העמים הקדומים ייחסו לאלים שבהם האמינו את השליטה על פריון האדם, החי והצומח . וכמובן שלפי התנך אלוהים הוא אדון הפריון בעולם.
לפי התיאולוגיה המקראית, לצדיקים אלוהים גומל בפריון גדול ובשפע כלכלי, ואילו את הרשעים הוא מעניש, ועקרות ושלילת הפריון הוא רק אחד העונשים – ולכל אחד ברור שפריון הוא תנאי ראשון להמשכיות, ושעצירתו משמעה הכחדה.
המשמעות המעשית בין תפיסת הפריון לבין צדיקותו של האדם, היא ששרה, העקרה המפורסמת ביותר בתנך חטאה בדרך כלשהי, ושלכן אלוהים העניש אותה וגזר עליה שנות עקרות ארוכות. וכמובן, שעל הדרך הוא העניש בשנות ערירות ארוכות גם את אברהם, הצדיק האולטמטיבי של התנך, שלו הבטיח אלוהים שמספר צאצאיו יהיה כחול אשר על שפת הים וכמספר הכוכבים בשמים. אז איך פותרים את הסתירה בין ההבטחות החגיגיות ובין טענת התנך עצמו שאלוהים גזר עקרות על שרה?
התשובה : לא פותרים. מתעלמים.
בפרק הקודם קשרנו את סיפור עקרותה המתמשכת עם סיפור המסע מאור המוכרת לכולם בשם 'אור כשדים' לארץ כנען, שאליו יצאה יחד עם אברהם, שעליו דיברנו בפרקים 13-12. מסע ארוך ומפרך שנמתח על פני כ- 3,500 קילומטרים ו-20 שנה – שמצרים הייתה נקודת הקצה הרחוקה שאליה הגיעו ההולכים.
שאלנו איזה חיים היו לילדה שכמעט כל חייה עברו בדרכים, שהתבגרה בדרכים. שאלנו ממה היה מורכב סל המזון שלה וכיצד השיגה מזון. לקחנו בחשבון שבהעדר בתי מלון ואכסניות שהיו פזורות לאורך הדרך, שרה לנה במשך 20 חורפים קרים
ו-20 קיצים לוהטים באוהל עלוב שהוקם לעת חשכה, או במערה או במחסה אחר.
מנקודת מבט ארצית, ואת זה חד-משמעית אישרו הרופאים שאיתם התייעצתי, שרה סבלה מתת-תזונה מתמשכת, מה שלמזלה דיכא ועצר את המחזור החודשי שלה. משום שלו הצליחה להרות במהלך 20 שנות המסע שבהן ממילא היא חייתה על סף השרידות, מרבית הסיכויים שלא הייתה מצליחה להחזיק מעמד והולכת לעולמה – וגם את הטענה הקשה הזו צריך לבחון בקונטקסט הימים שבהם חייתה.
לפני שנגיע אל היום שבו שרה השיאה את הגר שפחתה לאברהם ונדבר על היחסים המשפטיים שהתקיימו בין שתי הנשים, אני מבקשת להוסיף לדברינו נדבך חשוב נוסף, שמתייחס לגיל הנישואין שהיה נהוג בעולם הקדום, לתוחלת החיים ולמעמדה של האישה שחייתה בעולם הקדום ובתקופת התנך. נושא זה משליך באופן ישיר על סיפורנו.
נערות שחיו בעולם הקדום, ולמעשה עד לא מזמן, ניתנו לנישואין כשהיו בנות 10, 11, ו-12 שנים. הן ניתנו לנישואים לגבר שבחר אביהן עבורן, ועוד לפני שקיבלו את המחזור החודשי – וזה היה המצב עד לפני כ-150 שנה, ולמרבה הזוועה התופעה הזו עדיין מתקיימת בארצות נחשלות.
ניתן דוגמה למציאות זו מתוך סיפור קצר ונפלא בשם 'תהילה', שכתב הסופר ש"י עגנון (שמואל יוסף עגנון).
תהילה, בסיפור שנקרא על שמה, נולדה לפני כ-200 שנה באזור אוסטרייה-הונגריה. משמלאו לה 11 שנים קרא לה אביה ובישר לה שאירס אותה לשרגא בן ה-12, שלו תינשא בעוד שנה, כאשר ימלאו לה 12 שנים והוא יהיה בר מצווה. ציטוט קצרצר ומקוצר מדבריה של תהילה:
"ובכן כבת אחת עשרה שנים הייתי. לילה אחד אחר תפילת ערבית בא אבא עליו השלום מבית הכנסת ועמו כמה מקרובינו וביניהם פתחיה מרדכי, אביו של שרגא. …. הביט עלי אביו של שרגא ואמר, תינוקת לא מכוערת. החליק אבא את לחיי ואמר לי, תהלה יודעת את מי דיבר עמך, אביו של חתנך דיבר עמך. מזל טוב לך בתי, הלילה הזה נתארסת והרי את כלה. מיד בירכו אותי כל האורחים בברכת מזל טוב וקראו לי כלה…. מכאן ואילך ארוסתו של שרגא את, ואם ירצה השם בעוד שנה ביום שיגיע החתן להנחת תפילין נעשה לכם חופה."
מי שמכיר את הסיפור הנפלא יודע שהנישואים לשרגא לא יצאו אל הפועל, אך מדבריה של תהילה, עולה שהנוהג לארס ילדה בת 11 ולהשיאה כאשר ימלאו לה 12 שנה, היה מקובל לגמרי.
לנישואיי הבוסר של ילדות הייתה השפעה קטלנית על תוחלת החיים שהייתה צפויה להן.
מחקרים שעוסקים בתוחלת החיים של הנשים שחיות בימינו בחברה המערבית, מצביעים על כך שזו חברה שהולכת ומזדקנת. נשים שדומות לכל אחת מאיתנו, שזוכות לתזונה מסודרת ולמגורים טובים, ולשרותי בריאות מתקדמים וכד', צפויות לחיות בממוצע 83-82 שנים.
לפני כ-100 שנים תוחלת החיים של הנשים עמדה על 50 שנה. לפני כ-500 שנים נשים חיו בממוצע 30, וזה המצב שמשקף גם את המציאות שהתקיימה בעולם הקדום.
כל המחקרים שעוסקים בנושא זה מסכימים שלתמותת נשים צעירות בעת הלידה הייתה השפעה עצומה על תוחלת החיים הנמוכה.
נערה שנישאה בגיל 12-11 ושקיבלה את המחזור החודשי בגיל 12, או 13 היתה אמורה להיכנס להיריון ראשון בגיל 14 או 15 – ואפילו 16.
נערה בגיל הזה עדיין לא השלימה את התפתחותה הפיזיולוגית. הגוף שלה קטן ואגן הירכיים שלה צר וסיכוייה לשאת תשעה חודשי היריון וללדת תינוק בריא, נמוכים ביותר. נערה שנכנסת להיריון בגיל כל כך צעיר נמצאת בסכנת חיים, משום שלידה בגיל הזה קשה מאד ומסובכת. ואכן לתמותת נשים צעירות בעת לידה, או מסיבוכים שלאחר הלידה, ולתמותת תינוקות שנולדו בטרם עת, הייתה השפעה מכרעת על תוחלת החיים הנמוכה של החברה הקדומה. וזה המקום לציין שלפי המחקרים עד לפני כשלוש מאות שנים כמחצית מכלל הנולדים נפטרו לפני הגיעם לגיל חמש.
ברור שכאשר אנחנו מדברים על "תוחלת חיים" אנחנו מדברים על ממוצעים. וכשם שגם בחברה שלנו נשים נפטרות בעת לידה ותינוקות ואנשים צעירים הולכים לעולמם, כך בחברה הקדומה היו אנשים שהגיעו לגיל מבוגר.
ובכל זאת, הדיבור על "תוחלת חיים" משקף את המציאות, את המצב בכללותו.
וכאשר אנחנו מדברים על חברה שתוחלת החיים של הנשים החיות בה היא 30 שנה, ושל הגברים 35, אנחנו מדברים על חברה שלא מזדקנת, על חברה שעומדת על סף שרידותה. עובדה זו מסבירה מדוע גברים שחיו בתקופה הקדומה נשאו נשים רבות ומדוע התנך רואה בחיוב ריבוי נשים.
סיכויי השרידות של משפחה שבה הגבר היה נשוי למספר נשים, היו גבוהים בהרבה משל משפחה שבראשה עמד גבר שהיה נשוי לאישה אחת.
בחברה שאותה אנחנו מתארים, וזו החברה שעליה מדבר התנך, לאישה היה תפקיד אחד בלבד והוא ללדת ילדים לבעלה. ואישה שלא מילאה את חובתה, לא הרוויחה את פת הלחם שהכניסה לפיה. היא הייתה בושה לעצמה ולבעלה וירדה אל שפל המדרגה – והדברים האלה מחזירים אותנו לסיפורה של שרה.
קרוב לוודאי שכמנהג הימים גם שרה נישאה כשהייתה 11, אולי 12. זמן קצר לאחר נישואייה היא יצאה למסע והיטלטלה בדרכים במשך 20 שנה. העובדה שלדברינו תלאות המסע והמחסור המתמשך במזון, מספקת הסבר ריאלי לכך שלא הרתה, היא חסרת חשיבות לחלוטין לאופן שבו החברה הקדומה התייחסה אליה.
שרה לא מילאה את חובתה היחידה כלפי אברהם. ומכיוון שהתנך לא מכיר בעקרות של גברים, ברור שהיא האשמה לכך שאברהם נותר חסוך ילדים.
משנואשה שרה מהתקווה שאי פעם תצליח להרות, היא הבינה שעליה למצוא פתרון למצב שנמשך שנים ארוכות מדי. משהגיעה אל התחתית היא פנתה אליו וביקשה ממנו שיוליד בן להגר, שפחתה המצרית שהצטרפה אליהם בשובם ממצרים, שהייתה הנקודה הרחוקה ביותר של המסע. וכך אומר הכתוב:
וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר. וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם: הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה. וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי. בראשית טז, א-ב
מסיבה לא ברורה שינו בעלי האגדות שחיו בארץ ישראל לפני אלפיים שנים ויותר את כוונת הכתוב. הם הפכו את דברי שרה שביקשה להיבנות מהבן שתלד הגר, וטענו שלנגד עיניה עמדה רק אהבתה לאברהם ושלכן היא השיאה לו את שפחתה. ומאז אנחנו זוכרים את דבריהם, ולא את דברי התנ"ך שאומר דברים הפוכים לגמרי.
ראשון מספרי האגדות היה מחבר ספר היובלים, שנמנה על אסופת הספרים החיצונים, שאליהם אני חוזרת בכל הזדמנות שנקרית בידי.
מחבר היובלים שחי בסביבות שנת 250 לפנה"ס, שהם כ-1,500 שנה לאחר זמנם של שרה ואברהם, חזר בדבריו על סיפורי המשפחה שבספר בראשית, שאותם שינה בהתאם לתפיסת עולמו המיוחדת – וכך עשה גם עם בקשתה של שרה, שלשיטתו ביקשה להיטיב עם אברהם. ציטוט קצר:
ותיעץ שרי לאברהם אישה ותאמר: בוא אל הגר שפחתי המצרייה ואולי יבנה לך זרע ממנה. וישמע אברהם בקול שרי אשתו ויאמר אליה: עשי כדברך, ותיקח שרי את הגר שפחתה המצרית ותתנה לאברהם אישה, למען תהייה לו אישה. יוב' יד, 23-22
כ-200 שנים מאוחר יותר, חי באלכסנדריה שבמצרים פרשן יהודי בשם פילון האלכסנדרוני. פילון הלך צעד נוסף וקבע, שכאשר הבינה שרה שאין בכוחה להרות, החליטה למסור את שפחתה לבעלה, כדי שזו תזכה אותו בבן הנכסף:
[הדבר] מורה על אהבתה היתירה לבעלה, כי כשנחשבה לעקרה העריכה כבלתי מוצדק שבעקרותה יבולע לבית בעלה, ולכן העדיפה את תועלתו [של אברהם] על מעמדה היא. מדרשי פילון טז, ב
אין ספק שאישה מאוהבת מסוגלת לעשות דברים רבים כדי להשביע את רצון אהובה, מלבד להשיא לו את שפחתה כדי שזו תהרה במקומה!
ואכן, לפי התנך שרה אמרה לאברהם: "בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה".
והנה הגענו אל הנקודה שבה עלינו להסביר באיזו רשות מסרה שרה את שפחתה לאברהם כדי שזה יוליד לה, לשפחה, בן. מה קיוותה שרה להרוויח ממעשה שכזה? ולא פחות חשוב, מי נחשבה לאמא של התינוק שאותו הגר הייתה אמורה ללדת? במילים אחרות, עלינו להגדיר את היחסים המשפטיים בין שרה והגר ואת הסטאטוס החברתי של כל אחת מהן.
שרה, ענייה ומסכנה ככל שהייתה, הייתה אישה בת חורין. לעומת זאת, הגר הייתה שפחה, כלומר עבד ממין נקבה. וככל העבדים והשפחות גם היא נחשבה קניין. סחורה שניתן לקנות ולמכור. ושוב כדאי להזכיר שבכל העולם הקדום פעלו שווקי עבדים, ושעד לפני כ-300 שנה הובאו עשרות מיליוני שחורים לאמריקה הלבנה, ושם נמכרו לעבדות.
בהגדרה, עבדים ושפחות היו משוללים כל כל זכות אזרחית, וכל זכות אחרת, וכזו גם הייתה הגר.
אלא שהגר לא הייתה סתם שפחה, היא הייתה שפחתה של שרה. וזאת הסיבה המדויקת שמסבירה מדוע שרה הייתה רשאית למכור אותה, להשיא אותה לעבד אחר, ולמסור אותה לאברהם לצורך הולדה. חשוב להדגיש שלו הגר הייתה שפחתו של אברהם, הוא היה רשאי לשכב ולהוליד להגר, גם ללא הסכמתה של שרה.
השאלה שעלינו לענות עכשיו, היא באיזה אופן קיוותה שרה להיבנות משפחתה? ולאיזה רווח ציפתה?
והתשובה לשאלה זו שולחת אותנו הישר לדרך הכתיבה הקסומה והמסתורית של סופרי התנ"ך.
ככלל, סיפורי התנ"ך ובמיוחד אלה שבספר בראשית, מתאפיינים בצמצום רב. התנ"ך אינו מכביר במילים, ומילה שיכולה להיחסך – נחסכת.
ובכל זאת, מפעם לפעם אנחנו נתקלים בתופעה הפוכה, כשמילה או רעיון מסוים חוזר על עצמו מספר רב של פעמים. חזרות שכאלה אינן מקריות והן תמיד תמרור המאותת לקורא שיש כאן עניין חשוב במיוחד.
והפיסקה שאותה נקרא עכשיו היא תמרור שכזה. היא מגדירה ב-9 צורות שונות את היחסים המשפטיים בין שתי הנשים וקובעת בפירוש שהגר הייתה שפחתה של שרה:
וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ, וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר. וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם: הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי.
את הפסקה הזו כבר קראנו קודם – ונמשיך
וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ … וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ, לוֹ לְאִשָּׁה. וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ.
תקל = קלת דעת, טיפשה בעיני הגר.
וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם: חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי: הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ. וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ ה' עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר. וַיֹּאמַר: הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר: מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת. וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה': שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ. בראשית טז, א-ט
העובדה שהסופר המקראי מצא לנכון לחזור ולהדגיש בתשע צורות שונות שהגר הייתה שפחתה של שרה, מעידה שהיא לא השתייכה לאברהם.
אברהם היה רשאי לשאת נשים נוספות לשרה ולהוליד לשפחות שהיו ברשותו, באם היו לו כאלו, אך לא להגר. הגר לא היתה הרכוש שלו, כי אם של שרה וזו נקודת המפתח להבנת המעשה שעשתה.
גם אם בלשון ימינו לא נכון ולא אלגנטי להתייחס להגר כאל רכוש, כאל סחורה שניתן למכור או לקנות, זה בדיוק מה שהייתה. ומכיוון שהייתה רכוש, התינוק שאותו הייתה אמורה ללדת, לא השתייך לה, כי אם לגבירתה, לשרה.
והרווח הגדול ששרה קיוותה להפיק מכך שהשיאה את שפחתה לאברהם, היה אמהוּת לילד שאותו נבצר ממנה להרות בעצמה.
היא התכוונה להכיר בבן השפחה כאילו היה בנהּ שלה, ולהעניק לו את המעמד המיוחד שהיה שמור לבנה הבכור, לו היה לה בן משלה
הפונדקאות הקדומה
המעשה שעשתה שרה מזכיר במידה מסוימת את הפונדקאות הנהוגה בימינו, שבה אישה זרה יולדת עבור אישה שאיננה מסוגלת להרות בעצמה. גם בימינו אישה שמסתייעת בפונדקאית, עושה כן כמוצא אחרון. וככל מוצא אחרון, פונדקאות היא מעשה שבא לאחר שנים ארוכות של עקרות וייאוש – ושרה שהתבגרה בדרכים ושכל חייה היו סבל ומכאוב, היתה מיואשת ואומללה.
ואולם למרות הדמיון, הפונדקאות המודרנית שונה בתכלית מהפונדקאות הקדומה. הפונדקאית בימינו איננה נשואה לבעלה של האישה העקרה, ואין לה זכות משפטית על הילד שתלד. זמן קצר לאחר הלידה היא ניתקת מהתינוק, והפרידה המהירה מסמנת שתפקידה הסתיים. הפונדקאית איננה רשאית ליטול חלק בחיי התינוק ובחיי המשפחה שבה יגדל. היא איננה רשאית לנשוף בעורפה של האישה שתגדל את הילד. לאחר הלידה הפונדקאית חוזרת למקומה ובכך מתמצה הקשר בינה ובין התינוק והוריו – לשרה לא נמצא אף אחד מהיתרונות הגדולים האלה, ובפועל למן הרגע שבו השיאה את הגר לאברהם, היא לא יכלה להיפטר ממנה.
הפונדקאות הקדומה היתה עסקת חבילה, שבה הפונדקאית נישאה לאבי הילד. ואכן התנ"ך קובע במילים מפורשות ששרה נתנה את הגר לאברהם במעמד של אשת איש: "וַתִּתֵּן [שרה] אֹתָהּ {את הגר] לְאַבְרָם אִישָׁהּ, לוֹ לְאִשָּׁה”
מי שחושב שהעובדה ששרה השתמשה בהגר לצורך הולדה מהווה עדות לרשעותה, או לשרירות ליבה – שיחליף את הדיסקט.
המעשה שעשתה שרה היה חלומה הוורוד של כל שפחה, זה היה כרטיס הביטוח שלה. נכון שהיא נותרה שפחה, אך אם הרתה לגבר בן חורין תג המחיר הוסר מעליה, ושוב לא ניתן היה למכור אותה ככל שפחה רגילה.
הרווח הגדול שצמח לה מכך, הוא שלא ניתן היה להפריד אותה מהילדים שילדה. ועוד יותר מכך, היות שהרתה לגבר בן חורין, הבן שלה נולד היה חופשי כאביו. ואכן, בזכות העובדה שאברהם היה בן חורין, ישמעאל הבן שילדה הגר, נולד חפשי ולא עבד.
דוגמא נוספת שממחישה דברים אלה, מצויה בסיפור של יעקב ונשותיו. יעקב נשא 4 נשים. הוא נשא את לאה ואת רחל, שהשיאו לו את שפחותיהן, את בלהה וזלפה. שתי השפחות הרו ליעקב וכל אחת מהן ילדה לגבירתה שני בנים. דן ונפתלי נחשבו בנים של רחל, ואילו גד ואשר נחשבו בנים של לאה. הודות לכך שיעקב היה איש חופשי ארבעת הבנים היו אנשים חופשיים, ואכן ארבעה משבטי ישראל נשאו את שמם: דן, נפתלי, גד ואשר.
בואו נדבר על חוצפתה של הגר
שרה קיוותה לשקם את מעמדה הרעוע בזכות האמהות לילד שייחשב לבנה, שלו היא תעניק את המעמד המיוחד השמור לבן הבכור. שרה קיוותה שבזכות הילד, יוסר מעליה אות הקלון שדבק בה. במציאות ההפך מזה קרה, היא שידרגה את הגר והיא עצמה הושפלה עוד יותר.
שכן, למן היום שבת העבדים הרתה ותג המחיר הוסר מעליה, גבר ביטחונה העצמי והיא חרצה את לשונה החצופה כלפי גבירתה ופגעה בנקודת התורפה של שרה, בעקרותה: "וַתֵּרֶא [הגר] כִּי הָרָתָה, וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ".
התנהגותה של השפחה שהעזה להתייחס אל גבירתה כאל אישה טפשה, קלת דעת, שניתן לבוז וללעוג לה, מהווה עדות חד משמעית למעמדה הרעוע של שרה.
הגר הרגישה, כנראה בצדק, שששפחה הרה שווה יותר מגבירתה העקרה ושהריונה לאברהם הפך את הסדר בביתו, ושמעתה היא עליונה לשרה, ושלכן יש בידה להתנשא מעליה ולהשפילה.
ודוגמה לשלושה מצבים בלתי נסבלים שבהם הסדר הנכון של החיים מתהפך, מצויה בספר משלי (פרק ל). וכך כתב מחבר ספר משלי:
תַּחַת שָׁלוֹשׁ, רָגְזָה אֶרֶץ; וְתַחַת אַרְבַּע, לֹא-תוּכַל שְׂאֵת.
ועכשיו מגיע תיאור המצב הראשון שהוא בלתי נסבל, שבו שעבד מורד הופך מלך לאדונו הקודם.
תַּחַת-עֶבֶד, כִּי יִמְלוֹךְ;
המצב השני הוא פרזיט שאוכל לחם חינם שלא עבד כדי להשיגו:
וְנָבָל, כִּי יִשְׂבַּע-לָחֶם.
המצב השלישי והאחרון מתאר שני מצבים שונים. הראשון:
תַּחַת שְׂנוּאָה, כִּי תִבָּעֵל;
כלומר, גבר שלא שוכב עם אשתו השנואה, כי עם אם אשתו האהובה, ובכך גוזר עקרות על הראשונה. ללא ילדים, אין לה חיים. בהמשך, מתאר מחבר ספר משלי את מה שקרה בפועל בבית אברהם:
וְשִׁפְחָה, כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ.
כאן השפחה מנשלת את גבירתה, ויורשת את מעמדה, וזה בדיוק מה שקרה בבית אברהם, ושרה אמרה זאת במילים ברורות. באחד הימים התפוצצה שרה והיא הטיחה באברהם:
וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם: חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי: הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ. וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ. בראשית טז, ה-ו
חמס ("חמסי עליך"), בלשון התנך, הוא לא כעס רגעי שחולף כעבור דקה. כי אם
אחד מביטויי הכעס החריפים ביותר שברגיל מתארים את זעמו של אלוהים שמוכן להשחית את כל מה שעומד בדרכו. בשל מעשי החמס שהתרחשו בימי נוח, פתח אלוהים את ארובות השמים ושטף את הארץ מיושביה – והנה עתה השתמשה שרה בביטוי זה כלפי אברהם, שהאשימה אותו שנתן גיבוי להתנהגותה של השפחה, שהפכה את הסדר בביתו.
וכאן יש להזכיר שהנשים בתנ"ך אינן כנשים המודרניות שאין להן שום בעיה להרים את קולן ולהתפוצץ על הגבר שלהן. ופרץ זעמה של שרה על אברהם, הוא מעשה חד-פעמי שאין שני לו בתנך – ואכן אברהם הודה בצדקתה של שרה והוריד את חסותו מעל הגר ואמר: הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ. וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ.
שרה אולי לא יכלה לפרוק על ראשי הלועגים לה את עלבונה ואת הסבל שסבלה ב-20 שנות המסע שבהן כמעט קיפחה מדי יום את חייה. אך יכלה להיפרע משפחתה ולכלות על ראשה את אש זעמה עד שזו נמלטה מפניה אל המדבר.
אלוהים, כך מספר התנ"ך, שלח מלאך כדי להורות להגר לשוב לבית שרה ולהוסיף להתענות תחת ידיה. אבל גם ללא המלאך היתה הגר שבה לבית שרה, שלא היה אלא אוהל דל. אלמלא חזרה, היא היתה מתה בצמא במדבר באר שבע. הגר חזרה אפוא לבית שרה שמעולם לא סלחה לה על שניצלה את עקרותה כדי ללעוג ולהתנשא מעליה.
בסופו של דבר שילמה הגר מחיר כבד על חוצפתה ועל טיפשותה. לו בורכה במעט תבונה, כי אז היא הייתה זוכרת שלמרות שנחשבה אשתו של אברהם, היא נשארה שפחתה של שרה. לו נהגה בכבוד, כי אז שרה הייתה מאפשרת לה להרות בשנית ובשלישית ובכך הגר הייתה מחזקת את מעמדה, וכמובן משפרת את סיכויי ההשרדות של משפחת אברהם. זה כמובן לא מה שקרה וישמעאל היה בנה היחיד של הגר.
הולדת ישמעאל ויצחק
ישמעאל, ("ישמע-אל"), הילד שממנו קיוותה שרה להיבנות, נולד. עתה היה לאברהם יורש, שמבחינת דרכי החיים הקדומים נחשב בנה של שרה. ובכל זאת כתם העקרות לא הוסר מעליה ומעמדה הרעוע נותר כשהיה.
היות ששרה לא יכלה להיניק את התינוק ולספק לו בעצמה את המזון הבסיסי הדרוש לקיומו, היה עליה להשתמש בשירותיה של אמו הביולוגית, ולראות כיצד זו רוקמת קשר טבעי עם בנה.
הקדמונים שקברו ילדים רבים, הכירו בחשיבותה הגדולה של הנקה ממושכת. ולמרות שלא למדו תזונה באוניברסיטה, הם ידעו היטב שחלב אם מספק את כל צרכיו של התינוק ומשפר את סיכוייו לשרוד. הם ידעו מה שיודעת כל אישה, שהנקה יוצרת יחסי קרבה בין האם לתינוק – ואת אלה לא היה ביכולתה של שרה להעניק לישמעאל.
בעולם הקדום גיל הגמילה מיניקה היה שלוש שנים, מה שאומר שבמשך שלוש שנים כעינוי מתמשך, נאלצה שרה לחזות כיצד הילד שממנו קיוותה להיבנות, יוצר קשר טבעי עם אמו הביולוגית שהניקה אותו.
לדברי הכתוב חלפו שלוש עשרה שנים למן היום שבו נולד ישמעאל ועד ששרה סוף סוף הרתה וזכתה לאמץ אל לִבה המיוסר בן משלה, את יצחק.
אנחנו לא יודעים דבר על מערכת היחסים ששררה בין שתי הנשים למן היום שישמעאל נולד ועד שנולד יצחק.
אנחנו לא יודעים אם שרה הוסיפה להתעמר בשפחה הכסילה, או שהסתגלה לנוכחותה והניחה לה לנפשה. דבר אחד אפשר לומר בבטחה: הגר לא ילדה בשנית ומקומה בבית אברהם הובטח בזכות ישמעאל, שנחשב לבנו הבכור וליורשו של אברהם, אך מצב זה השתנה עכשיו.
משנולד יצחק, שרה שוב לא נצרכה את ישמעאל כדי "להיבנות" ממנו, ולפיכך היא הסירה מעליו את חסותה ושללה ממנו את הזכויות המיוחדות השמורות לבן הבכור.
מעמד הבכורה הועבר ליצחק, שאמו הייתה אשתו הבכירה של אביו. יצחק הפך יורשו וממשיכו של אברהם, ואילו ישמעאל, שנולד לאישה שפחה, עמד הרחק אחריו.
קרוב לוודאי שלו היחסים בין שתי הנשים היו תקינים, הגר וישמעאל יכלו להישאר עד סוף ימיהם בבית אברהם ולהיות חלק מבית האב שבראשו עמד. כפי שהיו בני השפחות שנולדו ליעקב. אלא שהיחסים בין השתיים נשארו כנראה רעועים, ועל השניים נגזר לעזוב את הבית.
ספר בראשית מספר שבאחד הימים ראתה שרה את ישמעאל "מצחק":
וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם — מְצַחֵק. כא, ט
פירוש המילה "מצחק" מעולם לא הובהר לחלוטין, ומתוך הכתוב לא ניתן להבין למה הכוונה. צחוקו של ישמעאל מוזכר בצורה כל כך סתמית, עד שאין לדעת אם הוא צחק ליצחק או עם יצחק, ואם יצחק בכלל היה נוכח בסביבה כאשר צחק. אין שום רמז שמשהו בצחוקו של ישמעאל פגע ביצחק, ובכל זאת הצחוק הסתום עורר את זעמה של שרה והיא דרשה מאברהם שיסלק אותו ואת אמו מביתם.
לימים עטו הפרשנים על הצחוק הזה, ונתנו לו פירושים שונים כדי להצדיק את סילוקם של השניים. היו שאמרו שלצחוק היתה משמעות של פשיעה מינית, אחרים טענו שהצחוק הוא הוכחה חד-משמעית שישמעאל היה עובד אלילים. מיותר לציין שהטקסט אינו תומך באף אחת מפרשנויות אלה, שכן לפי התנ"ך לא ייתכן שבנו של אברהם יהיה פושע מין או עובד אלילים.
לגופו של עניין אין זה חשוב מה היה בצחוקו של ישמעאל שהרגיז את שרה, שכן גם אלמלא צחק היא היתה שרה מסלקת אותו ואת אמו מביתה, שלא היה אלא אוהל דל באזור באר שבע.
לו יצחק נולד ראשון לאברהם, בכורתו הייתה ברורה מאליה. אלא שבבית אברהם סדר הדברים התהפך ועד שנולד יצחק, מעמד הבכורה היה מובטח לישמעאל.
שרה חששה שאם היא ואברהם ילכו לעולמם כאשר ישמעאל ואמו עדיין מתגוררים בביתה, ינצלו השניים את גילו הצעיר ויסלקוהו מירושתו. ואכן, מהכתוב עולה בברור ששרה לא ביקשה לגרש את ישמעאל משום צחוקו, אלא משום שחששה לירושתו של בנה:
וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם: גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק. וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ. בראשית כא, י-יא
על פי הכתוב דרישתה של שרה הייתה רעה בעיני אברהם, ואל לנו להתפלא על כך. הגר וישמעאל היו חלק בלתי נפרד מבית האב הקטן שבראשו עמד, ואך טבעי הדבר שאברהם אהב את בנו בכל לבו. לדברי הכתוב, הוא נכנע לדרישת שרה רק לאחר שאלוהים התערב בוויכוח שפרץ זוג האוהבים הקשיש ופסק לטובתה:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם: אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ. כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּו כִּי זַרְעֲךָ הוּא. בר' כא, יב-יג
אברהם נמצא במצב טרגי, משום שגם אלמלא התערב אלוהים בוויכוח שפרץ בינו ובין שרה, היה עליו לבחור באחד משני בניו ובאחת משתי נשותיו. אם רצה להבטיח שמעמד הבכורה יעבור ליצחק, ולא לבן שנולד לו משפחה, כי אז היה עליו לסלק את ישמעאל. אברהם לא יכול היה להתעלם מכך שהמשך שהייתם של השניים בביתו סיכנה את בכורתו של יצחק. רגע ההכרעה הגיע, ולכן גם ללא פסיקתו של אלוהים היה עליו להחליט כיצד לנהוג.
יש לזכור שלמרות שאנחנו דנים כל העת באברהם ובשרה, להגר יש תפקיד מפתח בדרמה הגדולה. הגר ניתנה לאברהם כדי ללדת לו בן בכור שיירש את מקומו של אביו, מקום שנשלל ממנו ביום שנולד יצחק. ועתה היה לשלם את המחיר המלא על חוצפתה ולהיות מסולקת מהבית היחיד שאי פעם היה לה.
סוף דבר
נסכם את הדברים שאמרנו בפרק זה. סיפורה של שרה הוא סיפור של אישה שחייתה בעולם שבו שיעורי התמותה הנוראיים של של ילדים ושל נשים צעירות בעת לידה ומסיבוכים שלאחר הלידה, העמידו בסכנה את שרידותה של המשפחה. הם מסבירים מדוע התנך רואה בחיוב ריבוי נשים ומדוע תכלית חייה היחידה של האישה היה ללדת ילדים לבעלה, ומי שלא עשתה כן שילמה על כך מחיר כבד.
זה היה העולם שבו חייתה שרה, והעובדה שהגר שפחתה הרגישה שיש בכוחה להתנשא מעליה ולבוז לה, מלמדת על שפל המדרגה שאליה הגיעה אישה שלא הצליחה למלא את חובתה.
אמת היא ששרה יכלה להתעמר בשפחתה ולענותה, אך בכך לא היתה משיבה לעצמה את כבודה ואת מעמדה. מצב הדברים הזה השתנה מהקצה אל הקצה ביום שבו נולד יצחק. אך משנולד היה עליה להבטיח שבנה יירש את מעמדה ואת הבכורה בבית אביו.
לסיום הפרק הזה, אני מבקשת להוסיף שני דברים שבעיני הם חשובים.
רבים מחוקרי התנך טוענים בתוקף שכל סיפורי בראשית ובהם סיפור המסע מאור לארץ כנען וסיפורם של אברהם ושרה, הם מיתוס חסר כל בסיס היסטורי. לא היה ולא נברא.
ללא ממצאים ארכיאולוגיים אין ביכולתנו לטעון שטעות ביד השוללים.
אך אם סיפור המסע וסיפור עקרותה שמתכתב שמתכתב איתו באופן מדויק, הם משוללי כל ייסוד, למה היה צורך לספר אותם? למה הם תצלום מדויק של המציאות, ושל דרכי החיים שנהגו בעולם הקדום?
בתכלס, הם לא תורמים דבר לתיאולוגיה של התנך ולא מאדירים את שמו של אלוהים. ואם היה מדובר במיתוס משולל כל בסיס היסטורי, ניתן היה לתאר את אברהם בדומה לגיבורים העצומים והחזקים והעשירים שאנו מוצאים במיתולוגיות הקדומות, שכולם נולדו בארץ שבה חיו. אפשר היה לתאר את שרה כאחת האלות, שכמותן ילדה ילדים רבים.
במקום זאת התנך מספר על משפחה קטנה וענייה שנדדה בדרכים. הוא מספר על ילדה שהתבגרה בדרכים, שלא ראתה אלא קשיים וסבל, שאפילו שפחתה עלובת הנפש העזה ללעוג לה.
אם כל זה לא התרחש מעולם, מה מסביר את העובדה שהסיפור הזה הועלה על הכתב?
ולבסוף, שני כינויי גנאי דבקו בשרה: שרה העקרה המפורסמת ביותר בתנך, ושרה הקנאית וחסרת הלב שהשליכה את הגר וישמעאל למות במדבר.
האומנם היתה אישה קנאית?
אפשר שכן.
ואולם בשבילי שרה היא סמל לאישה לוחמת: היתה לה מלחמה לנצח בה – והיא נלחמה וניצחה. היא הבטיחה את ירושתו של בנה ועתה יכלה ללכת בשלווה לבית עולמה.
