את הפרק שלפנינו נייחד לחיבור הנושא את השם ספר אדם וחוה, שחובר בישראל בסביבות שנת 150 לפנה"ס. בערך כ-2.200 שנים מאז ימינו.
אך לפני שנעבור לספר אדם וחוה, עלינו להזכיר כמה עניינים חשובים שעליהם דיברנו בפרק הקודם.
* ראשית, הצגנו את "הספרים החיצונים". אמרנו שמדובר באסופת חיבורים שנכתבה למן סביבות שנת 350 לפנה"ס ועד סביבות שנת 100 לספ'. ומכאן שהספרים החיצונים נכתבו במקביל, ובאותן שנים שבהן נכתב התנ"ך. אך בעוד שהתנ"ך הוא ספר מקדשי, שחובר בין כותלי בית המקדש השני שעמד בירושלים, הספרים החיצונים נכתבו ברחבי הארץ ולא בבית המקדש – ולכן הם חיצונים ולא נכללו בתנ"ך.
הדבר המפתיע ביותר שעליו דיברנו, ושבו ניווכח גם בפרק זה, הוא שלמרות שהתנ"ך והספרים החיצונים נכתבו על אותה משבצת גיאוגרפית זערורית, הם מציגים שתי דרכי אמונה שונות באותו אל עצמו. אנחנו הגדרנו תופעה זו כ"שתי יהדויות" שונות. ועוד אמרנו, שבסביבות שנת 140 -130 לספ', אסר רבי עקיבא לקרוא בספרים החיצונים. ואכן, בהדרגה הם נעלמו מהארץ ומארון הספרים היהודי.
אך למרות שנעלמו, הם השאירו אחריהם שובל ארוך של השפעות, עד שלדברינו נכון יותר לכנות אותנו "עם הספרים החיצונים", מאשר "עם התנ"ך".
בין ההשפעות שהיו לספרים החיצונים עלינו, היא האמונה שגן עדן נמצא בשמים ושאליו מגיעות נשמות המתים הצדיקים. וכן האמונה בתחיית המתים, שאז הצדיקים יקומו מעפרם ויחיו חיי נצח – התפיסות האלה אינן תנ"ך. הן רווחו בישראל בשלוש מאות השנים שקדמו לספירת הנוצרים, ומשם חלחלו למסורת היהודית והנוצרית כאחת.
ועכשיו נעבור לספר אדם וחוה, ונראה שגם לחיבור זה היו השלכות מרחיקות לכך על החברה הישראלית שחיה בימינו.
ספר אדם וחוה מבוסס על סיפור הגירוש מגן עדן, שבפרקים ב-ג שבספר בראשית. ולפני לפני שניכנס לעובי הקורה, נזכיר בקצרה את עיקרי הפרטים שבסיפור המקורי, שיהיו חשובים בהמשך דברינו.
אלוהים, כך מסופר יצר את האדם מעפר האדמה, והפיח בו חיים. לאחר מכן הוא הביא אותו לגן עדן, שבו צמחו עצים רבים, ובהם שני עצים נדירים. הראשון היה עץ הדעת טוב ורע, והשני עץ החיים.
כידוע, היתיר אלוהים לאדם לאכול מכל פירות הגן, זולת הפרי של עץ הדעת טוב ורע, משום שביום שבו יאכל האדם מפרי זה, הוא יהפוך בן תמותה :
וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ; כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.
זמן קצר, או ארוך, לאחר שמילים אלה נאמרו, חש אלוהים בבדידותו של האדם הראשון והוא החליט לברוא לו בת זוג. כפי שכולנו יודעים, הוא הרדים אותו, ומהצלע אשר בגופו יצר אלוהים אישה יפה – וזו חוה.
מה שקצת פחות זכור למרבית קוראי התנ"ך, הוא שעוד קודם לבריאתה, יצר אלוהים מעפר את כל החיות כולן. ציטוט קצר:
וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה, [את] כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם
ומכיוון שכל החיות הסתובבו בגן עדן, אל לנו להתפלא שהנחש היה אחד מהן.
* הנחש, חשוב לציין, איננו חיה רגילה. בכל המיתולוגיות הקדומות הוא מזוהה עם החכמה, עם חיי הנצח ועם המוות. ולכן מובן שהתפיסה שלפיה הנחש היה ערום מכל החיות שבגן עדן, חדרה לספר בראשית. באחד הימים פנה הנחש אל חוה, ופיתה אותה לאכול מהפרי האסור – ציטוט קצר :
וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם (=חכם) מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה: אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן (כאן נחתכים דברי הנחש ולכן אנחנו לא יודעים מה אמר לאישה. אך את תשובתה מביא התנ"ך בשלמותה)
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים: לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן.
וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה: לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם, וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.
וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.
בני הזוג שאכלו מהפרי האסור, הפרו את הצו האלוהי. ומכיוון שבתנ"ך האדם בא על שכרו, או על עונשו, בעודו בחיים – אלוהים גירש את שני החוטאים מגן עדן, ויחד איתם גורשו החיות כולן. ולמן אותו יום, האדם, וכל מי שנשמה באפו, הוא בן תמותה.
ואחרי שהזכרנו את הפרטים האלה, נעבור לספר אדם וחוה
ספר אדם וחוה
כפי שאמרנו, ספר אדם וחוה נכתב בארץ ישראל בסביבות שנת 150 לפנה"ס, ע"י מחבר שאת זהותו אין אנו יודעים. מבחינה ספרותית הספר כתוב בלשון הווה, והוא מתמקד בשלושת הימים האחרונים לחייו של האדם הראשון.
בנקודת זמן הסיפור שכב אדם במיטתו, חולה וכאוב וכעוס. הוא כעס על חוה אשתו, שפיתתה אותו לאכול מהפרי האסור. ולכן היא האשמה שהמוות בא לעולם, ושבגללה נגזר עליו למות.
חוה בספרנו מתוארת כאישה מסכנה, עלובת נפש שלוקחת על עצמה את מלוא האחריות לכך שהביאה את המוות על בני האדם ועל החיות כאחד. היא קורסת מצער ומתוודית על פשעה, ובכלל אין דבר שבו היא חפצה יותר מאשר למות יחד עם בעלה האהוב. ציטוט קצר:
ותבך גם חוה ותאמר אל אדם: אדוני, קומה, תנה לי חצי חולייך ואשאנו, כי מאיתי הייתה זאת לך …. (פרק ט).
במקום אחר היא אומרת:
חטאתי אלוהי, חטאתי אבי כל. חטאתי לך, למלאכיך ….לכיסאך הנורא אשר לא ימוט, וכל החטאים באו לעולם בגללי (לב).
והווידויים קורעי לב אלה ממשיכים וממשיכים.
ובכל זאת, חוה מגלה תושייה ויחד עם בנה שת, היא יוצאת למבצע חילוץ והצלה.
(שת, צריך להזכיר, היה הבן השלישי שנולד לאדם וחוה לאחר שקין בנם הבכור, רצח את הבל אחיו)
האם ובנה מחליטים להגיע לשערי גן עדן, שבספר אדם וחוה מצוי על פני האדמה, ולהתחנן בפני אלוהים שייתן להם מעט משמן הישע שנוזל מעץ החיים.
השמן ירפא את האיש החולה ויוסיף אין ספור שנים לחייו – ומכיוון שהמאזינים אינם יודעים מהו שמן הישע, עלינו לעשות הפסקה קצרה ולספר אודותיו.
עץ החיים
* ספר בראשית מספר שבגן עדן צמחו שני עצים שהניבו פרי מיוחד. הראשון היה עץ הדעת טוב ורע, והשני היה עץ החיים.
על חשיבותו העצומה שממלא פרי עץ הדעת טוב ורע להבנת התנ"ך, דיברתי בתכניות קודמות שלי – ובסוף הפרק הזה מצורפים הלינקים לפרקים הרלוונטיים, וכן לינק להקלטה של ספר אדם וחוה.
עוד ציינו בפרק הקודם שבתנ"ך אין תחיית מתים ובוודאי שאין חיי נצח. ולכן
לעץ החיים, שפריו מעניק חיי נצח לאוכלים ממנו, אין שום תפקיד.
אלא שבספרים החיצונים הדברים האלה מתהפכים, דבר שמלמד שלפחות חלק מהאוכלוסייה הישראלית שחייתה במאות השנים שקדמו לספירת הנוצרים, האמינה בתחיית מתים. ולכן, אל לנו להתפלא שמחבר ספר חנוך ומחבר ספר אדם וחוה עסקו בהישארות הנפש לאחר המוות, ושהאמינו שבעת תחיית המתים, הצדיקים יתעוררו לחיים חדשים. ואז, בעת תחיית המתים, הם יאכלו מפרי עץ החיים שבגן עדן, שיעניק להם חיי נצח. הם ייהנו מבריאות שלמה ויחיו שמחים ומאושרים עד אין קץ.
האמונה בקיומו של עץ החיים שפריו יכול להעניק חיי נצח, מסבירה מדוע חוה ובנה שת יצאו לגן עדן לבקש מאלוהים שייתן להם מעט משמן הישע שנזל מהעץ. אלא שאלוהים, כצפוי, דחה את הבקשה ואת סירובו נימק אלוהים במילים הבאות:
לא יינתן לך עתה, כי אם לקץ הימים (הכוונה ששמן הישע לא יינתן עכשיו לאדם הראשן, כי אם בקץ הימים). אז יקום כל בשר מימי אדם (=כלומר, כל המתים שימותו מהזמן הזה, שהוא זמן הסיפור ואילך) ועד היום הגדול (=עת תחיית המתים) … ואז תינתן להם כל שמחת גן עדן …(יג, ד).
עם התשובה שהיא מצד אחד מאכזבת, ומצד שני מעודדת, חזרו חוה ובנה שת לאבי המשפחה הגוסס.
הם היו מאוכזבים על שום שחזרו בידיים ריקות ולכן לא יכלו למנוע את מותו. אך היו מעודדים מכך שאלוהים הבטיח להם שאדם, ישוב לחיי נצח בעת תחיית המתים. וביום מאושר זה יינתן לו שמן הישע שיעניק לו חיי נצח.
* ובשוב השניים לביתם מגיע הסיפור שלנו לחלקו העיקרי, שבו סיפרה חוה על היום הנורא שהתרחש לפני שנים רבות. היום שבו פיתה אותה הנחש לאכול מהפרי האסור.
וזה סיפורה של חוה:
בגן עדן הייתה לה חלקת אדמה משלה. באחד הימים בעת שעיבדה את חלקתה, התקיימה מחוץ לחומת הגן פגישה חשאית בין השטן לבין הנחש, שבשלב זה עדיין הלך בקומה זקופה על שתי רגליו. והיו לו שתי ידיים ואף ופה שידע לדבר בשפת בני אדם. (אגב, ישנן הרבה מאד מסורות שמתארות את הנחש כמסרגה ארוכה שלה ידיים, רגליים, ושאר איברים).
באותה פגישה סיפר השטן לידידו הנחש, שאלוהים השליך אותו מגן עדן בגלל האדם. ולכן, הוא, השטן, מבקש לנקום באלוהים ובאדם כאחד. רצונו לגרום לכך שבגלל חוה, ישליך אלוהים את שני בני הזוג מהגן.
* המזימה שרקם השטן הייתה שהוא והנחש יפתו את חוה לאכול מהפרי האסור, ושלאחר מכן היא תיתן ממנו לבעלה. אם המזימה תצלח בידם, כי אז המוות ייכנס לתוך הגוף של השניים והם יהפכו בני תמותה.
המוות, זאת צריך להסביר הוא אבי אבות הטומאה. הוא מקור הטומאה הקשה והחמורה ביותר. וברגע שייהפך חלק ממהותם של אדם וחוה, לאלוהים לא תהייה ברירה אלא להשליך אותם מגן עדן. שכן, הנוכחות של אלוהים בגן עדן מחייבת שהגן יעמוד לעולם בטהרתו. ואסור באיסור חמור שטומאת מת תחדור לתוכו ותזהם אותו.
* עד מהרה נעתר הנחש לשידוליו של השטן – והשטן הזדרז ונכנס לגרונו של הנחש. וכך, כשהשטן מתחבא בגרונו, חצה הנחש את החומה המפרידה בין גן עדן לבין העולם החיצון, ונכנס פנימה.
כצפוי, פגש הנחש בחוה.
והשטן דיבר אליה מתוך גרונו של הנחש ושכנע אותה לאכול מהפרי האסור. הנימוק שבו השתמש, היה שאלוהים מונע ממנה ומבעלה לאכול מפרי עץ הדעת, משום שהוא, אלוהים, הוא אל קנאי שרוצה ששניהם יישארו נבערים מדעת, כאחת הבהמות.
וכך סיפרה חוה:
ויאמר אלי הנחש: חי אלוהים, כי צר לי עליכם, כי כבהמות נדמיתם, ואני לא אחפוץ כי תִבְעְַרוּ מדעת (יח, א-ב).
כלומר, הנחש/שטן העמיד פנים שבניגוד לאלוהים, הוא לא רוצה שאדם ויישארו נבערים מדעת.
מכיוון שחוה, כמו כל הנשים כולן, האמינה בנכונות הביטוי שאומר שמאחורי כל גבר מצליח, עומדת אישה מצליחה עוד יותר, היא החליטה לשדרג את בעלה, והושיטה את ידה ולקחה מהפרי האסור ונגסה ממנו.
ובאותה השנייה, הטיל השטן זוהמה בפרי – והזוהמה הזו הייתה המוות. ומוות, כבר אמרנו, הוא מקור הטומאה החמורה בתנ"ך ובקרב התרבויות העתיקות.
והדבר השני שקרה, הוא שהשטן עזב את גרונו של הנחש והשתלט על חוה וכפה את רצונו עליה. הוא נכנס לפיה ואילץ אותה לפתות את בעלה לאכול מהפרי האסור.
וכך היא סיפרה:
ואקרא בקול גדול ואומר אדם, אדם איכה, בואה אלי … ובבואו פתחתי את פי והשטן דיבר בו … (כא, ג).
אחרי שסיימה חוה לספר את סיפורה מת אדם. באותו רגע השמים נפתחו ורכב אש שנישא ע"י ארבעה נשרים נחת ליד גופתו. ומלאכים שנמצאו בתוך הרכב חטפו את הגופה והטיסו אותה לנהר בשם רִגְיוֹן, שהוא נהר של אש. שם הם טבלו את המת שלוש פעמים באש ובכך טוהר המנוח מכל טומאה.
סיפור קבורתו של אדם הראשון הוא הפתעה גמורה, שלא נרמזת בתנ"ך או בכל מקור אחר.
מתברר שמעל לגן עדן הארצי, שבקרבת מקום לו מתרחש סיפורנו, היה תלוי גן עדן שני, שמימי – ומכאן שבספר אדם וחוה יש שני גני עדן, ולא אחד.
נשמתו של האדם הראשון הובאה אל הגן השמימי, ואילו גופו נקבר בגן הארצי, בחלקת האדמה שממנה נוצר. וכך מסופר:
לאחר שגווייתו של האדם טוהרה בנהר האש רגיון, אמר אלוהים למלאך מיכאל:
שאהו אל גן עדן, אל הרקיע השלישי (על מיקומו של גן עדן השמימי דיברנו בפרק שהוקדש לדמותו של חנוך) והניחהו שם עד היום הגדול והנורא, יום בו אחדש את העולם. וייקח מיכאל את אדם ויניחהו במקום אשר אמר לו אלוהים. (לז, ה-ו)
ואחרי שנמצאה מנוחה נכונה לנשמתו של המת, נקבר אדם נקבר בגן הארצי, בחלקה שממנה נלקחה האדמה שממנה נוצר. ואני קוראת בקיצור רב:
[ויישאו המלאכים את אדם] אל קצה גן עדן, אל המקום אשר שם מצא אלוהים את העפר ויצר ממנו את האדם. ויעש אשר יכרו שם מקום קבר …. ויקרא אלוהים ויאמר: אדם, אדם, ותען הגוויה מהאדמה ותאמר: הנני אדוני.
ויאמר אליה אלוהים: הן אמרתי לך כי עפר אתה ואל עפר תשוב. ועתה הנני מבטיחך שנית על התקומה (=היא תחיית המתים). הקם אקים אותך באחרית הימים, בעת תקומת כל איש אשר מזרעך הוא. (מ, ח-ט -מא)
הדברים האלה הם פרשנות מילולית, מדויקת, לסיפור שבספר בראשית, שלפיו יצר אלוהים את האדם מעפר, ושבשעת מותו גופו חוזר לאדמה שממנה לוקח:
בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב. (בר', ג, יט). (**הפסוק הזה חותם כל לוויה נוצרית**).
שישה ימים לאחר מותו של אדם הלכה חוה לעולמה ונקברה לצידו, בגן עדן. לאחר קבורתה אמר אלוהים לשת, בנה השלישי, את הדברים הבאים:
"יותר מששת ימים אל תתאבל, וביום השביעי תנוח ותשמח בו" (מג, ד).
והנה לנו המקור הקדום ביותר למנהג "השבעה" ולקביעה שלא יושבים שבעה בשבת.
הסיפור אודות השטן והנחש שיצאו לפתות את חוה לאכול מהפרי האסור, נשמע כמו הרחבה בנאלית, לא מאד חכמה, לסיפור גן עדן שבספר בראשית.
הבעיה שלסיפור זה הייתה ויש השפעה עצומה, שנמשכת עד היום הזה – ולדברים אלה נקדיש את המשך דברינו.
אך לפני שנתקדם, חשוב לחזור לתנ"ך ולהעיר נקודה חשובה ביותר, שעליה דיברתי בעבר.
לפי ספר בראשית לפרי עץ הדעת טוב ורע היו שתי תכונות.
הראשונה היא שהפרי האסור הפך את האוכל ממנו ליצור תבוני, ולכן תבונתו של האדם עליונה לכל החיות כולן. המוות היה התכונה השנייה של הפרי.
הנקודה החשובה לנו היא, שסיפור גן עדן שבתנ"ך הוא סיפור בועה. כלומר, הוא יחידה ספרותית נפרדת שאיננה מוזכרת בשנית, שאיננה קשורה לסיפור הבריאה שבפרק א', ואיננה קשורה לסיפורים שבאים אחריה.
זולת סיפור גן עדן, האדם בתנ"ך הוא יצור תבוני מטבע בריאתו, והמוות הוא קץ החיים הטבעי של האדם ושל החיות כאחד. בתנ"ך המוות איננו נתפס כעונש על חטא כלשהו. ולכן, זולת סיפור גן עדן, לא נמצא בתנ"ך צל צילו של רמז לכך שבאשמת האישה המוות בא לעולם.
מחבר ספר אדם וחוה שלף את סיפור הבועה שבספר בראשית, ובנה את הסיפור שלו על גבו. ההתמקדות ביחידה ספרותית אחת מתוך התנ"ך, היא שנתנה לו את האפשרות להפוך את ספרו לכתב אשמה שמטיח בחוה, שהביאה את המוות לעולם.
היינו יכולים להתעלם מכתב אשמה בנאלי זה, אלמאלא הוא הוסיף להתדרדר במדרון תלול וחלקלק. וככל שהאשמה המופרכת שדבקה בחוה הוסיפה שנים, ועוד הרבה שנים, כך היא הפכה יותר בוטה, יותר מרושעת וזדונית.
אשמתה של חוה שהביאה את המוות לעולם, חדרה לתוך מדרשי האגדה של חז"ל, שחלק גדול מהם נכתב בין המאה ה-2 ל-3 לספירה. שהם כ-200-300 שנים לאחר זמנו של מחבר ספר אדם וחוה.
והיא לא נעצרה כאן.
היא המשיכה לצבור תאוצה והיא ונכנסה לתוך התלמוד הבבלי, שחובר בין השנים 600-300 לספ' (הגבולות הכרונולוגיים כאן ממש לא ברורים).
היא נשמעת היטב מדברי הרמב"ם שחי במאה ה-12, שהם כ- 1300 שנים לאחר זמנו של מחבר ספר אדם וחוה.
וגם שם שום דבר לא נעצר.
ומה שהתחיל ככתב אשמה לא מאד חכם, הפך במשך 2000 השנים הבאו לאוסף של דברי חרפות וגידופים כלפי האישה. וכתב אשמה זה חדר לרחובות של השכונות החרדיות בישראל, שבהם האישה מצווה לא לפסוע על המדרכה הצמודה לבתי הכנסת.
הוא נשמע מדברי כמה רבנים שעומדים בראש המכינות הקדם צבאיות, שמחדירים לראש החניכים שלהם את האמונה שראשית עליהם לציית לפקודות שהם נותנים להם, ורק אח"כ לפקודות המטכ"ל.
וכל הדברים שאמרתי כאן קשורים זה לזה. כולם נבטו מהזרע הרע שזרע מחבר ספר אדם וחוה.
בשם חז"ל מכונים החכמים שכתבו את המשנה, התלמודים, את מדרשי הלכה ומדרשי האגדה, שחוברו וסופרו בארץ ישראל במאות הראשונות לספירה. רבים מהם מבוססים על סיפורי התנ"ך, ובאופן מיוחד על הסיפורים שבספר בראשית.
המדרשים שעוסקים באישה, שאותם נציג כאן, הם קומץ מייצג מאסופה רחבה בהרבה. ובהם אנו מוצאים את שאמרנו קודם: במאות השנים לאחר שספר אדם וחוה נכתב, דבריו המכפישים עברו שלבי הקצנה נוספים.
1. קובץ מדרשים שנקרא "בראשית רבה" נאסף והתגבש בסביבות המאה ה-3 לספ'. בקובץ זה קושר בעל המדרש את בריאתה של חוה עם בריאתו של השטן. וכך נאמר: "כיוון שנבראה (=חוה), נברא שטן עימה" (ב"ר יז, ו).
כלומר, בריאת האישה ובריאת השטן, אחד הם.
* ורק נזכיר שלפי התנ"ך אלוהים הוא שיצר את האישה, ושלכן לא יתכן שדבר שיצר אלוהים יהיה מזוהה עם השטן.
2. באותו קובץ ניתן הסבר "מדעי" לסיבה שבגללה לאישה יש מחזור חודשי:
ומפני מה ניתן לה (=לחוה) מצות נדה? ע"י ששפכה דמו של אדם הראשון, לפיכך ניתן לה מצות נדה (בראשית רבה יז).
כלומר, בין המחזור החודשי של האישה לבין פוריותה אין שום קשר.
המחזור, וההלכות הקשורות בו, הם עונש נצחי לכל בנותיה של חוה, על שום שאמם הקדומה הייתה גם הרוצחת הראשונה בעולם. שכן "שפיכות דמים" היא לשון נקייה לרצח.
3. ועוד מדרש שאומר במילים אחרות את אותו הדבר:
ומפני מה ניתן לה (כלומר, לאישה) מצות נר שבת? אמר להן: על ידי שכבתה נשמתו של אדם הראשון. לפיכך, ניתן לה מצות נר שבת (בראשית רבה יז,ח).
ועוד מאותו מקור:
מפני מה האישה צריכה להתבשם ואין האיש צריך להתבשם? התשובה: אדם נברא מאדמה והאדמה אינה מסרחת לעולם, וחוה נבראת מעצם. משל, אם תניח בשר שלושה ימים בלא מלח, מיד הוא מסריח. (בראשית רבה יז).
4. בעל מדרש שחי במאה ה-8 לספ', שהם כ- 1000 שנים מאז זמנו של מחבר ספר אדם וחוה, תיאר את הנחש שמגרונו דיבר השטן לגמל. גמל, שעליו רכב השטן וכך אמר:
"בא אליה רוכב הגמל (שהוא השטן) ועיברה" ואח"כ בא אליה אדם ועיברה – ונולד הבל "( פרקי רבי אליעזר, כא).
במילים פשוטות, השטן שרכב על הנחש, שהוא הגמל, שכב עם חוה והוליד לה את קין – והנה לנו מדרש שקובע שקין הוא רוצח בן רוצחת.
* והוא גם ממזר, משום שנולד לאישה מגבר שאיננו בעלה – והנואפת, שהיא גם מסריחה וגם רוצחת, היא לא אחרת מאשר האישה שאלוהים עצמו יצר אותה. רק שלפי התנ"ך אלוהים לא יכול לברוא דבר פגום ומסריח, משום שהדבר היה מוכיח שאלוהים עצמו איננו מושלם וטהור.
נמשיך.
לאחר שסיים השטן לעשות את שלו, עיבר אדם את חוה ומהעיבור הזה נולד הבל.
ואם חשבנו שירדנו נמוך, אפשר להנמיך עוד יותר. בעל מדרש אחר, שדבריו נכללו בתלמוד, אומר שלא השטן שכב עם חוה, כי אם הנחש: "בשעה שבא נחש על חוה, הטיל בה זוהמה (יבמות קג, עב). לבוא על אישה זו לשון נקייה לקיום יחסי מין. וזוהמה היא טומאה.
מכאן אנחנו למדים שה-DNA של האישה הושחת ביום שבו חוה קיימה יחסי מין עם השטן או עם הנחש, ולכן היא טמאה מטבע בריאתה.
* זה ב-DNA שלה.
5. מדרש מתוך מדרשי תנחומא שהועלו על הכתב במאה ה-9 לספ', מסביר מדוע בחר אלוהים ליצור את האישה מהצלע ולא מאיבר אחר של האדם. וזה היה הסברו:
היה הקב"ה מחשב מאיזה מקום לבראותה. = לברוא את האישה.
אמר (אלוהים) : אם אברא אותה מן הראש – תהיה רוחה גסה (=אישה גסת רוח); מן העין – תהיה סקרנית ; מן הפה – תהיה פטפטנית ; מן האזן – תהיה צייתנית (= רכלנית שמצותת לשיחות של אחרים) : מן הידים – תהיה גונבת ; מן הרגלים – תהיה פדרנית (כלומר, יצאנית. אחת שמסתובבת ברחובות עם קונוטציה לזונה).
מה עשה הקב"ה? בראה מן הצלע, ממקום צנוע, כדי שתהיה צנועה יושבת בבית. …ואעפ"כ לא יצאו ידיהן מאלו המומין…" מדרש תנחומא
כלומר, למרות כוונתו, הוציא אלוהים מתחת ידיו אישה פגומה. שכן האישה שיצר היא גסת רוח, רכלנית, גנבת, יצאנית שמסתובבת כזונה ברחובות וכיוצא באלה.
6. ואחרי שאמרנו את הדברים האלה, אל לנו להתפלא שהרמב"ם, שחי במאה ה- 12 כתב את הדברים הבאים:
"אבל גנאי הוא לאישה שתהא יוצאה תמיד, פעם בחוץ פעם ברחובות; ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כפי הצורך: שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה (בקרן הפינה) שכך כתוב "כל כבודה בת מלך, פנימה"". (משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק י"ג, הלכה י"ד).
7. ולקינוח נצטט מדרש אחרון שאף הוא מצוי בתלמוד הבבלי:
" אשה חמת (=שק) מלא צואה, ופיה מלא דם – והכל רצין אחריה" (בבלי, שבת קנב ע"א) .
ובעברית פשוטה, בעל המדרש קובע שלמרות שהאישה היא שק מלא צואה, ופיה, כלומר איבר המין שלה מלא דם, הגברים רצים אחריה.
כאשר אנחנו שואלים מה המקור שהצמיח דברים איומים אלה, שרק קומץ זעום ממנו הבאנו לכאן, אין לנו אלא לפנות לספר אדם וחוה.
אין לנו שום חיבור קדום יותר שמדבר בגנותה של האישה.
* והדברים האלה הם בשום אופן לא התנ"ך. הם לא לקוחים מהתנ"ך ולא מייצגים את רוחו.
חשוב להדגיש שהתנ"ך הוא ספר שוביניסטי ושמעמד האישה בו נחות לזה של הגבר.
זו אמת שאין להכחישה. יחד עם זאת, יחס התנ"ך לאישה הוא מכבד ומכובד. ועל כל מילה שניתן לפרשה כביקורת שלילית כלפי האישה, ניתן למצוא מאה מילים שיוצאות כנגד הגברים – ולכן אי אפשר לטעון שהתנ"ך הוא המקור לדברים אלה.
הטענה שספר אדם וחוה הוא הגזע שממנו צמחו, וצומחים ההכפשות נגד האישה, מבוססת הן על הטענה שהוא המקור הקדום ביותר שקושר את האישה עם השטן והנחש, ואת הקשר הזה אנו מוצאים במדרשים. ולא פחות חשוב מכך, בימים שבהם חוברו המדרשים שציטטנו, הספרים החיצונים עדיין נמצאו בישראל, ואנחנו יודעים בוודאות שעותקים מהחיצונים עדיין היו בנמצא מאות שנים מאוחר יותר.
השאלה שעומדת כרגע לפתחנו, היא מה מסביר את העובדה שכתב אשמה לא חכם נגד האישה הראשונה, הפך במורד הדורות כתב אשמה בוטה ומכפיש כלפי כל בנות חוה?
למה???
למה המקורות הרבניים, שאותם ציטטנו כאן, מזהמים את האישה – ועל הדרך גם את אלוהים, משום שהטענה שאלוהים ברא יצור רצחני וטמא שמזוהה עם השטן, מצביעה על פגם נוראי באלוהים עצמו.
מאיפה זה בא?
איזו מטרה קדושה דברים בזויים אלה משרתים??
אני שמעתי מאנשים שבקיאים במדרשים טענה, שלפיה בעלי המדרשים האלה שנאו נשים.
אני באופן אישי מתנגדת לדעה זו. וההסבר שאני מציעה, הוא היסטורי ולא פסיכולוגי – ועל כך נדבר בחלק השני של פרק זה.
דבריו של הרב שלמה אבינר: https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5248747,00.html
