גלגוליו של יום הכיפורים במסורת ישראל
פרק 84
המנהגים הקשורים ביום הכיפורים נקבעו לאחר שבית המקדש השני חרב בשנת 70 לספ', ובמאות השנים שבאו לאחר מכן. למנהגים אלה, שחלקם מפורטים במסכת יומא שבתלמוד וחלקם התקבעו במסורות מאוחרות בהרבה, אין שום קשר ליום הכיפורים שמפורט בספר ויקרא פרק טז, זולת הצום והתאריך.
אין בתנך שום אזכור לעשרת ימי התשובה שקודמים ליום הכיפורים. אין בשמים שלושה ספרים שעליהם נקבע מה יהיה גורלו של האדם בשנה הבאה* אין חתימת דינו של האדם לשנה הבאה. כמובן שאין צורך לאחל האחד לשני גמר חתימה טובה ואין שום צורך לסלוח האחד לשני * אין תקיעה בשופר * אין קול נדרי ואין התרת נדרים – ואם שכחתי להזכיר משהו, אז גם המשהו הזה לא נמצא בתנך.
והדברים אמרתי אינם צריכים להפתיע, משום שהמסורות שהזכרנו התפתחו בישראל במשך כ- 2,500 שנה. הן התפתחו והותאמו למציאות המשתנה, ועל רקע המהמורות והשינויים העצומים שעבר העם שלנו. וכל המסה התרבותית הזו, זולת הצום והתאריך, לא מקיימת שום קשר עם יום הכיפורים שפרטיו כתובים בספר ויקרא פרק טז – ובכל זאת הצום והתאריך הם אבן הייסוד של כל המסה הזו.
נתחיל מהתנך ונתגלגל הלאה.
ביום הכיפורים ביצע הכוהן הגדול שעמד בראש בית המקדש – וכבר עכשיו נגיד שמדובר בבית המקדש השני ולא הראשון, ובהמשך נוכיח זאת. ועוד נגיד שכפרה וטוהרה בתנך הם כמעט מילים נרדפות.
מכל מקום הכהן הגדול קיים ב-10 לחודש ה-7 שני טקסי טוהרה גדולים.
הראשון נועד לטהר את המקדש מהטומאה שדבקה בו במהלך השנה החולפת, טומאה שמקורה בבני ישראל עצמם! בשני הוא כיפר על פשעי ישראל שֶׁטימאו את המקדש. נקרא מספר פסוקים שאומרים זאת:
וְכִפֶּר עַל-הַקֹּדֶשׁ, מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִפִּשְׁעֵיהֶם, לְכָל-חַטֹּאתָם; וְכֵן יַעֲשֶׂה, לְאֹהֶל מוֹעֵד, הַשֹּׁכֵן אִתָּם, בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם. …… וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ, מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ….. וְכִפֶּר עַל-הַקֹּדֶשׁ, מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִפִּשְׁעֵיהֶם, לְכָל-חַטֹּאתָם….וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת-שְׁתֵּי יָדָו, עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי, וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת-כָּל-עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-כָּל-פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל-חַטֹּאתָם…. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת-כָּל-עֲוֹנֹתָם, אֶל-אֶרֶץ גְּזֵרָה…. בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, …. כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי יְהוָה, תִּטְהָרוּ. וְהָיְתָה-זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם, לְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל-חַטֹּאתָם–אַחַת, בַּשָּׁנָה.
נראה שהדברים ברורים וחד-משמעיים. התכלית של יום הכיפורים הייתה לטהר את בית המקדש מהטומאה שדבקה בו בשל פשעי ישראל ועוונותיהם. וכן לטהר את בני ישראל עצמם.
עכשיו נתאר בקיצור גדול מאד את הטקס הטוהרה, שבהעדר דימוי מוצלח יותר הוא משול לאציטון שמסיר לכה. אלא שכאן אין אציטון, והחומר שמסיר את הטומאה היה פולחן דתי שבמהלכו הכהן הגדול הקריב קורבנות. והדם של הבהמות הוא בדימוי הכושל שלי האציטון ששימש להסרת הטומאה מהמקדש.
ראשית הכוהן היטהר בעצמו, הוא רחץ והחליף בגדים. לאחר מכן, הוא שחט פר ואיל (שהוא הזכר של האילה). את הדם של הפר הוא היזה, או התיז, במקדש וכן בדביר, שהוא קודש הקודשים. הוא המקום שבו לפי המסורת הונח הארון שבו לוחות הברית. לפי המסורת אל קודש הקודשים רק לכ.ג. היה מותר להיכנס, ורק ביום הכיפורים. בנוסף הוא היזה מהדם על הפרוכת ועל המזבח שעמד בבית המקדש.
לצורך הפולחן שימשו גם 2 שעירים =תיישים.
את האחד שחט הכהן, ועם הדם שלו הוא חזר על אותה פעולה של הזיית דם, כפי שעשה עם הדם של הפר. בקיצר, לאחר שפנים המקדש היה ספוג דם – הוא נחשב טהור.
וזה המקום להעיר שלדם תפקיד כפול: הוא גם מטמא (כמו דם המחזור החודשי ודם הלידה), אך כפי שהראנו עכשיו, הוא גם מסיר את הטומאה – והסרת הטומאה בדרך זו נזכרת פעמים נוספות בספר ויקרא, שמות ובמדבר.
משהסתיים טיהור המקדש, הגיע החלק השני, שבו טיהר הכהן הגדול. את בני ישראל מכל פשעיהם, ולשם כך נועד השעיר השני, שנשלח לעזאזל – ולעניין זה נחזור בהמשך.
עכשיו מתעוררת בעיה: ספר דברים (ז, ו) אומר במילים ברורות שאנחנו עם קדוש ושלכן אלוהים בחר בנו להיות לו לעם:
כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: בְּךָ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.
איך יתכן שאלוהים, שהוא מהות הקדושה והטוהרה, בחר קדוש, בעם סגולה, שהוא טמא? הרי יש כאן כשל לוגי, והדברים סותרים אחד את השני. וכבר עכשיו נגיד שסתירה, בהגדרה, לא ניתן ליישב. יחד עם זאת אנחנו כן יכולים לומר איזו בעיה גדולה פתר הכשל הלוגי שעליו הצבענו.
נדבר על הטומאה.
אנחנו מדברים על טומאה כאילו שמשמעות המושג הזה מובן לכל אחד – אז זהו, שלא. טומאה הוא מושג מתעתע, רחוק מאד מלהיות מובן.
באמירה כללית ולא ממצה, טומאה היא זוהמה, אך לא זוהמה במובן הרגיל של המילה. כי אם זוהמה שמצויה בבני ישראל, שעוברת טרנספורמציה, או שינוי בתכונה שלה והופכת טומאה.
והטומאה כל כך מסוכנת משום שהיא דינמית וכמו מגנט היא נמשכת אל בית המקדש ואל כלי הקודש המצויים בו, ומזהמת אותם.
הערה לפני שנתקדם : חשוב להבהיר שהתנך מתייחס אך ורק לבני ישראל, ולא לבני העמים הפגאניים ולא לחיות טמאות. מכיוון שאת אלה לא ניתן לטהר וממילא לא קשורים ליום הכיפורים, לא נזכיר אותם יותר.
הטומאה נוצרת בשתי צורות שונות: פיזית ומטאפיזית.
הטומאה הפיזית היא חלק מה-DNA של כל אחד מאיתנו, והיא נוצרת בגוף האדם מישראל במהלך החיים הרגיל. הכוונה לדם הלידה, דם המחזור החודשי, הפרשות של הגבר. מכל סוגי הטומאות האלה לא ניתן ולא צריך להימנע, אך כדי שלא יגיעו לבית המקדש, חובה להיטהר מהם, וספר ויק' מציע פרוצדורה שלמה של מה שנדרש לעשות.
פרק יט שבספר במדבר מפרט כיצד יש להיטהר מטומאת מת, שנחשבת לטומאה החמורה ביותר. כמובן שגם טומאת מת היא פיזית ושגם ממנה לא ניתן להימנע. וספר במדבר קובע במילים מפורשות, שמי שלא יבצע טקס היטהרות מיוחד לאחר שבא במגע עם מת, משול למי שזיהם את המקדש ולכן גזר דינו הוא מוות : את משכן ה' טימא, ונכרתה הנפש ההיא מישראל (יט, יג).
הטומאה השנייה, המטאפיזית, נוצרת מחטאים שנעשו בשגגה, וחמור מכך מפשעים שנעשו בזדון, מתוך כוונה ברורה להפר את מצוות ה'. כמובן שהפשע החמור ביותר הוא עבודה זרה. כלומר נטישת אלוהים וקיום פולחן לאלים אחרים, זולתו. גם רצח ופשעים אחרים שנעשו בכוונה, עוברים טרנספורמציה והופכים טומאה. והפסוקים שקראנו קודם מלמדים שלפי התנך הטומאה שנוצרת מפשעי ישראל עמדה במרכז פולחן הטוהרה שביצע הכהן ביום הכיפורים .
השאלה שעומדת כרגע לפנינו היא איך מעשה פשע שהתבצע במרחק גדול מהמקדש, מדלג מעל המרחק הגדול ומגיע אל המקדש ומטמא אותו?
שאלה אחרת: מה כל כך נורא שהמקדש טמא?
מי שעסק בשאלה זו בצורה אינטנסיבית היה פרופסור מילגרום ז"ל מאוניברסיטת ברקלי, שנחשב לאחד מחוקרי התנך החשובים ביותר של המאה הקודמת, ולמומחה הגדול ביותר לספר ויקרא ולנושא שבו אנחנו עוסקים. גילוי נאות: מילגרום נחשב בעיני לחוקר במעלה העליונה והעבודות שלו מאד השפיעו עלי. וחלק לא מבוטל מהדברים שאני אומרת כאן, מתייחסים ישירות או בעקיפין לחוקר נפלא זה.
תחילה התייחס מילגרום לעמים הפגאניים שסבבו את ישראל, ואחכ הוא קשר אותם לתנך. ציטוט מתוך הפרשנות שלו לספר ויקרא:
"תפיסת הטומאה והצורך להיטהר מפניה מוזכרת במסורות העתיקות המשותפות לישראל ולעמים שחיו סביבם. הטומאה נתפסה בעיני בני עמי המזרח הקדום, ככוח שנובע ממקור על טבעי, כוח ממאיר, מדבק ודינמי. הטומאה תוקפת את האדם הן במגע ישיר והן ממרחק ודרך האוויר".
במילים של מילגרום האמונה בטומאה, באותו כוח נסתר שנמשך אל המקדשים ומזהם אותם, הוא לא המצאה של התנך, כי אם אמונה עתיקה שהייתה מושרשת בקרב העמים שסבבו אותנו, ואנחנו לקחנו אותה מהם.
מילת המפתח שאותה הדגיש מילגרום 1000 פעמים, היא שבעוד שהעמים הפגאניים ייחסו את הטומאה למקור על טבעי, לשדים ורוחות משחית, התנך מייחס אותה לאדם מישראל. וכשם שהעמים השכנים ביצעו טקסים שנועדו להרחיק את מחוללי הטומאה מהמקדשים שלהם, כך עושה גם התנך.
את הדברים האלה צריך להסביר בקונטקסט מעט יותר רחב. בני העמים הפגאנים האמינו שהעולם נברא ו/או נשלט ע"י שני כוחות עויינים ועוצמתיים שנלחמו זה בזה עוד בטרם הבריאה, שמוסיפים להילחם זה בזה מאז ועד עכשיו. והאמונה בקיומו של מאבק בין כוחות האור לבין כוחות החושך מספקת הסבר מניח את הדעת למציאות שהיא קצת טובה והרבה רעה, ללמדנו על עוצמתם של אלי השחור וההרס.
האלים שמזוהים עם כוחות האור, שלכבודם נבנו המקדשים, הגנו על בני עמם מפני פולשים. הם דאגו לפריון האדם, החי והצומח. הם היו הפטרונים של חיות הבית, והיו אלות שתפקידן היה לשמור על שלום המשפחה ועל שלום התינוקות. והיו אלים שלימדו את בני האדם מלאכות שונות, רפואה ועוד ועוד.
אך מנגד פעלו אלי השחור שמזוהים עם החושך והטומאה. בעברית של ימינו הם נקראים שטן. בספר היובלים שאליו נגיע עוד מעט (שהרי אי אפשר בלי הספרים החיצונים) השטן נקרא 'שר המשטמה', במגילות קומראן הוא נקרא בליעל.
אלי השחור למיניהם ולשמותיהם חיו בשמים, אך הם שלחו ארצה את השדים ואת רוחות המשחית להזיק לבני האדם, וכמובן לטמא את המקדשים, דבר שיחליש את האלים הטובים.
ובאמת, כאשר גבר כוחם של המשחיתים, פרצו מלחמות. פרצו מגיפות שהמיתו המוני בני אדם. האדמה רעדה, ואסונות טבע וכל רעה אפשרית פגעה באדם – והכי חמור, היה חורבן בתי המקדש וסילוקם של האלים הטובים. ללא ההגנה ערי המגורים נהרסו – ויש בידינו קינות עתיקות שאומרות בדיוק את הדברים האלה.
אז אם שאלנו מה כל כך נורא בטומאה, עכשיו הדברים ברורים: הטומאה הייתה נשק בידי השדים וכוחות המשחית. וכאשר היא חדרה למקדשים, האלים נחלשו ואז פקדו רעות את בני האדם. ולכן היה צורך לטהר את המקדשים ולהציב פסלים ענקיים בכניסה למקדשים, כדי לחסום את הכניסה בפני המשחיתים מלהיכנס פנימה.
עכשיו נחבר את הדברים האלה לתנך וליום הכיפורים.
כל האסונות שפקדו את בני העמים השכנים, פקדו big time גם אותנו. מגיפות, רעב, מכות ארבה שהשחיתו את השדות, מלחמות ועצירת גשמים – לא פספסנו שום דבר.
איך זה קרה?
הרי אנחנו עם קדוש, עם סגולה, שאלוהים, שהוא אל רחום וחנון ורב חסד שומר עלינו. מילגרום סיפק תשובה טובה מאד לשאלה זו.
העובדה שכותבי התנך קידמו את האמונה באל אחד, בכוח עליון יחיד טהור וקדוש, לא אפשרה להם לתלות את כל האסונות שפקדו אותנו בכוח עליון נוסף, שהוא יריב של אלוהים. כלומר, בשטן.
ובאין שטן, אין שדים ורוחות משחית שפועלים בשמו על פני האדמה. ועובדה זו אילצה את כותבי התנך לתלות את הטומאה באדם מישראל. ולא משנה כמה טקסי טוהרה ביצעו הכוהנים במהלך השנה וביצע הכהן הגדול ביום הכיפורים, הפשעים שביצעו בני ישראל הפכו טומאה שמצאה את דרכה למקדש. ולכן אחת לשנה, רק ביום ספציפי ומדויק ולא בשום יום אחר, ניתן היה לטהר את המקום שאלוהים האציל עליו מקדושתו, ושבו התבצעה עבודת הפולחן לכבוד אלוהים.
אך כפי שכולנו יודעים כל טקסי הטוהרה לא יכלו לכפר על הפשעים החמורים שביצענו.
ובסופו של דבר שלח אלוהים את נבוכדנצר להחריב את בית המקדש ולהגלות את בני ישראל מעל ארצם.
ולפי התיאולוגיה של התנך, הכל קרה באשמתנו. וכותבי התנך והנביאים מאשימים אותנו שבָּגַדְנוּ. גָּזַלְנוּ, פָּשַׁעְנוּ ובגדנו. שאנחנו עם קשה ערֶף. רָשַׁע, מורד ומשחית.
וכך, בעוד שכל הרעות שפקדו את העמים השכנים היו בגלל אלי השחור ושליחיהם, המלכוד שבאמונה באל אחד, חייב את כותבי התנך להאשים אותנו בכל הרעות שפקדו אותנו.
עכשיו נדבר על השעיר שנושא את עוונות ישראל ונשלח לעזאזל
הקרבת קורבנות הייתה חלק בלתי נפרד מטקסי הטוהרה שביצעו הכוהנים של ישראל ושל העמים הפגאניים. ולכן אין שום בעיה להבין שהכהן הגדול. שהניח את שתי ידיו על ראשו של השעיר השני, ביצע פעולה סימבולית שהעבירה אליו את עוונות ישראל, ושעל כך הוא שילם בחייו – כל זה מובן.
מה שמסבך את כל העניין הוא שהשעיר נשלח לעזאזל. המילה עזאזל היא בעייתית משום שעזאזל הוא מדבר. הוא אזור השממה שבו הסתובבו השדים ורוחות המשחית שתקפו את השיירות שחצו את המדבר:
וְהַשָּׂעִיר, אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל, יָעֳמַד-חַי לִפְנֵי יְהוָה, לְכַפֵּר עָלָיו–לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל, הַמִּדְבָּרָה.
ועוד פסוק קצר ומקוצר:
…. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת-כָּל-עֲוֹנֹתָם, אֶל-אֶרֶץ גְּזֵרָה; וְשִׁלַּח אֶת-הַשָּׂעִיר, בַּמִּדְבָּר.
פרופ' יחזקאל קוימן ז"ל שהיה עוד חוקר תנך מאד מאד חשוב ומפורסם, ביקש לנתק את הקשר בין השדים הפגאניים שהסתובבו במדבר, בעזאזל, ובין השעיר שהכוהן שלח לעזאזל. ולכן הוא טען שעזאזל הוא שם אחר לאויב. ועל השעיר המסכן העמיס הכוהן מחלות ומגפות, שאותם הוא נשא כדי לזרוע חולי במחנות האויב. זו פרשנות נחמדה אבל לא מתיישבת עם הכתוב, ולפרשנות שלישית, רלוונטית בהרבה, נגיע עוד דקה.
סיכום קצר
נסכם בקצרה את עיקרי הדברים שאמרנו עד עכשיו. העמים הפגאניים והסבירו את המציאות כמורכבת משני כוחות עויינים, יריבים, שנלחמו זה בזה למן בריאת העולם ועד לרגע זה.
הם ראו בטומאה חלק בלתי נפרד מהנשק שבו השתמשו השדים ורוחות המשחית כדי לגרש את האלים המזוהים עם האור מהמקדשים. והאסונות שפקדו אותם, והרס הערים והמקדשים, היוו הוכחה ניצחת שכוחם של שליחי השטן הייתה על העליונה. וכאשר הכל היה טוב ונפלא, ברור שכוחם של אלי המקדשים הייתה על העליונה – ובעיקרון התפיסה הזו קיימת גם בתנך.
השוני הגדול הוא באמונה באל טהור אחד ויחיד. זו אמונה חדשה שצמחה על רקע האמונה בקיומם של אלים רבים. וברגע שכותבי התנך לא יכלו להאשים את השדים שחדרו למקדשים וטימאו אותם והביאו אסונות על בני האדם, לא נותרה להם ברירה אלא לטעון שהטומאה היא חלק מה-DNA של האדם מישראל. שהיא נוצרת בתוך הגוף של כל אחד מאיתנו, ולכן יצר לב האדם רע מנעוריו, ולכן, אנחנו אשמים בכל האסונות שפקדו אותנו, מה שאומר שהגענו לספרים החיצונים, שכצפוי יהפכו את הקערה על פיה ויספרו סיפור שונה לגמרי.
הספרים החיצונים
בפרקים 46-45 דיברנו על כך שהתנך הועלה על הכתב בצורה שיטתית ומסודרת, ע"י סופרים שפעלו בין כותלי בית המקדש השני, שנחנך בסביבות שנת 515 לפנה"ס וחרב בשנת 70 לספ'.
הסופרים האלה חוו אסונות נוראיים. הם חיו לאחר שחלק גדול מבני העם שלנו הוגלה מעל אדמתו ואבד לנו לעולמים. הם חיו בימים שבהם כובשים שלטו על ארץ ישראל, כובשים שהרסו את ערי המגורים של התושבים. הם חיו לאחר שנבוכדנצר החריב את בית המקדש הראשון שבנה שלמה.
הסופרים שסיפרו על קורות ישראל כתבו על העבר ההולך ומתרחק. והכתיבה שבדיעבד, אפשרה להם להסביר שכל האסונות שקרו לנו היו משום שפשענו כלפי אלוהים, ולכן אלוהים שלח עלינו את אויבנו להחריבנו – ומי שיחפש בתנך הסבר אחר לא ימצא.
והאימה שמא מה שקרה לעם שלנו ולבית המקדש הראשון, יקרה בשנית, מסבירה את כל דיני הטומאה והטוהרה הקשורים בבית המקדש. במילים אחרות, טקסי שמפורטים בספר שמות, במדבר ובספר ויקרא, וכמובן זה שביום הכיפורים, מתאימים למציאות שהתקיימה בימי בית המקדש השני, ובשום אופן לא לימי בית המקדש הראשון, שבהם היינו עם חופשי שחי על אדמתו ושכל האסונות שפקדו אותנו, עדיין לא התרחשו.
ועכשיו מגיע הפאנץ' הגדול
במהלך מאות השנים שבהן הועלה התנך על הכתב בבית המקדש השני, פעלו ברחבי ישראל סופרים שלא היו מזוהים עם המקדש, שהתנגדו לעמדה הכוהנית שלפיה הטומאה היא חלק בלתי נפרד מה-DNA של ישראל – ואלה היו הסופרים שכתבו את הספרים החיצונים, שכצפוי לא נכנסו לתנך – וגם להם הקדשנו סדרה מיוחדת, שעליה אני מתכוונת לחזור ולהוסיף לה פרקים נוספים בעתיד.
יש לזכור שמרבית החברה הישראלית בימי בית המקדש הראשון והשני הייתה מפוזרת ברחבי הארץ, בכפרים וערים המרוחקים מירושלים והמקדש. ולמרות שהאוכלוסייה הזו האמינה באלוהים, היא הייתה הרבה יותר קרובה ברוחה לאמונות של העמים הפגאניים, שעליהם דיברנו קודם. ובקרב האוכלוסייה הזו חיו סופרים שהחיבורים שלהם מוכיחים שהם התנגדו בצורה נחרצת לאידיאולוגיה של כוהני המקדש.
שני החיבורים שהכי חשובים לנו הם ספר חנוך וספר היובלים, שהועלו על הכתב בסביבות שנת 270, 250 לפנה"ס, ממש בעיצומם של הימים שבהם נכתב התנך בין כותלי בית המקדש השני.
היובלים וחנוך דוחים לחלוטין שתי טענות ייסוד שהן מעמודי השדרה של התיאולוגיה הכוהנית, שעליה דיברנו. הראשונה היא שהטומאה היא חלק מה-DNA של ישראל.
והשנייה היא שהחיצונים דוחים לחלוטין את האמונה שאלוהים הוא הכוח העליון היחיד שפועל בעולם – ואלה לא הבדלים קטנים, כי אם עצומים. שמים וארץ.
החיצונים הם לא חיבורים שמשקפים אמונה מונותאיסטית, כי אם דואליסטית, שחולקים אמונה משותפת עם העמים הפגאניים שלפיה בעולם פועלים שני כוחות עוצמתיים, שעוד בטרם הבריאה נאבקו זה בזה. בחיצונים שר המשטמה, הוא השטן, ושדים ורוחות המשחית שמשרתים אותו, פועלים בשמו על פני הארץ ומנסים להחדיר את הטומאה שלהם לישראל – מה שאומר שהגענו פעם נוספת לעזאזל.
ספר חנוך וספר היוב' מספרים באריכות על מרד נגד אלוהים שהתחולל בשמים, שבו לקחו חלק 200 מלאכים שפשעו באלוהים וירדו ארצה כדי להזדווג עם בנות האדם, ולהחדיר בדרך זו את הטומאה שלהם בבני האדם. רמז קלוש לסיפור הזה נכנס לספר בראשית, פרק ו'.
לפי ספר חנוך, בראש המורדים עמד מלאך בשם שמחזי, ושני בהיררכיה היה עזאזל. משירדו המורדים ארצה, הם לימדו את בנות האדם לעשות כשפים וקסמים, ועזאזל לימד את הגברים לעשות חרבות וכלי מלחמה – וכן, גם איפור לעיניים.
כעונש על חטאיו, שלח אלוהים את המלאך רפאל לאסור אותו בידיו וברגליו, ולעשות חור בלב המדבר ולהשליך לתוכו את עזאזל "ושמת עליו סלעים קשים וחדים וכיסית אותו בחושך, וישב שם עד עולם, וכיסית את פניו לבל יראה אור . וביום הדין הגדול יושלך (עזאזל) לתוך האש (חנ' א ט-י).
במילים אחרות, גם לפי חנוך עזאזל קשור למדבר, למקום שבו לפי העמים הפגאניים הסתובבו השדים מחוללי הטומאה.
יחד עם זאת, הטומאה שירדה ארצה לא יכולה לפגוע בישראל, משום שהם
בני זרע הקודש – מושג שחוזר ביוב' פעמים רבות. ומשום שאלוהים בחר בבני ישראל להיות לו לעם, והוא ומלאכי הקודש שומרים עלינו, ברור שה-DNA של ישראל טהור. ומכיוון שאין בהם שום טומאה גם לא צריך לטהר אותם משום טומאה.
הטומאה תחדור לישראל רק אם אלה ייקחו נשים מבנות העמים הפגאניים ויולידו להן, אזי זרע הקודש יזדהם – ואותו לא ניתן יהיה לטהר.
הנה סיפור קצרצר שמוכיח זאת בצורה הטובה ביותר.
הגיבורים הגדולים שבספר היוב' הם אברהם ויעקב. וכך מספר המחבר:
כאשר עמד אברהם למות, הוא קרא ליעקב נכדו האהוב, ונפרד ממנו במילים נרגשות. לאחר מכן הוא חיבק אותו בזרועותיו ושניהם נרדמו. כשהתעורר יעקב הוא נוכח לדעת שסבא אברהם שבחיקו ישן, קר כקרח, והוא רץ הביתה לבשר את הבשורה המרה ליצחק, שמיהר לאביו המת ונישק אותו.
היינו מצפים שהמחבר שחי בימים שבית המקדש השני עמד על תילו, בימים שבהם טומאת מת נחשבה לחמורה ולמסוכנת שבטומאות – לא יספר סיפור שבכוונה מדיף ריח חריף של טומאת מת.
אלא שלא. והסיפור על מות אברהם, הוא לא סיפור תמים, אלא סיפור שמתנגח במלוא העוצמה עם האמונה שבני זרע הקודש יכולים להיות טמאים. ולכן אברהם שהיה טהור בחייו נשאר טהור גם במותו.
ניתן דוגמה נוספת, והפעם אחת שמתנגשת חזיתית עם יום הכיפורים שבתנך.
מחבר היוב' חזר בספרו על סיפור מכירתו של יוסף, בנו האהוב של יעקב. כידוע אחיו של יוסף פשטו מעליו את כותנות הפסים המפורסמת, ולאחר שמכרו אותו לסוחרים שעשו את דרכם למצרים, הם שחטו שעיר עזים וטבלו את הכותונת בדמו – ואת הכותונת המוכתמת בדם השעיר הם הציגו בפני יעקב, שהאמין שחיה רעה טרפה את בנו.
עד כאן חוזר היוב' על הסיפור שמוכר לכולנו, ועכשיו מגיעה התוספת של המחבר:
האחים של יוסף מכרו אותו ב-10 לחודש ה-7.
לנוכח הבשורה הנוראה נשבר ליבו של יעקב ודינה בתו ובלהה שפחתו מתו באותו רגע. (לד). ומכיוון שהאסונות האלה התרחשו ב-10 לחודש ה-7 , היום הזה נקבע כיום צום וחרטה לזכר שברון ליבו של יעקב. ציטוט מקוצר:
"על כן הוקם על בני ישראל לענות את נפשם בעשרה לחודש השביעי פעם בשנה…. כי העציבו את רחמי אביהם בעבור יוסף בנו" (לד, יח)
ובכ"ז יש ביוב' דבר אחר שמחבר אותו למסורת של יום הכיפורים. במסכת ראש השנה (טז, ב) שנכתבה לפחות 600 שנה יותר מאוחר, נאמר שבראש השנה נפתחים בשמים שלושה ספרים. ספר אחד של רשעים גמורים שגורלם נגזר למיתה ושהשנה ישלמו בחייהם על חטאיהם וילכו לגיהינום (והגיהינום לא מוזכר בתנך, אלא בחיצונים). ספר שני הוא של צדיקים גמורים שיזכו לאריכות ימים, והשלישי של בינונים, של אלה שאלוהים עדיין לא החליט מה יהיה גורלם לשנה הזאת – ועשרת הימים שבין ראש השנה לבין יום כיפור, נועדו לאפשר לבינוניים לחזור בתשובה, ולזכות במחילה.
ספר שמות (לב, לב) וספר תהילים (סט, כט) מזכירים בצורה מעורפלת את דבר קיומו של ספר שמימי שעליו כתובים מעשיהם של הצדיקים ושעליהם נשענת מסכת ראש השנה. אך אלה לא תופסים מקום חשוב בתנך ולא מתייחסים בשום צורה ליום הכיפורים. אבל בספר היוב' הספרים השמיימיים תופסים מקום מרכזי.
לפי היוב' מעשיו של האדם מישראל נרשמים על ספר שמכונה לוחות השמים, שמוזכר ביוב' יותר מ- 40 פעם, ללמדנו שהאמונה שמה שקורה למטה נרשם למעלה, הייתה מושרשת בישראל.
את תכליתם של הספרים השמימיים, או לוחות השמים, גילה ליעקב המלאך השומר על בני ישראל. הוא גילה שלצדיקים נרשמת על לוחות השמים (ועכשיו בקיצור הציטוט:) ברכה וצדק לפני אלוהי הכל; אנחנו (=אלוהים ומלאכי הקודש) נזכור את הצדקה אשר עשה האדם בחייו …. ונכתב אוהב וצדיק בלוחות השמים. ….. ובהמשך: אך אם בני ישראל יתפתו לרוחות המשחית ויעברו לצד של השטן : "ואם עברו ועשו מכל מעשי הטומאה, ונכתבו שונאים בלוחות השמים ונמחו מספר החיים ונכתבו בספר האובדים ועם הנכחדים מן הארץ (ל).
נסכם בקצרה את מה שאמרנו על החיצונים.
הספרים החיצונים נכתבו על ידי סופרים שחיו ברחבי הארץ, שבניגוד לתנך שנכתב במקום אחד, ברור שהסופרים החיצוניםל א קיימו שום קשר האחד עם השני. והעובדה שהם היו פזורים, מלמדת שחלקים לא מבוטלים מהחברה הישראלית כלל לא הייתה מחוברת לאידיאולוגיה המקדשית.
האוכלוסייה העממית האמינה בעוצמתו האדירה של שר המשטמה שנלחם באלוהים בשמים ועל פני הארץ. והרוחות הטמאות שעשו בשליחותו, הן מקור הטומאה וכל הרע שקורה על פני האדמה. ועובדה זו מעלה את השאלה עד כמה המונותאיזם שאותו קידמו כותבי התנך, היה נפוץ בישראל במאות הראשונות שקדמו לספירה ולחורבן בין המקדש השני.
הימים שבאו לאחר חורבן בית המקדש השני
בשנת 70 לספ' החריבו הרומאים את בית המקדש השני, והפחד הנורא שמה שקרה למקדש הראשון יקרה בשנית – חזר ובגדול!
כל הטקסים והקורבנות שהוקרבו במטרה לשמור על טוהרת המקדש לא הגנו עליו מפני הרומאים, ולא הגנו עליו מפני הפילוג בעם ולא מפני הגאונות של מנהיגי החוגים הקיצונים בישראל, שהובילו למרד ולחורבן.
מובן מאליו שביום שבו חרב המקדש פסקה עבודת הכוהנים ומעמדם ירד, שהרי באין מקדש בטלו הקורבנות, ובטל הפולחן שהתקיים ביום הכיפורים שמפורט בפרק טז שבספר ויקרא, שעליו סיפרנו כאן.
מי שתפסו את מקומם של הכוהנים היו רבני החצרות וזו הייתה שעתם הגדולה והיפה!
רבני החצרות לא היו אנשי ירושלים והמקדש, כי אם מנהיגים דתיים שחיו ברחבי הארץ, בלוד, יבנה, ציפורי, בני ברק וביישובים נוספים, שסביבם התקבצו קבוצות של חסידים. ביום אחד הרבנים היו צריכים ליצור יהדות שלא מחוברת למקדש, שלא עוסקת בהקרבת קורבנות ובטקסי טוהרה – וזה בדיוק מה שעשו.
ועכשיו צריך לקחת בחשבון שני נתונים נוספים.
למרות שחלק מהספרים החיצונים מלמדים על התנגדות קשה לבית המקדש, בכל זאת בית המקדש השני היה מרכז החיים היהודיים בארץ ישראל, והסיבה לכך הייתה במידה רבה גם פוליטית. שכן ארץ ישראל הייתה ארץ כבושה מזה מאות שנים ומלכי המעצמות ששלטו כאן (פרס, יוון ורומי) העניקו לכ.ג מעמד של שליט עליון על החברה ועל המקדש. והמקדש היה מרכז הפולחן, אך גם המרכז שאליו נאספו המיסים הכבדים שגבו השליטים מהעם.
הדבר השני שצריך לקחת בחשבון, הוא שבימי בית המקדש השני מרבית האוכלוסייה היהודית כלל לא חייתה ישראל. קהילות גדולות של יהודים קמו בבבל, מצרים, יוון, תורכיה, סוריה ומקומות נוספים (דיברנו על כך בפרקים שעסקו בתרגום ה-70) ויהודי התפוצות היו מחוברים לירושלים ולמקדש.
הם הגיעו לירושלים בימי העלייה לרגל ותרמו כסף למקדש – והנה ביום אחד המקדש עלה באש – ושוב לא היה מה שיקשור אותם לישראל.
ורבני החצרות עשו דבר סופר-סופר מדהים, הם יצרו יהדות שלא מחוברת למקדש – אך זו לא הייתה יהדות חדשה שהתחילה לגמרי מאפס, שהרי הם, בדיוק כמו הסופרים שכתבו את הספרים החיצונים, לא היו אנשי ירושלים ולא השתייכו לחוג הסופרים שכתב את התנך בין כותלי בית המקדש השני- מה שלא שינה את העובדה שהם היו יהודים.
בשנת 70 לספ' התנך כבר היה כתוב, אם כי לא חתום. ורבני החצרות היו אלה שחתמו אותו והפכו אותו לספר קאנוני, לדבק שמחבר אליו את כל קהילות ישראל. וכדי שהתנך יישאר ספר יחיד ומחייב, רבי עקיבא ובני חוגו הוציאו את החיצונים מארון הספרים היהודי ואסרו לקרוא. הם הפכו את המשנה לממשיכת דרכו של התנך. אלא שהחיצונים לא להלכו לאיבוד. חלק מהסיפורים שבהם נכנסו למדרשי חזל, והם חוזרים אלינו בדרכים שונות, כולל בפודקאסט הזה.
נחזור לרבני החצרות.
הרבנים שמרו על מועדי ישראל שכתובים בתורה, אך התאימו אותם למציאות שבה אין מקדש ואין פולחן, שבה מרבית היהודים כלל לא חיים בישראל.
בפועל הם יצרו יהדות שניתן לקיימה בכל תפוצות ישראל – והלכות יום הכיפורים הנוהגים בימינו הם דוגמה מצוינת למסורות בנות 2,400 שנה לפחות שהותאמו לימים שבאו לאחר החורבן.
מספר היוב' שאותו הכירו היטב, הם לקחו את המסורת שנהוגה עד היום, שבה האדם הפרטי אחראי להתחרט על מעשיו בעשרה לחודש השביעי; הוא היום שבו אחיו של יוסף מכרו אותו למצרים וטבלו את כותנתו בדם של שעיר עזים.
הם לקחו מהיוב' את המסורת שלפיה מעשיהם של הצדיקים נרשמים בשמים בספר החיים, ואילו מעשיהם של הרשעים נרשמים בספר האובדים והנכחדים מהארץ.
נסכם את דברינו במילים אלו:
יום הכיפורים שנוהג בימינו הוא מישמש של מסורות שנשענות על ההיסטוריה בת 2,400 שנה לכל הפחות. היסטוריה שהיא לא רק רצף שנים עצום, אלא רצף של תלאות ומשברים שעבר העם הקטן והמטורלל שלנו, ושל התאמות בלתי פוסקות למציאות המשתנה.
עד כאן. גמר חתימה טובה ושייכתב לכולנו אוהב וצדיק בלוחות השמים.
