לעולם איננה מתיישנת ומאבדת את תוקפה.

זה לא היה כל כך נורא, אלמלא ההיסטוריה החלה חוזרת על עצמה, ואלמלא המדרשים המכפישים את האישה, הוצאו מהבוידעם והחלו זוכים לתחייה מחודשת במאה ה-21.  

הם הפכו חלק מהנשק שבו משתמשים הרבנים לשם צבירת כוח והשגת מטרות פוליטיות. 

בשנים האחרונות, רבנים שמשתייכים לזרמים האורתודוכסים של היהדות, הכוונה לרבנים חרדיים וציוניים כאחד, החלו נותנים פרשנות חדשה למדרשים שמגנים ומכפישים את האישה.

על בסיס המשנה והתלמוד פסקו המנהיגים של העדות החרדיות בירושלים ובבני ברק, שאסור לנשים ללכת על המדרכה הסמוכה לבתי הכנסת. המהדרים שבהם דורשים שנשים וגברים לא יפסעו על אותה מדרכה. וכמובן שנשים צריכות לשבת בספסלים האחוריים של האוטובוס.

זה לא היה לפני 20 שנה, אבל זה קיים היום.

הרבנים טוענים שפסיקותיהם שמחמירות משנה לשנה, מבוססות על התורה, וזה לא נכון.  פסיקותיהם הן הקצנה נוספת למשנה ולתלמוד, שבהם המדרשים בגנות האישה מבוססים על ספר אדם וחוה, שמזמן נשכח ונעלם. ושהרבנים של ימינו אפילו לא יודעים שאי פעם נכתב.

ההתעסקות חסרת הרסן באישה חדרה גם ללב הציונות הדתית ולמכללות הקדם צבאיות ושם עברה הקצנה נוספת.

ודברים שהשמיעו לאחרונה  רבנים  כמו הרב אלי סדן ויוסף קלנר, ויגאל לוינשטיין ממכללת בני דוד שבעלי, הוקלטו ועוררו סערה בתקשורת הישראלית.

הרב שלמה אבינר, שהוא אחד הרבנים הבולטים והחשובים בציונות הדתית, קרא לבנות לשקר ולהעדיף ללכת לבית הסוהר,  מאשר להתגייס לצבא.

הנימוק שלו היה שבכלא  השקרניות הצדיקות תוכלנה לשהות באגף נפרד לנשים – ואילו ביחידות הצבא הן תאלצנה לשרת לצד גברים, דבר שעומד בניגוד להלכה.  הלינק לדבריו של הרב אבינר מופיע בתמליל של הפרק.

הרב אבינר יודע היטב שאין שום הלכה, לא בתנ"ך, לא במשנה ולא בתלמוד שאוסרת על בנות לשרת לצד גברים.

מיותר לציין שהוא לא ראיה מהמקורות היהודים שמאשרת את פסיקתו.

דבריו של הרב אליהו, כמו דבריהם של הרב קלנר ושל הרב אלי סדן, נסמכים על מעמדם בקרב הקהילה שאליה משתייכים. הם עצמם הפכו מקור סמכות ולכן הם לא צריכים לבסס את דבריהם.

הם התורה.

הבעיה היא שהרבנים האלה לא מבינים מדוע הדברים שאומרים נגד נשים, מזעזעים את הציבור החילוני.

אחרי הכל הם באמת ציוניים, והחניכים שלהם משרתים בצבא.

אז למה אנחנו, החילונים, מזעזעים בכל פעם  זה שדבריהם מוקלטים ופורצים לתקשורת, ושפעם אחר פעם עליהם להתנצל  בפנינו בלשון רפה ולהגן על עמדותיהם.

ניתן דוגמה לדברים אלה ואח"כ ננסה להסביר למה השימוש הנלוז באישה, שכמעט נעלם, חזר לשגשג בשנים האחרונות.

פרשת הצוערים 2011

בשנת 2011 התחוללה בישראל סערה אדירה שמכונה "פרשת הצוערים".

מדובר בארבעה צוערים דתיים, שהודחו מבית הספר לקצינים (בה"ד 1), משום שסירבו לשמוע שירת נשים. חמישה צוערים נוספים שעמדו להיות מודחים, הוחזרו לקורס הקצינים לאחר שהביעו חרטה על סירובם.

הפרשה שהפכה כדור שלג אדיר ממדים, הסתיימה בקביעה שזכותם של חיילים דתיים להימנע משמיעה של שירת נשים, שעד אותו יום הייתה מותרת וכשרה למהדרין.

בעיצומם של ימי הסערה האלה,  כתב הרב הראשי יונה מצגר את הדברים הבאים:

"יש לכבד את זכותם של החיילים הדתיים להימנע משמיעת קול שירת אישה, הן אם היא שרה ביחידות, והן אם שרות עמה עוד מספר נשים יחד, או אף איש ואשה יחד. ודאי שאין זה צודק או ראוי לשלול מהם את מעמדם וזכויותיהם כתוצאה מהקפדתם על קיום התורה והלכותיה".

להזכיר, שהרב יונה מצגר, שהוא אחד מצדיקי הדור, הורשע בשנת 2017 בלקיחת שוחד בסך 5 מיליון ש"ח, ונידון לשלוש וחצי שנות מאסר שאותן הוא עדיין מרצה בכלא מעשיהו. 

*  נחזור לענייננו.

כפי שכולנו יודעים, ישנם רבנים שעומדים בימים אלה בראש המכינות הצבאיות שמפעילים לחץ כבד על שלטונות הצבא לבל תשמע שירת נשים בצבא. 

אבל, רגע, ממתי אסור לאישה לשיר בציבור?

לפי התנ"ך דווקא הנשים שרו ורקדו.

מרים, אחותו של משה שרה, ואיתה שרו ורקדו הנשים כולן (שמ' טו); יש לנו את שירת דבורה. וכשהרג דוד את גלית הפלישתי יצאו הנשים ושרו ורקדו לכבודו:

 וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל-עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת (=מחוללות, רוקדות), לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ, בתופים בְּשִׂמְחָה, וּבְשָׁלִשִׁים.   וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת, וַתֹּאמַרְןָ:  הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו. (שמ"א יח)

בספר קהלת נאמר:

עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת (קהלת ב' 8). והינה לנו שירה משותפת של נשים וגברים.

ועד לפני שנים לא רבות בתנועת הנוער של בני עקיבא, שכמובן נקראת על שם רבי עקיבא,  שירת נערות הייתה מקובלת. ובנים ובנות שרו ורקדו יחדיו, והכל היה טוב ויפה, והתקיים תחת ההכשר של בד"ץ ושל הבג"ץ.

אז כיצד קרה ששירת נשים שהייתה כשרה למהדרין עד אתמול, הפכה היום ל"קול באישה ערווה", ולכן יש חיילים שנמלטים על נפשם לנוכח הסכנה שחס ושלום ייחשפו לשירת נשים, שתזהם את נשמתם הזכה?    

נסביר את הדברים ואת התופעה.

הביטוי "קול באישה ערווה", שמושמע היום חדשות לבקרים, הוא אחד הפרשנויות לשיר השירים.

ספר שה"ש הוא אוסף של שירי אהבה, יפים, עדינים ומופלאים, בין זוג צעירים שמשתוקק להימצא יחד.  ככלל, שה"ש  מתאפיין בשלל דימויים מעולם הטבע, בריחות ובצבעים של ראשית ימי האביב הבא לאחר עונת הגשמים.

הבחורה מדמה את אהוב ליבה לצבי ולעופר איילים, ואילו הוא מדמה את יופייה של הנערה  לשושנה בין החוחים ולתפוח בעצי היער. ובין שאר גילויי האהבה שלקוחים מעולם הטבע, מדמה הנער את אהובת ליבו ליונה צנועה , שנחבאת מפניו בנקיק הסלע (חגווי הסלע) וכך הוא אומר לה: 

יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה,

הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ

כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב, וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה (שה"ש ב)

*   רבי עקיבא, שלא זוכה אצלנו למחמאות גדולות, התייחס לשה"ש כמבטא יחסי אהבה מיסטיים, או אלגוריים, בין אלוהים לבין ישראל.

אבל דרשן בשם שמואל שחי כ-400 שנים לאחר זמנו של רבי עקיבא, לקח מילים קסומות אלה וניפץ אותן בפראות.

וזה מה שעשה: בשלב הראשון הוא השליך לפח האשפה את המילים:

יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה,

הַרְאִינִי אֶת-מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ

וכך נותרו בידו שתי מילים בלבד קולך ערב.

בשלב השני, שבו עמדו שתי המילים "קולך ערב" כיחידה שנותקה מהשיר שאליו השתייכה, הפך הדרשן שמואל את המילה ערב =ע.ר.ב שמשמעה קול נעים לאוזן, לערווה.

שהוא שיער המבושים.

הוא עשה כן על ידי חילוף של שתי אותיות בלבד. של ה-ב'  מ"קולך ערב" ל-וו'.

חילוף שתי אותיות קטנות הפך את קולה ה'ערב של הנערה, ל-'ערווה'.

ואחרי שהבנו מה עולל אותו דרשן ברוך כישרונות מעוותים , נקרא את הקטע הרלוונטי מתוך התלמוד הבבלי (ברכות כד, א):

"אמר שמואל: קול באשה ערוה, ועכשיו בא הנימוק שמבוסס על שה"ש : שנאמר‏‏ "כי קולך ערב ומראך נאוה".‏

ואם דבריו של הדרשן שמואל לא הובנו כהלכה, אזי רב בשם יוסף הסביר למה התכוון חברו:

אמר רב יוסף :  גברים שרים ונשים עונות – פריצות… . (תלמוד, ברכות כד, א)

כלומר, שירת נשים וגברים יחד, היא פריצות. זנות.

ולקינוח נביא את פרשנותו של רב בשם ששת שהתקנא בדרשן שמואל. וזו הייתה פרשנותו לשיר אחר מתוך שה"ש: 

הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי,   הִנָּךְ יָפָה.  עֵינַיִךְ יוֹנִים  מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ;

שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים  שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד(שה"ש ד).

הדימוי הנפלא לשערה הגולש של הנערה לעדר עזים הגולשות מהרי הגלעד, הדיר שינה מהרב ששת,  שחש דחף בלתי ניתן לריסון, להוסיף את מנת הערווה שלו לתלמוד, אמר: 

אמר רב ששת: שער באשה ערווה, שנאמר :  'שערך כעדר העזים'.

עכשיו, לא רק קולה של האישה ערווה הוא, אלא גם שיער ראשה, ולכן חובה עליה  לכסותו, דבר שבשום פנים ואופן לא נאמר בתנ"ך ולא נרמז בו.

אמרנו, שהמדרשים האלה, שכל בר דעת יגיד שהם מטנפים את האישה, הפכו חלק מהקאנון היהודי. וספרות המוגדרת כקדושה, לעולם איננה מתיישנת ומאבדת מתוקפה, ולכן המדרשים האלה נכונים ואקטואליים גם היום, במאה ה-21.

הם  נלמדים בישיבות, בכוללים ובמכינות הקדם צבאיות.  הם חלק בלתי נפרד מבית הגידול שבו התחנכו רבנים דוגמת  אלי סדן ויוסף קלנר,  שעושים כל מאמץ להפריד בין השירות הצבאי של הבנים לבין זה של הבנות.

            וכאשר הם עצמם מטמיעים במוחם של הצעירים שמגיעים למכללות הקדם צבאיות שקיים קשר בלתי ניתן להפרדה בין שירת אישה ובין ערוותה מה הפלא שיש חיילים, דוגמת הצוערים שעליהם דיברנו קודם, שמסרבים לשרת עם בנות, שמתחלחלים מהאפשרות פן ישמעו אותן שרות???

אבל השאלה החשובה באמת : מה את הפסיקות של הרבנים, שמשקיעים מאמצים עילאיים להפוך את המרחב הציבורי לבית כנסת אחד גדול, שבו הנשים מופרדות לחלוטין מהגברים ומתכנסות בעזרת הנשים שמאחור, ומסתתרות מאחורי מסך שמסתיר אותן?  

            מה מסביר את הרצון הזה, שאנו מכנים בשם הדרת נשים, ליצור שני ציבורים נפרדים, כמו בבתי הכנסת האורתודוכסיים?

חלק מהתשובה היא שהאורתודוכסיה החרדית, והאורתודוכסיה הציונית-לאומית, נשברת ומתפוררת מבפנים.

מצד אחד החצר החרדית עדיין מופרדת מכלל הציבור הישראלי, ושם הנשים אכן נדחקות הצידה. שם יש רחובות שבהם בית הכנסת באמת עבר לרחוב, ושעל כן הנשים מתבקשות לא ללכת על המדרכה הסמוכה לבית הכנסת, ולשבת באוטובוסים מאחור, בדיוק כמו בעזרת הנשים.

מצד שני לחצרות החרדים אין קיום ללא הכלכלה הישראלית, ולכן מפלגות כמו יהדות התורה וח"כ כמו ליצמן ומשה גפני, מפוקסים על העטינים שופעי החלב של ועדות הכספים של הכנסת.

אך מכיוון שחברי המפלגות החרדיות לא מצליחים למלא את צורכי הציבור החרדי, נשים חרדיות, בעיקר צעירות, פורצות החוצה ומשתלבות בשוק העבודה החופשי. ויש מהן שלומדות גם באוניברסיטאות.  הן מרוויחות כסף, הן מתלבשות יפה ואצלן כבודה של מלכה הוא לא פנימה, כי אם החוצה!

הנשים האלה שחשופות למרחב המשותף, מהוות איום אמיתי על ההגמוניה של הרבנים.

            אצל הציבור הדתי לאומי, שהכיפות הסרוגות הוא סימן ההיכר שלהם, בכלל לא קיימת הפרדה בין דתיים לחילונים. הם משרתים ביחד בצבא. בנות דתיות משרתות ביחידות קרביות, כולל ביחידות מעורבות – ומה שאוסר עליהן הרב האחד, מתיר להן הרב בשני.

באוניברסיטאות ובשוק העבודה אין שום הפרדה בין בנים ובנות,  ובין חילונים לדתיים.

ואסור לשכוח שחזרה בשאלה היא תופעה שהולכת ומתרחבת, ואסור לשכוח את הזרמים הרפורמים והקונסרבטיביים, שבהם נשים עולות לתורה ושומרות על זכותן להשמיע דברי תורה ולשבת בבתי הכנסת יחד עם כל בני המשפחה.

במילים אחרות, הממסד האורתודוכסי על כל רבניו ושליחיו, עדים לכך שהשינויים שציינו נוגסים בכוחם מבית. 

וכדי לשמור על הבית הם עושים כל מאמץ להגביה את החומה שתעצור את  הצעירים לנטוש את הבית ולכפור בסמכותם.  אחת הדרכים לעשות כן, היא הדרישה שחיילים דתיים לא ישרתו עם חיילות, ולהחדיר בהן אימה מפני שירת נשים.

אין ספק  שהממסד הדתי נוחל הצלחות גדולות, בעיקר במקומות שבהם הוא יכול להפעיל לחץ, כמו בממשלה ובצבא. אך למרות המאמצים הוא נוחל תבוסה מבית, בתוך הקהילה שלהם.

משום שגם החרדים מחזיקים בטלפונים סלולריים ובמחשבים, וכולם פתוחים לעולם הרחב. ומשום שצעירה חרדית שמתפרנסת מחוץ לחומה של בני ברק ומאה שערים, כבר חשופה לחיים החילוניים.

וכן, גם משום שאי אפשר לאיים על צעירים דתיים שפתוחים לעולם הרחב, שקול באישה ערווה ושעל כן שירת נשים מאיימת על טוהר מידותיהם. רובם המכריע, לא מאמין בדברים איומים אלה, והרבנים שמחנכים אותם שזו האמת, יודעים זאת היטב. 

סיכום.

הגיע הזמן לסכם את החוט הארוך שמתחנו בשני הפרקים שהקדשו לספר אדם וחוה. חוט שנמתח על פני למעלה מ-2000 שנים.

ספר אדם וחוה שעליו דיברנו בהרחבה בפרק הקודם, נכתב בסביבות שנת 150 לפנה"ס. מדובר בחיבור בנאלי, שהוא בראש ובראשונה כתב אשמה נגד חוה, האישה הראשונה שברא אלוהים, שהביאה לעולם את המוות ואת כל החטאים.

הראנו ש-300  שנה יותר מאוחר אשמה מופרכת זו תפסה אחיזה במשנה, ואח"כ היא הפכה גל צונאמי כנגד כל הנשים כולן.

בפרק זה ניסינו לברר מדוע המדרשים שמכפישים בכלל נכתבו, ומדוע הם חזרו לשגשג בימינו.

הנחת המוצא שלי אומרת שתופעה קיימת, היא תופעה נחוצה. היא ממלאת צורך כלשהו.

דיברנו על המרד הגדול שהסתיים בשנת 70 לספ' בחורבן בית המקדש השני, ועל כישלון מרד בר כוכבא הסתיים בשנת 135 לספ'. שתי המרידות שאותן הובילו רבנים משיחיים וקיצוניים, הסתיימו בחורבן הארץ ובמאות אלפי הרוגים.  

הדגשנו את העובדה שהמשנה שנכתבה בעיצומם של אותם ימים לא האשימה את הרבנים שהמיטו אסון על ישראל.  במקום זאת, היא סיפחה לתוכה מדרשים מחרידים שרומסים עד עפר את חוה.

לדברינו, העובדה שהם זיכו מכל אשמה את רבי עקיבא ואת רבי שמעון בר יוחאי, ותלו כל אשמה אפשרית בחוה, לא יכולה להיות מקרית.

חוה, הגיבורה השנואה של המשנה, מהווה עדות לכך שלכותבי המדרשים היה הרבה יותר קל להסתכל אחורה, אל העבר הכי רחוק של ישראל.  ושם בסיפור בריאת העולם הם מצאו קורבן תמים שאפשר להטיל עליו את הקלקול שהביא לכל האסונות הגדולים שפקדו את ישראל.  

אלא  שכותבי המדרשים לא נטפלו לחוה שבספר בראשית, אלא לחוה שבספר אדם וחוה.

כמה נוח!

התחייה המחודשת של הארץ למן ימי העלייה הראשונה (1880 ואילך), החזירה ארצה את התנ"ך, את המשנה ואת התלמוד. היא הביאה את החיבורים שכתבו רבנים שחיו בימי הביניים, כמו  הרמב"ם ורש"י  ורבים אחרים. כל האסופה העצומה הזו, שבתוכה המדרשים בגנות האישה, התקדשה והפכה חלק אורגני מהקאנון היהודי – והדברים האלה הביאו אותנו להיום, למאה ה-21.

הראנו שהיום בעידן המודרני, ההנהגה האורתודוכסית נלחמת על הנהגתה ולכן

המדרשים האלה נחוצים פעם נוספת ולכן הם מגויסים בשנית.

המדרשים האלה הם חלק מהנשק שאנחנו מכנים בשם המצוחצח "הדרת נשים", שנועד להגביה את החומות סביב מחנה האנשים המשתייכים לחצרות של הרבנים.  

האורתודוכסיה הרבנית נאבקת בחילוניות הישראלית, והיא נאבקת על  שמירת  כוחה מבית.

לאן הדברים הולכים מכאן, אין אנו יודעים. מה שברור הוא שהמילה האחרונה טרם נאמרה – אבל המילה האחרונה שלנו בפרק זה, נאמרה גם נאמרה …

ועד כאן שלום, ותודה לכולם. 

דבריו של הרב שלמה אבינר: https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5248747,00.html

הרב ישראל לאו https://www.facebook.com/yaron.yadan/videos/1852469351503195/


[1] . נכנסו שמונים אלף קרני מלחמה לכרך ביתר והיו הורגים בה אנשים ונשים וטף, עד שיצא דמם מן הפתחים ומן הסבכות ומן הצינורות, והיה הסוס שוקע בדם עד חוטמו, והיה הדם מגלגל אבנים של ארבעים סאה, והולך בים ארבעה מילין. שמא תאמר שקרובה – רחוקה הייתה מן הים מיל. וכרם גדול היה לו לאדרינוס שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל, כמין טבריה לציפורי, והקיפו גדר מהרוגי ביתר במלוא קומה ובפישוט ידיים, וגזר עליהם שלא ייקברו, עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם וקברום…
(על פי איכה רבה ב, ד)

שנו: שבע שנים בצרו אומות העולם את כרמיהן מדמם של ישראל בלא זבל… אמר רבי יוחנן: שלוש מאות מוחי תינוקות נמצאו על אבן אחת. ר' אסי אמר: ארבעה קבין מוח נמצאו על אבן אחת".

בפודקאסט של התנ״ך, ד״ר ליאורה רביד חושפת את האמת המרתקת שמאחורי הסיפורים התנכיים המוכרים לכולנו.