פילגש בגבעה, שופטים יט-כא ; פרק 85
הפרק שלפנינו מוקדש לפרשת ניאוף שהסתיימה באונס ורצח. פרשה שמוכרת בשם "פילגש בגבעה", שהיא תערובת משונה בין האפשרי לבין הבלתי אפשרי. בין מה שקרה וקורה תמיד, ובין מלחמת האחים שכביכול פרצה בעקבותיה.
סיפור הפרשה תופס את שלושת הפרקים האחרונים בספר שופטים, מה שאומר שהיא התרחשה בסביבות שנת 1,150 לפנה"ס, ביישוב בשם גבעה, שעל שמו נקראת הפרשה, "פילגש בגבעה".
'גבעה', או בשמה האחר 'גבע', או 'גבעת בנימין', הייתה יישוב קטן בתחום מגורי שבט בנימין, כ-30 ק"מ מצפון לירושלים. זיהוי ארכיאולוגי מצביע על כך ש'גבעה', או תל אל פול, שכנה כ-6 ק"מ מירושלים, ולא 30 ק"מ. שאול, המלך הראשון של ישראל היה בן היישוב ולכן המקום נקרא גם על שמו 'גבעת שאול'.
לפני שנתקדם ישנה הערה חשובה שצריך לתת עליה את הדעת, והיא שגיבור הפרשה היה איש בן משפחת הלויים, ששמו הפרטי איננו מוזכר ושלכן הוא מוכר בשם "איש הלוי". כלומר איש, שמוצאו מאחת ממשפחות הלוויים,
בתודעה הרחבה של כולנו היה "שבט לוי", היה שבט שנקרא על שם בנו השלישי של יעקב. במציאות מדובר בשבט 'וירטואלי' שלא התקיים מעולם.
'שבט' מוגדר על פי שלושה מאפיינים מובהקים, שלא מתקיימים במקרה שלנו.
שבט מורכב ממשפחות מורחבות, חמולות, שקשורות זו לזו בקשרי נישואין והולדה ; בראש השבט עומדים הזקנים שהם ראשי המשפחות הנכבדות שמנהיגים את ענייניו; ולבסוף לשבט יש טריטוריה משלו.
שבט לוי, ספק אם היה שכזה בזמן מן הזמנים, התפרק למשפחות שלפי התנך התפזרו בין כל שבטי ישראל. מה שאומר שהתנאים של משפחות מורחבות, הנהגה משותפת, ומגורים בטריטוריה השייכת רק לו, לא מעולם. ואכן מקום מגוריו של איש הלוי, גיבור הפרשה, היה בתחום שבט אפרים, ששכן במרכז הארץ ושבתקופת השופטים היה אחד השבטים הגדולים והחזקים בישראל.
ואחרי הקדמה זו נספר את סיפור הפרשה
איש הלוי נשא אישה פילגש שגם שמה איננו נזכר. וכפי שאמרנו 100 פעמים בעבר ובפרקים קודמים שלנו, פילגשים היו נשואות לבעל שלהן, אלא שהמעמד שלהן היה מעט נמוך משל נשותיו הבכירות. לשאול בן שבט בנימין הייתה אישה בכירה בשם אחינועם ופילגש בשם רצפה. ורצפה בלשון התנך היא גחלת אש, ולא בלטה שעליה אנחנו עומדים. כמובן שגם לדוד ולשלמה היו נשים בכירות ונשים במעמד של פילגשים.
כל שאנו יודעים על הפילגש שהייתה נשואה לאיש הלוי, הוא שמשפחתה התגוררה בבית לחם שבתחום מושבו של שבט יהודה, ומכאן שהייתה בת שבט יהודה.
כמנהג הימים לעת נישואיה, עברה הפילגש לחיות בכפר של בעלה, ושם "זנתה" (נאפה) בו. משדבר הניאוף נודע, היא נמלטה לבית אביה אשר בבית לחם. מקץ ארבעה חודשים להסתלקותה, הגיע הבעל לבית אביה במטרה להשיבה אליו (יט, א-ג). ציטוט:
וַיְהִי אִישׁ לֵוִי, גָּר בְּיַרְכְּתֵי הַר-אֶפְרַיִם, וַיִּקַּח-לוֹ אִשָּׁה פִילֶגֶשׁ, מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה. וַתִּזְנֶה עָלָיו, פִּילַגְשׁוֹ, וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ אֶל-בֵּית אָבִיהָ, אֶל-בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה; וַתְּהִי-שָׁם, יָמִים אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים. וַיָּקָם אִישָׁהּ וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ, לְדַבֵּר עַל-לִבָּהּ לַהֲשִׁיבָו (לַהֲשִׁיבָהּ)
משהגיע הבעל אל בית חותנו הוא התקבל במאור פנים כאילו היה אורח יקר. חותנו ערך לכבודו משתה שנמשך ברציפות שלושה ימים. וכשעלה השחר של היום הרביעי חש איש הלוי שסבא דיו מיינו של מארחו טוב הלב והוא ביקש לשוב עם אשתו-פילגשו לכפר הולדתו. אך היות שאבי הנערה הפציר בו להישאר יום נוסף, נעתר לו האיש. ושוב סעדו השניים ושוב היטיבו לִבם ביין, וכך בין לגימה לבין נגיסה, הפציע הבוקר החמישי – וריטואל ההפצרות והסעודות חזר על עצמו.
אך הפעם משרד ערבו של היום החמישי, הפצרותיו של המארח חובב היין שאורחו יאות ללון בביתו לילה נוסף נענו בסירוב מוחלט. איש הלוי השיק כוסית אחרונה עם מארחו, ופנה ללכת יחד עם פילגשו לעבר מקום מושבם אשר בתחום שבט אפרים.
בדרכם חצו השניים את ירושלים שבה התגוררו באותם ימים הייבוסים, שהיו אחד משבעת עמי כנען שחיו בארץ כנען.
היות שהשעה כבר הייתה מאוחרת והחושך נפרש על פני הארץ, החליט האיש לחנות בירושלים וללון בה. אלא שמשרתו שהלך עִמם, שכנע אותו ללכת כברת דרך נוספת, ולחנות ביישוב בשם גבעה שבתחום מגורי בני שבט בנימין. איש הלוי קיבל את העצה והחבורה המשיכה בדרכה. משהגיעו לגבעה אסף אותם זקן וטוב לב לביתו.
בלילה התדפקה חבורת פורעים בני בלייעל מתושבי גבעה על דלתו של הזקן, ודרשה ממנו שיוציא אליהם את אורחו, כדי "לדעת" אותו.
בלשון התנך "לדעת מישהו" היא צורת דיבור נקייה לקיום יחסי מין (בראשית כד, טז; מלכים א' א, א-ד); דבר הנותן מקום לאפשרות שהפורעים ביקשו להתעלל באיש הלוי באופן מיני.
הזקן שתחת קורת ביתו חסו האיש ואשתו קיים מצוות הכנסת אורחים וסירב להשליך את אורחו היקר לידי הפורעים. וּבְכָל-זֹאת, כְּדֵי לֹא לְאַכְזָבָם וּלְשָׁלְחָם בידיים ריקות, הציע הזקן עסקה טובה בהרבה. במקום שידושו בבשרו של אורחו, הוא יוציא אליהם את בתו הבתולה ואת פילגשו של האיש, שתשמחנה הן את לִבם. ציטוט
הֵמָּה, מֵיטִיבִים אֶת-לִבָּם (=הזקן ואיש הלוי) וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי-בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת-הַבַּיִת, מִתְדַּפְּקִים עַל-הַדָּלֶת; וַיֹּאמְרוּ, אֶל-הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר, הוֹצֵא אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא אֶל-בֵּיתְךָ, וְנֵדָעֶנּוּ. וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם, הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַל-אַחַי אַל-תָּרֵעוּ נָא; אַחֲרֵי אֲשֶׁר-בָּא הָאִישׁ הַזֶּה, אֶל-בֵּיתִי – אַל-תַּעֲשׂוּ, אֶת-הַנְּבָלָה הַזֹּאת. הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ, אוֹצִיאָה-נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם (=תאנסו אותן) וַעֲשׂוּ לָהֶם, הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ, דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת. (יט, כב-כד)
במילים פשוטות, טובות השתיים מן האחד. ולמה לאנוס גבר אחד אם באותו מחיר אפשר לאנוס שתי נשים? נחמד.
צריך להדגיש שהפורעים "בסך-הכול" ביקשו להציק קצת לאורח הזר, ולא, חלילה, לאנוס אף נערה. ובאמת, משהשתכנע הזקן שלפורעים אין עניין בבתו הבתולה ולא בפילגשו של האורח, הוא חזר לישון בשקט במיטתו, שהרי השעה כבר הייתה שעת לילה מאוחרת.
בניגוד לזקן, איש הלוי לא מצא מרגוע לנפשו. טוב לִבם של הפורעים כל-כך ריגש אותו, עד שהוא חש בדחף בלתי ניתן לכיבוש לרצותם. לפיכך הוא תפס בחוזקה בפילגשו והשליך אותה אליהם, משל הייתה עצם דשנה הנזרקת לעדת זאבים רעבים. ציטוט
… וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ. וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ בָהּ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וַיְשַׁלְּחוּהָ כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר.
משנפלה הפילגש בידי בני הבלייעל, חזר איש הלוי למיטתו, שמח על שפרע את חובו לחבורה שהניחה לו לנפשו. וכך, בשעות שבהן הוא ישן במנוחה, עטה עדת המשחיתים על אשתו ואנסה אותה בזה אחר זה.
לעת בוקר הפילגש הייתה עדיין בין החיים. בדרך נס היא זחלה בשארית כוחותיה לבית הזקן, ושם התמוטטה על סף דלתו. לא חלפה שעה ארוכה וגם בעלה התעורר משנתו ופתח את דלת הבית כדי לצאת לדרכו – והנה פלא: אישתו חזרה אליו! בלית ברירה הוא אסף את שבריה, העמיסה על חמורו ויצא לדרכו. עוד ציטוט קצר:
… וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ. וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ בָהּ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וַיְשַׁלְּחוּהָ כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַתָּבֹא הָאִשָּׁה לִפְנוֹת הַבֹּקֶר וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית הָאִישׁ (=בית הזקן) אֲשֶׁר אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם עַד הָאוֹר.
וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת וַיֵּצֵא לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ, וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת וְיָדֶיהָ עַל הַסַּף.
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה, וְאֵין עֹנֶה. וַיִּקָּחֶהָ עַל הַחֲמוֹר. וַיָּקָם הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ לִמְקֹמוֹ (שופטים יט, כה-כח).
משהגיע האיש לכפר מגוריו, התעורר בלִיבו החשש שמא פילגשו עדיין בחיים, ולכן הוא נטל מאכלת וביתר אותה לשנים-עשר חלקים ושלח את אֲבָרֶיהָ לכל אחד משבטי ישראל (יט, כט).
מעשה האונס ותוצאותיו המזעזעות החרידו את שבטי ישראל, שכל אחד מהם זכה לקבל נתח מאבריה של האישה המבותרת. 400,000 לוחמים נזעקו מביתם אל מצפה ששכנה מצפון לירושלים (בתחום שבט אפרים, הוא שבטו של איש הלוי), כדי לדעת איך נעשתה רעה שכזו בתוכם.
משנאספו הלוחמים במצפה, שבתקופת השופטים הייתה מקום המפגש של השבטים, קם איש הלוי ממקומו וסיפר בקול חנוק מדמעות וכאב, את השתלשלות האירועים שהובילו למותה של פילגשו האהובה. וכך אמר:
וַיַּעַן הָאִישׁ הַלֵּוִי, אִישׁ הָאִשָּׁה הַנִּרְצָחָה וַיֹּאמַר: הַגִּבְעָתָה אֲשֶׁר לְבִנְיָמִן בָּאתִי אֲנִי וּפִילַגְשִׁי לָלוּן. וַיָּקֻמוּ עָלַי בַּעֲלֵי הַגִּבְעָה וַיָּסֹבּוּ עָלַי אֶת הַבַּיִת לָיְלָה. אוֹתִי דִּמּוּ לַהֲרֹג, וְאֶת פִּילַגְשִׁי עִנּוּ וַתָּמֹת. וָאֹחֵז בְּפִילַגְשִׁי וָאֲנַתְּחֶהָ, וָאֲשַׁלְּחֶהָ בְּכָל שְׂדֵה נַחֲלַת יִשְׂרָאֵל: כִּי עָשׂוּ זִמָּה וּנְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל. (כ, ד-ז).
בין השתלשלות העניינים שאותה תארנו קודם, לבין דבריו של איש הלוי קיים פער גדול (כ, ד-ז) .
בגרסה הראשונה (פרק יט) נאמר שהפורעים התעניינו דווקא בו ולא באישתו. ועוד נאמר שהאיש היה זה שאחז בה בכוח והשליכה לידיהם. ועוד נאמר שם שבזמן שאשתו נאנסה פעם אחר פעם, הוא חזר לישון באין מפריע.
בגרסה השנייה, שאותה מסר האיש, נאמר שמטרת הפורעים הייתה לרצוח אותו וְלֶאֱנֹוס את אשתו – וזה כבר סיפור אחר לגמרי. עוד העלים האיש את העובדה שהוא זה שהשליך אותה לידיהם ושהיא נותרה בחיים למרות פרעות הלילה, ומכאן שהוא הרוצח.
מששמעו הלוחמים את הגרסה המשופצת של הסיפור, הם הגיבו בזעם ודרשו מבני שבט בנימין להסגיר לידיהם את הפושעים כדי להוציאם להורג:
וַיִּשְׁלְחוּ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲנָשִׁים בְּכָל שִׁבְטֵי בִנְיָמִין לֵאמֹר: מָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נִהייתה בָּכֶם. וְעַתָּה תְּנוּ אֶת הָאֲנָשִׁים בְּנֵי-בְלִיַּעַל אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וּנְמִיתֵם וּנְבַעֲרָה רָעָה מִיִּשְׂרָאֵל.
וְלֹא אָבוּ בְּנֵי בִנְיָמִין לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל אֲחֵיהֶם בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל (כ, יב-יג).
משסירבו בני בנימין להיענות לדרישת ראשי השבטים, נשבעו הלוחמים שנאספו במצפה, לא להשיא את בנותיהם לבני השבט המורד (כא, א). לאחר מכן הם הסתערו כאיש אחד להילחם בבני השבט שנתן מחסה לאנסים.
פרק כ' בספר שופטים מוקדש לתיאור מלחמת האחים שפרצה בין כל שבטי ישראל לבין שבט בנימין.
לא פחות מארבע-מאות אלף לוחמים השתתפו במערכה, ולא פחות מ-68,000 לוחמים בני שבט בנימין קיפחו במהלכה את חייהם.
על מספר המתים הזה יש להוסיף עוד כ-30,000 חללים מכלל שבטי ישראל. סה"כ מדובר על כ-100,000 חללים.
מששככו הדי הקרבות והמלחמה העקובה מדם הסתיימה, נוכחו בני ישראל ששבט בנימין כמעט נמחה מעל פני האדמה – ואז באה היבבה ובא המספד. השבטים המנצחים לא שמחו על ניצחונם, אלא קוננו על אובדנו של אחיהם הקטן. הם נזכרו לפתע שבני בנימין מעולם לא היו אויבים לשבטים האחרים. עתה הם התעוררו להכיר בכך ששבט אחד כמעט שאבד מתוכם:
וַיָּבֹא הָעָם בֵּית-אֵל וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הָעֶרֶב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ בְּכִי גָדוֹל. וַיֹּאמְרוּ לָמָה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הייתה זֹאת בְּיִשְׂרָאֵל לְהִפָּקֵד הַיּוֹם מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁבֶט אֶחָד… וַיִּנָּחֲמוּ (=התחרטו) בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בִּנְיָמִן אָחִיו. וַיֹּאמְרוּ נִגְדַּע הַיּוֹם שֵׁבֶט אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל. מַה נַּעֲשֶׂה לָהֶם לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים וַאֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ בה', לְבִלְתִּי תֵּת לָהֶם מִבְּנוֹתֵינוּ לְנָשִׁים (כא, ב-ז).
לנוכח הרעה הזו ביקשו ראשי הלוחמים להחיות את שבט בנימין, שדימם למוות לנגד עיניהם. הם ידעו שעליהם להזרים לו דם חדש, ושהגברים מבני בנימין שאך בקושי שרדו את המלחמה, זקוקים באופן נואש לשאת נשים שתלדנה להם ילדים, שיהיו חיים חדשים במקום אלה שנגדעו. אך מהיכן ישיגו ראשי השבטים כלות לבני בנימין?
השבועה שנתנו לא להשיא לבני בנימין את בנותיהם, ניתנה בשם אלוהים ולכן לא היה ניתן לחזור ממנה. מנהיגי הלוחמים הוגיעו אפוא את מוחם בחפשם אחר פתרון שיאפשר להם גם להציל את אחיהם הגווע, וגם להוסיף לשמור על שבועתם.
בתכלס, גם לאכול את העוגה וגם לשמור אותה שלמה.
לבסוף, לאחר שבחנו כל רעיון אפשרי, ובעיקר בלתי אפשרי, נתגלתה לנגד עיניהם באר חדשה שממנה יוכלו לשאוב כלות לאחיהם הקטן!
ראשי הלוחמים נזכרו שתושבי יישוב מרוחק בשם יבש גלעד, ששכן בעבר הירדן המזרחי, לא הרחק מבית שאן של ימינו, לא השתתפו במלחמה, ולכן הם לא נשבעו שלא להשיא את בנותיהם לבני שבט בנימין.
הפתרון שאותו הגו היה מבריק, נועז, מקורי וחכם: בנות יבש גלעד תינשאנה לבני בנימין ותלדנה להם בנים ובנות וכך יהיה המשך לשבט המוכה. אלא שקושי אחד קטנטן, ממש פצפון, בכל זאת הטריד אותם: כיצד ישכנעו את אנשי יבש גלעד למסור את בנותיהם לבני בנימין?
נישואים בעולם הקדום היו עניין רציני. אבות שהשיאו את ילדיהם זה לזו, עשו כן משום שהדבר שירת את האינטרסים הפוליטיים והכלכליים של שני הצדדים.
ביום נישואייה, עזבה הנערה את בית אביה ועברה לחיות בבית בעלה, ולכן המשפחה הנותנת הייתה חייבת לקבל תמורת הבת שמסרה, כלה לאחד הבנים שלה, שאם לא כן היא הייתה נחלשת. כדי לשמור על שוויון בין המשפחות, הסכמי נישואים כללו בדרך כלל חילופי כלות בין שתי המשפחות.
מתוך התנך עולה שרק במקרים שחילופי כלות לא התאפשרו, המשפחה המקבלת שלמה לאבי הנערה מוהר נישואים תמורת הבת שקיבלה.
המשמעות המעשית של דברים אלה, היא שראשי הלוחמים היו צריכים להתגבר על הקושי שלבני שבט בנימין לא היו כלות לתת בתמורה לאלו שביקשו לקבל. ואם לא די בכך, הרי שהרס ערי מושבם מלמד שלא נותר בידם די רכוש לשלם בו את מוהר נישואיהן של הנערות.
מנהיגי הלוחמים הגיעו למסקנה הגיונית שאנשי יבש גלעד עלולים לסרב לתת חינם את בנותיהם לבני בנימין. לפיכך הם הגירו פעם נוספת זיעה רבה ממצחם, עד שמצאו רעיון מצוין להתגבר על סירובם הצפוי של אנשי יבש גלעד.
הרעיון הגאוני היה שבמקום שהלוחמים יחזרו בתום המלחמה לבתיהם, הם ירוצו הישר משדה המערכה שהתרחשה מצפון לירושלים, הישר ליבש גלעד ששכנה במרחק של כ-200 ק"מ. ומשיגיעו ליבש גלעד, הם יוציאו להורג את כל אנשי הכפר
ויותירו בחיים רק את הנערות הבתולות. לאחר שהטבח יסתיים בהצלחה, הם ייטלו עִמם את הבנות ויביאו אותן לגברים מבנימין. פקודת היום ללוחמים אמרה את הדברים הבאים:
וְזֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: כָּל-זָכָר, וְכָל-אִשָּׁה יֹדַעַת מִשְׁכַּב-זָכָר–תַּחֲרִימוּ. וַיִּמְצְאוּ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד, אַרְבַּע מֵאוֹת נַעֲרָה בְתוּלָה, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעָה אִישׁ, לְמִשְׁכַּב זָכָר (כא, יא-יב).
הרעיון המצוין התקבל בשמחה על דעת הנאספים ופקודת הקרב הושמעה. ודמם של יושבי יבש גלעד הנרצחים הרווה את אדמתם וארבע מאות צעירות שנחטפו מביתן, תרמו בצהלה את בתוליהן לבני שבט בנימין והצילו אותו מכליה (כא, ח-כה).
מציאות ודמיון
קל להיווכח שהסופר שהעלה על הכתב את פרשת האונס, עשה סלט שלם מהאפשרי, הדמיוני והמגוחך.
ובכל זאת, כדי שנוכל להפיק מהסיפור ערך היסטורי שעומד במבחן הימים, עלינו לעשות את מה שאנחנו עושים תמיד: לנפות מהסיפור את החלקים האפשריים, מהחלקים הבלתי אפשריים.
מנקודת מבט היסטורית, פרשות ניאוף המסתיימות בכך שהאישה נמלטת מבעלה כדי למצוא מחסה בבית אביה, מרצפות את המדרכות והכבישים שעליהם אנחנו הולכים ונוסעים. לפיכך אין כל מניעה לקבל כאמת סיפור ניאוף שהסתיים בכך שהבעל הנבגד הוציא להורג את אשתו לאחר שנודע לו שנאפה בו. מזעזע ככל שיהיה, אין כאן שום דבר שאנחנו לא מכירים מהחיים שלנו, או לא מכירים מחברות מסורתיות שמייחסות ערך עליון ל"כבוד המשפחה". אך מכאן ואילך חודרים לפרשה עניינים לא הגיוניים שמלווים אותה עד סופה.
לפי המסופר בפרק יט, משהגיע איש הלוי לבית חוֹתְנוֹ הוא התקבל במאור פנים. אבי הפילגש התנהג כאילו מדובר בביקור משמח שיש לחגוג אותו, ולפיכך במשך ארבעה ימים רצופים הוא ערך לכבוד האורח סעודות והגיש לו יין, דבר שהיה נהוג לעשות רק בעת משתה.
אלא שבניגוד לכתוב איש הלוי לא הגיע לבית חותנו כדי לדבר על ליבה של אשתו ולשדלה לשוב אליו, כי אם להוציא אותה להורג – והמארח חובב היין ידע זאת היטב.
האב ידע שלאישה נואפת יש דין אחד. עוד הוא ידע שאם חתנו לא יוציא להורג את בתו, כי אז כבודו יישאר מחולל. מחמת הבושה חותנו לא יוכל לשוב לביתו ולבני משפחתו ולהראות את פניו ברבים. והנה, במקום שהאב ילבש שק ויפזר אפר על ראשו כמנהג האבלים, הוא ערך משתה במשך ארבעה ימים רצופים, ואלמלא סירב האורח, המשתה היה נמשך גם ביום החמישי.
כיצד הדבר יתכן?
וכאן צריך להדגיש שלמרות שהטקסט קובע שמטרת בואו של איש הלוי הייתה לשדל את אישתו לשוב אליו, שום שידול לא בא בחשבון, משום שהדינאמיקה החברתית אפשרה לבעלה לפעול באופן אחד בלבד. יתרה מכך, מכיוון שהאישה שכבה עם גבר אחר מלבדו, אסור היה לו לשכב עימה. ולכן מלכתחילה לא היה טעם להשיבה לביתו!
במילים אחרות, אם איש הלוי ביקש לשקם את כבודו ואת כבוד משפחתו בקהילה שבה חי, כי אז היה עליו לעשות את מה שעשה: כלומר להוציא את אשתו להורג לעיני כל. המעמד הפומבי של ההריגה היה מסיר ספק שהוא מחל לה. רצח האישה היה חשוב לכינון כבודו וכבודה של משפחתו.
לנוכח דברים אלה שמשקפים את המציאות, התנהגותו של אבי הנערה עומדת בסתירה לחומרת המצב ומחייבת הסבר.
התנ"ך מתייחס בחיוב לשתיית יין: "יין ישמח לבב אנוש" אמר מחבר ספר תהלים (קד, טו), וכיוון היטב למה שיודעת כל פודקאסטרית חובבת יין. יחד עם זאת, התנ"ך קושר שתיית יין במידה מופרזת לשכרות, אובדן חושים ואובדן שליטה עצמית הקשורה בהפקרות מינית.
למשל, כשנוח והנלווים אליו יצאו מהתיבה המפורסמת, נטע נוח כרם ענבים. משבשלו האשכולות, סחט האיש הטוב את הענבים והכין מהם יין. נפשו של נוח שבילה ימים ארוכים בתיבה קטנה וּצְפוּפָה בוודאי כלתה למעט נחמה ושכחה, והוא טעם מיינו טיפה ועוד טיפה עד שהתערפלה דעתו. משהשתכר, הוא התגולל בתוך אוהלו עירום כביום היוולדו, ועד שלא התפכח מיינו, לא ידע עד כמה התבזה בעיני בניו (בראשית ט, יח-כה).
סיפור אחר הקושר שתיית יין עם הפקרות מינית, הוא סיפורם של לוט ושתי בנותיו. בימיו של אברהם גמר אלוהים בדעתו להשמיד את אנשי סדום ועמורה, ששמע חטאותיהם הגיע עד מקום שבתו שבמרומים. ממטח האבנים והאש שהמטיר על שתי הערים, ניצלו רק לוט וּשְׁתֵּי בנותיו. כידוע שלושת הפליטים מצאו מחסה במערה רחוקה ומבודדת, מבלי לדעת למה ולמי הם מחכים. מקץ ימים רבים (או מועטים), נמלאו הצעירות חשש שמלבד אביהן לא נותר בעולם אף גבר שיישא אותן ויוליד להן ילדים. לפיכך החליטו האחיות רבות התושייה להשקות את אביהן יין ולהתעבר ממנו בשעה שיהיה שיכור (בראשית יט, ל-לח).
סיפור אחרון שקושר שכרות עם ערפול חושים הוא משתה הנישואים של יעקב לרחל אהובת ליבו. בעת המשתה רוקן לתוכו החתן המאושר כמויות אדירות של יין, ובעת שכרותו נשא את לאה, ולא את רחל. (בראשית כט, כא-כה).
במילים אחרות, מכיוון שתכלית בואו של החתן הייתה ברורה לכולם, לא יתכן שחמשת ימי המשתה נועדו כדי לחגוג אירוע משמח, כי אם ליצור אווירה של הוללות ושל התרופפות המעצורים המיניים, שאך תעצים את השפלתו של האורח, עד שלא יוכל לשוב לביתו.
אין זה מן הנמנע שהאב שביקש להציל את בתו, דאג שבכל פעם שאורחו התפכח משיכרונו, הוא ימצא את פילגשו שוכבת לצִדו. בדיוק כפי שיעקב שהתפכח משכרונו מצא שלאה, ולא רחל, שוכבת לצידו.
כלומר, הרושם שביקש האב ליצור הוא, שלמרות הניאוף חתנו הוסיף לשכב עם בתו. אפשרות נוספת היא שהפילגש התעברה ממאהבה, ועתה ניסה אביה ליצור מראית עין שלפיה היא התעברה מבעלה שעה שהיה בגילופין.
ההנחה שתכלית בואו של איש הלוי הייתה כדי להשיב את פילגשו לביתו ואז להוציאה להורג, יכולה להסביר את ארבעת ימי המשתה ואת נסיונו של האב להמשיכו גם ביום החמישי. כך או כך, בסופו של דבר הוא התפכח מיינו ויצא לדרך יחד עם אשתו.
אפשר שדרכם של זוג האוהבים אכן השתבשה והם באמת נתקלו בחבורת פורעים. אם כך היה הדבר, כי אז ניתן להבין מדוע איש הלוי השליך את פילגשו לידיהם.
ההיגיון נותן שלאחר שהיא נאפה בו וביישה אותו לעיני כל, וּלְאַחַר שאביה השקה אותו יין וערפל את דעתו במשך ארבעה ימים רצופים, איש הלוי ביקש לנקום בשניהם באופן אכזרי במיוחד. לפיכך, במקום שינסה להציל את אשתו מעדת הפורעים, הוא אחז בה בכוח והשליך אותה אליהם.
אנחנו יודעים שעם בוקר האישה הייתה עדיין בין החיים, אך לכך אין חשיבות, משום שגורלה נחרץ ממילא. כך או כך, בדבר אחד אין ספק: לאחר שבעלה ביתר אותה לנתחים ופיזר את אבריה, יצר הנקמה שלו התרצה ולאיש מאנשי הכפר לא נותר ספק ושהוא השיב לעצמו את כבודו. עתה יכול היה איש הלוי להסתובב בראש מורם בביתו ובעיר שבה חי.
מנקודת מבט הלוקחת בחשבון את הרקע החברתי וההיסטורי שבו התרחשה הפרשה, ניתוח הדברים שהצענו עד כה הוא אפשרי ועולה בקנה אחד עם מציאות הימים שעליהם אנחנו מדברים, ואין כאן שום דבר שעומד בניגוד להיגיון.
הפילגש באה על עונשה ובכך הפרשה הקרויה על שמה הייתה אמורה להסתיים.
אלא שהפרשה התרחבה מעבר לגבולותיה האפשריים, ועד מהרה גלשה לתחום האבסורד. סיפור מלחמת האחים שפרצה בעקבות מעשה האונס והרצח, הוא בלתי אפשרי מתחילתו ועד סופו.
הכוונה כמובן למלחמה שפרצה בין כל שבטי ישראל, לבין שבט בנימין, שמתוכו באו הפורעים שאנסו את הפילגש (שופטים, פרקים כ-כא).
מכיוון שאני מתמטיקאית דגולה ששולטת להפליא בחשבון פשוט של כיתה ג', בואו נשים לב למספרים שבהם נוקב פרק כ' שמתאר את פרטי המלחמה.
לפי הכתוב במערכה השתתפו 400,000 לוחמים מבני שבטי ישראל שבאו להילחם בשבט בנימין. שבט בנימין גייס מתוכו כמעט 27,000 לוחמים. כלומר, מדובר במלחמה שבה השתתפו בסה"כ כ-427,000 לוחמים.
אנחנו לא יודעים בדיוק מה היה גודל האוכלוסייה הישראלית שחייתה בתקופת השופטים. יש חוקרים שמדברים על מספרים שבין 150.000 איש לבין 400.000 נפשות, בהם נשים וילדים. יש חוקרים שמדברים על חצי מיליון – ואכן הארכאולוגיה הארץ ישראלית מאשרת מספרים צנועים אלה.
חפירות מקיפות שנעשו בארץ ושמתייחסות לתקופת השופטים, דהיינו סביבות 1100 לפנהס, חשפו מאות יישובים קטנטנים, בין 5 ל-10 דונם. כלומר, יישובים חמולתיים שהיו פזורים על פני כל הארץ, שספק אם המספר הכולל שלהם באמת הגיע ל-500,000 נפשות, כולל נשים וילדים.
לפיכך, ההנחה שמספר הלוחמים שהשתתפו במלחמה היה כמניין כל האוכלוסייה שחייתה באותם ימים בכל הארץ כנען, היא קצת בעייתית – ובכך מסכת הטענות האבסורדיות רק החלה.
מי שיבדוק את המספרים המובאים בפרק כ' ייווכח לדעת ששבט בנימין גייס מתוכו כ-27,000 לוחמים, אך מניין החללים שאיבד הגיע לכדי 68,000 לוחמים. כלומר, מספר החללים היה יותר מכפול ממספר הלוחמים. מה שנקרא בעברית אוברדרפט, או משיכת יתר שלילית.
ומכיוון שאנחנו אוהבים חשבון פשוט ומספרים הגיוניים, נתייחס לעוד נתון הגיוני אחד קטנטן. ממש פצפון.
אמרנו ששבט בנימין איבד כ-68,000 לוחמים, והנה, כמה מפליא, משהסתיימה המלחמה חסרו לבני השבט דווקא נשים, ולא גברים!
וכמובן שעל האבסורד הזה יש להוסיף את הטענה שראשי הצבאות המנצחים החליטו שכדי לרפא את שבט בנימין, יש להשמיד את תושבי יבש גלעד.
יבש גלעד היה יישוב ששכן בתחום שבט מנשה, שהיה אחד השבטים הגדולים והחזקים בישראל.
ההנחה שמישהו מראשי הלוחמים היה מעלה על דעתו להכריז מלחמה על שבט מנשה כדי לחטוף ממנו כלות לבני שבט בנימין, גם היא, בלשון עדינה, קצת בעייתית. זאת ועוד, גם ההנחה שכל שבטי ישראל ייצאו להילחם בשל אירוע פרטי שהתרחש בחייו של אדם חסר חשיבות, אירוע שבכל מקרה היה צריך להסתיים בהוצאתה להורג של האישה, גם היא איננה מתקבלת על הדעת.
לסיום עניין זה נחזור למה שאמרנו בתחילת דברינו. שבט לוי לא היה שבט במובן המקובל, מה שאומר שאיש הלוי השתייך לאחת המשפחות העניות ביותר של החברה הישראלית שחייתה בתקופת השופטים. ואפשר שמסיבה זו התנ"ך אפילו לא טורח להזכיר את שמו, את שם פילגשו ואת שם כפר מגוריו, דבר שעומד בניגוד מוחלט לאופן שבו כתובים סיפורי התנ"ך.
דומה אפוא שדי במה שאמרנו עד כה כדי להטיל ספק באמינותו ההיסטורית של סיפור מלחמת האחים שפרצה בעקבות מעשה האונס הקבוצתי, שספק אם בכלל התרחש, מה גם שלא נאמר שהפורעים הוצאו להורג, או נהרגו במלחמה. ואם כך הדבר, מדוע מלכתחילה הרחיב המספר את הפרשה מעבר לגבולותיה האפשריים, ובדה מלִיבו סיפור על מלחמת אחים כל-כך מופרכת ומוזרה?
לדברי החוקרים פרשת פילגש בגבעה היא עלילת שווא שנועדה להכפיש את בני שבט בנימין, שבו עתיד להיוולד שאול. כוונת המספר הייתה ליצור מראית עין שמוצאו של שאול הוא משבט בעל עבר מפוקפק ולכן הוא לא היה ראוי להיות מלך בישראל – ומהלך המלחמה שסקרנו כאן, מאשר הנחה זו.
נסכם את דברינו במילים הבאות. נראה שתחת קורת הגג של הפרשה חברו שני עניינים שונים. הסיפור על אודות האישה שנמלטה מבעלה לאחר שנודע לו שהיא נאפה בו, חוזר על עצמו במתכונת כזו או אחרת בכל מקום שבו גברים ונשים נמשכים, אוהבים, שונאים ומקנאים זה לזו. צאתו של איש הלוי כדי להשיב את פילגשו ולהוציאה להורג, שומר על היסודות הריאליים של החברה הקדומה שזה היה דינה של אישה נואפת.
יחד עם זאת, סיפור פרשת האונס הקבוצתי, וסיפור מלחמת האחים שפרצה בעקבות סירובם של בני שבט בנימין להסגיר את האנסים, אכן נראה כעלילה שנועדה להכפיש את שבטו של שאול. אנשי בנימין חלקו עם שאר השבטים את התפיסה האומרת שגזר דינם של אנסים הוא מוות ולא עסקת טיעון מחליאה ומקוממת שמרסקת את מעמד השופטים, דומה לזו שנעשית בימינו. לו חבורת הפורעים הייתה מבני שבט בנימין, זקני השבט היו דואגים שהם יוצאו להורג, ובוודאי שלא היו נותנים להם מחסה בתוכם, או יוצאים למלחמה ומקריבים את חיי אנשיהם כדי להגן עליהם. הפרטים הדמיוניים שנוספו לפרשה אכן מחזקים את התחושה שהחלק המספר על האונס הקבוצתי ועל המלחמה הגדולה שפרצה בעקבותיו, מעולם לא התרחש.
