בשלושת הפרקים הבאים נתחקה אחר שתי דמויות מרתקות שנעלמו מתחת לערימות האבק של ההיסטוריה וּבְפֹעַל כמעט שנשכחו לחלוטין. הכוונה לעוצרת מלוכה בשם עתליה ולכהן בשם יהוידע שעמד בראש הפיכה צבאית ורצח אותה.
שלושת הפרקים שלפנינו יתקדמו בסדר הבא:
בפרק הראשון יירצחו מלכים, שספק אם רבים זוכרים את שמם. המלכים שימותו בפרק הזה חשובים לנו משום שהם סוללים את הדרך לרצח עתליה.
בפרק השני אנחנו נשאל מאימתי כהן עומד בראש הפיכה צבאית, ומה ביקש יהוידע להשיג מכך שרצח את עתליה?
בפרק השלישי נעלה שאלה שברגע זה היא נשמעת אבסורדית לגמרי: האם גם לאחר מותו הוסיפה ידו הארוכה של הכהן הוסיפה לרצוח מלכים שהיו צאצאים משושלת המלוכה שהקים דוד?
בקיצר, שלושת הפרקים שלפנינו הם סיפור בלשי ברמה הגבוהה והמפתיעה ביותר שניתן להעלות על הדעת. סיפור בלשי ששקע ואבד בתהום הנשייה – שאנחנו החלטנו לנער מעליו את האבק ולהוציאו לאור.
רקע היסטורי
כדי שנוכל להתחקות אחר מסכת רציחות המלכים שדמם מכתים את הדרך המובילה לעתליה, עלינו להכניס את דברינו לקונטקסט היסטורי מסודר. אך לפני שנתקדם עלינו לומר מדוע הסיפור של עתליה ויהוידע ומלכים אחרים כמעט שלא זכור לאף אחד. והפעם, באופן חד-פעמי, האשמה כולה מוטלת על כתפיו של עורך ספר מלכים ולא על כתפיה של מערכת החינוך המהוללת של ישראל.
ספר מלכים על שני חלקיו ערוך בצורה איומה ונוראה ובלתי קריאה. שמות של מלכים ותאריכים נכנסים אלה באלה בערבובייה. ואם בכך לא די, הרי שבתוך הפרקים הרלוונטיים לנו, שזורים פרקים ארוכים שעוסקים בסיפורם של אליהו ושל אלישע. והפרקים האלה יוצרים מישמש של עניינים שלא נדבקים האחד לשני, שלא מאפשרים לקבל סיפור אחיד שמתקדם לפי סדר עניינים רצוף והגיוני.
אך זה מה שיש.
ועכשיו נפנה לוויקיפדיה שמציגה את עתליה במילים קצרות ומדויקות שהפעילה אצלנו את הסקרנות הבלשית שאומרת שקרה כאן משהו מוזר ביותר:
עֲתַלְיָה היא דמות מקראית שמלכה על יהודה בשנים 842 עד 836 לפנה"ס. המלכה היחידה ששלטה על ממלכת יהודה בתקופת התנ"ך, והשליטה היחידה אי פעם ביהודה שלא הייתה מבית דוד.
הדברים ברורים: בין השנים 842 עד 836 לפנה"ס מלכה בירושלים אישה נכריה בשם עתליה, שימי מלכותה הגיעו לקיצם משום שכוהן בשם יהוידע רצח אותה. מדוע יהוידע רצח את עתליה???
כדי לענות על שאלתנו, עלינו לחזור כ-150 שנה אחורנית, לזמנו של דוד, ולספק את הרקע ההיסטורי לעלייתה של עתליה על כס המלוכה בירושלים.
וראשית יש לקבוע את העובדה הבאה: בעת העתיקה וכמעט עד ימינו, למעט מקרים בודדים, נשים לא מלכו. וְכַאֲשֶׁר בכל זאת עלתה אישה למלוכה, היא תמיד הייתה בת הארץ ובת משפחת המלוכה, ולא אישה זרה. קליאופטרה וחתשפסות שמלכו במצרים, הן באמת מקרים יוצאי דופן, ובכל זאת שתיהן נולדו במצרים.
כמעט ללא יוצא מהכלל נשים עלו לשלטון רק בעת משבר, כאשר שהמלך מת במפתיע, או לא היה יכול למלא את תפקידו ובנו, יורש העצר, היה עדיין ילד קטן. במקרה שכזה השלטון ניתן בידי אמו – והיא הייתה עוצרת. כלומר, שליטה זמנית, שהחזיקה, או עצרה, את השלטון בידה עד שבנה, יורש העצר, הגיע לבגרות והיה יכול לתפוס את מקומו של אביו המת ולתפקד כמלך.
המסקנה שעולה מהדברים האלה היא חד-משמעית: אם בבית המלוכה שהקים דוד עלתה לשלטון אישה זרה, ברור לחלוטין שברקע התחוללה קטסטרופה.
(* ולפני שנתקדים נפתח הערת סוגריים ונזכיר מלכה אחרת. את שלומציון אלכסנדרה שמלכה בישראל במשך 9 שנים. למן שנת 76 לפנה"ס ועד לשנת 67 לפנה"ס , שהם כ-760 שנה לאחר עתליה.
שלומציון הייתה נשואה למלך בשם אלכסנדר ינאי מבית חשמונאי, שבימיו חל משבר נוראי בינו לבין ההנהגה הפרושית שחתרה תחתיו.
לאלכסנדר ינאי ולשלומציון נולדו שני בנים, הורקנוס ואריסטובלוס, שאף אחד משניהם לא היה ראוי להיות מלך. כדי להרגיע את הפרושים וכדי למנוע שמלחמת עולם תפרוץ בין שני האחים הנחמדים, לפני מותו העביר ינאי לפני את השלטון לידי אשתו, מה שדווקא האיץ את מלחמת העולם בין שני בניה, מלחמה שהובילה לקץ השלטון של מלכי בית חשמונאי. ללמדנו שגם שלומציון עלתה לשלטון בעת משבר).
עכשיו נחזור לענייננו ונחזור כ-150 שנה אחורנית, לימיו של דוד שמספקים את הרקע ההיסטורי שעומד מאחורי סיפור עלייתה ונפילתה של עתליה, שזכתה לקיתונות של חרפה, ושבפרק השלישי אנחנו נעשה עימה צדק היסטורי ונטהר את שמה הטוב מכל רבב.
דוד המלך חי בסביבות שנת 1,000 לפנה"ס, ולדמותו הקדשנו בעבר מקום נרחב ומי שיחטט באתר של הפודקאסט שלנו ימצא בקלות את הפרקים שהקדשנו לו.
כדי להבין את הגאונות של דוד, שהיא לגמרי רלוונטית לענייננו, יש להסתכל על מפת ההתיישבות של שבטי ישראל שחיו בזמנו, שמספרת את הסיפור כולו (אפשר להסתכל בגוגל).
מפת ההתיישבות מגלה שמרבית השבטים חיו פחות או יותר בגבולות של מדינת ישראל של ימינו. הם חיו ברצועה צרה שנמתחת מכיוון צפון לדרום, שהירדן הוא הגבול המזרחי שלה וים תיכון הוא הגבול המערבי. בנוסף הייתה התיישבות מסוימת גם באזור רמת הגולן, וכן באזור הגלעד שמשתרע ממזרח לירדן, מול בית שאן.
יישובי הערבה, בואך אילת, לא היו בידינו כי אם בידי שבטים אדומיים, שבעתיד יהפכו לממלכת אדום. עד כאן פשוט מאד, ועכשיו נעשה את מה שאנחנו הכי אוהבים לעשות: נתחיל לסבך את העניינים ולמרר לעצמנו את החיים.
בימיו של דוד החלו שבטי ארם שחיו בתחום סוריה של ימינו להתגבש לכלל ממלכה, שתהייה כמעט פי 3 בגודלה מכל שבטי ישראל גם יחד. בתחום ממלכת ירדן של ימינו חיו שבטי מואב ועמון שהיו שבטים קטנים, שעברו תהליך התגבשות דומה לזה של ארם.
נכון שהמעבר מחברה שבטית למלוכנית היה רק בראשיתו, אך הצצה חטופה במפה מגלה שלשבטי ארם לא הייתה גישה לדרכי המסחר היבשתיות שחצו את ישראל, ולא גישה לים תיכון ולסחר הימי השוקק שההתקיים בין הארצות ששכנו לחוף הים.
מצב זה נכון גם לגבי שבטי עמון ומואב, אך הם לא מאד חשובים לענייננו.
לדוד היה ברור שסכנה גדולה אורבת לקיומה של ישראל מכיוון ארם המפלצתית.
היה לו ברור שכאשר שבטי ארם יהפכו ממלכה, המלכים שיעמדו בראשה ישאפו לחצות את שלולית המים שנקראת בטעות "נהר הירדן וּגְבוּל טבעי" (כאילו מדובר במיסיסיפי, או באמזונס) ולהשתלט על דרכי המסחר הימיים והיבשתיים שחצו את הארץ. במקרה שכזה כל מה שיעמוד בדרכם יהיו כמה שבטים קטנים ועלובים שחיו ברצועת ההתיישבות הצרה שממערב לירדן. הגיאוגרפיה של ישראל לא השתנתה במרוצת אלפי השנים …
דוד הבין שכדי להיערך לסכנה המתגבשת ממזרח לירדן, ובמיוחד מכיוון סוריה של ימינו, עליו לאחד את שבטי ישראל ולעבור משיטת שלטון שבטי למלוכני, וּלְהָקִים צבא אחד תחת פיקוד אחד. צבא שמטרתו להגן על כל שבטי ישראל – וזה בדיוק מה שעשה במאמצים עילאיים (ומה ששאול לא עשה).
בשלב הבא יצא דוד בראש הצבא והרחיק את גבולות ארם ועמון מהירדן המזרחי (שמ"ב ח).
ואכן, מי שיסתכל על מפת הכיבושים של דוד יבין מעצמו שדוד יצר חגורת ביטחון שהגנה על כל שבטי ישראל מפני העמים שחיו ממזרח לירדן.
דוד הלך לעולמו ואת מה שהקים ביגע רב, הרס שלמה בנו כבר בדורו.
שלמה לא היה מלך של שלום משום שלא שמר על חגורת הביטחון שהגנה על השבטים. ובאמת כבר בימיו החזירה ארם לעצמה את השטחים שכבש אביו (מל"א יא, כג-כה).
שלמה לא היה מלך של שלום, כי אם מלך בזבזני וראוותני ששיעבד את שבטי ישראל למפעלי הבנייה שלו, זולת שבט יהודה שהיה השבט שלו.
שלמה לא היה מלך של שלום משום שהוא גבה מהשבטים מיסים מטורפים שקוממו אותם עליו (אך פטר מהם את שבט יהודה).
התוצאות הרות האסון של מעשיו לא איחרו להגיע. חגורת ההגנה שהקיפה את השבטים החלה קורסת וגם שלטונו מבית התערער. ירבעם בן נבט שהיה בן שבט אפרים, מרד בו ובכך למעשה סימל את קץ הממלכה המאוחדת.
המרד שהנהיג ירבעם כשל והוא נמלט למצרים, אך חזר לישראל מייד לאחר מות שלמה ועם עליית רחבעם למלוכה – והשנה שעליה אנחנו מדברים היא סביבות שנת 930 לפנה"ס.
למרבה הצער רחבעם הלך בעקבות שלמה. בדומה לאביו גם הוא התייחס אל שבטי ישראל כאל עבדים שניתן לשעבדם לרצונו. וזו הייתה תשובתו של החצוף למנהיגי השבטים שביקשו שיקל את עול המיסים שהטיל עליהם אביו. ציטוט מקוצר מפרק יב:
וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ (=רחבעם) אֶת-הָעָם, קָשָׁה… וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, … לֵאמֹר, אָבִי הִכְבִּיד אֶת-עֻלְּכֶם (=שיעבד אתכם והטיל עליכם מיסים) וַאֲנִי אֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם; אָבִי, יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי, אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים. (מל"א יב, יג-ד).
המשמעות של המושג 'שוט' מובן לכולם. העקרב הוא מקל שבקצהו נעוץ מסמר, או עצם מחודדת, שההצלפה בו היא כנעיצת מסמר בבשר – כך חשב הטיפש שאך עלה למלוכה לנהוג בשבטי ישראל, שעד אותו יום חיו בשלום עם שבט יהודה.
כצפוי, תשובתו של רחבעם הציתה מחדש את אש המרד והממלכה המאוחדת שייסד דוד התפרקה, ואיתה התפרק גם הצבא שהיה אמור להגן על כל שבטי ישראל. שהרי אם אין ממלכה מאוחדת, גם אין צבא מאוחד. ואם אין צבא מאוחד שום כוח לא ישמור על חגורת ההגנה שהקים דוד סביב לשבטי ישראל, שבאמת הוסיפה להתפורר.
למן ימי רחבעם מלכי בית דוד שלטו רק על שבט יהודה ועל טריטוריה שהשתרעה למן ירושלים שבצפון ועד מדבר יהודה והנגב שבדרום. ואילו ממלכת ישראל, שהייתה ברית רופפת של שבטים שלא הצליחו להתלכד תחת שלטון יציב, השתרעה על השטח שלמן ירושלים וצפונה, פחות או יותר עד דן ומטולה של ימינו. ירבעם בן נבט שמרד בשלמה היה המלך הראשון של שבטי ישראל. וכך אומר התנך:
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ כָּל-יִשְׂרָאֵל, כִּי-שָׁב יָרָבְעָם, וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ אֹתוֹ … וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל: לֹא הָיָה אַחֲרֵי בֵית-דָּוִד, זוּלָתִי שֵׁבֶט-יְהוּדָה לְבַדּוֹ (מלכים א, פרק י"ב )
מששמע רחבעם ששבטי ישראל המליכו עליהם את ירבעם, הוא החליט להילחם בהם ולהשיב לעצמו את השלטון על השבטים המורדים, וזה כמובן לא מה שקרה.
רחבעם לא השיב לעצמו שום דבר. והנכון הוא שלמן היום שבו ירבעם בן נבט עלה למלוכה, פרצה מלחמה בין ממלכת ישראל לבין ממלכת יהודה שנמשכה כ-200 שנה.
אנחנו מדברים על מלחמת אחים עקובה מדם, שפרצה בערך בשנת לפנה"ס 930 וְנמשכה כ-200 שנה, עד שנת 734 לפנה"ס ; עד שהממלכה הצפונית נכבשה ע"י מלכי אשור ואבדה מהארץ (=גלות 10 השבטים).
בינתיים, כצפוי, מלכי ארם ניצלו את האנדרלמוסיה מבית, והחלו נוגסים חתיכות משבטי ישראל הצפוניים. מלכי עמון ומואב ניצלו את העובדה שארם פלשה פעם אחר פעם לתוך ישראל – והצטרפו גם הם לחגיגה ותקפו אותנו מכיוון ממלכת ירדן של ימינו.
וזה המקום לציין שבשלב זה ממלכת יהודה הדרומית לא סבלה מהפלישות ממזרח משום שלא היה לה גבול משותף עם הממלכות ששכנו ממזרח לירדן.
רק פעם אחת במשך 200 שנות מלחמת האחים, קמו שני מלכים גדולים שהבינו שהמלחמה בין שני חלקי העם שחלקו את אותו עבר, את אותה אמונה ואת אותה פיסת אדמה זערורית, מביאה שואה על כולם והם כרתו ברית שלום ביניהם.
בשנת 870 לפנה"ס שהם כ-50 שנה לאחר פרוץ מלחמת האחים, עלו על הבמה ההיסטורית שני מלכים חכמים ומרשימים: יהושפט עלה למלוכה בירושלים אשר ביהודה, ועמרי עלה למלוכה בישראל, ושומרון הפכה לעיר הבירה שלו. כלומר, במרחק של כ-60 ק"מ (בקו אווירי. בערך כמרחק שבין עפולה לחדרה) היו שתי ערי בירה שעליהן מלכו שני מלכים שונים.
בריתות שלום והסכמים מדיניים בין מלכים כמעט תמיד כללו גם בריתות נישואים בין שני הצדדים. כך היה בעולם הקדום וכך היה נהוג כמעט עד ימינו (ומי שמכיר את ההיסטוריה של בין הבסבורג יודע זאת). כך היה נהוג עד שנסיכה יפה ועקשנית בשם אליזבת התאהבה למורת רוחם של הוריה בנסיך גולה בשם פיליפ שלא הביא עימו שום ערך אסטרטגי.
ומכיוון שזה היה הנוהג אך טבעי שזה מה שקרה גם כאן. יהושפט מלך יהודה השיא את בנו יהורם לעתליה בת אחאב שהייתה נכדתו של עמרי. (וְכָאן צריך לציין שלפעמים עתליה מוצגת כבתו של עמרי). מייד לאחר נישואייה, עברה עתליה לחיות בירושלים – ואם שאלנו בתחילת הסיפור הבלשי שלנו כיצד אישה זרה הגיעה לבית המלוכה שבירושלים, הרי שעכשיו התשובה ידועה.
ברית השלום שכרתו יהושפט ועמרי לא נכרתה בחלל ריק, כי אם על רקע העובדה שחגורת הביטחון שהקים דוד קרסה, ומלכי ארם חדרו פעם אחר פעם לתוך שטחי ישראל – ומי שהדף ונלחם בהם היה עמרי ולאחריו אחאב בנו.
במילים אחרות, בחלוף כמאה שנה מאז מותו של דוד, אנחנו נוכחים לדעת שהמלחמה בארם כבר לא התרחשה מצידו המזרחי של הירדן, כי אם מתוך הבית. מה שאומר שבפועל הפכה ממלכת ישראל להיות חגורת הביטחון שחצצה בין ארם לבין ממלכת יהודה. ניתן כמה ציטוטים קצרים ומקוצרים שממחישים את דברינו:
וּבֶן-הֲדַד מֶלֶךְ-אֲרָם, קָבַץ אֶת-כָּל-חֵילוֹ … וַיַּעַל, וַיָּצַר עַל-שֹׁמְרוֹן, וַיִּלָּחֶם, בָּהּ. (כ, א; ועוד במל"ב ו, כד-כז. ועוד הרבה)
ועוד אחד:
וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה, וַיִּפְקֹד בֶּן-הֲדַד אֶת-אֲרָם; וַיַּעַל אֲפֵקָה, לַמִּלְחָמָה עִם-יִשְׂרָאֵל. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, הָתְפָּקְדוּ … וַיֵּלְכוּ, לִקְרָאתָם; וַיַּחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל נֶגְדָּם, …. וַאֲרָם, מִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ. (כ, כו-כז).
ישנם ציטוטים נוספים שמלמדים שבן הדד מלך ארם הגיע עם הצבא שלו לאזור השומרון ולאזור פתח תקווה וראש העין של ימינו.
ומכיוון שכבר אמרנו שהגיאוגרפיה לא השתנתה, ברור שאם המלחמה בארם עברה למרכז הארץ, שהיא התחוללה במרחק חצי דקה מירושלים. ולכן הברית בין יהושפט לבין עמרי הייתה הכרחית ושירתה את שני הצדדים כאחד. ובאמת התנך אומר במילים חד משמעיות שהמלכים איחדו כוחות והחלו יוצאים להילחם יחד בארם.
הברית שכרתו יהושפט ועמרי נמשכה גם לאחר מותו של האחרון, בימי אחאב, אביה של עתליה (סביבות 870 לפנה"ס).
פרק כב שבספר מל"א מספר על המלחמה ברמות גלעד (בצד המזרחי של הירדן וממול לבית שאן) שאליה יצאו שני המלכים ושבה נהרג אחאב.
לאחר מותו, יורם בנו ואחיה של עתליה, עלה למלוכה בישראל (מל"ב ח, טז) ושיתוף הפעולה בין שני בתי המלוכה הוסיף ונמשך.
כאשר יהושפט הלך לעולמו, יהורם בנו ובעלה של עתליה עלה למלוכה – ולא, אנחנו לא מתבלבלים. יורם מלך ישראל היה אחיה של עתליה, ויהורם מלך יהודה היה בנו של יהושפט ובעלה של עתליה.
יהורם (בעלה של עתליה) מלך בסה"כ 7 או 8 שנים. לפי המסופר בספר דבה"ב (כא, טו-כ), הוא נפטר בגיל 40 ממחלת מעיים קשה ואת מקומו ירש אחזיהו, הבן שנולד לו מעתליה.
אחזיהו היה בן 22 כאשר עלה למלוכה וספק אם מלאו לו 23 כאשר נרצח – מה שאומר שהגענו לקטסטרופה הגדולה שמסבירה לא רק כיצד עתליה הגיעה לירושלים, אלא גם כיצד הפכה עוצרת המלוכה.
לאחזיהו היה תינוק כבן שנה, מה שאומר שעתליה הייתה אמורה להיות עוצרת המלוכה במשך שנים ארוכות, עד שיהואש יגיע לגיל שבו יוכל לתפוס את מקומו של אביו המת – אלא שזה לא מה שקרה.
מה שכן קרה הוא ששש שנים לאחר שאחזיהו נרצח, יהוידע רצח את עתליה – ואת השתלשלות הדברים האלה צריך לספר.
המלחמות בין ארם לבין ישראל היו בצורה של מערכות שהתלקחו מחדש כל מספר שנים, וכפי שאמרנו קודם יהושפט ועמרי, ובהמשך יהושפט ואחאב, יצאו יחד לכבות את ההתלקחויות האלה.
פרק ח שבספר מל"ב מספר על מערכה נוספת שנערכה בין ישראל לבין ארם באזור רמות הגלעד. יורם נפצע במלחמה זו והוא נסוג לכיוון עמק יזרעאל כדי להחלים מפצעיו. אחזיהו מלך יהודה שעלה למלוכה באותה השנה, לא יצא להילחם לצידו של יורם (שהיה הדוד שלו) אך משנודע לו שנפצע הוא יצא לבקרו. וְכָךְ בקיצור גדול אומר התנך (מל"ב ח, כו ואילך) :
…. בֶּן-עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, אֲחַזְיָהוּ בְמָלְכוֹ, וְשָׁנָה אַחַת, מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם; וְשֵׁם אִמּוֹ עֲתַלְיָהוּ ….. וַיֵּלֶךְ אֶת-יוֹרָם בֶּן-אַחְאָב, לַמִּלְחָמָה עִם-חֲזָאֵל מֶלֶךְ-אֲרָם–בְּרָמֹת גִּלְעָד (בן הדד מת ועכשיו חזאל הוא מלך ארם.)…. וַיַּכּוּ אֲרַמִּים, אֶת-יוֹרָם. וַיָּשָׁב יוֹרָם הַמֶּלֶךְ לְהִתְרַפֵּא בְיִזְרְעֶאל…… וַאֲחַזְיָהוּ בֶן-יְהוֹרָם מֶלֶךְ יְהוּדָה, יָרַד לִרְאוֹת אֶת-יוֹרָם בֶּן-אַחְאָב בְּיִזְרְעֶאל. כִּי-חֹלֶה (=פצוע) הוּא.
ועכשיו התרחשה הקטסטרופה שעומדת ברקע עלייתה של עתליה למלוכה: יהוא בן יהושפט בן נמשי שהיה שר הצבא של יורם, ניצל את פציעתו של המלך כדי לחולל הפיכה צבאית שבמהלכה הוא רצח את המלך ואת כל בית אחאב, הוא הבית שבו נולדה עתליה. נתאר את רצף הדברים:
וַיִּתְקַשֵּׁר, יֵהוּא בֶּן-יְהוֹשָׁפָט בֶּן-נִמְשִׁי, אֶל-יוֹרָם (קשר=מרד. הפיכה צבאית). וַיָּשָׁב יְהוֹרָם הַמֶּלֶךְ לְהִתְרַפֵּא בְיִזְרְעֶאל, מִן-הַמַּכִּים אֲשֶׁר יַכֻּהוּ אֲרַמִּים, בצירוף מקרים אומלל מתרחשים כעת שני דברים במקביל. וזה הדבר הראשון: …. וַיִּרְכַּב יֵהוּא וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה, כִּי יוֹרָם שֹׁכֵב שָׁמָּה, ולהלן הדבר השני: וַאֲחַזְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה, יָרַד לִרְאוֹת אֶת-יוֹרָם.
במילים פשוטות, יהוא ניצל את פציעתו של המלך כדי לחולל הפיכה צבאית. ובנקודת הזמן שבה עומד סיפורנו הוא יצא לעברו של יורם, במטרה להשלים את ההפיכה.
צופה מהמחנה של יורם זיהה אותו מתקרב, דבר שהפתיע את המלך, ששלח (פעמיים) שליחים כדי לברר מה מטרת בואו. יהוא כנראה חיסל את השליחים ולכן הם לא שבו לדווח מה מטרת בואו.
יורם שלא חשד בדבר, ואחזיהו שבינתיים כבר הגיע אליו, עשו את טעות חייהם ויצאו לעברו של יהוא, שרצח את שניהם. ושוב בקיצור גדול:
וַיֵּצֵא יְהוֹרָם מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וַאֲחַזְיָהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה אִישׁ בְּרִכְבּוֹ (הרכב = כרכרה רתומה לסוס), וַיֵּצְאוּ לִקְרַאת יֵהוּא, וַיִּמְצָאֻהוּ … וַיְהִי, כִּרְאוֹת יְהוֹרָם אֶת-יֵהוּא, וַיֹּאמֶר, הֲשָׁלוֹם יֵהוּא (יורם בירך את יהוא. ועל הברכה השיב יהוא בקללה) וַיֹּאמֶר, מָה הַשָּׁלוֹם–עַד-זְנוּנֵי אִיזֶבֶל אִמְּךָ וּכְשָׁפֶיהָ, הָרַבִּים…..
יורם שהבין שיהוא מרד בו, ניסה לנוס על נפשו, ועוד קודם שנפגע הוא הספיק להזהיר את אחזיהו שמדובר במרד (משתמש במילה 'מרמה'):
וַיַּהֲפֹךְ יְהוֹרָם יָדָיו, וַיָּנֹס; וַיֹּאמֶר אֶל-אֲחַזְיָהוּ, מִרְמָה אֲחַזְיָה. וְיֵהוּא מִלֵּא יָדוֹ בַקֶּשֶׁת, וַיַּךְ אֶת-יְהוֹרָם בֵּין זְרֹעָיו, וַיֵּצֵא הַחֵצִי, מִלִּבּוֹ; וַיִּכְרַע, בְּרִכְבּוֹ.
ואחזיהו שניסה להימלט על נפשו נרצח גם כן:
וַאֲחַזְיָה מֶלֶךְ-יְהוּדָה, רָאָה (ראה שיורם נרצח), וַיָּנָס, דֶּרֶךְ בֵּית הַגָּן; וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו יֵהוּא, וַיֹּאמֶר גַּם-אֹתוֹ הַכֻּהוּ אֶל-הַמֶּרְכָּבָה … וַיָּנָס מְגִדּוֹ, וַיָּמָת שָׁם וַיַּרְכִּבוּ אֹתוֹ עֲבָדָיו, יְרוּשָׁלְָמָה; וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִקְבֻרָתוֹ עִם-אֲבֹתָיו, בְּעִיר דָּוִד.
יהוא לא הסתפק ברצח שני המלכים. הוא המשיך בתנופת הרציחות ולא עצר עד שחייסל את כל בני משפחתו של יורם בן אחאב :
וַיַּךְ יֵהוּא, אֵת כָּל-הַנִּשְׁאָרִים לְבֵית-אַחְאָב בְּיִזְרְעֶאל, וְכָל-גְּדֹלָיו (=האנשים שמילאו תפקידי מפתח בממלכה) וּמְיֻדָּעָיו וְכֹהֲנָיו, עַד-בִּלְתִּי הִשְׁאִיר-לוֹ, שָׂרִיד (=טיהור מוחלט). ובהמשך נאמר שעליהם הוא הוסיף 42 איש שנלוו לאחזיהו ושהיו בני משפחתו. עוד ציטוט קצר ומקוצר (מל"ב י, יא):
וְיֵהוּא, מָצָא אֶת-אֲחֵי אֲחַזְיָהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר, מִי אַתֶּם; וַיֹּאמְרוּ, אֲחֵי אֲחַזְיָהוּ אֲנַחְנוּ…. וַיֹּאמֶר [יהוא] תִּפְשׂוּם חַיִּים, וַיִּתְפְּשׂוּם חַיִּים; וַיִּשְׁחָטוּם אֶל-בּוֹר …
ספר מלכים מתאר בפירוט גדול כיצד טבח יהוא את כל בני משפחתו של אחאב, אך האמת היא שמנקודת מבט היסטורית הוא לא אומר שום חדש שאנחנו לא מכירים.
יהוא עשה בדיוק את מה שעשו אין ספור שרי הצבא שמרדו במלכיהם מאז ימי העולם הקדום, ועד ההפיכה הצבאית שהתחוללה בעירק בשנת 1958, ועד זו שחולל קאדפי בלוב בשנת 1969 – וגם מאוחר יותר.
בראש הפיכות צבאיות תמיד עמדו שרי צבא שאפתנים, פעמים רבות בני משפחת המלך, שניצלו את חולשתו כדי לחסל אותו ואת כל מקורביו (כך שלא ייוותר איש ממשפחת המלך שיוכל לטעון לשלטון) ולעלות למלוכה.
ובתואם למודל היסטורי זה, לאחר הטבח עלה יהוא למלוכה בישראל והקים שושלת מלכים שנקראה על שמו "בית יהוא", שהחזיקה מעמד במשך כמאה שנה. אך כתוצאה מהטבח קרסה הברית בין שני בתי המלוכה ומלכי יהודה שוב לא יצאו לסייע למלכי הממלכה הצפונית במלחמתם בארם.
נתחיל לסגור את מה שאמרנו בפרק זה.
בתחילת דברינו אמרנו שרק אסון נוראי, ממש קטסטרופלי, יכול להסביר את העובדה שבירושלים עלתה לשלטון אישה, ועוד אישה נוכרייה שלא השתייכה לבית דוד – וכפי שראינו זה בדיוק מה שקרה.
עתליה הייתה אמורה להחזיק ברסן השלטון עד שיהואש בנו של אחזיהו והנכד שלה, שהיה בסה"כ בן שנה, יגדל ויוכל להחליפה. אלא שיהוידע הכהן שחלש על בית המקדש שבנה שלמה ושהיה סמוך לארמון, מרד בה.
התנך מתאר בְּפֵרוּט כיצד במרוצת שש השנים שבאו לאחר מות אחזיהו הכין יהוידע הפיכה צבאית מתוכננת לכל פרטיה, וכיצד לאחר שהושלמו הכנותיו – הוא רצח רצח את עתליה.
עכשיו, עלינו לחזור בשנית על מה שאמרנו לפני דקה: מנקודת מבט היסטורית, יהוידע עשה בדיוק את מה שעשו אין ספור שרי הצבא שמרדו במלכיהם מאז ימי העולם הקדום וכמעט עד היום. הוא ניצל את העובדה שעתליה הייתה עוצרת חלשה מאד, שביום אחד איבדה את בנה ואת כל בני משפחתה שחיו בממלכת ישראל – ומרד בה.
עד כאן, לכאורה, הכל הולך לפי המודל הקלאסי, אך מה שהפעיל אצלנו את כל הצופרים וכמובן גם את היצר הבלשי, היא העובדה שהמרד שבראשו עמד יהוידע נסע בניגוד לכיוון התנועה.
יהוידע היה כהן, ולא שר צבא – והעובדה שכוהן מנהיג הפיכה צבאית, זה משהו חדש שאנחנו לא מכירים.
זאת ועוד, ההכנות למרד ארכו שש שנים שבהן שם מצור על הארמון, וגם נתון זה מוזר ועומד בניגוד למודל קלאסי למרד. משום שמרד, או הפיכה צבאית, הוא אירוע קצר ואלים שמסתיים ביום אחד ולא נמרח על פני שש שנים. ואם בכך לא די, הרי ששש השנים שבהן עתליה הייתה עוצרת המלוכה הן לא תקופה ארוכה, אך גם לא קצרה. אין ספק שכדי שתחזיק מעמד בכל אותן שנים, חייב היה להימצא בירושלים גוף חזק שתמך בה והיה מעוניין שתחזיק בשלטון. וגם עובדה זו מוזרה משום שבמציאות עתליה הייתה חסרת כל ערך, שהרי כל בני משפחתה נרצחו, ויהוא שעלה למלוכה בישראל היה אויב שלה. כך שגם מבחינה מדינית ואסטרטגית מדובר באישה חלשה וחסרת כל ערך, ולכן השאלה מי היה אותו גוף שתמך בה, מחייבת ברור – וכל התהיות והשאלות שהעלנו כאן חותמות את הפרק הראשון בסיפור המתח שנכתב לפני אלפי שנים, שהלך לאיבוד בתוך בליל הסיפורים המבולגן של ספר מלכים. סוף חלק ראשון.
