שני הפרקים הבאים ייקחו אותנו למחזות חדשים שבהם טרם ביקרנו; וגם שניים אלה אינם יותר מאשר אפס קצהו מסיפור גדול, ענק ומרתק בהיסטוריה של העם הקטן שלנו. סיפור שהלך לאיבוד, והגיע הזמן להחזירו הביתה וְלִרְשׁוּת הרבים.
את הפרק הזה נפתח בסיפור אגדה, אך ברקע האגדה שעליה נספר יש תשתית היסטורית אמיתית, שאליה נגיע עוד מעט.
האגדה שלנו מתרחשת באלכסנדריה שבמצרים. אלכסנדריה נקראה על שמו של אלכסנדר מוקדון שבערך בשנת 333 לפנה"ס כבש את כל ארצות המזרח הקדום ובהן ישראל ומצרים.
זמן קצר לאחר מות מוקדון הוקמה באלכסנדריה ספריה מלכותית, שתתפוס מקום חשוב בסיפורנו. ואל ספריה זו הובאו בין 400,000 ל-1,000.000 ספרים וכתבי יד שונים מכל רחבי העולם ההלניסטי. הספרייה עמדה על תילה כ-150 שנה, עד שלוחמיו של יוליוס קיסר הרומי העלו אותה באש.
תזכורת קצרה לפני שנתקדם, כל התאריכים שבהם אני משתמשת מקובלים במחקר. אך מכיוון שהכרונולוגיה שבידינו נזילה ולגמרי לא מדויקת, אני תמיד מוסיפה את המילה 'בערך' ומשתמשת בתאריכים עגולים, אלא אם יש בידינו תאריך מוחלט וודאי.
ועכשיו נפנה לסיפור האגדה. האגדה שלנו הינה איגרת, או מכתב, שאותה כביכול כתב איש בשם אריסטיאס שחי בשנת 270 לפנה"ס באלכסנדריה שבמצרים. ולכן שמה הפורמאלי של האיגרת, היא 'איגרת אריסטיאס', שכמובן, ואיך לא, נמנית על אחד הספרים החיצונים, שרבי עקיבא ואנשי סיעתו הוציאו אותם אל מחוץ ארון הספרים היהודי – ואנחנו בתוכניות שלנו מתעקשים להשיבם הביתה ואלינו.
אריסטיאס, כך מספרת האיגרת, כתב מכתב לאחיו פילוקרטס על אודות איש בשם דימטריוס שהופקד על אוצר הספרים שנאספו אל הספרייה הגדולה שעמדה באלכסנדריה, ושאותה הזכרנו לפני רגע.
תפקידו של דימטריוס היה לאסוף את כל הספרים שנכתבו ברחבי העולם ההלניסטי ולהביאם אל הספרייה, ולפיכך הוא סיפר למלך תלמי ה-2 (שהיה ממוצא יווני ושגם לכך נחזור בהמשך) שליהודים שחיים בירושלים, יש ספר חוקים מיוחד שראוי שיימצא בספריה המלכותית. הכוונה כמובן לתורה, לחומש, שהיא ספר החוקים של ישראל.
הבעיה שאותה הציג דמיטריוס הייתה שהספר של היהודים כתוב באותיות מיוחדות, שצורתן שונה מאלו של האותיות היווניות. ואם בכך לא די, הרי שהיהודים דיברו בלשון מיוחדת, שלדעת האוצר הייתה סורית (הכוונה כמובן לארמית, שבמאה ה-3 לפנה"ס אכן הייתה השפה השלטת בישראל, וגם עובדה זו תמלא תפקיד חשוב בסיפורנו).
מששמע המלך על דבר קיומו של הספר המיוחד, הוא ביקש שיובא למצרים ויתורגם ליוונית ושייכלל בין הספרים שבספרייה המלכותית.
המלך אמר ועשה.
הוא כתב לאלעזר, הכוהן הגדול שעמד בראש בית המקדש שבירושלים, וסיפר לו שברצונו להזמין לאלכסנדריה 72 חכמים מירושלים; 6 חכמים לכל אחד מ-12 שבטי ישראל (רק שבשנת 270 לפנה"ס מ-12 שבטי ישראל נותר רק שבט יהודה. אבל הפרט הזה לא משנה שהרי אנחנו מספרים אגדה).
את המכתב, שעליו הוסיף המלך מתנות רבות עשויות זהב טהור, הפקיד המלך בידי שני שליחים, שאחד מהם היה אריסטיאס עצמו. השניים יצאו ללא דיחוי לירושלים ומסרו את כל הכבודה בידי הכוהן הגדול, דבר ששימח אותו מאד. שהרי כוהנים וזהב הם מגנט ומחט, הם נמשכים אלה אל אלה.
שני נושאי האיגרת שהגיעו לירושלים עמדו נפעמים לנוכח העושר הגדול של המקדש ושל כליו שהיו עשויים זהב טהור, ושל השולחן שעמד במקדש שהיה יצוק זהב טהור, ושל פעמוני הזהב שהיו תפורים לבגדי הפאר של הכוהן הגדול, שבעת שהלך היו משמיעים דנדון עדין כאילו היה כבשה הרועה באחו.
כפי שציינו, המתנות הרבות התקבלו בשמחה גדולה בירושלים, ו-72 חכמים גדולים שהצטיינו ביותר בחינוך ובבקיאות בספרות היהודית והיוונית, ושהיו מופת במידותיהם המצוינות, יצאו ברוב פאר והדר לאלכסנדריה, ושם התקבלו בפאר והדר גדול מזה שעליו דיברנו עד עתה, ע"י המלך תלמי השני, שאביו, תלמי הראשון היה מי שהקים את הספרייה באלכסנדריה.
כדי להפליג בדברי הגוזמה, אריסטיאס מוסיף ומספר באיגרתו, עד כמה מאושר היה המלך לארח בארמונו את הזקנים, עד שדמעות של אושר זלגו מעיניו. ועוד הוא כתב שהנוהג בחצרו של המלך היה להניח לאורחים שהגיעו לארמון, להמתין חמישה ימים עד שהמלך נאות לראותם, ואילו כאן הוא הורה לקבל את אורחיו הנכבדים מייד וללא כל דיחוי, ואף הזמין אותם לסעוד על שולחנו – והמעדנים שהוגשו בפניהם, הוכנו לפי דיני הכשרות הנהוגים בישראל .
ושאיש לא יעלה בדעתו שהזקנים הגיעו אל המלך בידיים ריקות כאילו היו קבצנים. גם הם הביאו תשורות יקרות ערך, עשויות זהב טהור כמובן, ואף הציגו בפני המלך מגילה עשויה קלף שעליה כתובה התורה באותיות מזהב. המגילה עוררה אצלו פרץ בכי של שמחה והתפעלות, שכן מלאכת מחשבת מופלאה שכזו הוא לא ראה מימיו.
שבעת הימים הראשונים לְבוֹאָם הוקדשו למשתה ולסעודות .
בכל יום ויום היה המלך שואל עשרה מאורחיו עשר שאלות – וכדי לא להאריך (שכן השאלות והתשובות תופסות פרקים ארוכים) אציין שהן עסקו בענייני אהבה, ניהול המלכות, ניצחונות במלחמה, פילוסופיה, חינוך ועוד – ולא בשום דבר הקשור לחוקי התורה. כצפוי המלך הסכים בהתלהבות ובנפש חפצה עם כל התשובות שקיבל, ומחא כפיים לאורחיו.
כאשר הסתיים סבב השאלות והתשובות (ביום השביעי הוא שאל 12 שאלות) נלקחו החכמים אל האי פארוס שבו התבצעה מלאכת תרגום התורה מעברית ליוונית.
כל אחד חכם עבד בנפרד על אותו פרק עצמו, ובסוף היום הושוו התרגומים אלה אל אלה, ואת הטוב שביניהם העלה על הכתב דמיטריוס, הוא הממונה על אוצר הספרים של המלך.
בחלוף 72 ימים הושלמה המלאכה והמלך ונכבדי הקהילה היהודית שבמצרים התכנסו כדי לשמוע אותו. וכולם היו נפעמים לנוכח התרגום המצוין ואף הורו שאין לעשות בו כל תיקון, ומארה וּקְלָלָה תחול על ראשו של החצוף שינסה לעשות בו ולו שינוי קל שבקלים. והמלך הורה לשמור את תרגום התורה בטהרה גמורה בספרייה המלכותית. ולאחר שהרעיף על הזקנים מתנות יקרות ערך וזהב לרוב, הוא שלח בשלום ובאהבה חזרה לירושלים.
עד כאן עיקרי תוכנה של איגרת אריסטיאס, שאותה סיפרנו בקיצור גדול. וכאן צריך לציין שעד היום האיגרת מוכרת גם בשם תרגום ה-70 על שמם 72 הזקנים, וביוונית היא נקראת ספטואגינטה.
סיפור האיגרת הוא מעשייה, ובכל זאת האיגרת לא נכתבה בחלל ריק, אלא בקונטקסט היסטורי מרתק שעליו נדבר עכשיו.
משום שגם אם האיגרת היא מעשייה, מטרת הכותב הייתה לספק את הרקע לתרגום התורה מעברית ליוונית – ותרגום שכזה אכן יצא לדרך זמן קצר קודם לכן, שאם לא כן המעשייה לא היה טעם להמציא סביבו את כל הסיפור.
ומכאן עולה השאלה המרכזית והיא מדוע היה צורך לתרגם בסביבות שנת 300 לפנה"ס את התורה ליוונית? התשובה לשאלתנו תיקח אותנו לשני סיבובים היסטוריים ייחודיים ורבי חשיבות, האחד גדול והשני קטן.
נתחיל בסיבוב הקצר.
אמרנו שבסביבות שנת 130 לספ' רבי עקיבא ואנשי סיעתו אסרו לקרוא בספרים החיצונים, וּכְתוֹצָאָה מכך הם נעלמו בהדרגה מהארץ, ואנחנו בפודקאסט שלנו עושים כל מאמץ להשיבם.
מרבית הספרים החיצונים נכתבו בארץ ישראל ובשפה העברית, ולא כן האיגרת שלנו, שנכתבה במצרים ובשפה היוונית.
אלא שקיים פער שנים רבות בין האיסור לבית כתיבת האיגרת, שהתגלגלה בדרך כלשהי לישראל, והדבר לא צריך להפתיע, שהרי מדובר בארצות שכנות שקיימו ביניהן קשרים הדוקים.
האיגרת, שבוודאי הועתקה פעם אחר פעם, עשתה רושם עצום על ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו, או יוספוס פלביוס, שחי בישראל בימי המרד הגדול שהוביל בשנת 70 לספ' לחורבן בית המקדש השני. כידוע, פלביוס הסגיר את עצמו לידי הרומאים שהגלו אותו לרומא, כשהאיגרת טמונה באמתחתו. ברומא הוא כתב את ספריו, ובספר 'קדמוניות היהודים' (יב) הוא חזר על חלקים ארוכים מתוך האיגרת, מה שאומר שכמעט 400 שנה לאחר שהיא נכתבה, היא עדיין נמצאה ושמרה על חשיבותה.
האיגרת הגיעה לרומא – אך לא למנוחתה. שכן מישראל היא המשיכה את דרכה גם לבבל שבתחום עיראק והגיעה לידי כותבי התלמוד הבבלי, שחיו בסביבות שנת 500 לספ', שהם כ-800 שנה לאחר שנכתבה!
חכמי התלמוד הנציחו אותה במשפטים אחדים ואף הוסיפו עליה גוזמות משלהם. וכך נאמר במסכת מגילה ט, ט:
"מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן, ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם "כתבו לי תורת משה רבכם"; נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעת אחת, וכתבו לו.
למן העת שבה קבעו חכמי התלמוד שהאיגרת נכתבה בכוחות עצמה בידי החכמים, היא הפכה נס משמים ואמת מוחלטת. שהרי אם כך כתוב, כך היה וגם היום יש לה מאמינים. ועכשיו, אחרי שסיימנו את המסע הקצר, נצא למסע הארוך.
אם האיגרת נכתבה בשנת 270 לפנה"ס, ברור שתרגום התורה ליוונית החל זמן קצר קודם לכן, שאם לא כן, לא היה כל היגיון לכתוב אותה. לפיכך אנחנו יכולים לנעוץ את היתד שלנו בשנת 300 לפנה"ס, ולטעון דיי בבטחה שבערך בשנה זו החלה מלאכת התרגום שלדעת החוקרים נמשכה שנים רבות.
אך כדי להסביר את הצורך בתרגום, עלינו ללכת 600 שנים אחורנית ולעצור בסביבות שנת 900 לפנה"ס, שהוא קו פרשת המים בתולדות המזרח הקדום, שממנה ואילך עבר המזרח שורה ארוכה של תהפוכות דרמטית שכולן מתכנסות לסיפורנו.
במאה ה-9 לפנה"ס עלתה על הבמה ההיסטורית האימפריה האשורית, ששכנה בתחום עיראק של ימינו. מלכי אשור כבשו כמעט את כל ארצות המזרח הקדום, ושלטו עליהן כמעט 300 שנה, עד שנבוכדנצר הבבלי הוריד אותם מעל הבמה ההיסטורית.
כולנו זוכרים שבשנת 586 לפנה"ס החריבו הבבלים את ירושלים ואת בית המקדש הראשון שאותו בנה שלמה והגלו את תושבי העיר וסביבותיה לבבל – וזו גלות בבל, שגם היא שכנה בתחום עיראק של ימינו.
אלא שגלות בבל איננה עומדת לבדה, שכן הייתה גם גלות מצרים.
כן כן, גלות מצרים.
למרות שמדובר בשם שאני בדיתי מליבי, מדובר בגלות אמיתית, אפילו שנעשתה מרצון.
ספר ירמיהו הוא המקור היחיד שבידינו שמספר על גורלם של היהודים שנשארו לחיות בארץ ישראל לאחר החורבן, ושלא הוגלו לבבל.
מסיבות שלא חשובות להמשך דברינו, רבים מבין הנותרים החליטו לרדת למצרים, וביניהם היה ירמיהו עצמו, שנלקח לשם בעל כורחו – ושם הוא גם הלך לעולמו.
וכאן חשוב להדגיש בצבעים בוהקים את הדברים הבאים. עד ימיו של נבוכדנצר כל האוכלוסייה היהודית והישראלית חייתה בתוך גבולות ארץ ישראל. אך לאחר החורבן קמו שלושה מרכזים יהודיים שונים.
המרכז הקטן, המסכן, והעלוב וההרוס היה כמובן בארץ ישראל. בבבל ובמצרים, העשירות והמשגשגות, קמו שתי קהילות יהודיות שבהן חיו יותר יהודים מאשר בארץ ישראל – ותרגום התורה ליוונית נועד עבור הקהילה היהודית שקמה במצרים, שבשנת 300 לפנה"ס היא כבר הייתה קהילה וותיקה ומבוססת שחגגה לפחות 200 ימי הולדת.
נחזור למסע שלנו.
האימפרייה הבבלית החזיקה מעמד שנים ספורות בלבד עד שהתפוררה.
בסביבות שנת 560 לפנה"ס, שהן בסה"כ 28 שנים לאחר חורבן ירושלים, עלה כורש על הבמה ההיסטורית, ובמשך 200 השנים הבאות, שלטה האימפריה הפרסית על ארצות המזרח הקדום, ובהן ישראל ומצרים.
כידוע כורש היתיר לגולי בבל לשוב לירושלים ולבנות את בית המקדש השני ועל כך מסופר בשני הפרקים הראשונים של ספר עזרא.
לכאורה יהודי מצרים השכנה היו יכולים להצטרף לבניית המקדש, אבל אין לנו שום עדות שכך היה.
בית המקדש השני נחנך בשנת 515 לפנה"ס, קרוב לוודאי שכתיבת התנך באופן שיטתי ומסודר, החלה זמן קצר לאחר מכן – ולכן אנחנו תמיד מתייחסים אל שנת 500 לפנה"ס.
כצפוי, גם זמנה של האימפרייה הפרסית תם, ומי שהוריד אותה מעל הבמה ההיסטורית היה אלכסנדר מוקדון – מה שמביא את הסיפור שלנו לתקופה היוונית, שאליה חתרנו מלכתחילה.
אלכסנדר מוקדון עלה לשלטון בשנת 336 לפנה"ס. שנתיים לאחר מכן הביסו לוחמיו את הצבא הפרסי, מה שאומר שהשטחים העצומים שכבשו מלכי אשור, שנפלו לחיקו של נבוכדנצר הבבלי, שנפלו לחיקם של מלכי פרס, נפלו עתה לחיקו של אלכסנדר מוקדון. וכמובן שכל אימפרטור הוסיף על השטחים שירש גם את אלה שכבש בעצמו.
בשנת 332-333 השתלטו כוחותיו של אלכסנדר מוקדון על ישראל ומצרים – ונתון זה מקרב אותנו לשנת 300 לפנה"ס, שבה החל תרגום התורה ובזמן הזה נכתבה גם איגרת אריסטיאס.
מוקדון היה כוכב שביט שחלף כהרף עין מעל שמי המזרח הקדום, באור גדול ומסנוור. ולמרות שכבה ומת ברגע הבא, הוא הותיר חותם שלא נמחה ולא יימחה לעולם.
לאחר מותו נחלקה האימפרייה היוונית בין חמישה מצביאים שעמדו בראש הצבא שהקים, שנקראו בשם: דיאדוכים. כלומר, יורשים. והדיאדוכים הכתירו את עצמם למלכי הארצות שאותן חילקו ביניהם.
מצרים וארץ ישראל נפלו לידיו של איש צבא בשם תלמי לאגוס או תלמי סוטר או תלמי הראשון, שכמובן הכתיר את עצמו למלך מצרים. תלמי היה זה שבנה את הספרייה הגדולה במצרים. וכפי שכתוב באיגרת אריסטיאס, הוא באמת שאף לכנס אליה את כל הספרים והחיבורים שנכתבו בעולם ההלני.
לדברי יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים יב), תלמי לקח שבויים רבים מירושלים, מהרי יהודה והשומרון, שאותם הוביל אותם למצרים. השבויים האלה נוספו ליהודים שירדו למצרים לאחר חורבן בית המקדש הראשון, וליהודים שהיגרו לשם כדי למצוא בה עבודה. ואם ברצוננו לדעת כיצד קמה קהילה יהודית גדולה במצרים, אז עכשיו הדברים ברורים.
הגענו אל השאלה הגדולה והמאתגרת ביותר, והיא לשם מה היה צריך לתרגם את התורה ליוונית?
והתשובה לשאלה זו מחייבת אותנו לחזור פעם נוספת למאה ה-9 לפנה"ס ולקשור את מה שאמרנו קודם למה שנגיד עכשיו.
אמרנו שלמן המאה ה-9 עבר העולם הקדום טלטלה אדירה ששינתה את פניו. מתברר שלא רק אימפריות קמו ונפלו, אלא גם השפות שדיברו קמו ונפלו יחד עם הכובשים והנכבשים.
ראשונה כמובן הייתה השפה האכדית שהייתה נהוגה באשור, שבעצמה המיתה את השפה השומרית שקדמה לה ב-2000 שנה.
מלכי אשור נהגו כשיטה להגלות את בני הארצות שכבשו מעל אדמתם. מכיוון שבעולם הקדום, ועד לא מזמן, גולים שנלקחו בשבי היו נכס כלכלי, הם לא הוצאו להורג, כי אם הובאו ויושבו בארצו של הכובש, במטרה שייטמעו באוכלוסייה המקומית. ואכן בתוך 2-3 דורות האוכלוסייה הגולה שכחה את עברה והפכה חלק אורגני מהאוכלוסייה המקומית – וזה בדיוק מה שקורה גם היום עם הישראלים שירדו לפני 40-30 שנה מהארץ, ומה שקרה עם בני 10 השבטים שהוגלו מישראל והפכו חלק אחד מהישות האשורית וכך אבדו לנו לעולם.
בין הארצות הרבות שכבשו מלכי אשור, הייתה גם ממלכת ארם ששכנה בתחום סוריה של ימינו – ועכשיו קרה דבר מדהים-מדהים, או אולי פשוט ומובן מאליו!
השפה המדוברת בארם הייתה ארמית. וכל עוד שהארמים והאשורים חיו לעצמם, נשמרו השפות האוטנטיות שבהן דיברו שני העמים.
אך בעקבות כיבוש ארם והגליה מאסיבית של המונים מתושביה לתחום אשור, דחקה הארמית את השפה האכדית והמיתה אותה. בפועל, הארמית הפכה לשפה הבינלאומית. או לאנגלית של העולם הקדום, שללא ידיעתה אף ישראלי לא מקבל עבודה בחברת הייטק ישראלית. עובדה.
יתכן שאחת הסיבות שהאיצו את היעלמותה של השפה האכדית, היא העובדה שהאשורים השתמשו בכתב היתדות, שנכתב ע"י נעיצת יתד, או מקל עץ קטן, בתוך לוחות טיט רטוב שלאחר החריטה עבר ייבוש בשמש או בשריפה. בהשוואה לכתב היתדות שהוא מסובך לכתיבה ולקריאה, הכתב הארמי הוא קל מאד. והוא נכתב בסוג של דיו שחור על גבי עורות ופפירוסים, ולא על גבי לוחות עשויים טיט שגם לאחר שיובשו, הם כבדים ושבירים.
אחת הראיות לדחיקת שפות של האימפריות השליטת, היא שבמצרים הרחוקה נמצאו לוחות חרס כתובים אכדית ולאחר מכן נמצאו שם תעודות ומסמכים הכתובים ארמית.
בימים שבהם הוריד נבוכדנצר את האימפרייה האשורית מעל הבמה ההיסטורית, הארמית כבר הייתה מזמן השפה השלטת בבבל. והיהודים שהוגלו לבבל, אימצו אותה ועד מהרה שכחו את השפה היהודית, היא השפה האוטנטית שהייתה נהוגה בארץ ישראל (יהודית כשפה מוזכרת בספר מלכים ב' פרק יח, כח, וכן בספר נחמיה יג, כג).
דחיקת שפה בינלאומית שכבר הכתה שורשים עמוקים התרחשה פעם נוספת, והפעם מארמית ליוונית. מלכי האימפריה הפרסית ששלטו על ארצות המזרח הקדום היו בעלי אוריינטציה מזרחית ולא ניסו להשפיע על התרבות של העמים שעליהם שלטו. ולכן במהלך כל שנות שלטונם הארמית נשארה השפה הבינלאומית – וזה כמובן
השתנה למן ימי שלטון יוון על המזרח.
יורשיו של אלכסנדר מוקדון, וצאצאיהם אחריהם, התייחסו אל בני ארצות המזרח כאל 'ברברים' על שום שלא הכירו את התרבות ההלנית שבאמת הייתה ונותרה מופלאה.
כחלק בלתי נפרד מהמדיניות שאמרה שיש לתרבת את הברברים, השליטו מלכי יוון את היוונית כשפת שלטון על הארצות שכבשו. ובני העמים שביקשו לקחת חלק בחיי המסחר והכלכלה של השלטון היו חייבים ללמוד יוונית. ואכן במרוצת מאות שנות הכיבוש של האימפרייה היוונית, דחקה היוונית את השפה הארמית, והפכה לשפה הבינלאומית, ולשפה שבה דיברו המלומדים ובני העילית החברתית – ואת הדברים האלה כבר צריך לסייג. משום שבעוד שהארמית מחקה לחלוטין את השפה האכדית, היוונית לא מחקה את הארמית, שנותרה השפה המדוברת בישראל, סוריה ובבל. כלומר, שתי השפות התקיימו במקביל.
מנקודת מבט היסטורית, גם העברית, או היהודית, הייתה צריכה למות, והיא אכן גססה – וחזרה לתחייה אחרי שחיברו אותה למכונת הנשמה, לאקמו שעמד בבית המקדש השני.
היהודים שנבוכדנצר הגלה לבבל בשנת 586 לפנה"ס אימצו את השפה הארמית. זמן קצר לאחר מכן, בערך בשנת 540 לפנה"ס, שהן פחות מ-50 שנה מאוחר יותר, החלה שיבת ציון. והגולים שחזרו ארצה כבר לא ידעו עברית – ועדות לכך אנו מוצאים בספר נחמיה, שטוען "שהיהודים אינם מכירים לדבר יהודית" יג, כד).
היהודים ששבו מהגלות הביאו עימם את השפה הארמית, שהפכה לשפת הדיבור בישראל למשך מאות השנים הבאות. ואכן רבים ממדרשי חז"ל כתובים ארמית, כמו גם התלמוד הירושלמי שנכתב בישראל, כנראה במאה ה-3 לספ' כתוב ארמית.
השבים מגלות בבל היו אלה שהקימו את בית המקדש השני שנחנך בשנת 515 לפנה"ס, שבו התנך הועלה על הכתב באופן שיטתי ומאורגן. ההיגיון נותן שהתנך היה צריך להיכתב ארמית שהייתה השפה השלטת בישראל, ולא עברית. אך להוציא מספר פרקים מספרי עזרא ונחמיה ודניאל, התנך כן כתוב עברית – אז איך אנחנו מסבירים זאת.
חוקרים פנטסטיים כמו מנחם שטרן ומנחם הרן ויאיר הופמן ז"ל ועמנואל טוב שהלוואי שיישאר עימנו בבריאות טובה עוד שנים ארוכות, כתבו על מעברי השפות שעליהם דיברנו כאן. ובכל זאת, אני לא ראיתי שמישהו מהם הציע הסבר לכך שהתנך נכתב עברית בסביבה דוברת ארמית, ולפיכך אני מציעה כאן את ההסבר שלי ואשמח אם אדע על הסבר אחר טוב ונכון משלי.
לדעתי התנך נכתב עברית משתי סיבות עיקריות, שהן חשובות באותה מידה.
ראשית, אין ספק שהתנך נכתב והתגבש בבית המקדש השני. אסופה שמונה אלפי פריטים שמסודרים בסדר כרונולוגי מופתי, הייתה חייבת להיות מועלית על הכתב תחת קורת גג אחת. ובית המקדש השני היה קורת הגג היחידה של ישראל.
יחד עם זאת, החוקרים מסכימים שעוד קודם לחורבן חלקים מספר דברים כבר היו כתובים, וכן שהיו מסורות כתובות נוספות.
אין כל מניעה שהחיבורים האלה, לפחות בחלקם, הוגלו לבבל וחזרו הביתה בימי שיבת ציון. זאת ועוד, למרות שמרבית השבים מהגלות דיברו רק ארמית, בין השבים היו כוהנים וסופרים מלומדים שידעו עברית ופעלו בבית המקדש השני. המלומדים האלה כתבו את הסיפורים והמסורות שהשתמרו בידם בשפת המקור, שעליהם הם הוסיפו את החיבורים שנכתבו במהלך 600 השנים שבהן עמד המקדש השני על תילו – ובכך, למעשה החיו את השפה העברית שהפכה בהדרגה לשפת קודש בסביבה דוברת ארמית.
ההסבר השני להשתמרותה של השפה העברית, מצטרף לראשון. האוכלוסייה שנשארה לחיות בישראל, שלא גלתה לבבל או למצרים, הוסיפה לדבר יהודית – והספרים החיצונים שנכתבו עברית ברחבי הארץ ומחוץ לבית המקדש, מהווים ראייה חותכת לכך.
לכאורה העובדה שהשפה היהודית הפכה שפה כתובה מסבירה מדוע נשתמרה למרות הגלויות ולמרות ששפות כובשות המיתו שפות נכבשות. ובעתיד, הערבית תשתלט על הארמית, ותשלח אותה לבית הקברות של השפות העתיקות.
ועכשיו גילוי נאות, העובדה שהעברית שרדה בעידן שבו שפות קברו זו את זו, היא חד משמעית. יחד עם זאת, גם השפות הנכחדות היו שפות כתובות ולכן ההסבר שנתתי איננו מספק, אלא שאין בידי אחר זולתו.
נתחיל לסגור את הדברים שאמרנו בפרק זה ותחילה נחזור לאיגרת אריסטיאס, שממנה יצאנו לדרך.
לפני דקה אמרנו שכתיבת התנך באופן מסודר ושיטתי החלה בסביבות שנת 500 לפנה"ס, ועריכתה וגיבושה הסופי נמשכה ברצף לכל הפחות 700 שנים.
על החוקרים מקובל שהתורה הועלתה על הכתב ראשונה. עוד מקובל עליהם שהספרות הנבואית, גם אם בחלקה היא כבר הייתה כתובה, נאספה וגובשה רק בסביבות שנת 300 לפנה"ס. ספרות כתובים, שהיא החלק האחרון בתנך, תמתין עוד כ-200 שנה עד שיגיע תורה.
המשמעות המעשית של דברים אלה משליכה באופן מיידי על סיפורנו. בשנת 300 לפנה"ס התורה כבר הייתה כתובה, ולכן, טכנית, ניתן היה לתרגם אותה ליוונית, לטובת היהודים שחיו במצרים, שלא דיברו עברית ולא ארמית כי אם יוונית.
מכיוון שבשנת 300 לפנה"ס ספרי הנביאים היו בשלבי כתיבה, לא ניתן היה לתרגם אותם. ובאמת התרגום שלהם התחיל בשלב מאוחר בהרבה, וספרי כתובים אפילו לא היו בשלבי אפייה באותם ימים והם, ביחד עם כמה מהספרים החיצונים תורגמו ליוונית רק בשלב הרבה יותר מאוחר.
עכשיו יש לשים לב לתופעה הבאה, שהיא באמת חד-פעמית בתולדות האנושות, שאותה הדגשתי בעבר, ועכשיו ניתן להוסיף את הקומה שבנינו בפרק זה.
אמרנו שמפעל כתיבת התנך החל בסביבות שנת 500 לפנה"ס והוא התבצע בירושלים ובשפה העברית ונמשך לכל הפחות 700 שנה. יש חוקרים המדברים על 1000 שנה.
במקביל, גם הסופרים שכתבו את הספרים החיצונים יצאו לדרך. והאסופה החיצונית נכתבה בישראל במשך 400 שנים. ואם בכך לא די, הרי שבימים שבהם נכתב התנך, אנשי הכת שפרשו לקומראן כתבו את המגילות המכונות "גנוזות". בין המגילות נמצאו שרידים של כל התנך, זולת ספר אסתר – ולעניין זה נחזור בפרק הבא.
בתוך כל מבול הכתיבה הזה, בשנת 300 לפנה"ס החל באלכסנדריה שבמצרים מפעל כתיבה שני, של תרגום התורה ליוונית, שגם הוא נמשך מאות שנים. לדברי החוקרים, זה היה מפעל התרגום הראשון והממושך ביותר, ששם לו למטרה לתרגם באופן מילולי ספר, ולא מכתב או מסמך קצר, משפה לשפה. וכל המבול הזה הוא סיפור אחד וחטיבה היסטורית אחת, חד-פעמית בתולדות האנושות.
נחתום את דברינו במילים הבאות.
המסע ההיסטורי שעשינו בפרק זה מלמד ששפות עברו יחד עם הכובשים ויחד עם הנכבשים. הוא מלמד ששפות חדשות השתלטו על שפות ישנות והמיתו אותן, חלקן שוחזרו בימינו. ההצעה שלי, שלפיה היהודית שרדה משום שהיא הייתה שפה כתובה, היא נכונה טכנית אבל לגמרי לא מספקת, שכן גם השפות הנכחדות, כמו גם ההירוגליפים שבמצרים, היו כתובות.
ועוד נקודה שאין לה כל הסבר מניח את הדעת, היא העובדה שהתרגום הראשון של התורה היה ליוונית ולא לארמית. ההיגיון נותן שתרגום לארמית היה צריך להיות ראשון, משום שבשנת 300 לפנה"ס היא הייתה השפה השלטת הן בישראל והן בקרב הקהילות היהודיות שחיו בבבל ובסוריה.
ובכל זאת התרגום הראשון שיצא לדרך היה דווקא בשפה היוונית, ואילו התרגום לארמית המתין כ-500 שנים עד שגם הוא נעשה. ועל הקשיים העצומים שעמדו בפני המתרגמים נעמוד בפרק 81.
