החלק השני בסדרה המוקדשת לתעלומה בלשית שחגגה כמעט 3,000 ימי הולדת, שהלכה לאיבוד בתוך בליל הסיפורים המבולגן של ספר מלכים. תעלומה שנקברה עמוק-עמוק מתחת ערמות האבק שהצטברו מעליה.
בפרק הקודם סיפקנו את הרקע ההיסטורי לכך שבשנת 842 לפנה"ס עלתה עתליה בת אחאב מלך ישראל על כס המלוכה בירושלים. אמרנו שכלל נשים בעולם הקדום לא עלו למלוכה, ושבמקרה שיש אישה מולכת, או עוצרת המלוכה, ברור שהתרחשה קטסטרופה שלטונית.
קטסטרופה יכולה להיות אם המלך מת במפתיע ובנו, יורש העצר, עדיין צעיר מדי מכדי לעלות לשלטון. במקרה שכזה הקרוב ביותר לילד יעצור, או יחזיק את השלטון בידיו עד שהילד יגדל ויוכל לתפוס את מקומו של אביו המת. והפרק הקודם אכן הוקדש לקטסטרופה, לשואה, שפקדה את בית המלוכה בירושלים לאחר שיהוא, שעמד בראש הפיכה צבאית בממלכת ישראל, הוציא להורג את כל בית אחאב, הוא הבית שממנו באה עתליה.
בצירוף מקרים אומלל וטרגי, אחזיהו בן עתליה, שהיה בסה"כ בן 22, אולי 23, נקלע להפיכה הצבאית ויהוא רצח גם אותו ואת הפמלייא שליוותה אותו.
במציאות, ביום אחד, במחי יד אכזרית אחת, כל בני משפחתה של עתליה נרצחו, וכל מי שנותר לה היה נכד בן שנה, הוא יהואש בן אחזיהו. יהואש הַפָּעוֹט היה יורש העצר לשושלת המלכים שהקים דוד כ-150 שנה קודם לכן. ועתליה הייתה אמורה לעצור את המלוכה בידה, עד שיהואש יגיע לגיל שבו יוכל לתפוס את מקומו של אחזיהו ולעלות על כס המלוכה בירושלים – אך גם המטרה הזו נגדעה באכזריות.
שכן בשנה שבה נרצח אחזיהו, וְשֵׁבָּהּ הפכה עתליה עוצרת המלוכה, פרץ מרד נוסף – והפעם בירושלים ובתוך הארמון גופו. מרד שבראשו עמד כוהן בשם יהוידע
פרק יא שבספר מל"ב מתאר את ימי עלייתה למלוכה של עתליה. נקרא את הפסוקים המתארים את השתלשלות הענייניים החשובים לנו:
וַעֲתַלְיָה אֵם אֲחַזְיָהוּ, רָאֲתָה כִּי מֵת בְּנָהּ; וַתָּקָם, וַתְּאַבֵּד, אֵת, כָּל-זֶרַע הַמַּמְלָכָה … וַעֲתַלְיָה, מֹלֶכֶת עַל-הָאָרֶץ.
במרוצת הדורות הפסוק שאומר שעתליה "איבדה את כל זרע הממלכה" התפרש כאילו לאחר מות בנה היא השתגעה ורצחה את הנותרים מבני משפחת המלך זולת יהואש, שאותו ידה האוחזת במאכלת לא השיגה.
למרבה המזל, או דווקא למרבה רוע המזל … , יהושבע שהייתה בת המלך יהורם (בעלה המת של עתליה) ואחותו של אחזיהו, ואולי אפילו בתה של עתליה (הדבר לא וודאי כי יתכן שנולדה לאחת מנשותיו האחרות של יהורם), "הצילה" את יהואש מידיה של הסבתא הקטלנית:
וַתִּקַּח יְהוֹשֶׁבַע בַּת-הַמֶּלֶךְ-יוֹרָם אֲחוֹת אֲחַזְיָהוּ אֶת-יוֹאָשׁ בֶּן-אֲחַזְיָה, וַתִּגְנֹב אֹתוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי-הַמֶּלֶךְ הַמּוּמָתִים, אֹתוֹ וְאֶת-מֵינִקְתּוֹ, בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת; וַיַּסְתִּרוּ אֹתוֹ מִפְּנֵי עֲתַלְיָהוּ, וְלֹא הוּמָת. וַיְהִי אִתָּהּ (=עם יהושבע) בֵּית יְהוָה, מִתְחַבֵּא שֵׁשׁ שָׁנִים; וַעֲתַלְיָה, מֹלֶכֶת עַל-הָאָרֶץ. (מל"ב יא, א-ג)
לדברי הכתוב במשך שש השנים שלמן שנת 842 לפנה"ס ועד לשנת 836 לפנה"ס, שבהן מלכה עתליה, החביאה יהושבע את יהואש בתוך בית המקדש שהיה סמוך לארמון (הכוונה לבית המקדש ולארמון שבנה שלמה). באותן שש שנים ארגן יהוידע הכוהן שעמד בראש המקדש, את המרד בעתליה. ולמי שתמה מה הקשר בין יהושבע לבין יהוידע, נגלה ש"במקרה" ורק "במקרה" הם היו נשואים זה לזו:
יְהוֹשַׁבְעַת בַּת-הַמֶּלֶךְ יְהוֹרָם אֵשֶׁת יְהוֹיָדָע הַכוהן כִּי הִיא הָיְתָה אֲחוֹת אֲחַזְיָהוּ (דבה"ב כב, יא)
בכל אותן שנים, בגלוי ולעין כל רואה ערך יהוידע את הכנותיו למרד. הוא ריכז כוחות צבא גדולים סביב הארמון והמקדש, ומששלמו הכנותיו הוא הציג בפני הלוחמים את האסיר הקטן שבינתיים מלאו לו שבע שנים. נקרא בקיצור גדול רק את הפרטים החשובים להמשך דברינו:
וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית שָׁלַח יְהוֹיָדָע וַיִּקַּח אֶת-שָׂרֵי הַמֵּאוֹת (=מפקד למאה לוחמים)…. וַיָּבֵא אֹתָם אֵלָיו, בֵּית יְהוָה, וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית וַיַּשְׁבַּע אֹתָם, בְּבֵית יְהוָה, …. וַיַּרְא אֹתָם, אֶת-בֶּן הַמֶּלֶךְ.
אחרי שיהוידע השביע את הלוחמים לשמור לו אמונים והוכיח להם שיהואש אכן נמצא בחזקתו, מגיע קטע ארוך שמתאר כיצד ציווה עליהם להקיף את המקדש ולהקיף את יהואש 24/7 ולהרוג כל אדם זר שינסה להתקרב אליו, דבר היוצר תחושה שסכנה גדולה באמת ריחפה מעל ראשו של הילד.
וְהִקַּפְתֶּם עַל-הַמֶּלֶךְ סָבִיב, אִישׁ וְכֵלָיו בְּיָדוֹ (=החניתות ), וְהַבָּא אֶל-הַשְּׂדֵרוֹת (=אדם זר שמתקרב אל שורות השומרים שהקיפה את יהואש) יוּמָת; וִהְיוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ, בְּצֵאתוֹ וּבְבֹאוֹ. וַיַּעֲשׂוּ שָׂרֵי הַמֵּאוֹת, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוֹיָדָע הַכוהן.
והנה המרד מגיע לשיאו! יהוידע שלף את יהואש מהמקדש והכתיר אותו למלך יהודה:
וַיּוֹצִא [יהוידע] אֶת-בֶּן-הַמֶּלֶךְ, וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת-הַנֵּזֶר וְאֶת-הָעֵדוּת, וַיַּמְלִכוּ אֹתוֹ, וַיִּמְשָׁחֻהוּ; וַיַּכּוּ-כָף, וַיֹּאמְרוּ, יְחִי הַמֶּלֶךְ.
מששמעה עתליה את קולות השמחה שבקעו מהמקדש היא מיהרה לצאת מהארמון ונוכחה לדעת שיהואש הוכתר למלך :
וַתִּשְׁמַע עֲתַלְיָה, אֶת-קוֹל הָרָצִין הָעָם; וַתָּבֹא אֶל-הָעָם, בֵּית יְהוָה. וַתֵּרֶא וְהִנֵּה הַמֶּלֶךְ (=יהואש) …. וְכָל-עַם הָאָרֶץ שָׂמֵחַ, וְתֹקֵעַ בַּחֲצֹצְרוֹת; וַתִּקְרַע עֲתַלְיָה אֶת-בְּגָדֶיהָ, וַתִּקְרָא קֶשֶׁר קָשֶׁר.
משראה יהוידע את עתליה הוא ציווה להרוג אותה:
וַיְצַו יְהוֹיָדָע הַכוהן אֶת-שָׂרֵי הַמֵּאוֹת …. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הוֹצִיאוּ אֹתָהּ אֶל-מִבֵּית לַשְּׂדֵרֹת, וְהַבָּא אַחֲרֶיהָ (=מי שינסה לפרוץ את שדרת הלוחמים ולסייע לה), הָמֵת בֶּחָרֶב…. וַתָּבוֹא דֶּרֶךְ-מְבוֹא הַסּוּסִים בֵּית הַמֶּלֶךְ; וַתּוּמַת, שָׁם.
לאחר מות עתליה ערך יהוידע טקס נוסף, שבו השביע את העם להיות נאמן לתורת ה', ויהואש נלקח אחר כבוד מהמקדש והוא ישב על כסא המלוכה:
וַיֹּרִידוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ מִבֵּית יְהוָה…וַיֵּשֶׁב, עַל-כִּסֵּא הַמְּלָכִים. וַיִּשְׂמַח כָּל-עַם-הָאָרֶץ, וְהָעִיר שָׁקָטָה; וְאֶת-עֲתַלְיָהוּ הֵמִיתוּ בַחֶרֶב, בֵּית הַמֶּלֶךְ.
ולבסוף ניתצו אנשיו את בית הבעל שלכאורה הקימה עתליה ושבו התקיימה עבודה זרה:
וַיָּבֹאוּ כָל-עַם הָאָרֶץ בֵּית-הַבַּעַל וַיִּתְּצֻהוּ, אֶת-מִזְבְּחֹתָו וְאֶת-צְלָמָיו שִׁבְּרוּ הֵיטֵב……
ועוד פסוק קצרצר מספר דבה"ב כד שחותם את הדברים האלה:
כִּי עֲתַלְיָהוּ הַמִּרְשַׁעַת, בָּנֶיהָ פָרְצוּ אֶת-בֵּית הָאֱלֹהִים; וְגַם כָּל-קָדְשֵׁי בֵית-יְהוָה, עָשׂוּ לַבְּעָלִים (דבה"ב כד, ז) – עד כאן עיקרי סיפור המרד שהסתיים במות עתליה.
התנך מתאר בשוויון נפש מוחלט את השתלשלות העניינים שסיפרנו וקראנו, כאילו הכל סבבה ובסדר גמור.
אלא ששום דבר כאן לא סבבה, ושום דבר כאן לא בסדר גמור!!
האמת היא שהתנך מתאר מהלך עניינים מטורף והזוי לחלוטין. הוא מתאר מרד שנוסע במהירות פרועה בניגוד לתנועה ובניגוד לכל היגיון היסטורי! ורק כאשר מסתכלים על התמונה השלמה ניתן להבין עד כמה הכל כאן לא בסדר.
נראה איפוא שהגיע הזמן להפסיק לדבר במילים בומבסטיות ולצאת בעקבות שביל הרמזים ששתל המחבר בספרו.
התנך מכנה את יהוידע בשם כוהן, ויש שהוא מְכֻונה בשם 'כוהן הראש', ללמדנו שהיה הכוהן הגדול שעמד בראש בית המקדש ופעל מתוכו.
הרמז הראשון מעלה את השאלה מאימתי כוהן גדול, בינוני או קטן שולט על הצבא ומכין הפיכה צבאית ללא שום מורא וּלְעֵינֵי כל? מאימתי הצבא שברגיל נשמע להוראות של המלך או של שר הצבא, ממלא לפתע פקודות של כוהן? ומאימתי כוהן מכניס לוחמים חמושים לתוך המקדש? וּלְבַסּוֹף, מאימתי כוהן מחביא את יורש העצר בתוך המקדש?
כל הנתונים האלה מוזרים ועומדים בניגוד קיצוני לעובדה שלהפיכה צבאית יש מאפיינים מובהקים שחוזרים על עצמם אלפי פעמים לאורך אלפי שנים, וְשֶׁלָּכֵן ניתן לראות בהם אל מודל היסטורי.
המאפיין הראשון להפיכה צבאית הוא גורם ההפתעה והסודיות. הפיכה לא בצורה מופגנת כמו זו של יהוידע.
המאפיין השני הוא העיתוי הנכון. עיתוי מתאים יכול להיות כאשר המלך חולה, או פצוע או מת במפתיע; או כאשר מלך חדש עולה לכס המלוכה וטרם הספיק לבסס את כוחו – וכאן צריך לומר את הדבר הבא.
אחת השיטות למנוע הפיכה צבאית בעת חילופי שלטון הייתה חפיפה. לקראת סוף ימיו המלך המְכַהֵן ובנו מלכו יחד. בשנות המלוכה המשותפות ביסס יורש העצר את כוחו, כך שהעברת השלטון עברה ללא זעזועים.
כאשר המלך מת במפתיע ובנו היה עדיין צעיר מכדי לרשת את מקומו, כמו במקרה שלנו, אמו שבאופן טבעי היא הנאמנה לו ביותר, הפכה עוצרת המלוכה והשליטה בפועל. אם היא הצליחה להקיף את עצמה במערכת תמיכה חזקה ונאמנה, היה סיכוי טוב שתצליח לגדל את בנה, עד שיגיע לבגרות ויוכל לתפוס את מקומו של אביו המת. ואם לא הייתה לה מערכת תמיכה שכזו, לה ולבנה לא נשארו שנות חיים ארוכות.
אין ספק שהתנאי הזה התקיים במקרה שלנו. אחזיהו שנרצח יחד עם 42 ממקורביו, הותיר אחריו חלל שלטוני ענק.
חולשתה של עתליה שכל עולמה חרב עליה ביום אחד, יצר תנאים אידיאליים להפיכה צבאית.
המאפיין השלישי והחשוב ביותר הוא המטרה. המטרה של מרד, או הפיכה צבאית שזה אותו הדבר, היא החלפת השלטון בכוח הזרוע. בראש הההפיכה תמיד עומד שר צבא שאפתן (פעמים רבות בן משפחת המלך) שמנצל את חולשת המלך ורוצח אותו ואת כל בני משפחתו ועולה למלוכה – וגם לכך ההיסטוריה מספקת אלפי דוגמאות, דוגמאות שמצויות גם בתנך.
לצורך דברינו נזכיר שיהוא שחולל הפיכה צבאית הקים שושלת מלכים שנקראה על שמו "בית יהוא". בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה עלה למלוכה לאחר שהרג את נדב בן ירבעם, שנרצח בשנה שבה עלה למלוכה (מל"א טו 28-27). גם אלה, בנו של בעשא נרצח בשנה שבה עלה למלוכה (מל"א ט 18-9). התנך מספק דוגמאות נוספות שהמאפיין המשותף לכולן הוא שכל הרוצחים היו שרי צבא שעלו למלוכה לאחר שרצחו את המלך.
הדבר החריג במקרה שלנו הוא שבראש המרד לא עמד שר צבא, כי אם כוהן, ולכן אין ביכולתנו לומר שמאפיין מובהק זה התקיים.
או, ש……אולי מתחת לגלימת הכוהן שעטה יהוידע, בכל זאת הסתתר שר צבא שאפתן שרק במקרה היה נשוי לְבַת המלך, שרק במקרה ילדה לו בן בשם זכריה, וזכריה היה במקרה נצר לבית דוד …
כדי לבדוק אם ההשערה הפרועה שהעלינו כרגע היא אחת הרמזים שהותיר המחבר בסיפורו, עלינו לחזור 150, אולי 160 שנה אחורנית, אל ימיו של דוד ואל שר צבא בשם בניהו בן-יהוידע.
חלקו השני של ספר שמואל (ב) מוקדש לתיאור ימי עלייתו רבת המהמורות של דוד למלוכה, והוא מזכיר את שמות האנשים שעמדו לצידו ושסייעו לו לפלס את דרכו. ביניהם מתבלטים שתי דמויות: שר צבא בשם בניהו בן-יהוידע וכוהן בשם צדוק (שמ"ב כג 22-20; טו 29,27-24 ועוד).
בימיו האחרונים של דוד, שעה ששכב גוסס במיטתו (זמן אידיאלי להפיכה) התחוללה מהומה בחצר המלוכה, ועל כך מסופר בשני הפרקים הראשונים של ספר מלכים (וגם לעניין זה הקדשנו פרק מיוחד).
אלישבע (יהושבע ואלישבע זה בדיוק אותו שם) אשתו הנמרצת של דוד חוללה הפיכת חצר מתחת לאפו של בעלה הגוסס. בסיוע של נתן הנביא ובניהו בן-יהוידע היא פעלה כדי להדיח את אדוניהו שהיה ראשון למלוכה, במטרה להכתיר את בנה שלמה (וכבר אמרנו שחילופי שלטון הם המטרה המובהקת של מרד).
מזימתה של אלישבע צלחה וההפיכה הסתיימה בכך שבניהו בן -יהוידע רצח את אדוניהו, ועל הדרך הוא רצח גם את יואב בן צרויה, שהיה מפקד הצבא כולו – ובכך נסללה דרכו של שלמה למלוכה.
נכון שההפיכה שבראשה עמדה אלישבע הייתה 'הפיכת חצר' ולא הפיכה צבאית במובן הטהור של המושג, אך בַּפֹּועַל אין כל הבדל. ששלמה עלה למלוכה רק הודות לחרבו הארוכה והחדה של בניהו בן-יהוידע, שהיה מפקד צבא הכרתי והפלתי שהיו כוח זר ממוצא פלשתי (ואל הכוח הזה נחזור בשנית בעוד דקה).
בתמורה לנאמנותם העניק שלמה את הכהונה הגדולה לצדוק, ואת בניהו בן-יהוידע הוא מינה למפקד כל הצבא הצבא במקומו של יואב בן-צרויה (מל"א ב 35).
כידוע, משפחת הכוהנים מבית צדוק ביססה את מעמדה בבית המקדש הראשון, והתנך מזכיר את שמות הכוהנים הגדולים מבית צדוק שפעלו באותם ימים – ואופס, כמה מפתיע, שמו של הכוהן יהוידע שחיסל את עתליה איננו נזכר בהם.
ואם יהוידע לא נכלל ברשימת הכוהנים הגדולים, מה בדיוק הוא עשה במקדש?
זאת ועוד, לנוכח העובדה שמבין כל הכוהנים הגדולים שהתנך מזכיר, יהוידע מיודענו הוא הדמות הבולטת ביותר מכולם, השאלה האם שמו איננו כלול ברשימת הכוהנים, היא יד המקרה. או אולי היא אחד הרמזים ששתל המחבר?
אמרנו ששלמה העניק את הכהונה הגדולה לצדוק, ושזו עברה בשושלתו לאורך מאות שנים, ואת בניהו בן -יהוידע מינה למפקד הצבא.
צריך להדגיש שהתנך לא מציין שהפיקוד על הצבא ניתן לצמיתות לצאצאיו של בניהו בן-יהוידע, והדבר איננו מפתיע, שהרי המלך הוא שעמד בראש הצבא.
יחד עם זאת, קשה להניח ששלמה שלל מבניהו בן-יהוידע, את הזכות את להוריש לצאצאיו את הפיקוד על הצבא. בל נשכח שבניגוד למלכים אחרים שלמה לא עמד בראש הצבא ולא יצא למלחמה, ולכן ברור שהאיש החזק והמסוכן ביותר בממלכתו היה, מי אם לא
בניהו-בן יהוידע! וזה לא היה אדם שכדאי להסתבך איתו.
בעולם הקדום תפקידי המפתח בממלכה עברו בירושה מאב לבן ומדור לדור. ולכן קיימת אפשרות שכשם שהמלוכה הוסיפה לעבור בין צאצאיו של דוד, והכהונה הוסיפה לעבור בין צאצאיו של צדוק הראשון, כך גם הפיקוד על הצבא הוסיף לעבור בין צאצאיו של בניהו בן-יהוידע. ועתה שר צבא נוסף בשם יהוידע שלט על הצבא.
ואם למען האמת יהוידע היה שר צבא, אל לנו להתפלא ששמו נעדר מרשימת הכוהנים מבית צדוק שפעלו בימי בית המקדש הראשון.
רמז נוסף לקשר אפשרי בין שני האישים הוא שיהוידע "הראשון" שחי בימי דוד היה מפקד של שני כוחות זרים שנקראו הכרתי והפלתי. שניהם לדעת החוקרים היו ממוצא פלישתי. כעבור 150 שנה יהוידע "השני" היה מפקד הכרי, או הכרתי (בדיוק אותו שם ואותה קבוצה אתנית):
וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית שָׁלַח יְהוֹיָדָע וַיִּקַּח אֶת-שָׂרֵי הַמֵּאוֹת לַכָּרִי (=כרתי) וְלָרָצִים, וַיָּבֵא אֹתָם אֵלָיו, בֵּית יְהוָה….
חשוב להדגיש שאין ביכולתנו לקבוע באופן חד משמעי שקיים קשר משפחתי ושושלתי בין יהוידע הראשון שחי בימי דוד ושלמה לבין יהוידע השני שחי בימי עתליה, ובכל זאת לא ניתן להתעלם מהדמיון שביניהם. לא ניתן להתעלם מכך שבמרחק שנים גדול, גם יהוידע שלנו עמד בראש הצבא ובראש כוח צבאי פלשתי בשם כרתי, או כרי.
לא ניתן להתעלם מכך שכוהנים לא עמדו בראש הפיכות, פשוט מפני שלא היה להם צבא כדי לחולל הפיכה. ולבסוף, בל נשכח שיהוידע היה נשוי לבת מלך שילדה לו בן בשם זכריה שהיה נצר לשושלת המלכים שהקים דוד.
ואם לפני דקה שאלנו מה יהוידע חיפש במקדש, הרי שעכשיו התשובה ברורה. יהוידע היה שר צבא שהשתלט על המקדש, משום שהמקדש היה סמוך לארמון (הכוהנים מבית צדוק לא היו לוחמים וממילא לא יכלו להתנגד ללוחמים החמושים שהכניס יהוידע למקדש).
לסיכום עניין זה נחזור לשאלה הראשונה שלנו: האם הפרטים שעליהם התעכבנו הצטברו יחד במקרה, או שהם חלק משביל הרמזים שפיזר המחבר, שמעידים שסיפור המרד שאותו אנחנו מספרים, הוא הסיפור הלא נכון? עוד דקה נחזור לשאלה זו.
עם הארץ
בפרק הקודם דיברנו על כך שבמשך שש השנים שבאו לאחר רצח אחזיהו, עתליה הייתה עוצרת המלוכה.
שש שנים אינן תקופה ארוכה, אך גם לא קצרה. וּכְדֵי שתחזיק מעמד בְּפֶרֶק זמן זה, חייב היה להימצא בירושלים, ואפילו בתוך הארמון, גוף שתמך וסייע לה. שאם לא כן, דבר לא היה יכול לעצור את יהוידע מלחסל אותה כבר ביום המחרת למות בנה אחזיהו.
ובכל זאת, הגוף הזה לא היה מספיק חזק כדי לדכא את הכנותיו למרד של יהוידע ולהשיב לארמון את יהואש. ולבסוף גם לא למנוע את חיסולה של עתליה.
מצד שני, גם ליהוידע לא הייתה יכולת להכריע את הגוף שתמך בעתליה, וזה מה שמסביר שלקח לו שש שנים – ולא כדי לסקל את תוכנית הגרעין באירן – אלא כדי לצוד אישה אחת!
אז מי היה הגוף שעצר את יהוידע, שהיה מעוניין שעתליה תחזיק ברסן המלוכה עד שיהואש הפעוט יגדל?
התשובה היא: 'עם הארץ', שאליו נחזור גם בפרק הבא.
בימי בית המקדש השני הכינוי 'עם הארץ' דבק באנשים שלא הקפידו בדיני טומאה וטוהרה. בימינו כינוי מלעיג זה הוא שם נרדף לרבים מחברי הכנסת.
אבל זה היום.
בתקופתה המלוכה ובמיוחד בתקופה שעליה אנחנו מדברים (סביבות 840 לפנה"ס) וגם לאחר מכן, 'עם הארץ' היה גוף אזרחי שפעל בירושלים, שאנשיו היו העילית החברתית.
ספר מלכים לא מגדיר את התפקיד שמילא "עם הארץ", אך הוא תמיד נזכר בזיקה הדוקה לבית המלוכה.
לדברי החוקרים אנשי 'עם הארץ' (לפעמים נקראו 'עם יהודה') היו נאמנים למלכי בית דוד. הם לא פעלו בימי שגרה, אך בעת משבר שלטוני הם דאגו שהמלוכה תשמר בידי יורש העצר הלגיטימי מבית דוד.
לענייננו, מכיוון שבפועל לא נמצא בירושלים אף גוף אחר זולת עם הארץ שיכול היה לתמוך בעתליה ולהיות מעוניין שתחזיק את השלטון בידיה עד שיהואש יגדל ויתפוס את מקומו של אביו המת, אנו רשאים להניח שהמדובר בהם.
וכאשר התנך אומר : וַעֲתַלְיָה אֵם אֲחַזְיָהוּ, רָאֲתָה כִּי מֵת בְּנָהּ; וַתָּקָם, וַתְּאַבֵּד, אֵת, כָּל-זֶרַע הַמַּמְלָכָה, אין זה מן הנמנע ש'עם הארץ' ובראשו עתליה טיהרו את הארמון מגופים עוינים שסיכנו את יהואש. קרוב לוודאי שהמסוכנת מבין "זרע הממלכה", הייתה לא אחרת מאשר דודה יהושבע החביבה, שהייתה בת המלך יהורם ואחותו של אחזיהו.
וזה המקום להזכיר שדודה יהושבע הייתה אשת יהוידע ואמו של זכריה. היא זו שחטפה את יהואש בן השנה מהארמון והחביאה אותו במקדש.
ועכשיו, בעיה.
אם כדברינו עם הארץ היה הגוף שתמך בעתליה והגן עליה מפני יהוידע, איך אנחנו מסבירים שהם השתתפו בשמחה בהכתרתו של יהואש בן השבע?
….וְכָל-עַם הָאָרֶץ שָׂמֵחַ, וְתֹקֵעַ בַּחֲצֹצְרוֹת ובהמשך נאמר: וַיִּשְׂמַח כָּל-עַם-הָאָרֶץ, וְהָעִיר [ירושלים] שָׁקָטָה
הרי הציטוט הזה סותר את הטענה שלפיה עם הארץ עמד לימינה של עתליה.
או, שהוא לא סותר….
ההנחה שלפיה עם הארץ היה הגוף שתמך בעתליה מתבססת על כך שהגוף הזה תמך באופן מסורתי במלכי יהודה, ושלא נמצא בירושלים אף גוף אחר זולתו.
אנחנו רשאים להניח שאנשי עם הארץ היו מעוניינים שעתליה תעצור את המלוכה, משום שהייתה אישה מבוגרת ומנוסה, שלמן יום נישואייה ליהורם (אביו של אחזיהו) חייתה בירושלים. בתנאים שנוצרו לאחר מות אחזיהו, היא הייתה הדמות היחידה שהתאימה לשמש כעוצרת המלוכה. בנוסף, התלות הגדולה שלה באנשי עם הארץ העניקה להם כוח והשפעה על הנעשה בתוך הארמון.
נבחן את ההיגיון שבהנחה זו. אין ספק שאנשי 'עם הארץ' ידעו שיהוידע נשוי ליהושבע שילדה לו בן בשם זכריה. ולכן אין זה מן הנמנע שהם ידעו שהמרד בעתליה נועד לקדם את זכריה על חשבון יהואש – שהרי המטרה המוצהרת של הפיכה צבאית היא החלפת השלטון, ולא הוצאה להורג של הסבתא!
איך אמרנו לפני דקה: אנחנו מספרים את הסיפור הלא נכון!!!
הדיבור שלפיו המרד היה נגד עתליה הוא טעות גמורה!
המרד מעולם לא היה נגד הסבתא כי אם נגד הנכד, שהיה יורש העצר לבית דוד. ועתליה ועם הארץ היו אלה ששמרו שזכריה, בנם של יהושבע ויהוידע, שהיה נצר לבית דוד, לא יקודם על חשבונו של יהואש. זה הסיפור האמיתי!
הרי לכל אחד ברור שאין שום היגיון שכל ההכנות הקפדניות והממושכות למרד היו לשם מטרה אחת: להרוג את הסבתא. זהו מעשה שבצידו אין שום רווח פוליטי או אחר. יהוידע היה מרוויח, והרבה, לו היה הורג את יהואש.
יחד עם זאת, 'עם הארץ' לא היה יכול להתעלם מהעובדה שיהואש, שהיה הנכס החשוב ביותר של עתליה, שרק הודות לו היא הפכה עוצרת המלוכה, נגנב או נחטף ממנה. ללא יהואש, עתליה הייתה חסרת תועלת גם לעם הארץ. בלעדיו, גם להם לא הייתה שום סיבה להוסיף לתמוך בה – ובינתיים חלפו שש שנים שבהן לוחמיו של יהוידע הקיפו את המקדש ומן הסתם שמו מצור על הארמון שעמד בקרבתו.
אבל גם יהוידע מהצד שלו היה תקוע. והאמת היא שהוא היה אהבל. טמבל אמיתי.
במקום לעשות את מה שעשו מיליון שרי הצבא שמרדו במלכיהם, ואת מה שעשה יהוא, ולסיים את המרד ביום אחד ובמכה אלימה אחת, הוא חטף את יהואש והחביא אותו בבית המקדש.
מפני מי החביא אותו? מפני עתליה שלפי המסורת שהולבשה על גב הסיפור שלה ביקשה לרצוח את הילד? ברור שהמסורת הזו היא בלתי אפשרית, שהרי יהואש היה תעודת הביטוח שלה, ובלעדיו איש לא היה מחזיק אותה אפילו יום אחד בחיים.
לדברינו, המרד כשל כבר ביומו הראשון. הוא כשל ביום שבו דודה יהושבע חטפה את יהואש, ובמקום להרוג אותו באותו רגע, יהוידע החביא אותו במקדש והקיף אותו לוחמים – והרי זה בזבוז אדיר של משאבים כלכליים.
כדי להבין מדוע אנחנו מכנים את יהוידע כאהבל גמור, יש לתת את הדעת לתוצאות המרד ולאופן שבו הסתיים – ובכלל סיפור מתח צריך להתחיל לקרוא מהסוף ורק אז מבינים את השתלשלות העניינים המובילה לפתרון התעלומה.
לו יהוידע הרג את יהואש בראשית המרד, כי אז היה עושה את מה שעשה יהוא ואת מה שעשו אין ספור מורדים שלא הותירו אחריהם שריד לבית המלוכה הקודם. שריד שברבות הימים יוכל לתבוע את המלוכה לעצמו – וזה בדיוק מה שקרה ומה שיקרה בפרק הבא.
לו יהוידע היה מוציא להורג את יהואש כבר ביום הראשון למרד, לבית דוד היה ממשיך לגיטימי אחד: זכריה, הבן שנולד לו מיהושבע.
במקרה שכזה הוא לא היה צריך לגייס צבא גדול ולמרוח את המרד על פני שש שנים, מעשה שהעלות הכלכלית שלו עצומה – שבסופו הוא הכתיר ילד בן שבע?
לנוכח העובדה שהמרד היה תקוע במקומו במשך שש שנים שבהן אף צד לא ניצח, אין זה מן הנמנע שיהוידע מהצד שלו ועם הארץ מצידם, הבינו שעליהם להגיע לידי סיום מוסכם.
ההיגיון נותן שהסיכום שאליו הגיעו היה הכתרתו של יהואש בן השבע למלך על יהודה והפיכתו של יהוידע לעוצר המלוכה, ולכן עם הארץ השתתף בהכתרתו של הילד.
יתכן שהטענה שלפיה כחלק מההסכם שאליו הגיעו עם הארץ ויהוידע, הפך האחרון לעוצר המלוכה, ומכאן גם למלך בפועל, עלולה להישמע הזויה ומטורללת באוזני המאזינים שלנו – אבל הפרק השלישי של סיפור המתח שלנו כבר כתוב, ומכיוון שאנחנו ספוילרים חסרי תקנה, אנחנו יודעים שזה בדיוק מה שאומר התנך.
חלפו שנים ויהואש בגר ועלה למלוכה ויהוידע השיא לו נשים ולמלך נולדו ילדים.
סוף טוב והכל ממש נפלא. דבש ניגר כמי נהר.
למעט פרט קטנטן, ממש פצפון.
מייד לאחר מות יהוידע ציווה יהואש להוציא להורג את זכריה – ונאמניו של זכריה שפעלו בתוך הארמון נכנסו לחדרו של המלך ששכב חולה על מיטתו ורצחו את יהואש כנקמה על חיסולו של זכריה – והאם בכך הסתיימה מסכת הרציחות – ממש לא. ועל כך נדבר בפרק הבא.
