בפרק זה אנחנו יוצאים לסדרת פרקים חדשה שמוקדשת למאגיה. לכישוף. אנחנו נדבר על מאגיה שחורה, שהיא כישוף שנועד להזיק ; ועל מאגיה לבנה שתכליתה לבטל את הכישוף המזיק.
בקיצר, אנחנו הולכים לדבר על תופעה מקסימה שמצד אחד כותבי התנך התייחסו אליה כאל תועבה ופשע חמור כלפי אלוהים – אך מהצד השני ובאותה נשימה עצמה, התנך כמעט טובע מרוב מעשי כשפים הכלולים בו.
תחילה נגדיר את מהו עולם הכישוף
לדברי החוקרים, וזה המקום להזכיר שמות של חוקרים שהעבודות שלהם מובלעות בתוך הפרקים שנעלה, כמו כמו פרופ' יוסף דן, יחזקאל קויפמן ז"ל, אפרים אורבך ז"ל, דויד וג'ון נוס ואפילו יובל נוח הררי וכמובן שחומר רב מצוי גם באנציקלופדיות.
בכל אופן, לדברי החוקרים, הקדמונים, שאותם החוקרים מכנים פרימיטיבים, שחיו לפני 15,000 ו-20,000 שנה, האמינו שהיקום נחלק לשניים: לספירה עליונה וְלִסְפִירָה תחתונה. הספירה התחתונה היא כמובן העולם הגשמי, החומרי, שבו אנחנו חיים ואילו הספירה העליונה היא עולם שאין בו כל חומר והיא סמויה מעין האדם. ובכל זאת היא שוקקת חיים. בספירה העליונה חיים שדים, מלאכים, רוחות מתים ורוחות משחית. המכשפים ידעו המכשפים כיצד להשתלט על הכוחות האלה ולכפות עליהם לבצע את רצונם. סוגי הכישוף שמנינו קודם, היו תוצאה של השתלטות המכשף על הכוחות השמימיים – ללא הסיוע שלהם, המכשף לא היה מכשף, כי אם אדם רגיל, ככל אדם אחר.
לדברי החוקרים האמונה ברוחות השוכנות בספירה העליונה וביכולתם של המכשפים להשפיע עליהן, הייתה קיימת מאז ומעולם, וּלְמַעֲשֵׂה אין לה התחלה שניתן להצביע עליה. עדות לכך אנחנו מוצאים בחפצי אומנות ובציורי שנמצאו במערות שציירו אומנים שחיו לפני כ-15,000 שנה ויותר באפריקה, צרפת, דרום אמריקה, אוסטרליה וכמעט בְּכָל פינה בעולם.
במילים אחרות, אנחנו מדברים על אנשים שחיו כ-10,000 שנה לפני שהאדם פיתח את האמונה באלים פרסונליים דוגמת זיאוס וגאיה היווניים, מרדוך הבבלי ויופיטר הרומי, ועוד חבורה מכובדת של אלים שגם הם ממלאים אלפי מקומות באיצטדיון האלים שבשמים.
אחד הדברים המרתקים שכל הזמן חוזרים במחקר, הוא שלמרות שברבות הימים דרכי האמונה הלכו והשתכללו, והאמונה הפרימיטיבית הפכה ממוסדת, וכללה עבודת פולחן מסודרת ובניית מקדשים לכבודם של האלים, האמונה הבסיסית, הראשונית, שלפיה היקום נחלק לשתי ספירות קיימת גם היום. גם היום רבים מאמינים שבספירה העליונה והסמויה מעין האדם פועלים כוחות כבירים שמשפיעים על האדם ועל הנעשה בעולם החומרי.
וּכְשֵׁם שהקדמונים האמינו שקיים קשר רצוף ומתמשך בין הספירה העליונה לבין התחתונה, ושהמכשף או השמאן, הוא האיש שמגשר בין שתי הספירות, כך גם היום. רק שהיום מכנים את המגשרים בשם רבנים או כמרים, או מתקשרים, או קוראים בקפה או בקלפים. ואלה כמו הקדמונים מוסמכים לבצע סוגי פולחן שונים אם כדי לרצות את אלוהים או את ישו, או את מי שבא לשאול מה אומרים לו הקלפים או הכוכבים.
למכשפים נודעה חשיבות רבה והשפעה מכרעת על כל שטחי החיים – ובצדק. מדובר בבעלי מקצוע שצברו ידע רב באסטרונומיה, ברפואה, בבוטניקה ועוד.
כפי שציינו קודם המכשפים היו אומני הקללות. הם הכירו את הנוסחה המדויקת שאמצעותה הם רקחו קללות. ואנחנו לא מדברים על קללות בנאליות וילדותיות כמו אלו המשוגרות לעברה של האמא של השופט במגרש הכדורגל. או מהזן שמשמיע נהג עצבני שנתקע בפקק. אנחנו מדברים על מקצוען אמיתי שגייס לעזרתו את כוחות המשחית שירדפו את המקולל עד שישיגו אותו – ולעניין זה נחזור בהרחבה בפרק שיוקדש לבלעם וְלַאֲתוֹנוֹ.
העיסוק הראשון, אולי הֶחָשׁוּב ביותר של המכשפים היה גילוי צפונות העתיד. העתיד נעלם מידיעת האדם וּלְאַף אחד אין מושג מה יקרה לו מחר. אלא שהעתיד היה גלוי וידוע לרוחות שבספירה העליונה. וכל מה שנחוץ היה האקר מוכשר ששירת ב-8200 או באחת היחידות הדומות, שיפרוץ לכספת שבמרומים וישאב את המידע הדרוש.
מובן מאליו שלידיעת העתיד הייתה חשיבות עצומה, שכן היא אפשרה לאדם להיערך לקראת המחר. היא אפשרה למלכים לדעת מראש את תוצאות המלחמה, ואת הצפוי לממלכתם – וזו כמובן הסיבה שבגללה פנה שאול בחשכת הליל לבעלת האוב.
המכשפים השתמשו בדרכים רבות ומגוונות כדי להשיג את האינפורמציה הנחוצה. בין הפרוצדורות הייתה קריאה של סימנים שמופיעים בטבע, כמו פיענוח מעוף הציפורים, או של תנועת העננים בשמים, או פענוח הסימנים המופיעים על הכבד הכבשה. פתרון חזיונות שנראו בחלום הייתה דרך נוספת לגילוי העתיד, שהרי בשעת השינה הנשמה ניתקת מגוף האדם ומרחפת בספירה העליונה, שם היא פוגשת בכוחות העליונים שיודעים מה צפוי לחולם.
הדוגמה המוכרת לכולם אלה המראות שראה פרעה בחלומותיו, שאותם החרטומים (=מכשפים) של מצרים לא הצליחו לפענח. אך יוסף שלנו, שבשמו האחר נקרא 'צפנת פענח', כלומר מפענח צופנים, שהיה איש יחידת 8200 (בר' מא, מה) גילה לפרעה שחלומותיו מבשרים שלמצרים צפויות להגיע שנות שובע גדול, ושלאחריהן תבואנה שנות רעב, שכמותו לא ידעה הארץ מעולם. הודות לכך שפרעה ידע מה צופן העתיד לארצו, הוא שלח את יוסף לאגור מזון רב לשנות הרעב. יוסף הציל את מצרים מכליה, ואנחנו נתקענו עם החלום שלפיו יוסף היה בזמן מן הזמנים מלך מצרים, דבר שכמובן לא היה …..
המכשפים היו בעלי מיומנויות רבות מאלו שמנינו עד כה. ביניהן צפייה בכוכבים, שימוש בחפצים בעלי כוח מאגי. למשל המטה של משה, האדרת של אליהו והשערות של של שמשון. אנחנו נגיע לכל אלה ככל שנוסיף פרקים לסדרה.
לעת הזו נסתפק בציון עוד מומחיות מרתקת אחת שאליה נגיע עוד מעט, והיא העלאת רוחות מתים לעולם החיים. וכאן חשוב להדגיש שמדובר ברוח של מת ספציפי, ולא סתם מת מקרי כמו אלה שהעלנו בסיאנסים החובבניים שעשינו במגורי הבנות בצבא. הווי קסום ומופלא. בעלת האוב שממנה ביקש שאול העלות מעולם המתים את רוחו של שמואל, הייתה מקצוענית אמיתית והיא תמתין לנו חמש דקות נוספות.
אחרי הקדמה ארוכה זו נעבור סוף סוף לתנך.
אך כאשר אנחנו מדברים על תקופת התנך, אנחנו מדברים על תקופה מאוחרת באלפי שנים מאז האמונות הפרימיטיביות, שהן בשום אופן לא היו דתות, כי אם אמונות. התנך שייך לתקופה שבה במקביל ועל גבן של האמונות הקדומות, צמחו אמונות מפותחות וממוסדות, והמכשפים הפכו בהדרגה לכוהנים ולנביאים שתיקשרו עם הרוחות ששוכנות בספירה העליונה. במצרים, במסופוטמיה ובייוון כבר נבנו בתי מקדש לכבודם של האלים הנכבדים, ודרכי הפולחן בהם הוקדשו לאלים ולא לרוחות. הפירמידות במצרים היו היכלי קבורה מפוארים שדרכם יצאה נשמת המלך והתחברה לאל רע שעמד בראש הפנתיאון האלים המצרי.
ובכל זאת, למרות שדרכי האמונה הלכו והשתכללו, החלוקה לספירה עליונה ולספירה תחתונה, נשארה קיימת. היא מתקיימת בתנך ומתקיימת עד היום.
גם לפי התנך אלוהים שוכן בשמים ואילו בני האדם שוכנים על פני האדמה. מחבר ספר תהילים (קטו, טז) הגדיר את החלוקה הזו במילים קצרות ומדויקות שאין צורך להוסיף עליהן: הַשָּׁמַיִם, שָׁמַיִם לַיהוָה וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם.
הנקודה החשובה להמשך דברינו היא שבניגוד לעמים האחרים שהאמינו באלים רבים ונתנו כבוד גדול למכשפים, התנך מקדם את האמונה באל אחד ששוכן בשמים בבדידות מזהרת, ושולט לבדו על העולם שברא. בתנך המכשף הוא פושע המבצע מעשים שמוגדרים כתועבה, כפשע כלפי אלוהים.
נסביר.
האמונה באל עליון אחד ויחיד שכוחו הוא אין סופי, שוללת את האפשרות שבשמים כוחות עוצמתיים ועל אנושיים זולתו, שאותם המכשף יכול להכפיף לרצונו. מיותר לציין שלא יעלה על הדעת שהתנך יאפשר שמכשף יכפיף את אלוהים לרצונו – או, או, או שלאט לאט אולי כדאי שנתחיל להסתגל לרעיון שהדבר לגמרי אפשרי.
התנך כבר אמרנו מתייחס לעולם הכישוף כאל תועבה. כאל פשע שגזר דינו של העוסק בו הוא מוות (שמ' כב, יז). משום שאם בכוח המכשף לקלל את האויבים ולגרום למפלתם, ואם בכוחו לרפא חולים, להוריד גשם, או להשיב מתים לעולם החיים – הדבר מייתר את אלוהים. או לכל הפחות מחליש אותו מאד. ניתן מספר ציטוטים שממחישים את עמדת התנך, ונציין שהפרק מופיע באתר של הפודקאסט שלנו כולל את כל מראי המקום של הציטוטים שבהם אנחנו משתמשים.
פרק יח שבספר דברים מספר על הימים שקדמו לכניסתם של בני ישראל לארץ המובטחת – וכך אומר הכתוב:
כִּי אַתָּה בָּא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ (=ארץ ישראל) לֹא-תִלְמַד לַעֲשׂוֹת, כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם.
תועבות הגויים אלה סוגי כישוף שונים שנהגו במצרים ואולי גם בקרב הכנענים שחיו בארץ, שהם אסורים על ישראל. ועכשיו מגיע הפרוט:
לֹא-יִמָּצֵא בְךָ, מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר; וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל-הַמֵּתִים.
נתרגם את האיסורים לעברית:
העברת בנים ובנות באש הוא פולחן שעניינו קורבן אדם, כנראה לאל בשם מולך. על קורבנות אדם, במיוחד ילדים וילדות, דיברנו בצורה מפורטת בפרק 17 שעסק בנדר שנדר יפתח, שהעלה את בתו קורבן.
קוסם קסמים, מנחש ומכשף, אלה שמות שונים של מכשפים.
המעוננים אלה מכשפים שמגלים את צפונות העתיד על סמך התבוננות בתנועת העננים בשמים. לתוך הקטגוריה הזו אפשר להוסיף את אלה שמגלים את העתיד על סמך מעוף הציפורים וכמובן את האסטרונומיים והאסטרולוגים ופותרי החלומות. בקיצור, כל אלה שמתבוננים כלפי מעלה.
חֹבֵר חָבֶר; וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל-הַמֵּתִים. ראשית מדובר על צמדי מילים שתמיד מופיעות יחד. כמו אורים ותומים, מפעל הפיס וכד'.
חוברי החָבֶר (בריבוי) היו מכשפים שפעלו בקבוצות, שבהסתייעות בִּכְלֵי הקשה מקצביים + שימוש בסמים, נכנסו למצב של טראנס או אקסטזה. במצב של טראנס רוחם ניתקה מההוויה הארצית ועלתה למרומים והתחברה עם הכוחות העליונים. וְכָאן צריך לציין שאנחנו לא מדברים על מסיבות טבע, אם כי כלפי חוץ התופעה דומה. מי שמעוניין ימצא מאמר בגוגל מצוין של ד"ר גילי חסקין שעוסק בשאמניזם. מכל מקום חוברי החבר הם מכשפים שאליהם נחזור בפרק הבא.
אוב וידעוני, עוד צמד מילים שהולך יחד. אלה מכשפים שהשתמשו בפרוצדורות שונות כדי להעלות את רוחות המתים לעולם החיים.
אוב הוא קבר שלצידו חפור פיר עמוק שמגיע עד עולם המתים אשר בשאול. רוחות המתים עלו דרך הפיר לעולם החיים. בעל אוב הוא מכשף שבבעלותו קבר שכזה. דעה אחרת אומרת שאוב הוא כלי. אוב הוא קנקן שאותו מילאו בדם של בהמה שהוקרבה כקורבן. כדי לעורר את המתים, רוח המת הייתה צריכה לשתות מהדם. שכן כל עוד הדם זרם בעורקים, המת היה בחיים. כאן צריך לציין שמסיבה זו התנך אוסר על אכילת בשר של בהמה שעודנה חיה "אך בשר בנפשו דמו – לא תאכלו" (בר' ט, ד-ה).
הדורש אל המתים לא היה מכשף, כי אם פושע שביקש את בעל האוב להעלות את רוח המת אל פני האדמה, כדי שהמת יגלה מה צופן לו העתיד. הדורש אל המתים ביצע פעולה שלפי התנך היא פשע כלפי אלוהים, ולכן גזר דינו הוא מוות. מה שאומר שאנחנו מתקרבים לסיפור ביקורו הלילי של שאול אצל בעלת האוב מעין דור.
האיסור החמור לעסוק בכל צורה של כישוף חוזר מספר פעמים בתנך, וחוזר במילים אחרות גם בפרק כ שבספר ויקרא. אך כפי שציינו קודם, גם לפי התנך מתקיים קשר רצוף בין האל שבשמים לבין בני ישראל שחיים על פני האדמה. הנביאים שאליהם נגלה אלוהים היו אלה שתיווכו בין הספירה העליונה לבין התחתונה. הם פעלו מכוח הסמכות האלוהית, בעוד שהמכשף פעל מכוח הסמכות של עצמו, או של מי ששילם את שכרו. מחבר ספר דברים מאפיין את הקשר המותר במילים קצרות ומדויקות:
נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי, יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: אֵלָיו, תִּשְׁמָעוּן. (דב' יח, טו).
והנה היגענו אל ביקורו הלילי של שאול אצל בעלת האוב, ועל כך מסופר בפרק כח שבספר שמואל א'.
בימים שקדמו לביקור המפורסם, נאסף הצבא הפלישתי להילחם בצבא של שאול, על השליטה באזור הגלבוע ועמק המעיינות הפורה המשתרע מתחתיו. הכתוב מתאר את הפחד הגדול של שאול מפני הפלישתים, ואת הצורך הנואש שלו לדעת מראש כיצד תסתיים המלחמה שהייתה צריכה לפרוץ ביום המחרת. שאול קיווה שגורל המלחמה ייוודע לו בחלום, באורים ותומים (ועל משמעם נדבר באחד הפרקים הקרובים) או שאחד הנביאים יגלה לו את הצפוי לצבאו – אך לשווא. אלוהים לא סיפק כל תשובה. בצר לו פנה שאול אל בעלת אוב שחייתה בעין דור. נקרא פסוק קצר וּנְתַרְגֵּם אותו לעברית:
וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל לַעֲבָדָ֗יו בַּקְּשׁוּ־לִי֙ אֵ֣שֶׁת בַּעֲלַת־א֔וֹב (=אישה שברשותה קבר שלצידו חפור פיר שמגיע עד עולם המתים) וְאֵלְכָ֥ה אֵלֶ֖יהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּ֑הּ (וזה בדיוק מה שנקרא לדרוש אל המתים) וַיֹּאמְר֤וּ עֲבָדָיו֙ אֵלָ֔יו הִנֵּ֛ה אֵ֥שֶׁת בַּעֲלַת־א֖וֹב בְּעֵ֥ין דּֽוֹר׃ וַיִּתְחַפֵּ֣שׂ שָׁא֗וּל וַיִּלְבַּשׁ֙ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיֵּ֣לֶךְ ה֗וּא וּשְׁנֵ֤י אֲנָשִׁים֙ עִמּ֔וֹ וַיָּבֹ֥אוּ אֶל־הָאִשָּׁ֖ה לָ֑יְלָה וַיֹּ֗אמֶר קסומי ־נָ֥א לִי֙ בָּא֔וֹב וְהַ֣עֲלִי לִ֔י אֵ֥ת אֲשֶׁר־אֹמַ֖ר אֵלָֽיִךְ׃
שימו לב לתשובת האישה
וַתֹּ֨אמֶר הָאִשָּׁ֜ה אֵלָ֗יו הִנֵּ֨ה אַתָּ֤ה יָדַ֙עְתָּ֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֣ה שָׁא֔וּל אֲשֶׁ֥ר הִכְרִ֛ית אֶת־הָאֹב֥וֹת וְאֶת־הַיִּדְּעֹנִ֖י מִן־הָאָ֑רֶץ וְלָמָ֥ה אַתָּ֛ה מִתְנַקֵּ֥שׁ בְּנַפְשִׁ֖י לַהֲמִיתֵֽנִי׃
דברי בעלת האוב מגלים שהיא ידעה על האיסור החמור לפנות למכשפים שהתמחו בהעלאת רוחות מתים מהשאול. הם מלמדים ששאול רדף והכרית את האובות והידעונים (אמרנו שזה צמד מילים שהולכים יחד), ללמדנו ששאול עשה כמצוות אלוהים.
המכשפה שלא הכירה את שאול שהופיע בפניה מחופש לאדם אחר, חששה שהוא שליח של המלך שמבקש להתנקש בחייה. מכל מקום שאול הבטיח לגברת שכל רע לא יאונה לה, ולאחר שזו נרגעה היא שאלה אותו את מי הוא מבקש להעלות מעולם המתים:
וַתֹּ֙אמֶר֙ הָאִשָּׁ֔ה אֶת־מִ֖י אַעֲלֶה־לָּ֑ךְ וַיֹּ֕אמֶר אֶת־שְׁמוּאֵ֖ל הַֽעֲלִי־לִֽי׃
ברגע שהאישה העלתה את שמואל, היא זיהתה את שאול וזעקה:
וַתֵּ֤רֶא הָאִשָּׁה֙ אֶת־שְׁמוּאֵ֔ל וַתִּזְעַ֖ק בְּק֣וֹל גָּד֑וֹל וַתֹּ֩אמֶר֩ הָאִשָּׁ֨ה אֶל־שָׁא֧וּל ׀ לֵאמֹ֛ר לָ֥מָּה רִמִּיתָ֖נִי וְאַתָּ֥ה שָׁאֽוּל׃ וַיֹּ֨אמֶר לָ֥הּ הַמֶּ֛לֶךְ אַל־תִּֽירְאִ֖י כִּ֣י מָ֣ה רָאִ֑ית וַתֹּ֤אמֶר הָאִשָּׁה֙ אֶל־שָׁא֔וּל אֱלֹהִ֥ים רָאִ֖יתִי עֹלִ֥ים מִן־הָאָֽרֶץ (=מתוך הפיר החפור ליד הקבר). וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מַֽה־תׇּאֳר֔וֹ וַתֹּ֗אמֶר אִ֤ישׁ זָקֵן֙ עֹלֶ֔ה וְה֥וּא עֹטֶ֖ה מְעִ֑יל וַיֵּ֤דַע שָׁאוּל֙ כִּֽי־שְׁמוּאֵ֣ל ה֔וּא וַיִּקֹּ֥ד אַפַּ֛יִם אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ׃
הסצנה שקראנו היא דרמטית מאין כמותה. בעלת האוב הייתה מקצוענית. בעולם המתים ישנם רוחות מתים לאין ספור והיה עליה לקלוע למטרה וללכוד את רוחו של שמואל, ולא של איזה מת אנונימי שלא שווה שום דבר. ואכן, כאשר שמע שאול שרוח המת היא של איש זקן עוטה מעיל, שהיה סימן ההיכר של שמואל, הוא ידע שהיא לכדה את הרוח הנכונה. שמואל שגם בחייו רדף ומירר את חייו של שאול, זעם על שהטריד את מנוחתו (ולא על כך שמבוצעת כאן פעולה שהיא אשכרה פשע דתי). שמואל גילה לשאול שמחר הוא ובניו וכל צבאו ייספו ביידי הפלישתים, ויצטרפו אליו, אל עולם המתים.
מששמע שאול את הגורל המחכה לו, הוא התמוטט ונפל ארצה. ואז האישה עשתה מעשה שעל משמעותו נעמוד עוד מעט: וְלָאִשָּׁ֤ה עֵֽגֶל־מַרְבֵּק֙ בַּבַּ֔יִת וַתְּמַהֵ֖ר וַתִּזְבָּחֵ֑הוּ וַתִּקַּח־קֶ֣מַח וַתָּ֔לָשׁ וַתֹּפֵ֖הוּ מַצּֽוֹת׃וַתַּגֵּ֧שׁ לִפְנֵי־שָׁא֛וּל וְלִפְנֵ֥י עֲבָדָ֖יו וַיֹּאכֵ֑לוּ וַיָּקֻ֥מוּ וַיֵּלְכ֖וּ בַּלַּ֥יְלָה הַהֽוּא׃
הדעה הרווחת היא שבעלת האוב ששחטה עגל ואפתה מצות עשתה כן משום שריחמה על שאול המבועת שהתמוטט לנגד עיניה. אפשרות אחרת, לדעתי סבירה בהרבה, היא שהאישה ביצעה דבר שאנו מכנים בשם 'זבח מתים'. כלומר, היא ביצעה פולחן שתכליתו הייתה להאכיל את רוחו המתה של שמואל. וכדי שנבין מהו זבח מתים וכיצד הוא מתכתב עם סיפורנו, עלינו לפנות
לידיד הגדול של הפודקאסט שלנו, הלוא הוא הומרוס, המשורר היווני.
הומרוס שחי בסביבות שנת 800 לפנה"ס חיבר שני אפוסים אדירים שכתובים בצורה של שירה, את האליאדה ואת האודיסיאה. הדברים הבאים שנגיד מתייחסים לאודיסיאה,לשיר מספרו 11.
האודיסאה מחולקת ל-24 שירים, שמספרים על מסעו הארוך ורב הייסורים של אודיסאוס בדרכו ממלחמת טרויה לביתו שבאטיקה שביוון.
ואם בסיפורנו בעלת האוב העלתה את רוחו של שמואל ממעמקי האדמה אל פני האדמה, הרי שבאודיסיאה מתבצעת פעולה הפוכה. אודיסאוס יורד אל עולם המתים במטרה לפגוש שם את רוחו המתה של נביא בשם טֵירֶסְיַס שיגלה לו כיצד יוכל לשוב לביתו, וכן שיגלה לו מה עלה בגורל אישתו ובנו במהלך שנות העדרותו.
לפני רדתו אל השאול, שחט אודיסיאוס כבשים רבות, שדמן זרם דרך הפיר המוביל לעולם המתים – וזו אחת הצורות הממחישות מה הוא זבח מתים.
נסביר.
זבח מתים היה מנהג שרווח בכל העולם הקדום, והוא חוזר פעמים רבות באליאדה ובאודיסאה. בייסודו עומדת האמונה שהמת – מת. אך הרוח שלו, או נשמתו, חיה. וכבר אמרנו שנשמות המתים שהן אוויר, שהן חסרות כל חומר, הן חלק מהרוחות שמסתובבות בספירה העליונה, ושהעתיד גלוי בפניהן. א-מ-מה, מסתבר שהקדמונים האמינו שרוח המת יכולה להסתובב גם על פני הארץ, לרוב בסביבות בית הקברות – ומי שחושב שרק הקדמונים האמינו בכך, טועה לגמרי. ספרות חזל מלאה וגדושה מעשיות על רוחות מתים שמסתובבות בינינו. כדי לא להיגרר אחר מעשיות על רוחות מתים שנכנסו לבתים ועשו בלאגן ושברו חפצים, נתכנס חזרה אל סיפורנו ונגיד שדם הכבשים ששחט אודיסאוס נועד להשיב לחיים את נשמות המתים שחיו בשאול שאליו ירד.
באודיסיאה, דם הכבשים לא נאסף לתוך כלי, או אוב, אלא זרם דרך הפיר לעולם המתים, שנהרו בהמוניהם לשתות אותו. וברגע ששתו הם הפכו רוחות רפאים. הם הפכו נראים, אך שקופים. הם הפכו פנטום. השתקפות חלולה של מי שהיו, אך גוף לא היה להם.
רוחות המתים ששתו מהדם הקורבנות ששחט אודיסאוס שמרו על זהותן, הן זכרו מי היו בעודם בחיים ויכלו לדבר, שהרי דיבור וראייה הם נטולי כל חומר. ואכן רבים מהתים הכירו את אודיסיאוס וסיפרו לו מה הביא למותם. בין המתים שנאספו סביבו הייתה גם אימו. נקרא שורות אחדות שמתארות את הפגישה של אודיסאוס עם אימו ועם הנביא ולאחר מכן נקשור את דברינו לשמואל:
נִקְהֲלוּ בָּאוּ נַפְשׁוֹת הַמֵּתִים שֶׁהָלְכוּ לְעוֹלָמָם. כַּלּוֹת, עֲלָמִים וּזְקֵנִים, שֶׁרָאוּ וְסָבְלוּ רֹב־רָעוֹת, ….אַחֲרֵי־כֵן בָּאָה גַם נַפְשָׁהּ שֶׁל־אִמִּי שֶׁהָלְכָה לְעוֹלָמָהּ,…. אַחֲרֵי־כֵן בָּאָה גַם נֶפֶשׁ טֵירֶסְיַס אִישׁ־תֵּבַּי הַחוֹזֶה (=נביא), בְּיָדוֹ שַׁרְבִיט ־הַזָּהָב, .
עכשיו נחזור לבעלת האוב, לזבח שזבחה ולשאלה איך יתכן שהיא ראתה את שמואל עוטה המעיל עולה מעולם המתים.
בסיפורנו האישה שחטה עגל מרבק, כלומר עגל מפוטם, רק לאחר ששמואל הודיע לשאול שמחר הוא וכל צבאו ייספו במלחמה. זה כתוב. אך לאור סיפורו של אודיסאוס, יש מקום לאפשרות שהשחיטה התבצעה לפני שבעלת האוב העלתה את רוחו של שמואל. יש אפשרות שבדומה לרוחות המתים ששתו מהדם שהזרים אודיסאוס לעולם המתים והפכו רפאים ששמרו על זהותם הקודמת ויכלו לדבר, כך גם שמואל, שהרי ברור שגם הוא מופיע כרוח נטולת כל חומר. וּכְשֵׁם שאודיסאוס זיהה את הנביא טירסיס הודות לשרביט הזהב שאחז בידו, כך זיהתה בעלת האוב את שמואל הודות למעיל שלבש.
נסיים את דברינו בתיאור הנפלא של הפגישה של אודיסאוס ואימו. כאשר ראה אודיסאוס את אימו געגועיו אליה הציפו את ליבו והוא ביקש לחבקה. אך היא דחתה אותו ואמרה לו את הדברים הבאים, שמוסיפים עוד נדבך להבנת סיפורנו:
חֹוק הוּא לַמֵּתִים וּמִשְׁפָּט לְכָל־בְּנֵי־הָאָדָם גָּוָעוּ:
שׁוּב לֹא יוֹסִיפוּ גִּידֵיהֶם לְחַבֵּר עֲצָמוֹת וּבְשָׂרִים,
…אִם עָזְבָה הָרוּחַ אֶת־בֵּית־הָעֲצָמוֹת הַלְּבָנוֹת (=השלד), תִּפְרַח מִיָּד לָהּ הַנֶּפֶשׁ, תִּתְעוֹפֵף כַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן־לָיְלָה.
מבוקשו של אודיסיאוס עלה בידו, הנביא המת גילה לו מה עליו לעשות כדי להגיע לביתו, ואכן אודיסיאוס חזר לאתיקה והתאחד עם אשתו ועם בנו. וגם מבוקשו של שאול עלה בידו. רוחו המתה של שמואל גילתה לו שביום המחרת הוא ובניו וכל צבאו יצטרפו אליו בעולם המתים .
נסכם בקצרה את מה שאמרנו בפרק זה. החוקרים מסכימים שהתנך צמח מתוך התרבויות הקדומות שהקיפו אותנו, שהאמינו שלרוחות החיות בספירה העליונה יש רצונות משלהן, ושיש בכוח המכשפים שלהם לכפות את רצונם על על אותן רוחות. עוד מוסכם על החוקרים שכותבי ניסו להרחיק את המאגיה מהנבואה. לשיטתם המכשף מייצג את העולם האלילי, ואילו הנביא הוא שליח של אלוהים.
אלא שההפרדה בין המכשף לבין הנביא ובין הנבואה לבין הכישוף, היא במידה רבה ביותר הפרדה מלאכותית. משום שבְּפֹעַל בתנך מצויים עשרות סיפורים שמלמדים על ההשפעה העצומה שהייתה לעולם הכישוף על מי שכתב אותם רק שמעתה מכשף הוא OUT, ואילו נביא IN.
אותה גברת רק שבשינוי אדרת.
ההפרדה בין עולם הכישוף האסור לבין עולם הנבואה המותר יוצא מצב שרבים מסיפורי התנך הם מוזרים, לא מובנים, ולחלוטין לא ברור מה הם עושם בתנך. סיפור ביקורו של שאול אצל בעלת האוב, הוא דוגמה מצוינת לדברינו. מצד אחד התנך אוסר לחלוטין להעלות רוחות מתים לעולם החיים. מהצד השני רוחו המתה של שמואל, שאין ספק שהיה נביא כשר למהדרין, עולה בשמחה מעלה מעלה, רק כדי לנצל את ההזדמנות להשתלח פעם נוספת בשאול – ולא כדי לזעום שעצם העלאתו היא מעשה שדינו הוא מוות – וזה רק הסיפור הראשון בסדרה.
וכאן צריך לומר את הדבר הבא, התנך לא מכיר בהישארות הנפש לאחר מות הגוף. לפי התנך במות הגוף מתה הנשמה ואין לה המשך ללא הגוף. והיות שהנשמה מתה יחד עם הגוף, אין בתנך שכר לצדיקים ולא עונש לרשעים לאחר מותם.
זה צד אחד של המטבע. אלא שלאותה מטבע יש גם צד שני. וכאשר אנחנו לוקחים בחשבון שסיפורים על רוחות מתים רווחו בכל העולם הקדום, ושאגדות חזל יכולות למלא משאיות בסיפורים מסוג זה, ברור לגמרי שסיפור ביקורו הלילי של שאול אצל בעלת האוב, הוא חלק מחבילה תרבותית אחת שסיפרה סיפורים דומים. ואכן בסיפור שסיפרנו יש הרבה מהמשותף עם ביקורו של אודיסאוס בעולם המתים ועם מיתוסים נוספים שרווחו בעולם הקדום, כמו עלילותיהם של גלגמש וידידו אנכידו הבבליים, והאדס האל הממונה על נשמות המתים היווניים.
וסיפורים נוספים מהזן הטוב הזה, מחכים לנו בפרקים הבאים.
