הפרק שלפנינו חותם את הסיפור על איגרת אריסטיאס, שנמנית על אחד הספרים החיצונים. האיגרת נכתבה באלכסנדריה שבמצרים בסביבות שנת 270 לפנה"ס, ואליה אחזור אחרי שאוסיף הערה קצרה.
סיפור האיגרת היה עילה לצאת למסע שתחילתו בערך בסביבות שנת 500 לפנה"ס, מסע שעוצר לרגע אחד בשנת 70 לספ', שבו חרב בית המקדש השני. התקופה ארוכה הזו נקראת "ימי בית המקדש השני" והיא נחשבת במידה רבה לחור השחור בהיסטוריה של ישראל.
והסיבה העיקרית לכינוי זה, היא שלמרות שהתנך הועלה על הכתב באותן מאות שנים, כותבי התנך סיפרו על העבר ההולך ומתרחק של ישראל, ואילו את ההווה המשתרע על פני כ-700 שנים, הם העלימו לגמרי. וכבר ציינתי פעמים רבות שהכרונולוגיה שבידינו נזילה מאד, ולכן אני כל הזמן משתמשת במילה "בסביבות".
מכיוון שהפרק הקודם והפרק הנוכחי מתייחסים למציאות כל כך מורכבת ולא מוכרת, ההמלצה שלי, באופן חריג, תחילה להקשיב פעם נוספת לפרק הקודם, ורק לאחר מכן לעבור פרק שלפנינו. התקופה שאליה אנחנו שולחים אלומת אור דקיקה כחוט השערה היא מרתקת, אך לא קלה לעיקול וזו הסיבה להמלצתי.
ועכשיו נחזור לסיפורנו.
איגרת אריסטיאס היא מעשייה על אודות 72 חכמים מירושלים שהוזמנו ע"י המלך תלמי השני לבוא לאלכסנדריה שבמצרים, כדי לתרגם את התורה, את ספר החוקים של ישראל, מעברית ליוונית, עבור הספרייה המלכותית שעמדה באלכסנדריה – וּלְפִי המסופר, זה באמת מה שהיה. החכמים התקבלו בכבוד גדול ע"י המלך תלמי השני והשלימו את מלאכתם ב-72 ימים.
למרות שהמסופר בה לא התרחש מעולם, ברקע הסיפור ישנן לא מעט עובדות נכונות, ששתיים מהן חשובות להמשך דברינו.
ראשית, באלכסנדריה שבמצרים, אלכסנדריה נקראת על שם אלכסנדר מוקדון, אכן עמדה במשך כ-150 שנה ספרייה מלכותית שמנתה בין 400,000 למיליון ספרים וכתבי יד. הספרייה הוקמה בסביבות שנת 295 לפנה"ס והועלתה באש בסביבות שנת 50 לפנה"ס.
שנית, מטרת מחבר האיגרת הייתה לספק הסבר לכך שאיפשהו בסביבות שנת 300 לפנה"ס הוחל תרגום התורה ליוונית עבור היהודים שחיו במצרים. רק שבמציאות מלאכת התרגום נמשכה עשרות שנים ולא 72 ימים כמסופר. בשלב מאוחר גם ספרי הנביאים וגם חטיבת כתובים תורגמו ליוונית, וכן אחדים מהספרים החיצונים, ובהם איגרת אריסטיאס, והודות לכך הם נשתמרו.
לדברי החוקרים תרגום התנך ליוונית נמשך כ-400 שנה, והוא נחשב למפעל התרגום הראשון והממושך ביותר שנעשה אי פעם לספר.
בדברי הסיכום של הפרק הזה אני אסייג טענה הזו, ואומר שהנכון הוא שבשנת 500 לפנה"ס פרצה בישראל סופת טייפון ספרותית חד פעמית בתולדות האנושות. ונכון שתרגום התנך הראשון שנעשה ליוונית שומר עד היום את השם "תרגום ה-70", אך בראייה היסטורית רחבה, הוא פלח אחד מאותה סופה ספרותית.
סיפור האיגרת שאב אותנו לשאלת עומק שעמדה בלב הפרק הקודם, ושעומדת בלב הפרק הנוכחי, והיא למה מלכתחילה היה צורך לתרגם התנך ליוונית? למי התרגום היה נחוץ ולמה להקדיש לו מאות שנים?
כדי להציע תשובה לשאלתנו, היה עלינו לחזור 600 שנים אחורנית, אל סביבות שנת 900 לפנה"ס, שהיא קו פרשת מים בהיסטוריה של המזרח הקדום.
למן שנת 900 לפנה"ס עברו ארצות המזרח הקדום שורה ארוכה של כיבושים והגליות. ראשונים היו מלכי אשור, לאחריהם הגיע נבוכדנצר הבבלי, ולאחריו האימפריה הפרסית – ולבסוף היוונית. (הכיבוש הרומי ולאחריו הביזנטי היו הבאים בתור – אך אלה לא שייכים לסיפורנו).
הנקודה שאותה הדגשנו הייתה שמסעות הכיבוש וההגליה יצרו מצב שלפיו עמים שחיו בארצם דיברו את שפת אבותיהם, שפה שהתפתחה במקום אחד לפעמים במשך אלפי שנים. אך כתוצאה מהכיבושים וההגליות העמים התערבבו אלה באלה, דבר שהוביל לפלישה של שפות חדשות, שבפועל המיתו את השפות האוטנטיות.
למשל, האכדית, שהייתה השפה שנהגה באשור, חנקה את השומרית שקדמה לה. כתוצאה מכיבוש אשור את ממלכת ארם ששכנה בתחום סוריה של ימינו, והגליית המוני ארמים לתחום אשור, הובילה לידי כך שהארמית חנקה את האכדית, ובמשך למעלה מ-1000 שנה היא הפכה לשפה הבין לאומית בכל ארצות המזרח.
בעקבות הכיבוש של אלכסנדר מוקדון, היוונית שהייתה שפת הכובש, קנתה לה אחיזה בארצות המזרח, אך היא לא המיתה את הארמית. בפועל שתי השפות התקיימו במקביל, ומי ששלחה את הארמית לבית הקברות של השפות המתות, הייתה הערבית. במצרים העילית החברתית והמלומדים דיברו דווקא יוונית, וזה כמובן מסביר מדוע היהודים שידעו קרוא וכתוב, ביקשו שהתנך יתורגם לשפתם.
במילים אחרות, התופעה של שפות כובשות ושפות נכבשות, היא תוצר לוואי של ערבוב עמים אלה באלה, ודי שנזכור שבימינו אנגלית היא השפה הבינלאומית. היות שהתופעה שלפיה שפות עתיקות מובלות אחר כבוד לבית הקברות, צפוי היה שכך יהיה גורלה של השפה העברית, שלפי ספר מלכים וספר נחמיה נקראה "יהודית" (מל"ב יח, כח ; נח' יג, כג).
והעובדה שהעברית בְּכָל זאת שרדה, היא תמוהה ומפתיעה ועומדת בניגוד לכל היגיון. אין לה שום הסבר היסטורי שמניח את הדעת.
בימי שיבת ציון שאת תחילתם נהוג לתארך למן שנת 540 לפנה"ס, החלו ראשוני הגולים לחזור מבבל לירושלים. השבים מהגלות היו אלה שבנו את בית המקדש השני, ואלה שהביאו עימם את השפה הארמית, שהפכה שפה פולשת בישראל, ושהייתה צריכה לחנוק למוות את העברית, או את היהודית, כפי שעשתה לאכדית, וכפי שקרה כמעט בכל מקום בעולם.
בישראל נוצר מצב מוזר, שגם הוא חסר תקדים, שלפיו התנך נכתב עברית בסביבה דוברת ארמית. ועדות לכך אנו מוצאים בפרק ח שבספר נחמיה. שהגיע ארצה כ-60 שנה לאחר שבית המקדש השני כבר עמד על תילו. בספר נחמיה מסופר, כדבר מובן מאליו וּכְנֹוהַג קיים שלא דורש כל הסבר, שבכל שנה ב-1 לחודש השביעי (ראש השנה), היו היהודים נאספים בירושלים כדי להקשיב לתורה. אך מכיוון שלא ידעו עברית, אנשי המקדש "המבינים את התורה", בהם עזרא הסופר והלוויים, תרגמו את התורה מעברית לארמית, והסבירו לנאספים את החוקים שעליהם למלא (נח' ח, א-ט).
במילים פשוטות, הגולים שחזרו לירושלים מבבל ביקשו לשמור זהותם היהודית ועל חוקי התורה. אז במקום לכתוב את התורה בארמית, שאותה כולם דיברו והבינו, התורה נכתבה דווקא עברית, שאותה ידעו קומץ מלומדים. וּכְדֵי שהגולים יוכלו למלא את החוקים הכתובים בה, היה צריך לתרגם אותה לשפתם -וזה בדיוק המצב שבו הזנב מקשקש את הכלב"!!!
בפרק הקודם דיברנו על כך שלאחר חורבן בית המקדש הראשון, קמו שלושה מרכזים שבהם חיו יהודיים: בישראל, בבל ומצרים. אלא שהדברים האלה לגמרי לא מדויקים. משום שקהילות יהודיות קמו גם בסוריה, תורכיה, יוון ובארצות נוספות סביב לאגן ים התיכון – והיהודים האלה שמרו על קשר רצוף עם ישראל ואף תרמו כסף לבית המקדש, ובימי העלייה לרגל היו מגיעים בהמוניהם לירושלים. יהודי התפוצות ביקשו לקיים את חוקי התורה, אלא שהם, בדיוק כמו היהודים שחיו בישראל, לא ידעו עברית.
אז אם שאלנו קודם מה מסביר את הצורך בהקמת מפעלי תרגום ולמי הם נועדו, הרי שעכשיו התשובה ברורה. מכיוון שהתנך נכתב עברית, ומכיוון שהיהודים שחיו בכל ימי בית המקדש השני, וגם לאחר מכן, לא ידעו עברית היה צורך לתרגם את התנך לשפתם – וזאת אפילו לא חצי תשובה, משום שגם הנצרות תעלה בעוד רגע על הבמה ההיסטורית – וההיסטוריה תחזור על עצמה. משום שאם עד כה דיברנו על כך ששפות פולשות חנקו שפות וותיקות, עוד מעט נדבר על כך שהנצרות שצמחה בישראל, הייתה דת פולשת ואגרסיבית שצמחה מתוך התנך, שהשתמשה בתנך לצורך הפצת הנצרות.
נחזור לסיפורנו.
אמרנו שהתרגום ליוונית שהחל בסביבות שנת 300 לפנה"ס היה מעשה חלוץ שנעשה מעולם לספר, ולא לאיגרות מלכותיות ומסמכים שעברו בין חצרות המלכים.
העובדה שמדובר במפעל ראשון מסוגו, אילצה את המתרגמים להתמודד עם שורה ארוכה של קשיים, שאנחנו שחיים במרחק של אלפי שנים, כלל לא חושבים עליהם. אך בזמן אמת, אלה היו קשיים שהתעוררו בפעם הראשונה, ולכן חייבו פתרונות חדשים שלא היו קיימים קודם לכן.
אחד הקשיים הגדולים ביותר הייתה העובדה שלרשות המתרגמים לא נמצאו מילונים, פשוט מפני שעדיין לא כתבו מילונים.
מה שאומר שהתרגום ליוונית התבסס אך ורק על ידיעת השפה העברית והיוונית של כל מתרגם ומתרגם. ושוב צריך להזכיר שאנחנו מדברים על תקופה שבה השפה השלטת בישראל הייתה ארמית, ואילו העברית הייתה מאושפזת ביחידה לטיפול נמרץ נשימתי שבבית המקדש השני.
מצב עניינים זה העלה אצל חוקרים דוגמת הפרופסורים עמנואל טוב, שהוא אחד הענקים ושהפרק הזה נסמך במידה רבה על מה שכתב, ושל משה ציפור, שנחשב מומחה בעל שם עולמי לשפות עתיקות, ספקות גדולים באשר לשליטת המתרגמים בשפה העברית שאותה תרגמו ליוונית.
קושי אחר, חדש גם הוא, היה רצונם של המתרגמים לתרגם את התורה, בשל מעמדה כספרות קדושה, באופן מילולי, מילה במילה.
אלא שהעברית שייכת למשפחת שפות שנקראת שפות שמיות. משפחה שכוללת גם את האכדית, הארמית והערבית, ואילו היוונית באה ממשפחה שנקראת הודו-אירופאית, שהמבנה התחבירי שלה שונה לגמרי, כפי שהמבנה התחבירי של האנגלית שונה לגמרי מזה של העברית. ואם בכך לא די, הרי שבעברית ישנם ביטויים ומושגים שלא קיימים ביוונית, וגם עובדה זו הצריכה פתרון.
ניתן מספר דוגמאות מתרגום ה-70 לספר בראשית שממחישות את דברינו. ספר בראשית נפתח במילים אלו:
בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם.
התרגום ליוונית נפתח במילים:
בתחילה עשה האל את השמים ואת הארץ. והארץ הייתה בלתי נראית ובלתי מתוקנת …
תוהו וָבֹהוּ תורגמו לבלתי נראית ובלתי מתוקנת. בהמשך נאמר:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי-כֵן
בתרגום ה-70 נכתב:
ויאמר האל : יאספו המים אשר מתחת השמים אל אסיפה אחת ותיראה היבשה – וכך היה. ונאספו המים אשר מתחת השמים אל אסיפותיהם והיבשה נראתה.
ועוד אחד לקינוח. ספר בראשית מספר מדוע החליט אלוהים להביא את המבול על פני הארץ, וכך נאמר בפרק ו':
וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם. וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה.
בתרגום ה-70 נכתב:
ובראות האל כי התרבו הרעות של בני האדם על הארץ, וכל אחד חשב בליבו בשקידה להרע כל הימים, והרהר האל כי עשה את האדם על הארץ ונתן דעתו. ואמר האל : אמחק את האדם אשר עשיתי מעל פני הארץ, מאדם עד בהמות, ומרמשים עד עופות השמים, כי כעסתי כי עשיתי אותם. אך נוח מצא חן בעיני.
הציטוטים שהבאתי לקוחים מתוך ספרו של פרופ' משה ציפור: תרגום ה-70 לספר בראשית, שיצא לאור ב-2006. ציפור תרגם את הנוסח ביוונית חזרה לעברית. ומכיוון שאני יודעת מי האיש, אני סומכת עליו בלב שלם.
קל להבחין שהציטוטים שהבאתי ממחישים את רצונם של המתרגמים לבצע תרגום מילולי, נאמן ככל האפשר לשפת המקור. ובכל זאת הפער שבין שתי השפות גלוי וממחיש היטב את הקשיים שעליהם הצבענו – והדברים האלה לוקחים אותנו למקום חדש, מרכזי בספרו של פרופ' עמנואל טוב, שהוא אחד האורים ותומים בכל מה שקשור להתפתחות השפה המקראית.
ולטובת מי שמעוניין לִרְכּוש ספר פנטסטי שעוסק בנושא שלפנינו, אני ממליצה על ספרו של עמנואל טוב 'ביקורת נוסח המקרא', בהוצאת מוסד ביאליק. הספר זמין וקל להשיגו, רכישה מומלצת ביותר.
כל מה שאמרנו עד עכשיו היה קל ופשוט. קליל. אלא שהפודקאסט של התנך חרט על דגלו את הכלל האומר "שחיים פשוטים הם לחלשים, מה שאומר שהגיע הזמן למרר לעצמנו את החיים.
אנחנו גדלנו עם ידיעה וודאית שהתנך שאנחנו מחזיקים בידינו הגיח לאוויר העולם בִּמְלוֹא פארו והדרו, כשהוא מחולק לפרקים, לפסקאות – וכמובן שעם הניקוד שמופיע מתחת ומעל לאותיות. ושעותק מושלם וּפִלְאִי שכזה עמד בפני מתרגמי התנך ליוונית.
ובכן, הידיעה שהתנך שבידינו זהה לחלוטין לזה שהועלה בבית המקדש, שגויה מתחילתה ועד סופה. האמת היא שאנחנו לא מחזיקים את התנך המקורי ויתכן שהציטוטים המוזרים שקראנו לפני חצי דקה משקפים בצורה נאמנה את נוסח התורה כפי שהיה בסביבות שנת 300 לפנה"ס.
נתחיל לטלטל כמה תפיסות ייסוד שרבים מאיתנו גדלו עליהן.
ראשית יש לקחת בחשבון את חומר הכתיבה שבו השתמשו הקדמונים. כתובות שנמצאו בארץ ישראל מימי בית המקדש הראשון, היו חרוטות על אבן, או על עץ, או שנכתבו בדיו על גבי כלי חרס. וזה המקום להזכיר שלפי המסורת לוחות הברית שעליהן נחרטו עשרת הדברות היו מאבן – ועל אבנים, או סלעים באמת חרטו כתובות (שמ' לא, יח; לד, א).
המגבלה של חריטה על סלעים, או על עצים או על כלי חרס, היא שעל חומרים אלה לא ניתן לכתוב טקסטים ארוכים.
ואכן, בימי בית המקדש השני עברו בישראל לכתיבה בדיו על גבי גווילים, שהם עורות מעובדים של בהמות, שבאמת מתאימים לטקסטים ארוכים. ומי שיבקר בהיכל הספר שבירושלים, יכול לראות דוגמה מצוינת למגילה ארוכה עשויה גוויל שעליה כתובים פרקים מספר ישעיהו. (היום זהו צילום של המגילה המקורית, אבל עדיין הוא ממחיש את המעבר הדרמטי מחריטה על אבן לכתיבה על עור). גם פפירוס, שעשוי מגומא מעובד, שימש לכתיבה, אך גווילים היו החומר העיקרי.
הבעיה היא שגווילים ופפירוס עשויים חומר אורגני שמתכלה. במרוצת השנים הם מתייבשים ומתפוררים, והדיו כמובן דוהה וכתוצאה מכך מילים ואותיות נמחקות. לדברי עמנואל טוב, התהליכים האלה, שהם טבעיים לגמרי, אילצו את סופרי המקדש, לבצע שתי פעולות שונות במקביל. האחת הייתה להוסיף ולהעלות על הכתב טקסטים חדשים, והאחרת הייתה שימור והעתקה מחדש של הטקסט המתכלה.
אלא שהמעתיקים לא תמיד זיהו איזוֹ אות או איזוֹ מילה נמחקה, ולכן למרות השתדלותם לדייק ככל האפשר במלאכתם, בכתבי היד נפלו שגיאות. חלקן נשארו, חלקן תוקנו.
הדבר השני, החשוב ביותר שעלינו לקחת בחשבון, הוא ששפות נוטות להשתנות ולהתעדכן. מילים וּביטויים שלא היו קיימים אתמול, הופכים היום חלק בלתי נפרד מהשפה העכשווית.
כל אחד מבין להיכן חותרת שיחה שמזכירה את המילים: מחשב, מפתח, עכבר, כונן ושרת. וכאשר המחשב "נופל", אף אחד לא שולח את השרת, או את הכונן, לאסוף את השברים מהרצפה. ואף אחד לא רץ עם הכפכף כדי להרוג את העכבר שמונח על השולחן, ולכולם ברור לשם מה נועד המפתח.
לפני עידן המחשב שיחה שכזו לא הייתה יכולה להתקיים. לפני שלוש שנים קורונה הייתה שם של בירה ולא של מגפה.
הדוגמאות האלה את הטענה שהשפה המדוברת כל הזמן מתעדכנת ומתחדשת ומתאימה את עצמה למצב הקיים היום. להווה.
וההתפתחות הזו נכונה גם לגבי העברית שבה נכתב התנך. ולמרות שבכל 700 השנים שבהן התנך הועלה על הכתב, היהודית (חולה על המילה הזו) הייתה כלואה בבית המקדש, היא בכל זאת הוסיפה להתעדכן ומילים וביטויים חדשים נכנסו לשימוש – ועוד רגע נראה שעובדה זו משליכה ישירות על הציטוטים מה-70 שקראנו לפני רגע.
כמובן שאי אפשר להתקדם מבלי שנוסיף משפט אחד המתייחס לניקוד ולחלוקה לפרקים של התנך.
התנך נכתב ללא ניקוד. ואם בצרה זו לא די, הרי שלרוב הוא נכתב בכתיב חסר. כלומר, ללא אִמּוֹת קריאה, שאלו הן אותיות אהו"י, מה שאומר שאת אותה מילה ניתן לקרוא באופנים שונים וּלְפָרֵשׁ בצורות שונות. למשל ירושלים נכתבת פעם כירושלים ופעם כירושלם. בכתיב חסר המילה גזר, יכולה להיות גם: גזרה, גזר וגזור.
אלא שהניקוד התווסף רק בסביבות שנת 930 לספ', שהם כמעט 1,200 שנים לאחר שהחלו לתרגם את התורה ליוונית. הוא נוסף למערכת האותיות כדי למנוע מצב שבו ניתן יהיה לקרוא את אותה מילה בצורות שונות ולהעניק משמעות שונה לכל צורה.
ומי שאחראים לתוספת הנקודות, הייתה משפחת נקדנים בשם בן-אשר שחייתה בטבריה. וּלְסִפּוּרוֹ של אהרון בן משה בן אשר, שניקד את כתר ארם צובא, המכונה 'כתר', שעליו סמך הרמב"ם את ידיו ושנוהג עד היום, אנחנו צריכים להקדיש פרק מיוחד . בפועל רק לאחר שהניקוד נוסף, הוסרו הספקות בדבר האופן שבו יש לבטא כל מילה, והוסרו הספקות בדבר המשמעות המדויקת של המילה.
החלוקה לפרקים, נעשתה ע"י בישוף אנגלי בשם סטפן לנגטון במאה ה-13, שהם כ-350 שנה לאחר שהניקוד נכנס לשימוש.
ניתן דוגמה מקסימה, כיצד מילה ללא ניקוד יכולה לקבל משמעות עקומה לגמרי. ספר שמות מספר שכאשר ירד משה מהר האלוהים (לאחר שפיסל את לוחות הברית העשויים אבן) עור (ע) פניו קרן (שמ' לד, כז-ל). כלומר, פניו זרחו, או האירו.
אלא שבתרגום התנך ללטינית המילה קרן, פורשה כקרן, דבר שעשה רושם עצום על מיכאלאנגלו שפיסל את משה עם זוג קרניים קטנות ומצחיקות שמבצבצות מראשו (רומא, 1513).
אז מהיכן צמחה התפיסה שהתנך שבידינו זהה לחלוטין לזה שנכתב בבית המקדש השני?
בין החוקרים ישנם כאלה שמאמינים שבזמן מן הזמנים היה טקסט יחיד, מקורי וקמאי של התנך, ששימש בסיס לכל העותקים ולתרגומים שנעשו ממנו. בעגה האקדמית הטקסט הראשוני הזה נקרא בשם URTEXT .
ההנחה בדבר קיומו של URTEXT, של טקסט קדום אחד, היא דעת מיעוט. מרבית החוקרים שעוסקים בהתפתחות שפת התנך, שוללים אותה מכל וכל.
יחד עם זאת, הנחה שכזו עולה בקנה אחד עם האמונה שלפיה אלוהים נתן את התורה למשה וששאר ספרי התנך נכתבו ברוח הקודש (בבא בתרא יד). אמונה שקנתה לה אחיזה ביהדות ובנצרות.
בפועל, כל אחד יכול להיווכח שההנחה בדבר קיומו של טקסט קדום אחד ויחיד לא מחזיקה מים (להחזיק מים, עוד ביטוי שלא ניתן לתרגם משפה לשפה).
התנך בכלל והתורה בפרט משמרים סיפורים שחוזרים על עצמם במילים שונות 3, 4, ואפילו -5 פעמים. למשל, סיפור פגישתם הראשונה של יעקב ורחל מסופר בשלוש צורות שונות. ספר שמואל מספק חמש גרסאות שונות המתארות כיצד ניתנה מיכל לדוד להיות לו לאישה. כולנו זוכרים שלאברהם נולדו שני בנים משתי נשים: יצחק היה בנה של שרה, וישמעאל היה בנה של הגר. גרסה אחרת מספרת שלאברהם היו נשים רבות שילדו לו ילדים רבים (כה, א-ה).
העובדה שהתנך משמר כפלי סיפורים של אותו סיפור עצמו, מפריכה את ההנחה שכולם צמחו ממקור קדום אחד. משום שלו מקור שכזה היה קיים כי אז התנך היה במידה רבה הומוגני ואחיד – וזה לא מה שקורה.
מה שכנראה כן קרה, הוא שברחבי הארץ ובקרב הקהילות היהודיות רווחו מסורות וגרסאות שונות של אותם סיפורים עצמם. מסורות שעברו בעלפה מדור לדור הגיעו בסופה של דרך ארוכה לידי הסופרים שפעלו בבית המקדש, שהחליטו לשמר אותן בספרם, לצד אלפי שברירי סיפורים (ובעניין זה עסקנו בהרחבה בפרקים 46-45 שבהם העלנו את השאלה: מי כתב את התנך ולמה בכלל נכתב). וברגע שאנחנו מסכימים שהתנך משמר מסורות שעברו בעלפה מדור לדור, אנחנו שוללים את האפשרות בדבר קיומו של URTEXT, של טקסט יחיד, שאותו העתיקו בנאמנות אין ספור פעמים, ושהוא זה ששימש גם את מתרגמי התנך ליוונית ובהמשך לשפות נוספות.
אחרי שאמרנו את הדברים האלה נחזור לתרגום ה-70.
אם אנחנו מסכימים שלשפה המדוברת והכתובה כל הזמן נוספות מילים חדשות והיא מותאמת לזמנה, כי אז עלינו לקבל את דעתם של החוקרים שטוענים שהנוסח של התורה שתורגמה ליוונית, היה מעודכן לשנת 300 לפנה"ס לכל המאוחר. וברגע שהוא עזב את בית המקדש שבירושלים וגלה למצרים, הוא נעצר וחדל להתפתח ולהתחדש. ומכאן, שיש מצב שהציטוטים שקראנו קודם, משקפים את העברית של שנת 300 לפנה"ס.
לעומת זאת, התנך שנמצא בבית המקדש הוסיף לעבור העתקות חוזרות ונשנות, העתקות שסונכרנו והותאמו לעברית המתחדשת והמתעדכנת.
נתחיל לסגור את מה שאמרנו בשני הפרקים האחרונים וראשית נזכיר שבתחילת הפרק הזה אמרתי שיש לסייג את הטענה שתרגום התנך ליוונית נחשב למפעל התרגום הראשון והממושך ביותר שנעשה מעולם לספר.
אמת היא שבין מאות התרגומים שנעשו עד היום לתנך, התרגום ליוונית היה הראשון שנעשה לספר, ואמת היא שהוא נמשך כ-400 שנה משום שלאחר שהתורה תורגמה, תורגמו גם ספרי הנביאים והכתובים וכמה מהספרים החיצונים (את איגרת אריסטיאס לא היה צריך לתרגם משום שמלכתחילה נכתבה יוונית).
כל זה טוב ויפה ונכון, אלא שהאמת רחבה בהרבה. והאמת היא זו שאמרנו בתחילת דברינו: בשנת 500 לפנה"ס פרצה בישראל סופת טייפון ספרותית חד פעמית בתולדות האנושות. והסופה הזו פרצה בארץ קטנה, מוכה והרוסה, שעברה כיבושים והגליות חוזרות ונשנות. היא פרצה בארץ דלת אוכלוסין שמרבית תושביה הוגלו והופצו לכל עבר, שהעדיפו להישאר לחיות בשקט ובשלווה בארצם החדשה מאשר לחזור הביתה, לארץ חרבה.
סופת הטייפון הזו פרצה בעולם שבו רק כ-5% מכלל הגברים שחיו בערים הגדולות ושירתו בארמונות ובמקדשים, ידעו קרוא וכתוב ושאר האוכלוסייה לא ראתה אות כתובה מימיה. וכאן כדאי להזכיר שהמצב הזה התקיים עד לפני כמה עשרות שנים באירן, עיראק, לוב וארצות נוספות שאנחנו מכנים בשם "העולם השלישי", שבהן 90% מכלל האוכלוסייה שחייתה לא ידעה קרוא וכתוב, וגם היום אחוזים ניכרים מהאוכלוסייה הכפרית עדיין אנאלפביתית. נחזור לסופת הטייפון שלנו.
פעמים רבות אמרנו שבית המקדש השני נחנך בסביבות שנת 515 לפנה"ס, ושלכן ניתן להניח שכתיבת התנך באופן שיטתי ומסודר החלה שנים אחדות לאחר מכן, נניח בסביבות שנת 500 לפנה"ס, ושהיא נמשכה ברציפות כ-700 שנים לכל הפחות.
אל המקדש הגיעו מסורות קדומות שעברו בעל-פה מדור לדור, ושם לראשונה הועלו על הכתב, ושם ממסורת מדוברת הם עברו למסורת כתובה. במקדש, כמובן, הועלו על הכתב הרבה מאד חיבורים בפעם הראשונה. ואכן, בחיבורים שנכתבו בשלב מאוחר, דוגמת ספרי עזרא ונחמיה, איוב, קהלת, אסתר ורות, ההכפלות שמאפיינות את המסורות שבעל-פה, כבר לא קיימות. קל להיווכח שהחיבורים המאוחרים הם הומוגניים, ולא מסורות שהועברו בעלפה מדור לדור ושבשלב כלשהו הודבקו זו לצד זו.
במקביל, ולצד הפעילות שרחשה במקדש, ולכל המאוחר בסביבות שנת 400 לפנה"ס, החלו הסופרים שפעלו ברחבי הארץ להעלות על הכתב את הספרים החיצונים, וגם החיבורים האלה משתרעים על פני כ-500 שנה.
לא חלפו שנים רבות ובסביבות שנת 300 יצא לדרך התרגום הראשון של התנך ליוונית, שעד היום שומר על השם תרגום ה-70, שאת סיפורו סיפרנו כאן.
וכאן סופת הטייפון שלנו רק מתעצמת, ומעיפה אותנו לשנת 160 לפנה"ס, שבה הסתיים מרד החשמונאים נגד היוונים, או נגד גזרות אנטיוכוס.
מרד החשמונאים לא הסתיים בביטול גזרות אנטיוכוס שהוסרו עוד קודם לכן, כי אם בחילופי השלטון על בית המקדש השני.
וכאן חשוב לומר את הדבר הבא: למן היום שבו האימפרייה האשורית כבשה את ישראל, ועד ה-14 למאי 1948 הוא היום שבו הכריז בן גוריון על מגילת העצמאות, ארץ ישראל הייתה תחת כיבוש. ולא מדובר על 2000 שנה, כי אם על 3000 שנה בקרוב.
וכך כמובן היה בימי בית המקדש השני. למרות שהיינו תחת הכיבוש הפרסי ואח"כ היווני, למן חנוכת המקדש ולמשך 350 השנים הבאות, החברה הישראלית נהנתה מאוטונומיה חברתית ודתית. בראש החברה ובראש בית המקדש, עמדה משפחת כוהנים עתיקה, גדולה, חזקה, עשירה ומושחתת בשם צדוק.
משהסתיים המרד, החשמונאים השליכו את הכוהנים מבית צדוק מהמקדש ומירושלים ותפסו את מקומם.
מרבית משפחות הכוהנים המודחים התפזרו ברחבי הארץ, אך בודדים מהם לא הסכימו לקבל את מרות השלטון החשמונאי ונמלטו לקומראן כשבאמתחתם טמון התנך, כשהוא מעודכן לסביבות שנת 160 לפנה"ס. בקומראן הם ייסדו את הכת שכתבה במשך כ-200 שנות קיומה את המגילות שמוכרות בשם "המגילות הגנוזות".
שרידי התנך שנמצאו בקומראן מעידים שאנשי הכת העתיקו פעם אחר פעם את נוסח התנך שעמד לרשותם. אך מכיוון שהשרידים האלה נבדלים בִּפְרָטִים רבים מהתנך שבידינו, ברור שהתנך שנמצא ברשותם היה מעודכן לשנת 160 לפנה"ס לכל המאוחר, ולכן הוא לא זכה לעבור את הליטוש והעדכון של הטקסטים שנמצאו במקדש.
נעשה עוד קפיצה קצרה בזמן ונעצור לרגע אחד בשנת 100 לפנה"ס. ניקח נשימה ארוכה ונראה מה קורה סימולטנית בנקודת הזמן הזו.
בשנת 100 לפנה"ס כתיבת התנך עדיין עמדה בעיצומה. הסופרים שפעלו בין כותלי המקדש הוסיפו לכתוב בפעם הראשונה טקסטים חדשים, כמו גם להעתיק פעם אחר פעם את כתבי היד שבלו מרוב ימים. ותוך כדי כך הם גם חידשו ועדכנו את הטקסטים שעמדו לרשותם.
מחוץ למקדש פעלו הסופרים שכתבו את הספרים החיצונים, ואנשי הכת שחיו בקומראן כתבו את המגילות, ובאלכסנדריה שבמצרים המשיכו המתרגמים לתרגם את התנך ליוונית.
כל זה קרה בעת ובעונה אחת, אך בכך הדברים לא נגמרים והסופה לא נעצרת.
בשנת 100 לפנה"ס החלה כתיבת המשנה, שאותה חתם רבי יהודה הנשיא בשנת 220 לספירה.
כהמשך ישיר למשנה, ובמאות השנים הבאות הועלו על הכתב התלמוד הירושלמי בישראל והתלמוד הבבלי – בבבל, שניהם בשפה הארמית, שכאמור הייתה השפה הבין לאומית.
בסביבות שנת 130 לספ' יצאו לדרך תרגומי התנך לארמית. סוף סוף גם היהודים שחיו בארץ ובתפוצות שדיברו ארמית ולא עברית, זכו לתרגום התנך לשפתם, שהמפורסם ביניהם מוכר בשם 'תרגום אונקלוס' – ועכשיו, השבח לאל, מתחילות הצרות האמיתיות.
אם קודם דיברנו על כך ששפות פולשות דחקו או חיסלו שפות אחרות, הרי שלמן המאה הראשונה עלינו לדבר על דת פולשת, אגרסיבית, שצמחה מתוך היהדות, שכדי להכות שורש ולגדול, היה עליה לעשות לעצמה נפשות, וזו כמובן הנצרות.
יש לזכור שישו היה יהודי שנולד, חי ומת בארץ ישראל. ותלמידיו וממשיכי דרכו, לפחות בשני הדורות הראשונים למותו ראו עצמם יהודים. הם ראו בתנך את הספר שלהם.
ולא רק תלמידיו של ישו ראו בתנך את הספר שלהם, כך גם היום. כאשר הנוצרים משתמשים bible הם מתכוונים לתנך שכולל את הברית החדשה. התנך של היהודים נקרא בפיהם old testament.
מכיוון שהנצרות הייתה דת חדשה, היא פילסה את דרכה באמצעות עשיית נפשות ולכן היא נחשבת דת מסיונרית. כחלק מהפצתה 'אבות הכנסייה הנוצרית', שחיו במאות הראשונות לספירה תרגמו את התנך לשפות רבות– והדברים האלה מחזירים אותנו פעם נוספת לתרגום ה-70 שבמאות הראשונות לספירה כבר כלל את כל התנך.
אבות כנסייה דיברו יוונית, ומכיוון שהם אימצו את תרגום ה-70 שתורגם ע"י יהודים ועבור יהודים שלא ידעו עברית, היהודים זנחו את התרגום הזה.
ואם מחבר מסכת מגילה שבתלמוד הבבלי משבח את תרגום ה-70 והופך אותו לנס גלוי הודות להתערבותו של אלוהים, הרי שהיחס הזה מתהפך מהקצה אל הקצה.
במסכת תענית שמציינת את הימים שבהם בני ישראל חייבים לצום ולענות את נפשם על שום אסונות שקרו לישראל, נקבע ש-ח' בחודש טבת הוא יום של צום ותענית, על שום ש"בשמונה בטבת נכתבה התורה בימי תלמי המלך בלשון יוונית, והחושך בא לעולם שלושה ימים". ברור ששלושת ימי החושך שכביכול באו לעולם, מצביעים באופן חד משמעי לעשרת המכות שבהן היכה אלוהים את מצרים. במכה התשיעית, החשיך אלוהים את מצרים למשך שלושה ימים.
והחושך שבא לעולם, היה כמובן על שום שתרגום ה-70 אומץ על ידי הכנסייה הנוצרית.
וכך למרות שלא ניתן לדבר על URTEXT, על עותק קדום ויחיד שממנו נעשו כל העותקים של התנך, הרי שבמידה רבה של וודאות ניתן לראות בתרגום ה-70 את ה-URTEXT את המקור שממנו נעשו התרגומים שנעשו במאות הראשונות לספירה – והתרגומים האלה נועדו לסייע בהפצת הנצרות שבשלב זה הייתה עדיין בחיתוליה, והיום נחשבת לדת עם מספר המאמינים הגדול ביותר בעולם.
הכוונה לתרגומים לשפה הלטינית שהקדומים שבהם הם מהמאה ה-2 לספירה והמפורסם שבהם נקרא וולגטה והוא מהמאה ה-4 לספירה. הכוונה לתרגומים בשפה הקופטית, שהיא מצרית עתיקה, ושמשה את הכנסייה הנוצרית במצרים. וכן לתרגום התנך בגעז, שהיא אתיופית עתיקה ועוד.
אז אם דיברנו על "סופת טייפון ספרותית" חד פעמית בתולדות האנושות, הרי שלמסה הזו התכוונתי. והסופה הזו התקיימה בעולם שבו למעלה מ-90 אחוזים מכלל האוכלוסייה לא ידע לקרוא ולכתוב ולא ראה מימיו אות כתובה.
נחתום את דברינו במילים הבאות.
המעשייה אודות 72 הזקנים שכביכול הוזמנו לאלכסנדריה שבמצרים כדי לתרגם את התורה מעברית ליוונית, הייתה עילה להציף כלפי מעלה כמה עניינים חשובים ביותר בהיסטוריה של ישראל, שהודות למערכת החינוך המצוינת והמהוללת של ישראל, הם קבורים עמוק מאד בספריות של האוניברסיטאות ובאנציקלופדיות שאיש לא טורח לפתוח אותם.
העניין הראשון שהציפה המעשייה, הייתה העובדה שבמשך כל ימי בית המקדש השני הייתה העברית, או היהודית, מחוברת למכונת ההנשמה, לאקמו שעמד ביחידה לטיפול נמרץ שבבית המקדש.
שכן, הארמית שהייתה השפה הבינלאומית כמעט חנקה למוות את העברית, או היהודית, שהייתה השפה האוטנטית שהתפתחה בארץ זו.
העובדה שהארמית כמעט שחנקה את העברית, היא חלק מתהליך מוכר שחוזר על עצמו אין ספור פעמים, שבו שפות חדשות כובשות שפות ישנות ולמעשה מכחידות אותן. ועם כל הכבוד העצום לאליעזר בן יהודה שנחשב למחייה השפה העברית, העברית לא שרדה הודות לו.
היא שרדה בגלל סיבה שאי אפשר להסביר אותה, שעומדת בניגוד לכל מודל היסטורי ידוע.
העברית שרדה למרות שהתנך הועלה על הכתב בשפה גוססת, ולמרות שהיהודים לא ביקשו ללמוד יהודית, אלא שיתרגמו את התנך לשפתם.
למה זה קרה?
לי אין מושג.
העברית הייתה צריכה להיכחד ולא רק בגלל שהארמית הייתה כובשת, אלא גם משום שהנצרות הייתה דת כובשת.
תרגום התנך ליוונית היה המנוע והדלק ששימשו להפצת הנצרות, משום שהברית החדשה מחוברת בטבורה לתנך היהודי.
ולכן, ואת זה כבר אמרנו לפני דקה אחת, ניתן לראות בתרגום ה-70 את ה-URTEXT, את הטקסט הקדום, ששימש להפצת הנצרות.
כעובדה, הנצרות היא ללא ספק דת מנצחת שלה למעלה מ-2 מיליארד מאמינים, אך היהדות על כל 15 מיליון אנשיה, איננה דת מובסת ומנוצחת. והיהודית שבה נכתב התנך שוב לא מחוברת לשום מכונת הנשמה.
היהודית חיה ונושמת בכוחות עצמה.
והסיפור של שפה שכמעט שנכחדה ושקמה לתחייה, היא חלק בלתי נפרד מסיפור של סופת טייפון ספרותית ותרבותית שאין לה אח ורע בעולם. והסיפור המדהים הזה, שלא הבאנו ממנו אפילו את אפס קצהו, קבור כאבן שאין לה הופכין עמוק באנציקלופדיות או במרתפים של האוניברסיטאות – לתפארת מערכת החינוך לדורותיה, שנטשה את הסיפור הגדול של העם הקטן שלנו.
