זהו הפרק השלישי והאחרון שחותם תעלומה בלשית שאבדה בתוך בליל הסיפורים המבולגן של ספר מלכים.
בשני הפרקים הקודמים עקבנו אחרי שתי דמויות מרכזיות: עתליה ויהוידע. עתליה בת אחאב מלכה בירושלים בין השנים 842 לפנה"ס ועד שנת 835 לפנה"ס. במהלך שש השנים האלה הכין יהוידע, הכוהן הגדול שעמד בראש בית המקדש הראשון, את המרד במלכה שהסתיים בהוצאתה להורג. לאחר מכן הכתיר יהוידע את הנכד שלה, את יהואש בן השבע למלך יהודה.
אנחנו חזרנו והדגשנו שלמרד, או להפיכה צבאית, שזה בדיוק אותו הדבר, יש מטרה אחת בלבד, והיא להחליף את השלטון. המטרה של מנהיג המרד היא לייסד שושלת מלכים שתישא את שמו. ומרד שמסתיים ברצח הסבתא ובהכתרתו של ילד בן שבע שנים, הוא מרד חסר כל היגיון שמלכתחילה לא מביא כל תמורה למנהיג המרד. זהו מרד שנוסע בכיוון הנגדי לתנועה.
מה שעורר את תשומת ליבנו היה חוסר ההיגיון שבסיפור, כאילו המחבר שתל בו רמזים שאם נלך בעקבותיהם נוכל להפוך את המרד למרד שנוסע בכיוון הנכון של התנועה – וזה בדיוק מה שעשינו.
המסקנה שאליה הגענו בפרק הקודם ושאיתה גם נתקדם, הייתה שהמרד מעולם לא כוון נגד עתליה, כי אם נגד זכותו של יהואש לרשת את כס דוד.
לדברינו מטרתו של יהוידע הייתה לנצל את האסון שפקד את עתליה ולהסיט את המלוכה לעבר זכריה בנו, שנולד לו מיהושבע, שהייתה בתו של המלך יהורם (בעלה של עתליה) ואחותו של אחזיהו, אביו של יהואש. אם כוונתו של יהוידע הייתה להסיט את המלוכה לעבר ענף אחר מבית דוד, כי אז מנקודת מבט היסטורית יש לנו מרד תיקני ומסודר.
אלא שמזימתו של יהוידע כשלה משתי סיבות. האחת היא שבמקום להוציא את יהואש להורג כבר ביום הראשון של המרד, הוא כלא אותו בבית המקדש במשך שש השנים, שבהן ריכז לוחמים בבית המקדש ומסביבו. לו הרג את יהואש בן השנה, כי אז זכריה בנו היה יכול להיחשב יורש לגיטימי לבית דוד. בנוסף הוא היה חוסך בעלות החיילים שהקיפו את המקדש – כדי להילחם במי? בסבתא ?
הטעות השנייה הייתה שיהוידע לא לקח בחשבון את הגוף שנקרא 'עם הארץ', שבתקופת המלוכה היו העילית החברתית שחייתה בירושלים, וְשֶׁבְּאֹפֶן מסורתי עמדו לימין המלכים מבית דוד. היות ש'עם הארץ' היה הגוף היחיד שהיה יכול למנוע מיהוידע לממש את מזימתו, אנחנו מניחים שהם אלה שעמדו לימינה של עתליה עד היום שבו נפלה לידי יהוידע.
לאחר מות עתליה נוצר בירושלים חלל שלטוני, שהרי ברור שיהואש בן השבע היה יכול למלוך על הצעצועים שלו, ולכן העוצרות, או השלטון הזמני ניתן בידי יהוידע שבפועל הפך מלך יהודה. הנחה זו מקבלת חיזוק מכך שלאחר מותו הוא נקבר בקברות מלכי יהודה:
וַיִּזְקַן יְהוֹיָדָע וַיִּשְׂבַּע יָמִים, וַיָּמֹת בֶּן-מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, בְּמוֹתוֹ. וַיִּקְבְּרֻהוּ בְעִיר-דָּוִיד, עִם-הַמְּלָכִים: כִּי-עָשָׂה טוֹבָה בְּיִשְׂרָאֵל, וְעִם הָאֱלֹהִים וּבֵיתוֹ. (דבה"ב כד, טו-טז).
בקברות המלכים נקברו רק המלכים, אם יהוידע נקבר שם הרי שהיה המלך בפועל.
חלפו שנים למן היום שבו נרצחה עתליה ועד היום שבו יהוידע הצדיק ש"עשה טובה בישראל" הלך לבית עולמו. בטווח השנים האלה גידל יהוידע את יהואש, שלמן היום שבו יהושבע חטפה אותו מהארמון והחביאה אותו בבית המקדש, לא היה לו אבא אחר זולתו.
בֶּן-שֶׁבַע שָׁנִים, יֹאָשׁ בְּמָלְכוֹ, וַיַּעַשׂ יוֹאָשׁ הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי יְהוָה, כָּל-יְמֵי, יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן. וַיִּשָּׂא-לוֹ יְהוֹיָדָע, נָשִׁים שְׁתָּיִם; וַיּוֹלֶד, בָּנִים וּבָנוֹת. (דבה"ב כד, ג).
על סמך פסוק מרגש זה ניתן להסיק שיהוידע שהכשיר את יהואש הצעיר לימי המלוכה המצפים לו במעלה הדרך, וויתר על המזימה להסיט את המלוכה לעברו של בנו זכריה. ואכן כאשר הגיע יהואש לבגרות, הוא השיא לו שתי נשים שילדו לו בנים ובנות, והכל פסטורלי. סוף טוב והכל תותים.
אלא ששום דבר כאן לא פסטורלי ולא תותים, שהרי העיניים שלנו כל הזמן מפוקסות על זכריה מה שאומר שהגיעה השעה להזמין אותו לעלות על הבמה.
ספר דבה"ב מספר שזמן קצר לאחר מות יהוידע התרחש בארמון אירוע מוזר, שלנו נראה כרמז נוסף ששתל המחבר הערמומי בסיפורו:
וְאַחֲרֵי מוֹת, יְהוֹיָדָע, בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ (כלומר ליהואש); אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ, אֲלֵיהֶם.
'שרי יהודה' הם שם אחר ל'עם הארץ', זה בדיוק אותו גוף. השתחוות מסמלת קבלת מרות ונאמנות. ומכיוון שעם הארץ תמיד היה נאמן למלכים מבית דוד, מדוע הם באו להשתחוות בפניו?
האם פעולה סמלית זו, שאין דומה לה בתנך, מלמדת שעד לאותו יום הם היו נאמנים לברית שכרת איתם יהוידע מייד לאחר מות עתליה?
אך חשובה בהרבה היא השאלה מה היה הדבר שאמרו ליהואש? מה היה הדבר שאליו שמע המלך?
לי יש מנטרה שעליה אני תמיד חוזרת, שלפיה היסטוריה (כמו ספרי מתח) צריך ללמוד מהסוף אל ההתחלה. שכן ברגע שאנחנו יודעים כיצד הסתיים האירוע שאחריו אנחנו מתחקים, ניתן לשחזר את המהלכים שהובילו אליו – וְכָךְ גם עתה. לפי התוצאה, אנחנו יכולים להציע את ההשערה שלנו לדברים שלחשו אנשי עם הארץ באוזנו של יהואש, ושלהם הוא נשמע.
לפי המסופר בספר דבה"ב לאחר מות יהוידע, הפך זכריה בנו נביא והחל נואם ומטיף מוסר לאנשי ירושלים שעד כה היו נאמנים לאביו, והתוצאה לא איחרה להגיע. יהואש הורה לאנשיו להוציא להורג את "הנביא" (שכנראה היה נביא כמו שאבא שלו היה כוהן …) – ועכשיו חשוב לשים לב למילים שבהן נאמרים הדברים:
וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו (על זכריה) וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ, בַּחֲצַר, בֵּית יְהוָה. וְלֹא-זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ, הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ, וַיַּהֲרֹג, אֶת-בְּנוֹ. דבה"ב כד, כא-כב).
הפסוק שקראנו הוא מופרך לחלוטין ובלתי אפשרי! קשר הוא מרד. וכבר אמרנו אלף פעמים שהמטרה של מנהיג המרד היא להחליף בכוח הזרוע את המלך. אבל יהואש היה המלך. אז איך היה יכול "לקשור", או למרוד בזכריה??? זה לא הגיוני!
אבל אם יהואש כן קשר נגד זכריה וציווה להרוג אותו, אז אולי עלינו על רמז נוסף ששתל המחבר בסיפורו? רמז שאומר שיהוידע מעולם לא וויתר על השאיפה שבנו יתפוס את השלטון בירושלים?
במילים אחרות, האם יתכן שיהוידע, שהיה האיש החזק ביותר בירושלים, סלל בפני בנו את הדרך למלוכה? האם יתכן שמתחת לפני השטח הכשיר יהוידע נאמנים שהכירו בזכריה כמלך?
אם התשובה חיובית אזי עד כמה שההשערה הזו נשמעת הזויה, היא מסבירה את ההשתחוות של עם הארץ בפני יהואש, השתחוות שמסמלת לאיזה צד הם היו נאמנים. היא מסבירה את הדברים שלחשו באוזניו שלהם הקשיב המלך : אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ, אֲלֵיהֶם, כמזהירים אותו מפני זכריה, או מפני אנשיו. אם ההשערה הזו נכונה, אזי יש לנו הסבר הגיוני להוצאתו להורג.
הדברים: וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו (על זכריה) וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ, מלמדים שלאחר מות יהוידע המאבק הסמוי על כס המלוכה פרץ לעין כל. הם מלמדים דבר נוסף, והוא שגם מתוך הקבר הוסיפה ידו האוחזת בחרב של יהוידע להפיל חללים ממשפחת המלך.
נבדוק את ההשערה שהעלנו:
זמן כלשהו לאחר מות זכריה נתקף יהואש במחלה קשה. כל מודל היסטורי מאשר שמלך חולה הוא מלך חלש, שחולשתו יוצאת תנאים אידיאליים להפיכה צבאית ולהחלפת המשטר – ומה שנכון תמיד, נכון גם עכשיו. ואכן שני מתנקשים נכנסים עכשיו לסיפורנו: יהוזבד ויוזכר. וכך אומר מחבר ספר דבה"ב:
וּבְלֶכְתָּם מִמֶּנּוּ, כִּי-עָזְבוּ אֹתוֹ בְּמַחֲלֻיִים רַבִּים (לא משנה מי עזב את יהואש. מה שמשנה הוא מי נכנס), הִתְקַשְּׁרוּ עָלָיו עֲבָדָיו בִּדְמֵי בְּנֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן, וַיַּהַרְגֻהוּ עַל-מִטָּתוֹ וַיָּמֹת; וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּעִיר דָּוִיד, וְלֹא קְבָרֻהוּ בְּקִבְרוֹת הַמְּלָכִים (אנחנו זוכרים שיהוידע כן נקבר בקברות המלכים.)….. וַיִּמְלֹךְ אֲמַצְיָהוּ בְנוֹ, תַּחְתָּיו. דבה"ב כד, כה-כז . לפי ספר מלכים יהואש כן נקבר בקברות המלכים (יב, כא-כב).
את הפסוק : הִתְקַשְּׁרוּ עָלָיו עֲבָדָיו בִּדְמֵי בְּנֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן, יש לתרגם לעברית נורמאלית.
תחילה נתרגם את המילה 'עבד'. הִתְקַשְּׁרוּ עָלָיו עֲבָדָיו. הגרסה שבספר מלכים כתוב: וַיָּקֻמוּ עֲבָדָיו, וַיִּקְשְׁרוּ-קָשֶׁר. קשר נגד יהואש, כמובן.
הביטוי 'עבד' בזיקה לאלוהים חוזר פעמים רבות בתנך, כביטוי של הוקרה על שום נאמנות העבד לאלוהים. אברהם, משה, יהושע ודוד נקראו עבדים לאלוהים, שכן הם האמינו ועבדו אך ורק בו. "עבד" בזיקה למלך, הוא האיש הנאמן למלך. 'עבדי המלך' היו לוחמים. הם היו שומרי ראשו של המלך שנמצאו בקרבה מיידית אליו.
העובדה שיהוזבד ויוזכר חיסלו את יהואש על מיטת חוליו, תומכת בהשערה שלפיה בתוך הארמון, בלב מעגל 'עבדי המלך' הנאמנים לו ביותר, נמצאו בוגדים שהיו נאמנים לזכריה.
לכאורה, הדברים [ו] הִתְקַשְּׁרוּ עָלָיו עֲבָדָיו בִּדְמֵי בְּנֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן, נתפסים כנקמה ביהואש על שחיסל את זכריה. אלא שזו פרשנות שגויה. בפעם המיליון, קשר הוא מרד, ולכן לא יתכן שהמתנקשים פעלו בשם עצמם, ולא בשליחותו של יורש של זכריה, שניצל את חוליו שהמלך כדי לחולל הפיכה צבאית שבסופה הוא יעלה לשלטון. ברור שהמתנקשים פעלו בשליחותו של מישהו.
וּלְמִי שנדמה שהדברים שאמרנו הם מסכת תככים ערמומית שאותה רקחנו במוחנו, נזכיר את המנטרה האומרת שהיסטוריה צריך ללמוד מהסוף להתחלה.
יהואש מת ובנו אמציה עלה למלוכה בשנת 805 לפנה"ס, מה שאומר שחלפו כ-40 שנה מאז פרוץ המרד בעתליה. וכך אומר ספר מלכים:
בֶּן-עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה, הָיָה בְמָלְכוֹ…. וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר חָזְקָה הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ וַיַּךְ, אֶת-עֲבָדָיו, הַמַּכִּים, אֶת-הַמֶּלֶךְ אָבִיו. (כלומר את יהוזבד ויוזכר שרצחו את יהואש) . וְאֶת-בְּנֵי הַמַּכִּים, לֹא הֵמִית. (מל"ב יב, ו)
הדברים ברורים. אמציה ידע שבתוך הארמון ובין עבדיו (עבדי המלך) הקרובים לו ביותר, ישנם בוגדים שממתינים לשעת הכושר להתנקש בחייו. ולכן, כחלק מביסוס המלוכה, הוא חיסל אותם.
לרוע מזלו אמציה חזר על אותה טעות שעשה יהוידע עשרות שנים קודם כאשר השאיר את יהואש בחיים. לרוע מזלו אמציה לא קרא את הספר 'הנסיך הקטן' שכתב אנטואן סנט אכזופרי, ולא שמע את אזהרת הנסיך שהתריע שיש לעקור את השתילים של עץ הבאובב ברגע שמזהים אותם. משום שאם מאחרים לעשות כן, שורשיהם חודרים דרך מעבה האדמה עד שהפלנטה מתבקעת. ואמציה שהסתפק בכך שהוציא להורג את רוצחי אביו ולא את בניהם, הותיר בחיים את שתילי הבאובב, ונפל בידם. ועוד ציטוט קצר ומקוצר:
וַיְחִי אֲמַצְיָהוּ בֶן-יוֹאָשׁ, מֶלֶךְ יְהוּדָה…. וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו קֶשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם, וַיָּנָס לָכִישָׁה; וַיִּשְׁלְחוּ אַחֲרָיו לָכִישָׁה וַיְמִתֻהוּ שָׁם. וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ, עַל-הַסּוּסִים; וַיִּקָּבֵר בִּירוּשָׁלִַם עִם-אֲבֹתָיו, בְּעִיר דָּוִד. וַיִּקְחוּ כָּל-עַם יְהוּדָה אֶת-עֲזַרְיָה (=עוזיהו) …. וַיַּמְלִכוּ אֹתוֹ, תַּחַת אָבִיו אֲמַצְיָהוּ. (מל"ב יד יז-כא).
"עם יהודה" שהמליך את עזריה בן אמציה, היה כמובן 'עם הארץ' שדאג פעם נוספת שהמלוכה תישמר בידי שושלת המלכים הלגיטימית מבית דוד.
עוזיהו עלה למלוכה בסביבות שנת 790 לפנה"ס, שהם ארבעה דורות לאחר שסבתא עתליה נרצחה, ושלושה דורות לאחר שנרצח סבא אחזיהו, ושני דורות לאחר שסבא יהואש נרצח ודור אחד לאחר שיד המתנקשים השיגה גם את אבא אמציה.
עוזיהו מלך 52 שנה, והשבח לאל שבניגוד לאבותיו הוא הלך לעולמו בדרך הטבע. עוזיהו היה מלך גדול וחזק שבנה ערים ויצא למלחמות רבות וניצח בהן. ובכל זאת שמו נקשר באופן מטריד לבית המקדש.
לפי ספר דבה"ב עוזיהו גורש בבושת פנים מבית המקדש על-ידי הכהן הגדול שהיה מלווה בשמונים כהנים "בני חיל" (כו טז-כ). כוהן גדול שמלווה ב-80 לוחמים שמגרש בבושת פנים את המלך מהמקדש??? זה דבר מוזר מאד, אלא אם אנחנו זוכרים שארבעה דורות קודם לכן הכניס יהוידע צבא לתוך המקדש. ועוד פחות מוזר אם לוקחים בחשבון את מסכת החיסולים שאחריה אנחנו עוקבים.
ושוב חלפו שנים רבות. דורות של מלכים באו והלכו, ובדיוק 100 שנים לאחר זמנו של עוזיהו עלה למלוכה מלך בשם אמון, שאף אחד לא זוכר את שמו. וגם אמון הצטרף למעגל הדמים של אבותיו, וגם הפעם עם הארץ דאג שהמלוכה תגיע לידי היורש הנכון.
"בֶּן-עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, אָמוֹן בְּמָלְכוֹ, וּשְׁתַּיִם שָׁנִים, מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם … וַיִּקְשְׁרוּ עַבְדֵי-אָמוֹן, עָלָיו; וַיָּמִיתוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ, בְּבֵיתוֹ; וַיַּךְ, עַם-הָאָרֶץ, אֵת כָּל-הַקֹּשְׁרִים, עַל-הַמֶּלֶךְ אָמוֹן; וַיַּמְלִיכוּ עַם-הָאָרֶץ אֶת-יֹאשִׁיָּהוּ בְנוֹ, תַּחְתָּיו" (מל"ב כא 24-19).
בדומה ליהואש ולאמציה שנרצחו בביתם על ידי עבדיהם, כך עלה בגורלו של אמון. וגם הפעם עם הארץ שלפני שנים רבות עמד לימינה של עתליה, ושלדברינו סייע לה לטהר את הארמון מבוגדים, היכה את הרוצחים ודאג שיאשיהו בן אמון יעלה למלוכה. .
נסגור בקצרה את הדברים שאמרנו בשלושת הפרקים האחרונים. לאחר מכן נצא לטהר את שמה הטוב של עתליה. ולאחר מכן אחרוג ממנהגי ואספר למאזינים שלנו סיפור אישי, על רומן ארוך ימים שאני מנהלת עם עתליה.
בפרק הראשון אמרנו שספר מלכים הוא בליל של סיפורים ותאריכים ועניינים שנכנסים אלה באלה, והדברים האלה נכונים גם לגבי ספר דברי הימים שחוזר במילים שלו על רבים מהסיפורים שמצויים בספר מלכים, ומוסיף להם פרטים נוספים שרווחו במסורות מוכרות בישראל.
העריכה המבולגנת של הספרים האלה, שבתוכם משולבים גם סיפורי המלחמות שאליהן יצאו המלכים, העלימה את העובדה שהסופר או מי שהיה העורך האחרון של הסיפור, שתל בתוכו רצף רציחות שבאו בזה אחר זה.
אנחנו בודדנו את מסכת הרציחות מהאירועים שהתרחשו ברקע, דבר שאפשר לנו להבחין שלפנינו דפוס קבוע שחוזר על עצמו.
המתנקשים באו תמיד מבין 'עבדי המלך', ללמדנו שבחוג הקרוב ביותר למלך פעלו בוגדים שהיו נאמנים לדמות מסתורית, אך חזקה, שהפעילה אותם. 'עם הארץ' עמד לימין המלכים, וכאשר היה צורך הוא נלחם בעבדי המלך והרג בהם. עובדה זו מלמדת על תסיסה ואי שקט בתוך הארמון גופו.
עם כל הזהירות המתחייבת ממסקנה המבוססת על רצף אירועים, ההנחה שלנו ש"המישהו האחר", היד המסתורית שטלטלה פעם אחר פעם את משפחת המלוכה, הייתה ידו הארוכה של יהוידע, שמזימתו להסיט את המלוכה לעבר השושלת שלו, נמשכה דורות רבים לאחר מותו.
ולמרות שהתנך בשום אופן לא אומר שיהוידע הקים שושלת מתחרה שחתרה, פעם בגלוי ופעם בסתר, נגד שושלת מלכי יהודה, זו אפשרות קיימת. וכאשר נגיע לסיפור האישי שאותו אני מבקשת לספר נחזק את המסקנה הזו, אבל קודם לכן נצא לטהר את שמה של אישה מיוחדת, של עתליה .
עתליה
הפסוק: וַעֲתַלְיָה אֵם אֲחַזְיָהוּ, רָאֲתָה כִּי מֵת בְּנָהּ; וַתָּקָם, וַתְּאַבֵּד, אֵת, כָּל-זֶרַע הַמַּמְלָכָה התפרש במסורת היהודית כאומר שלאחר מות אחזיהו, עתליה השתגעה ויצאה למסע הרג בארמון במטרה לחסל את כל הנותרים מבית דוד, ובהם גם את יהואש הקטן. ועל הטוב הזה מוסיף הפסוק: כִּי עֲתַלְיָהוּ הַמִּרְשַׁעַת, בָּנֶיהָ פָרְצוּ אֶת-בֵּית הָאֱלֹהִים; וְגַם כָּל-קָדְשֵׁי בֵית-יְהוָה, עָשׂוּ לַבְּעָלִים. (דבה"ב כד, ו).
המחשה לכוחה של מסורת לקנות אחיזה בתודעה ולהפוך אותה לאמת מוחלטת, אנחנו מוצאים בדבריו של ההיסטוריון, יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס), שחי כ-900 שנה לאחר זמנה של עתליה. בן מתתיהו כתב שכאשר שמעה עתליה על מות בנה ובני משפחתה: "היא נתנה דעתה שלא ישאר איש לבית דוד ויושמד כל זרעו ולא יקום עוד אף מלך אחד ממנו, וכאשר זממה כן עשתה" (קד' 9: 141-140).
ברור שהמסורת שלפיה עתליה פרצה לבית המקדש היא בלתי אפשרית לחלוטין, שהרי יהוידע שלט עליו. ובכל אופן יש להסביר מהיכן צמחה המסורת שלפיה עתליה היא מרשעת בת רשע ובת מרשעת.
חוקרי התנך שלרוב לא מסכימים על שום דבר ועל שום עניין, מסכימים שהתנך ברובו המכריע נכתב ע"י סופרים משבט יהודה, הוא השבט של דוד – ועל השאלה מי ומתי ולמה נכתב התנך דיברנו בהרחבה בפרקים 45-46.
ומכיוון שכותבי התנך היו בני שבט יהודה, הם הועידו את המלוכה בישראל למלך הגדול שלהם (ושלי…) – לדוד. לשיטתם, אלוהים העניק עד עולם את המלוכה לדוד ולצאצאיו והדברים כתובים במילים מפורשות בספר שמ"ב ז ובספר מל"א, ב. וכמובן שהמשיח ,גם הוא יבוא מבית דוד (יש' יא, א-ה).
למן היום שבו הממלכה המאוחדת שהקים דוד התפרקה לשתי ממלכות, לממלכת יהודה ולממלכת ישראל, כל המלכים שמלכו על ממלכת ישראל לא היו צאצאים לבית דוד. ולכן, לפי התיאולוגיה של התנך, הם נחשבו חוטאים גמורים. פושעים שמרדו בקביעה האלוהית שהמלוכה בישראל נועדה אך ורק לשושלת המלכים מבית דוד. וּכְדֵי להוסיף חטא על פשע, שתי הממלכות נלחמו זו בזו והקיזו זו את דמה של זו.
בפרק הראשון של סדרה זו שאלנו איך קרה שעתליה בת אחאב מלך ישראל, עלתה על כס דוד שבירושלים. כדי לענות על שאלה זו, הלכנו כ-150 שנה אחורנית לימי מלכותו של דוד, ובהמשך לימי מלכותו של שלמה. ואמרנו שמי שעשה סוף למלחמת האחים שנמשכה כ-150 שנה, היו שני מלכים גדולים: עמרי מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה. כחלק מברית השלום שכרתו המלכים, השיא יהושפט את בנו יהורם לעתליה בת אחאב, שהיה בנו ויורשו של עמרי.
אחאב ראוי שנקדיש לו סדרה מיוחדת. כרגע נסתפק בכך שהתנך מתאר אותו בשתי צורות שונות וּמְנֻגָּדוֹת זוֹ לְזוֹ.
מצד אחד אחאב מתואר כמלך ענק, הגון וישר. הוא מתואר כלוחם אמיץ שהביא הישגים כלכליים מרשימים ביותר לממלכת ישראל. וחיזוק לכך אנחנו מוצאים גם ממקורות חוץ מקראיים שמתייחסים אליו בכבוד גדול.
מצד שני התנך רואה באחאב את גדול המלכים הפושעים שהיו לישראל. סמרטוט שנכנע לגחמותיה של איזבל אשתו, שהיה שנוא נפשו של אליהו, ושעליו נאמר "הרצחת וגם ירשת".
בפרק הראשון של הסדרה דיברנו על כך שהתנך רואה בחיוב גדול את ברית השלום שכרתו יהושפט ועמרי. התנך רואה בחיוב גדול את שיתוף הפעולה בין שני בתי המלוכה במלחמה נגד ארם. יחד עם זאת הוא רואה בשלילה גמורה שכחלק מהברית, המלכים השיאו את ילדיהם זה לזו.
במילים פשוטות, היחס השלילי של כותבי התנך לעתליה, הוא משום שהייתה בת
הפושע האולטימטיבי. מבחינתם היא השתייכה לממלכה שמרדה בשושלת המלכים מבית דוד. בתכלס, דמותה האמיתית כלל לא משנה, משום שגם אם עתליה הייתה אישה נפלאה וצדיקה גמורה, וגם אם הייתה זוכה בפרס נובל לשלום, די בכך שהייתה בת אחאב כדי שכותבי התנך ישחירו את דמותה.
אחת המנטרות שעליהן חזרנו פעם אחר פעם הייתה שהמחבר הערמומי של הסיפור, או העורך האחרון שחתם עליו, שתל בתוכו רמזים שאומרים שיהוידע מעולם לא מרד בעתליה, כי אם ביהואש. ומסכת הרציחות שאחריה עקבנו בפרק זה, תומכת בהנחה זו.
ואם המחבר ידע שעתליה לא פלשה למקדש וְשֶׁבֶּאֱמֶת מגיע לה פרס נובל לשלום, מדוע סיפר שפלשה לבית המקדש והכניסה לתוכו את הצלמים, או האלילים שבהם כביכול האמינה?
לדברינו, המחבר לא היה יכול לצאת נגד המסורת שחייבה אותו להשחיר את דמותה.
יחד עם זאת הוא היה איש הגון ששתל בספרו רמזים שמטהרים את דמותה ושוללים את האפשרות שביקשה להמית את יהואש, או שפלשה לבית המקדש. הוא שתל מספיק רמזים שמלמדים שעתליה ו'עם הארץ' הגנו על יהואש מפני הכוחות העוינים שפעלו בתוך הארמון, ובראשם דודה יהושבע הנחמדה, שילדה ליהוידע בן בשם זכריה.
העובדה שהרמזים ששתל לא נעצרים עם הוצאתה להורג של עתליה, אלא נמשכים לדורות הבאים, אל אותה יד מסתורית שחיסלה מלכים נוספים מבית דוד.
ועכשיו, אחרי שטיהרנו את שמה של עתליה, אני אפר את הכלל האומר שאני לעולם לא מכניסה לפודקאסט סיפורים אישיים ואספר על הרומן שלי ושל עתליה. שהרי בשביל מה יש כללים אם לא כדי להפר אותם???
סיפור אישי
את שלושת הפרקים ששידרנו כאן כתבתי לפני יותר מ-20 שנה כמאמר אקדמי מסודר, עם ביבליוגרפיה שמגיעה עד הירח ובחזרה. בלי מילים כמו סבבה ובלי לחלק מחמאות לרמזים שכביכול שתל המחבר הערמומי בסיפורו.
מה שמשך את תשומת ליבי היה מה שאמרנו כאן: חוסר ההיגיון שבכל סיפור המרד שבראשו עמד יהוידע.
המסקנה החשובה ביותר של המאמר הייתה שבימי דוד ושלמה, דהיינו בסביבות שנת 970 לפנה"ס, קמו בירושלים שלוש שושלות. חשוב להדגיש שאנחנו מדברים על יהודה ולא על ממלכת ישראל
זו שייסד דוד, שנמשכה כ-400 שנה, עד חורבן בית המקדש הראשון והגלות לבבל. לשושלת זו לא היה המשך בימי בית המקדש השני.
את השושלת השנייה שנמשכה כ-800 שנה ייסד צדוק שפעל לצידם של דוד ושל שלמה. ואכן צאצאי הכוהנים מבית צדוק שעמדו בראש בית המקדש הראשון, חזרו לישראל בימי שיבת ציון מגלות בבל. לפי ספרי עזרא ונחמיה וחגי, הם עמדו בראש בית המקדש השני.
השושלת השלישית שמתייחסת לבניהו בן יהוידע, שגם הוא פעל בימי דוד ושלמה, היא כמובן המעניינת מבין שלוש השושלות.
עכשיו אנחנו מגיעים ללב העניין:
בימי בית המקדש הראשון, ועד החורבן והגלות, המלכים מבית דוד עמדו בראש החברה ביהודה. אך המצב הזה השתנה בימי בית המקדש השני, שבה היינו ארץ כבושה והמלכים ששלטו בארץ היו מלכי האימפריות הכובשות. יחד עם זאת, החברה הישראלית נהנתה מאוטונומיה דתית וחברתית. ואם בעבר מלכי בית דוד עמדו בראש החברה, הרי שעתה היו אלה הכוהנים המושחתים מבית צדוק. הכוהנים נהנו מעוצמה כלכלית וּפוֹלִיטִית שהעניקו להם המלכים הכובשים, עוצמה שלא היה להם בימי בית המקדש הראשון, כאשר בראש העם עמדו מלכים מבית דוד.
כוחם של הכוהנים מבית צדוק עמד להם עד ימיו של מתתיהו החשמונאי וחמשת בניו. מרד החשמונאים, או המקבים, פרץ בשנת 167 לפנה"ס והסתיים בשנת 160 לפנה"ס. ומאז ועד היום, מדי שנה בשנה אנחנו חוגגים את חג החנוכה ושרים "באנו חושך לגרש", ומספרים שהיוונים היו בני החושך שאותם גירשו החשמונאים – וזה לא נכון. החושך שאותו גירשו החשמונאים מבית המקדש ומירושלים היו הכוהנים מבית צדוק. אחדים מהם נמלטו לקומראן וייסדו את הכת שחייתה שם יותר מ-200 שנה, שאנשיה כתבו את המגילות "הגנוזות" – וגם לסיפורה של הכת הקדשנו סדרה שלמה.
מכל מקום, החשמונאים השתלטו על בית המקדש ובמהלך השנים הבאות הפכו כוהנים גדולים, והקימו את ממלכת החשמונאים שהחזיקה מעמד בערך 80 שנה, עד שהרומאים עשו להם סוף. במילים אחרות, במשך כמה עשרות שנים מלכי בית חשמונאי החזיקו בשני כתרים. כתר הכהונה הגדולה וכתר המלוכה – וגם תופעה מוזרה וחסרת תקדים זו משכה את תשומת ליבי.
השאלה הגדולה שבה התמקד אותו מאמר הייתה: מתוקף איזו סמכות מלכי בית חשמונאי החזיקו בשני כתרים?
לפי התנך, וכך היה מקובל בכל העולם הקדום, המלכים שלטו על בני עמם מתוקף הסמכות שנתנו להם האלים, או אלוהים. אותו הדבר גם לגבי המנהיגות הדתית, ודי שנזכיר את משה ואת אהרון שלפי התנך אלוהים מינה אותם לעמוד בראש העם. גם היום המנהיגות היהודית לדורותיה, נתפסת בעיני מאמיניה כמייצגת את אלוהים. האפיפיור הוא כמובן נציגו של ישו עלי אדמות.
במילים אחרות, מתוקף איזו סמכות החזיקו בני חשמונאי בכתר הכהונה הגדולה, ובהמשך גם בכתר המלוכה, הייתה השאלה המרכזית שעמדה בלב אותו מאמד.
כדי שהחברה הישראלית תקבל אותם כשליטים חוקיים, היה עליהם להוכיח שהם מחזיקים בטאבו מסמך שעליו מתנוססת החתימה של אלוהים. חתימה שמוכיחה שאלוהים העניק להם זכות להחזיק בשני הכתרים – והטאבו הזה הן רשימות גנאולוגיות. וזה המקום לומר שרשימה גנאולוגית של עשרות דורות שחיו למן ימי הבריאה פותחת את התנך, ושבספרי עזרא ונחמיה ובספרי דברי הימים מצויות רשימות גנאולוגיות שמזכירות מאות שמות של אישים שחזרו לישראל מגלות בבל, שמשתרעות על עשרות פרקים ארוכים ומשעממים עד מוות.
לרשימות גנאולוגיות יש תכלית אחת: להוכיח זכויות כאלו ואחרות. לבית המלוכה הבריטי יש רשימה שנמתחת כאלף שנים אחורנית, שמעניקה לצ'ארלס את הזכות למלוכה, ושלאחריו יבוא וויליאם, ולאחריו ג'ורג'י הקטן.
בין החוקרים קיימת הסכמה גורפת, שמרבית הרשימות הגנאולוגיות מפוברקות מתחילתן ועד סופן, שכן מטרתן היא להעניק זכויות כאלו או אחרות למי שכתב אותן. זו יכולה להיות זכות לרשת בית, או כסף. וכמובן שהזכות לשאת בכתר המלוכה והכהונה היא החשובה ביותר.
חיטוט ברשימות שמתייחסות אך ורק לשמות האנשים שחזרו לירושלים מגלות בבל, מגלה שכוהנים מבית צדוק חזרו מהגלות ולכן יש להם זכות מלידה שנמשכת למן זמנם של דוד ושלמה להחזיק בכתר הכהונה הגדולה.
אבל הרשימות האלה מזכירות פעם אחר פעם משפחה נוספת, שגם צאצאיה חזרו מגלות בבל – והיא משפחתו של יהוידע מיודענו
וכאן, איך לא, הדברים הולכים ומסתבכים.
הרשימות הגנאולוגיות שמתייחסות לשבים מהגלות הועלו על הכתב בסביבות שנת 300 לפנה"ס. וברשימות הללו, וכן גם בספרי עזרא ונחמיה, מוזכרים כוהנים שנקראו יוידע, ידוע, וידעיה, שנגזרים מהשם יהוידע. זה בדיוק אותו שם. והכוהנים האלה שלא היו מבני צדוק, פעלו בימי בית המקדש השני.
ומכאן עלתה השאלה שעמדה בלב המאמר שעליו אני מספרת: האם יתכן שיהוידע מיודענו היה נצר של השושלת שייסד בניהו בן יהוידע שחי בימי דוד ושלמה?
האם יהוידע מיודענו שחתר תחת יהואש, היה חוליה באותה שושלת? האם יתכן שכפי שיהוידע ניסה להשתלט על המלוכה שהייתה מרכז הכוח החברתי בימי בית המקדש הראשון, כך צאצאיו ניסו להשתלט על הכהונה הגדולה בימי בית המקדש השני?
האם יתכן שכוהנים גדולים שנקראו ידעיה, ידוע, או יוידע היו צאצאים של יהוידע, חתרו תחת הכוהנים מבית צדוק, שעמדו בראש החברה הישראלית בימי בית המקדש השני?
שאלה מטומטמת וחסרת בסיס???
אז זהו שלא.
הרשימות הגנאולוגיות שבספר דבה"א שמספרות על יהוידע מיודענו ועל בניהו בן יהוידע אומרות את הדבר הבא:
וִיהוֹיָדָע, הַנָּגִיד לְאַהֲרן…. וְצָדוֹק נַעַר, גִּבּוֹר חָיִל (יב 28-27). ובהמשך נאמר: שַׂר הַצָּבָא הַשְּׁלִישִׁי בְּנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן רֹאשׁ; ( דבה"א כז 5).
מישהו התבלבל??
יהוידע היה צאצא של אהרון, אחיו של משה וראשון הכוהנים? ואילו צדוק המסכן היה בסה"כ לוחם פשוט?
ברור שההשתדכות לאהרון הכוהן שהיא מפוברקת מתחילתה ועד סופה, נועדה לשרת רק את בני השושלת של יהוידע, ולהעניק להם זכות מלידה, שנמשכת למן ימי יציאת מצרים להחזיק בכהונה הגדולה. שכן הציטוט שקראנו הועלה על הכתב בימי בית המקדש השני, שבה הכהונה הגדולה הייתה המשרה הרמה בישראל. אין ספק שמטרת הרשימה היא לשלול את זכותם של בני צדוק להחזיק במשרה זו.
אלא שכאן הדברים לא נעצרו.
ההתגלגלות בעקבות הרשימות שמתייחסות למשפחת יהוידע מגלה שאחד הענפים של משפחה מהוללת זו הייתה משפחה בשם יהויריב – והפלא ופלא מתתיהו ובניו השתייכו לבית יהויריב. (נח' יא 11-10;יב 8-7) ; דבה"א ט 11-10. ר' בנוסף: דבה"א כד 7; נח' יא 5; יב 22-9)
במילים פשוטות, המלכים והכוהנים מבית חשמונאי יכלו להשתמש ברשימות הגנאולוגיות כדי להוכיח שיש להם זכות מלידה, מאז ימי יציאת מצרים להחזיק בכתר הכהונה, ומאז ימיה של דודה יהושבע להחזיק בכתר המלוכה.
חשוב להדגיש אין לנו שום הוכחה שעשו כן, אבל הרשימות האלה היו קיימות בזמנם. הם היו קיימות בזמן שבו האוכלוסייה בישראל נכנסה להלך רוח משיחי, ואז הן היו הכי הכי נחוצות. הם היו נסח הטאבו שבמנהל מקרקעי ישראל שעליו היה חתום אלוהים, שעל בסיסו הם יכלו לתבוע לעצמם את הזכות להחזיק בשני הכתרים. ולכן גם ללא הוכחה ההיגיון נותן שהם השתמשו ברשימות האלה.
ורק עוד מילה אחת שמתייחסת לאנשי הכת שחיו בקומראן. השם צדוק, כוהן הצדק והאמת מופיע עשרות פעמים במגילות, אך המגילות מדברות גם על הכוהן רשע ומקולל, שכל החוקרים מסכימים שהיה זה אחד ממלכי חשמונאי. כנראה יונתן.
ועכשיו שוד ושבר, למרות שהמאמר היה כתוב לפי כל כללי הכתיבה האקדמית, עם הוכחות שעוקבות בצורה מסודרת אחרי הרשימות הגנאולוגיות והאיזכורים הרלוונטיים, הוא נפסל לפרסום בתואנה צודקת לחלוטין שהוא תיאורטי מדי. אלא שתיאוריות הן הלב של המחקר האקדמי, הן המנוע שמניע את גלגלי המחקר. ואם המתודה המחקרית היא שיטתית ומוכחת צריך לפרסם אותו, למרות שבאמת מדובר במאמר שהוא אשכרה תיאורטי.
בכל אופן המאמר נפסל, ומכיוון שהתעצלתי לשלוח אותו לכתב עת אחר או לתרגם אותו לאנגלית, הוא נכנס לתרדמת עמוקה ושכב יותר מ-20 שנה כאבן שאין לה הופכין במחשב של חבר שלי בשם עמיקם, שאת דעתו האקדמית והמחקרית אני מאד מעריכה.
ומאז, בערך אחת לשנה, עמיקם נזעק ומאיים עלי שאם לא אשלח את המאמר פעם נוספת לפרסום, הוא יפרסם אותו בשמי גם ללא הסכמתי.
20 שנה הצלחתי לעמוד בפרץ האיומים ולהבטיח הבטחות שממילא לא התכוונתי לקיים. ואז באחד הימים אמרתי לו שאני לא זוכרת היכן החבאתי את המאמר ושישלח לי את העותק שקבור במחשב שלו. ברור שזה היה שקר, כי אני ייקית שיודעת היטב היכן מונחות העבודות שלי.
בכל אופן, במרחק של יותר מ- 20 שנה קראתי את המאמר בשנית – ועמיקם צדק: יש כאן סיפור מרתק שחייבים לספר אותו, וישנה מלכה שבחלוף 3,000 שנה הגיע הזמן לטהר את שמה.
מי שרוצה לקרוא מאמר ארוך ומתיש, מוזמן לבלוע גלולה נגד שעמום ולהיכנס לאתר של הפודקאסט שלנו. המאמר נמצא כאן.
