ספר יחזקאל פרקים לח-לט
זהו הפרק השני שחותם את סיפור מפלתו של מלך דמיוני שחי בארץ דמיונית, הלוא הוא גוג מארץ המגוג שעליו מסופר בפרקים לח-לט שבספר יחזקאל.
מרוצת אלפי השנים שחלפו מאז זמנו של יחזקאל, הפך גוג מארץ המגוג, ל'גוג ומגוג', כאילו מדובר בשני אנשים. והמושג 'גוג ומגוג', הפך שם נרדף למלחמה אפוקליפטית שתשים קץ לעולם שבו אנחנו חיים.
זה היום, אבל התנך מספר סיפור אחר לגמרי. וזה הסיפור בקיצור גדול מאד:
באחד הימים נגלה אלוהים ליחזקאל בחזון.
חזון, או מחזה, הוא מצב שבו איש רגיל לחלוטין, עובר לפתע חוויה מנטלית שבה רוחו, או נפשו, ניתקת מגופו ומתחברת אל הספרה העליונה, האלוהית. ולפי התנך האיש הרגיל הזה הוא הנביא.
בשעת ההתחברות, כאשר החשמל זורם בכבלים, אלוהים מדבר אל הנביא. הוא מספר לו על אירועים שהתרחשו בעבר הרחוק, ועל אלה שעתידים להתרחש בעתיד הרחוק. שהרי בעוד שהידע של האדם מוגבל לעכשיו ולמשבצת שבה חי, הידע האלוהי חובק את כל מה שהיה ואת כל מה שיהיה.
בתום ההתגלות מוריד אלוהים את מתג החשמל – ואז הנביא חוזר למצב של OFF ורץ לספר למאזיניו מה היו המראות שהראה לו אלוהים, ומה היו דבריו. שהרי דבר אלוהים לא נועד לנביא, כי אם לכלל ישראל. והנביא הוא רק מתווך בין שמים לארץ – והדברים שאמרתי הם מהות הנבואה. הם מאפיינים את כל ספרי הנביאים – וְכָךְ גם את סיפורנו.
באחד הימים נגלה אלוהים ליחזקאל וסיפר לו שבעתיד הרחוק, העולם שבו אנחנו חיים יגיע אל קיצו. ואז, ממש בקצה האחרון של הזמן, יקים גוג הרשע צבא אדיר שמטרתו תהייה לכבוש את ישראל וְלבזוז את יושביה. אך משיגיע הצבא לאדמת ישראל, יוריד אלוהים את אגרוף הפלדה שלו על ראשו של גוג – וזה יהיה סופו המר. אבל זה לא יהיה סתם סוף. משום שבאותו יום עצמו יחול משפט "יום הדין הגדול", שהוא גם "קץ הימים", או קיצו של העולם שבו אנחנו חיים. וכל זה יהיה פנטסטי ונפלא משום שבאותו יום העולם שלנו יחדל מלהיות.
נצטט בקיצור רב מפרק לח ואחכ נצדיק את קריאת השמחה:
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, (הוא יום הדין הגדול שבו ישפוט אלוהים את היקום) בְּיוֹם בּוֹא גוֹג עַל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל תַּעֲלֶה חֲמָתִי בְּאַפִּי , וּבְקִנְאָתִי בְאֵשׁ-עֶבְרָתִי, דִּבַּרְתִּי:
עברה היא זעם, חרון. עכשיו מתאר הנביא את קץ היקום:
אִם-לֹא בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל, עַל, אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. וְרָעֲשׁוּ מִפָּנַי דְּגֵי הַיָּם וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְחַיַּת הַשָּׂדֶה, וְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאֲדָמָה, וְכֹל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה; וְנֶהֶרְסוּ הֶהָרִים, וְנָפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת, וְכָל-חוֹמָה, לָאָרֶץ תִּפּוֹל. ….
חזרה לגוג:
וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ (עם גוג) בְּדֶבֶר וּבְדָם; וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ, אֵשׁ וְגָפְרִית, אַמְטִיר עָלָיו וְעַל-אֲגַפָּיו, וְעַל-עַמִּים רַבִּים, אֲשֶׁר אִתּוֹ.
ההרס הקולוסאלי שמלווה את מפלתו של גוג, נושא בימינו את הכינוי "מלחמה אפוקליפטית". מלחמה, שבה האדם בטיפשותו הגדולה יחריב את העולם שבו כולנו חיים ויהפוך אותו ביום אחד לאפר שחור, רעיל ומפויח. עולם שלא ראוי לחיי אדם ולכל צורת חיים אחרת. עולם דומה לזה שפקד את הירושימה ונגסקי בתום מלחמת העולם השנייה, רק אלף פעמים יותר חמור.
ברור שהתנך לא מדבר על ימינו ולא על שינויי אקלים או פצצות גרעיניות. ובכל זאת הספרות הנבואית עמוסה לעייפה בתיאורים של שואה קולוסאלית, מאיימת ונוראית, דומה מאד לציטוט שקראנו קודם. ניתן דוגמה נוספת שאומרת בדיוק את אותם דברים, אך הפעם מספר יואל :
כִּי-בָא יוֹם-יְהוָה (היום של השואה האפוקליפטית) כִּי קָרוֹב. יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל, כְּשַׁחַר, פָּרֻשׂ עַל-הֶהָרִים; עַם, רַב וְעָצוּם; כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן-הָעוֹלָם, וְאַחֲרָיו לֹא יוֹסֵף עַד-שְׁנֵי דּוֹר וָדוֹר. לְפָנָיו אָכְלָה אֵשׁ, וְאַחֲרָיו תְּלַהֵט לֶהָבָה; כְּגַן-עֵדֶן הָאָרֶץ לְפָנָיו, וְאַחֲרָיו מִדְבַּר שְׁמָמָה, וְגַם-פְּלֵיטָה, לֹא-הָיְתָה לּוֹ.… לְפָנָיו רָגְזָה אֶרֶץ, רָעֲשׁוּ שָׁמָיִם; שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ, וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם. כִּי-גָדוֹל יוֹם-יְהוָה וְנוֹרָא מְאֹד, וּמִי יְכִילֶנּוּ.
ועכשיו הפתעה, בעוד שאף אדם שפוי לא רוצה להגיע ליום שבו ענני אפר יחשיכו את אור השמש ועלטה רעילה תרבוץ כשמיכה כבדה על היקום, בספרות הנבואית ההיפך הוא הנכון!
הנביאים נכספו וייחלו בכל ליבם לבואו של היום הזה, והשאלה שעומדת לפנינו היא: למה?
מה מסביר את הציפייה לבואו של יום הדין הגדול והנורא שבו יחריב אלוהים את העולם שהוא עצמו ברא?
כדי לענות על השאלה שהצבנו, תחילה עלינו להזכיר את תפיסת הזמן של הספרות הנבואית שעליה דיברנו בפרק הקודם.
מדובר בתפיסת זמן ליניארית, קווית. בפרק הקודם דימינו אותה לפסי מסילת רכבת שאותם מתח אלוהים במהלך ששת ימי בריאת העולם. פסים שנמתחים למן ראשית הימים ועד לקץ הימים – ומכיוון שלכל דבר שיש ראשית, יש גם אחרית, ברור לחלוטין שקץ העולם נעוץ כבר בימי הבריאה – ואל הקץ הזה ייחלו הנביאים.
עוד אמרנו שלרוחב פסי המסילה הניח אלוהים אדנים. והאדנים האלה הם כל האירועים שצפויים להתרחש למן הבריאה ועד היום האחרון, כולל החביתה שאכלנו היום לארוחת הבוקר, וכולל כל החביתות שכל אחד מאיתנו יאכל בעתיד. אלוהים קבע את הכל, הכל כלול.
באופן טבעי רכבת הזמן יציאה לדרכה ביום הראשון לבריאה, ולמן אותו יום היא מתקרבת אל היום האחרון ואל האדן האחרון. וכל אדן שהיא חוצה, מתגשם והופך מציאות.
בקיצר, מדובר בתפיסת זמן ליניארית ובתפיסת עולם דטרמיניסטית שאומרת שהכל קבוע מראש ומתרחש בעיתו. וכאשר הרכבת תגיע לסוף דרכה, כל האירועים שקבע אלוהים כבר יהיו נחלת העבר.
ביום האחרון, הוא היום שאין לו מחר, יקום אלוהים מעל כסאו ויטלטל את האדמה ואת הימים. הוא יפוצץ את ההרים הנישאים, ותימרות האש, העשן והגופרית שיפרצו ממעמקי האדמה יחשיכו את אור השמש. הוא יעניש את הרשעים וישמיד את כל בני העמים שפגעו בנו – וזה יהיה הדבר הכי נפלא שיכול לקרות, משום שבשנייה שבה העולם הישן והמקולקל יחדל מלהיות, יפציע עידן אחרית הימים. וזה יהיה עידן חדש ומתוקן, מבריק ומצוחצח, שלא יהיה לו תאריך תפוגה, וְשֶׁלָּכֵן יתקיים לנצח נצחים.
בזמן החדש יתקיימו חוקי טבע חדשים. הנוף הצחיח של ישראל ישנה את פניו. נחלים שיזרימו מים רבים לאזורי המדבר של הנגב והערבה, יהפכו אותו לִנְאוֹת מוריקים שבהם יצמחו עצי פרי נפלאים. וים המוות, הוא ים המלח, יירפא ויהפוך לים שמימיו מתוקים ושורצי דגה. והחיות יחיו בשלום זו עם זו, בדיוק כפי שכתב ישעיהו:
וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר (=אריה צעיר) וּמְרִיא (=עגל מפוטם) יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן; וְאַרְיֵה, כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק, עַל-חֻר פָּתֶן; וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי, גָּמוּל יָדוֹ הָדָה.
בקיצר, בעידן אחרית הימים הזאבים והאריות יהפכו טבעונים ומהארס של נחשי הצפע יכינו מיץ פטל לילדים.
והדבר הכי חשוב שיקרה בעידן החדש, הוא שאלוהים, כאב רחום וחנון, יישא את בני ישראל על כפיו וישיב אותם הביתה, לישראל, מכל הארצות שאליהן הוגלו. וחשוב אף יותר מכך: כל בני האדם יכירו בגדולתו של האל האחד והיחיד:
לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ, בְּכָל-הַר קָדְשִׁי: כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ, דֵּעָה אֶת-יְהוָה, כַּמַּיִם, לַיָּם מְכַסִּים
אז אם לפני דקות אחדות שאלנו מדוע ייחלו הנביאים אל היום האחרון, הרי זה משום שהוא עתיד להסתיים כהרף עין. בפוף אחד. ומשום שמייד לאחריו יצא לדרך העולם החדש שבו הכל יהיה טוב ונפלא ומקסים. עולם שלא יהיה לו פג תוקף, שרבים מכנים אותו בשם ימות המשיח, ומאמינים שאף על פי שיִתְמַהְמָהּ, בֹא יָבֹא ולֹא יְאַחֵר.
ועכשיו צריך לומר את הדבר הבא: למרות שחובת ההוכחה לא חלה על פנטזיות שנאמרות על חשבון העתיד, הנביאים היו מחוברים למציאות. ודבריהם, גם אם נשמעים הזויים, לא נאמרו בחלל ריק.
נסביר.
אמת היא שספר ישעיהו פותח את חטיבת הנביאים בתנך, אך עמוס ולא ישעיהו, היה ראשון הנביאים הקלאסיים, שנקראים גם נביאי הכתב.
לדברי החוקרים עמוס פעל כנביא במשך כ-20 שנה. בערך למן שנת 775 ועד לשנת 755 לפנה"ס (וּכְתָמִיד חשוב להזכיר שחלק גדול מהתאריכים שאנחנו משתמשים בהם, הם אלה שמקובלים במחקר והם כלל אינם חד-משמעיים).
עמוס חזר על תפיסת הגמול שמאפיינת בעיקר את ספר שמות, דברים, שופטים, ומלכים. תפיסה שעליה דיברנו בהרחבה בשלושת הפרקים שהקדשנו לספר איוב. אך מכיוון שהיא חשובה לענייננו נזכיר אותה בקצרה בלבד.
תפיסת הגמול מבוססת על סיפור מתן תורה במעמד הר סיני, שבו נתן אלוהים לבני ישראל חוקים ומצוות. אם בני ישראל יעמדו בשבועתם ויקיימו את החוקים שקיבלו, כי אז הם יחיו בשלום ובשלווה וישגשגו על אדמתם. אך אם יפרו את מצוותיו, כי אז אלוהים יעניש אותנו בכל כוח עוצמתו וזעמו. ציטוט קצר ומקוצר מספר דברים כח, שכמותו יש עשרות בתנך, ממחיש היטב את העיקרון הזה:
וְהָיָה, אִם-לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגוּךָ. אָרוּר אַתָּה, בָּעִיר; וְאָרוּר אַתָּה, בַּשָּׂדֶה…. אָרוּר אַתָּה, בְּבֹאֶךָ; וְאָרוּר אַתָּה, בְּצֵאתֶךָ. יְשַׁלַּח יְהוָה בְּךָ אֶת-הַמְּאֵרָה (=קללה)….עַד הִשָּׁמֶדְךָ …. מִפְּנֵי רֹעַ מַעֲלָלֶיךָ אֲשֶׁר עֲזַבְתָּנִי. יַדְבֵּק יְהוָה בְּךָ, אֶת-הַדָּבֶר–עַד, כַּלֹּתוֹ אֹתְךָ, מֵעַל הָאֲדָמָה … יַכְּכָה יְהוָה בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת, …. וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל-רֹאשְׁךָ, נְחֹשֶׁת; וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר-תַּחְתֶּיךָ, בַּרְזֶל. יִתֵּן יְהוָה אֶת-מְטַר אַרְצְךָ, אָבָק וְעָפָר: מִן-הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ, עַד הִשָּׁמְדָךְ.
הדברים ברורים: ראו הוזהרתם, אם תפרו את מצוותיו של אלוהים – תחטפו.
יש לשים לב לכך שתפיסת הגמול סותרת במידה רבה את התפיסה הדטרמיניסטית, שלפיה אלוהים גזר את כל מה שקרה, קורה ויקרה. ושלכן לאדם אין שום יכולת לשנות את דרכו, כשם שלגוג המסכן לא תהייה כל אפשרות שלא לגייס צבא אדיר ולעלות למלחמה על ישראל.
בניגוד לדברים אלה, תפיסת הגמול כן מאפשרת לאדם מישראל לבחור את הדרך שבה ילך. אם המציאות נפלאה והכל טוב וסבבה, משמע שאנחנו ממלאים את שבועתנו ומקיימים את המצוות שקיבלנו – ואלוהים מבסוט מאיתנו. אך אם המציאות רעה ואיומה, משמע שביצענו פשעים שהכעיסו אותו, ושעל כן עכשיו, בהווה, הוא מעניש אותנו.
ספר עמוס חוזר בהרחבה על תפיסת הגמול. ובאמת פרקים ארוכים מוקדשים לתיאור חטאי העילית החברתית של ישראל, שאותה הוא מאשים בעושק ובחמס של העניים.
עמוס האשים את העשירים שמכרו את הצדיקים בכסף, ושאת האביונים מכרו במחיר נעליים (ב, ו). וכדי להפליג בתיאורי השחיתות, הוא טען שאבות ובנים שכבו עם אותן נשים, פשע שהתנך מגדיר כגלוי עריות (ויק' יח; עמ' ב, ז).
ולפי המשוואה של 'חטאתם-ולכן נענשתם', אחרי מניית החטאים מגיע תור העונשים להישמע. והנה ציטוט קצר עם דילוגים רבים מפרק ד':
….[ו]שִׁלַּחְתִּי בָכֶם (בבני ישראל) דֶּבֶר…הָרַגְתִּי בַחֶרֶב בַּחוּרֵיכֶם….[ו]הָפַכְתִּי בָכֶם, כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה, וַתִּהְיוּ, כְּאוּד מֻצָּל מִשְּׂרֵפָה; וְלֹא-שַׁבְתֶּם עָדַי, נְאֻם-יְהוָה.
עד לִנְקודה זוֹ חוזר עמוס על תפיסת הגמול המהוללת, שאומרת שעכשיו השופט הגדול סוגר עם ישראל את כל החשבונות על מעשיהם הרעים.
ואז, לפתע, עושה עמוס משהו חדש לגמרי , שלא מצוי בחיבורים שאינם משתייכים לספרות הנבואה.
עמוס עוזב את ההווה ואת המציאות.
הוא לוקח מוט קפיצה ארוך וקופץ מעלה-מעלה ונוחת בעתיד הרחוק. הוא נוחת ביום הדין הגדול, הוא היום האחרון של העולם, שלאחריו יפציע עידן אחרית הימים. ציטוט קצרצר שמתאר את סוף העולם:
הֲלֹא-חֹשֶׁךְ יוֹם יְהוָה, וְלֹא-אוֹר; וְאָפֵל, וְלֹא-נֹגַהּ לוֹ. (ה, יח) ועוד קצרצר אחד מפרק ח:
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, וְהֵבֵאתִי הַשֶּׁמֶשׁ, בַּצָּהֳרָיִם; וְהַחֲשַׁכְתִּי לָאָרֶץ, בְּיוֹם אוֹר (כלומר חושך באמצע הבוקר). וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל, וְכָל-שִׁירֵיכֶם לְקִינָה…
ברמה האינטואיטיבית אנחנו קושרים בין חטאי ישראל לבין כיבוי האורות של היקום.
אז זהו, שלא. האינטואיציה הזו איננה נכונה.
במשפט יום הדין הגדול אלוהים לא ישים קץ לישראל, הקץ יהיה לעמים שפגעו בנו.
משפט יום הדין הגדול והנורא הוא המפתח שיפתח את השער לעידן אחרית הימים, למציאות החדשה ולסדרי הטבע החדשים שהזכרנו קודם. ציטוט מספר עמוס (יג):
הִנֵּה יָמִים בָּאִים (הנה, אנחנו כבר בעידן החדש), נְאֻם-יְהוָה, וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר (החורש והקוצר מתנגשים זה בזה. עוד החורש חורש וזורע את אדמתו, וכבר עת הקציר) וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע (והענבים יבשילו ליין, ביחד עם נטיעת הגפנים. מושך הזרע הוא מי שמפזר את הזרעים על האדמה החרושה) ; וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס (עצי הפרי הגדלים בהר ייטפו עסיס שהוא המיץ של הפרי), וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה (שפע חקלאי שעולה על גדותיו). ועכשיו מגיעה שבות ישראל: וְשַׁבְתִּי, אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת (=ערים שוממות) וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם; וְעָשׂוּ גַנּוֹת, וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים, עַל-אַדְמָתָם; וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד, מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם, אָמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.
כדי להבין את קפיצת הזמן שעשה עמוס, שבבת אחת הפך את הגלולה המרה לסוכריה מתוקה, ואת הקינה והיגון לשמחה וששון, יש להכיר את המציאות שבה חי. מציאות שמסבירה מדוע הנביאים שחיו לאחריו הלכו בעקבותיו. ובסדר קבוע מראש, גם הם מנו את חטאי ישראל, אח"כ את העונשים שספגנו. אח"כ כולם לקחו מוט קפיצה ארוך ונחתו ביום האחרון של העולם הישן שבו יתקיים משפט יום הדין, שלאחריו יפציע עידן אחרית הימים המיוחל.
אמרנו קודם שעמוס פעל כנביא בסביבות שנת 775 לפנה"ס. בימיו התגבש מעל שמי ישראל גוש ענק, שחור וקודר. גוש שאיים על עצם קיומנו, שאכן שטף וְכִלָּה אותנו בדקה הבאה.
בזמנו, לאימפריה האשורית ששכנה בתחום עיראק של ימינו כבר הייתה היסטוריה ארוכה של מאות שנות מלחמה, שבהן נחלה תבוסות וניצחונות. אבל עכשיו, בנקודת הזמן שעליה אנחנו מדברים, שעטו מלכי אשור מערבה, לכיוון ים תיכון. והדבר איננו מפתיע שהרי לאשור לא הייתה גישה לים תיכון וּלְדַרְכֵי המסחר היבשתיים והימיים שהתקיימו בין הארצות ששכנו לחוף הים. בדרכם מערבה החריבו מלכי אשור ממלכות רבות והגלו עמים רבים מעל אדמתם, ובין העמים האלה גם את ממלכת ארם ששכנה בתחום סוריה של ימינו.
במילים אחרות, מה שספר עמוס לא מגלה, הוא שבנקודת הזמן שעליה אנחנו מדברים, הצבא האשורי ישב על עורק הצוואר של ממלכת ישראל ויהודה. והנביא שהיה מודע לחלוטין שאחרי שארם נכבשה ותושביה הוגלו, אנחנו הבאים בתור – כדי להבין זאת צריך להסתכל באטלס. הגיאוגרפיה לא השתנתה.
הפעילות הנבואית של עמוס הסתיימה בסביבות שנת 755 לפנה"ס, וזו של ישעיהו בן אמוץ החלה כ-20 שנה מאוחר יותר, בערך בשנת 734 לפנה"ס.
בין שנת 734 לשנת 700 לפנה"ס, עבר העם שלנו שורה של הגליות שהגיעו לממדי שואה לאומית. בזמנו של ישעיהו מלכי אשור כבר לא איימו עלינו מתחום סוריה. הם כבר היו כאן. ועכשיו, לאחר שהגלו בערך 70 אחוזים מבני העם שלנו, והותירו כאן הרס וחורבן וערים שוממות וריקות מאדם, הם ישבו על צווארה של ירושלים וחנקו אותה למוות.
ואת ירושלים שנותרה מובלעת קטנה ממה שהיו עד כה ממלכות ישראל ויהודה, תיאר ישעיהו במילים מדויקות ועצובות:
אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ; אַדְמַתְכֶם, לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ הזרים ששרפו את ערי ישראל והגלו את תושביהם, היו כמובן האשורים. ומכיוון שתפיסת הגמול תמיד צודקת, הרי שהאסון הזה היה כמובן עונש על פשעינו:
אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, קִרְיָה נֶאֱמָנָה; מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ–וְעַתָּה מְרַצְּחִים. כַּסְפֵּךְ, הָיָה לְסִיגִים; סָבְאֵךְ, מָהוּל בַּמָּיִם. שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים–כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם. (א, כא-כב).
והנה, הפלא ופלא, אחרי שישעיהו שילם את מס השפתיים הנדרש, גם הוא קפץ אל משפט יום הדין המיוחל, שלאחריו יפציע עידן אחרית הימים הנפלא והמאושר. עידן שבו, כבר אמרנו, הזאבים והאריות יהפכו טבעונים ומהארס של נחשי הצפע יכינו מיץ פטל לילדים.
ישעיהו בן אמוץ סיים את פעילותו הנבואית בסביבות שנת 700 לפנה"ס וחיש מהר חלפו 150 שנה, שגם בהן פעלו נביאים שלפי אותו סדר דקלמו את אותם דקלומים; שגם הם עשו סלטות באוויר ונחתו בעידן אחרית הימים.
והנה הגענו לזמנם של שני נביאים שפעלו במקביל. לירמיהו שחי בירושלים וליחזקאל שחי בבבל.
ב-150 השנים שחלפו מאז ימיו של ישעיהו הייתה ירושלים מובלעת קטנה. אור אחרון שהבהב בעצב בבית גדול שכל אורותיו כבו.
במהלך השנים האלו ירדה האימפרייה האשורית מעל הבמה ההיסטורית ואת מקומה תפסה האימפרייה הבבלית, שבראשה עמד נבוכדנצר, שבימי פעילותם של ירמיהו ושל יחזקאל, צרו חילותיו סביב לחומת ירושלים והרעיבו למוות את יושביה.
לפי הסדר הקבוע, גם ירמיהו ויחזקאל תיארו את אנשי ירושלים כמי שנמצאים באקסטזה פרועה של הילולה מטורללת. ולמרות שהנצורים האומללים גוועו ברעב, הם הקפידו להפר כל מצווה וכל חוק שנתן להם אלוהים. הנה לקט קצרצר מספר ירמיהו (ז, ט):
הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף, וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל (=עבודה זרה); וְהָלֹךְ, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים–אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם.
ואז בשיא חוצפתם הגיעו ההוללים לבית המקדש, כאילו בו יימצא להם מפלט מפני נבוכדנצר. וְכָךְ אמר ירמיהו:
וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי, בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, וַאֲמַרְתֶּם, נִצַּלְנוּ–לְמַעַן עֲשׂוֹת, אֵת כָּל-הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה. הַמְעָרַת פָּרִצִים, הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו—בְּעֵינֵיכֶם (מערת פריצים=מערה של שודדים ופושעים). אחרי כל הדברים הטובים האלה, חיש מהר מגיע העונש מיד שמים:
…. לָכֵן הִנֵּה-יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה, וְלֹא-יֵאָמֵר עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן-הִנֹּם, כִּי אִם-גֵּיא הַהֲרֵגָה; וְקָבְרוּ בְתֹפֶת, מֵאֵין מָקוֹם. וְהָיְתָה נִבְלַת הָעָם הַזֶּה (נבלת העם שלנו), לְמַאֲכָל, לְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ; וְאֵין, מַחֲרִיד.
והנה מגיע התור של מוט הקפיצה המפורסם, והנה אנחנו כבר בעתיד המזהיר הצפוי לפושעים מהציטוט הקודם:
לג, ו הִנְנִי מַעֲלֶה-לָּהּ (לירושלים) אֲרֻכָה וּמַרְפֵּא, וּרְפָאתִים; וְגִלֵּיתִי לָהֶם, עֲתֶרֶת שָׁלוֹם וֶאֱמֶת. וַהֲשִׁבֹתִי אֶת-שְׁבוּת יְהוּדָה, וְאֵת שְׁבוּת יִשְׂרָאֵל; וּבְנִתִים, כְּבָרִאשֹׁנָה….וְסָלַחְתִּי, לְכָל עֲוֹנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ-לִי, וַאֲשֶׁר, פָּשְׁעוּ בִי. וְהָיְתָה לִּי, לְשֵׁם שָׂשׂוֹן לִתְהִלָּה וּלְתִפְאֶרֶת, לְכֹל, גּוֹיֵי הָאָרֶץ–אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּ אֶת-כָּל-הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי עֹשֶׂה אוֹתָם, …. קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת-יְהוָה צְבָאוֹת כִּי-טוֹב יְהוָה כִּי-לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית יְהוָה: כִּי-אָשִׁיב אֶת-שְׁבוּת-הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה, אָמַר יְהוָה.
נחזור ליחזקאל ונתקדם לעבר סיפורו של גוג מיודענו.
גם יחזקאל הפליג בתיאור פשעי ישראל (לדבריו, כבר בימי יציאת מצרים היה ראוי שאלוהים יחסל את כולנו); וגם הוא טען שאלוהים שלח את נבוכדנצר להחריב את ירושלים ואת המקדש – וזה הזמן להזכיר את הפרקים: 33, 34 ו-35 שהקדשנו לחזון המרכבה, שמתארים בהרחבה את נטישתו של אלוהים את המקדש העולה בלהבות. וגם הוא לקח את מוט הקפיצה המפורסם ונחת בעתיד, ביום שבו בבת אחת יתרחשו כל הדברים הטובים. זה יהיה יום הדין הגדול ויום מפלתו של גוג, וכמובן היום שבו העולם יגיע לקיצו וכל מי שפגע בנו יושמד.
לפי הסדר הקבוע, מייד לאחר מכן ישיב אלוהים את גולי ישראל לאדמתם, וכל העמים שיחיו בזמן החדש יכירו בגדולתו של אלוהים – והכל יהיה נפלא. וברוח הדברים האלה נחתם סיפורו של גוג: ציטוט קצר ומקוצר:
לָכֵן, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עַתָּה אָשִׁיב אֶת-שְׁבוּת יַעֲקֹב, (להזכיר שיחזקאל חי בימי גלות בבל). וְרִחַמְתִּי כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל …. וְקִבַּצְתִּי אֹתָם, מֵאַרְצוֹת אֹיְבֵיהֶם; וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם, לְעֵינֵי הַגּוֹיִם רַבִּים. וְיָדְעוּ, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, בְּהַגְלוֹתִי אֹתָם אֶל-הַגּוֹיִם, וְכִנַּסְתִּים עַל-אַדְמָתָם; וְלֹא-אוֹתִיר עוֹד מֵהֶם, שָׁם. (יח' לט, כה-כח)
ועוד התחייבות קצרה על חשבון העתיד:
וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם; וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם, וְנָתַתִּי אֶת-מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם. וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים; וְהֵמָּה, יִהְיוּ-לִי לְעָם. וְיָדְעוּ, הַגּוֹיִם, כִּי אֲנִי יְהוָה, מְקַדֵּשׁ אֶת-יִשְׂרָאֵל–בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם, לְעוֹלָם. (יח' לז, כא-כח).
נתחיל לסגור מה שאמרנו בפרק זה.
החברה הישראלית הייתה ברובה המכריע חברה חקלאית שחייתה בכפרים קטנים. חברה שבזעת אפה התפרנסה מעבודת אדמה, שהצמיחה בעיקר קוץ ודרדר ושברון לב.
ברור לגמרי שחברה שנלחמת על קיומה היומיומי, על פת הלחם של הילדים, לא נמצאת בטראנס תמידי של טרוף, ולא יתכן שכל עניינה הוא להשחית את דרכה ולפרוע.
אין ספק שנביאי ישראל שהיו חלק אורגני מהחברה הזו ידעו שאין ולא יכולה להיות אמת בדברי האשם שתלו בבני עמם. ובאמת, דברי הנאצה שהשמיעו לא מתיישבים עם העובדה שמייד לאחריהם, הם לקחו את מוט הקפיצה הארוך ונחתו בעולם שיגיע מתישהו. עולם וורוד ומנחם שממתין מעבר לפינה לפושעים שמלפני חצי דקה.
בראייה היסטורית לעמוס ולנביאים שפעלו לאחריו, לא הייתה ברירה אלא לנהוג כפי שנהגו. שכן שלמן שנת 770 לפנה"ס שמציינת את זמנו של עמוס, כל נביאי ישראל פעלו בימי אסון וחורבן והגליות והרס.
והשאלה מה מסביר את המציאות הרעה הזו חייבה אותם לתת תשובה. והתשובה שנתנו לא הייתה אובייקטיבית, ולא התחשבה באינטרסים של המעצמות הכובשות. זו הייתה תשובה שהצדיקה את אמונתם הדתית – והאמת היא ששום דבר לא השתנה מאז ועד היום. גם היום ההנהגה האורתודוכסית, היהודית והנוצרית, מספקת לחסידיה הסברים תיאולוגיים למציאות הריאלית. זו השיטה ואין אחרת זולתה.
ובכל זאת, הנביאים ידעו היטב שמלכי אשור (ואח"כ בבל) היו אלף פעמים יותר חזקים מאיתנו. הם ידעו שהם כבשו שטחים אדירים, ושנהגו כשיטה להגלות את בני העמים הכבושים מעל אדמתם ולהפיצם לכל עבר. הם ידעו שסדר התקדמותם הבטיח שהנה מגיע תורנו לחלוק גורל משותף עם העמים השכנים שכבר הוגלו מעל אדמתם – וספר מלכים ב' פרק יח מספק תמונה נדירה, ולשם שינוי גם אובייקטיבית, שאומרת במילים מפורשות את מה שאמרתי כרגע.
פרופסור חיים תדמור ז"ל, שהיה אשורולוג דגול, מביא בספרו: אשור, בבל ויהודה, עשרות תעודות המלמדות שמלכי אשור זקפו לזכות האלים שבהם האמינו את ניצחונותיהם המזהירים. שהרי לצבא המנצח יש אל מנצח. אל שמנצח את האלים שבהם האמינו העמים הכבושים – ואיש לא מצפה שהנביאים יודו שאלי אשור ובבל היו חזקים מאלוהי ישראל. איש לא מצפה שהנביאים יודו שלא היה בכוחו של אלוהים להושיע את בני עמו הקטנים שישבו על פיסת אדמה מקרוסקופית בעוד שהאימפרייה האשורית חלשה על שטחים עצומים.
הצורך להוציא את אלוהים צודק, חייב את כותבי התנך בכלל ואת הנביאים בפרט, להאשים אותנו בפשעים מחרידים, שמנקודת מבט היסטורית הם בלתי אפשריים לחלוטין. וכדי להוציא את אלוהים חזק ועוצמתי, הם טענו שהוא זה ששלח את מלכי אשור ובבל להחריבנו (בכך למעשה הם חזרו על הרטוריקה של ספר שופטים).
אלא שהמציאות חזרה אליהם כבומרנג ופגעה בראש ובראשונה באל שבו האמינו, ולדעתי זה מה שמסביר את הפליק פלק ואת כל הסלטות באוויר ואת הנחיתה בעתיד על כל נפלאותיו.
מתוך הספרות הנבואית עולה שהנביאים הבינו שבפועל הם לא מאשימים רק את בני ישראל, אלא גם את אלוהים שכדי לשמור על עוצמתו וצדקתו, הם ציירו אותו כאל אכזר, אלים ומטיל אימה. אל חסר חמלה שהרג בבני עמו ועקר אותם מעל אדמתם. אל נקמן שהפך את ערי מגוריהם לשממה – והדברים האיומים האלה ממלאים פרקים ארוכים-ארוכים בספרי הנביאים ואי אפשר להתכחש אליהם.
אז איזה עתיד יש לאמונה בצדקתו של אל שדובריו, הם ולא אחרים, מתארים אותו כאל שאין מעצור לאכזריותו?
לדעתי, ההבנה שאין עתיד לאמונה באל שכזה ושלא ירחק היום שגם לא יהיו לו מאמינים, מסבירה מדוע כל נביא בתורו הפסיק ברגע אחד למנות את פשעי ישראל וקפץ לעבר העתיד, שבו האל הזועם ישנה פניו ויהפוך לאל רחום, רב חסד וחמלה. ומכיוון שלהבטחות הניתנו על חשבון העתיד אין תאריך פדיון, הן לא מחייבות כל הוכחה ומשאירות את התקווה.
סיפור מפלתו של גוג הוא חלק אורגני מהספרות הנבואית, שעוסקת במראות יום הדין הגדול, שבו העולם הישן והמקולקל יגיע לקיצו. בתכלס אין בו שום רעיון מקורי שלא מצוי אצל הנביאים האחרים. ובכל זאת דווקא הוא חצה את גבולות התנך והשפעתו על התרבות היהודית והנוצרית והמוסלמית נמשכת עד לרגע זה.
למה?
לדעתי, התשובה נעוצה בצורת העריכה של ספרי הנביאים. וכאן צריך להדגיש שהכוונה לנביאים שלדבריהם התנך מקדיש פרקים ארוכים (זאת בניגוד לנביאים שדבריהם כונסו לשניים-שלושה פרקים).
מי שמעיין בספר ישעיהו (שעל עריכתו עלינו להקדיש פרק נפרד), בספר ירמיהו, עמוס, מיכה הושע ועוד, נוכח לדעת שהעריכה שלהם נוראית. הם קופצים מנושא לנושא ומעניין לעניין, וזמנים מאוחרים מתערבבים במוקדמים – במילה אחת: בלאגן. בלגן שמקשה על הקריאה.
בניגוד לדברים אלה העריכה של ספר יחזקאל היא הרבה יותר מסודרת ונוחה לקריאה. סיפורו של גוג הוא סיפור פשוט שקל להבינו, שיש לו התחלה, אמצע וסוף, ולא בליל של עניינים – ולדעתי זו הסיבה שמכל הג'אנר האפוקליפטי שבתנך, הוא הזכור מכולם.
לפני סיום עלי לסגור שלוש חובות, והראשונה שבהן היא סמנטית.
אפוקליפסה היא מילה יוונית שפירושה 'התגלות'. התגלות אלוהית. אלא שלא כל התגלות היא אפוקליפטית. שכן, הסוגה האפוקליפטית באמת מתאפיינת במראות הרס וחורבן שעליהם דיברנו כאן. ומי שיפתח את הברית החדשה, במיוחד את חזון יוחנן הקובץ שחותם את הברית החדשה, ייווכח לדעת שתאורי הקץ שבתנך, מחווירים ונעשים שקופים בהשוואה אליו.
ועכשיו, צריך להכניס לדברינו מושג נוסף שנקרא 'אסכטולוגיה'.
נבואות אחרית הימים שיתגשמו לאחר חורבן קץ הימים, האפוקליפטי, מכונות בעברית 'נבואות נחמה'. בעגה האקדמית הן מכונות 'אסכטולוגיה', עוד מונח שלקוח מהשפה היוונית.
התרגום המדויק לאסכטולוגיה' הוא 'תורת הימים האחרונים' – שבפועל לא מתאר את הימים האחרונים של העולם הישן, שהרי את זה עושה האפוקליפסה. האסכטולוגיה מתארת את הימים הראשונים של העולם החדש שיקום על חורבות העולם הישן. היא עוסקת במראות העולם הבא. ובתנך העולם הבא לא כולל תחיית מתים, אלא שינוי לטובה של חוקי הטבע, של טבע האדם וטבע החיות.
עולם שלא יהיה לו תאריך תפוגה והוא יימשך לנצח נצחים – זה כמובן העולם שלו ייחלו הנביאים ושלו מצפים בכיליון נפש דורות ארוכים של מאמינים, שמאמינים שהמשיח בוא יבוא ויגאל את ישראל. והנוצרים כמובן מצפים לשובו של ישו, שהרי הוא לא מת כי אם יושב בשמים לצידו של המשיח מבית דוד. האחד הוא המשיח של היהודים, והשני הוא של הנוצרים.
החובה השנייה באמת עוסקת בתחיית מתים. בספרים החיצונים, בספרות חז"ל כמו גם בברית החדשה ובקוראן, עידן אחרית הימים כולל את כל הטוב שמבטיח התנך, פלוס תחיית מתים.
הספרים החיצונים, שאליהם אני תמיד תמיד חוזרת, (ושלשמחתי הרבה רבים מהמאזינים התוודעו לקיומם הודות לתוכניות שלנו. וכן ניתן לרכוש אותם בחנויות יד שנייה, ומי שמעוניין שיקנה אך ורק את מהדורת אברהם כהנא, שהיא ישנה מאד אבל מצוינת). מכל מקום החיצונים הם המקור הקדום ביותר שבו קיימת משנה מסודרת שמדברת על כך שבעידן אחרית הימים נשמות המתים הצדיקים יקומו לתחייה ויחזרו לגוף שהיה להם בטרם מותם. ואילו נשמות הרשעים ימשיכו להיצלות באש הגיהינום לעולמי עולמים.
החיבורים החיצונים שהיו מוכרים היטב בארץ ישראל, השפיעו השפעה עמוקה על החכמים שכתבו את המשנה והתלמוד ועל כל הדורות שבאו לאחריהם – ואחת ההוכחות לכך הוא העיסוק האינטנסיבי בתחיית מתים, בשדים ומלאכים, נושאים שהתנך לא עוסק בהם, אבל החיצונים שקדמו לספרות חז"ל במאות שנים – כן וכן!
מכיוון שישו ותלמידיו חיו בארץ ישראל בימים שבהם פעלו החכמים, ושבהם המשנה הועלתה על הכתב, ברור שהאמונה בתחיית מתים חדרה לברית החדשה. לפי המסופר ישו עסק בהשבת מתים לעולם החיים, והוא עצמו מת על הצלב ושלושה ימים לאחר מכן חזר לחיים, ולאחר מכן עלה לגן עדן; שכמו בחיצונים, גם בברית החדשה הגן נמצא בשמים.
החובה השלישית מחזירה אותנו בפעם האחרונה למשפט יום הדין הגדול, והיא מתייחסת למושג "חישובי קיצין" או "מחשבי הקץ". כלומר, לאנשים, וכאן הכוונה ליהודים ולנוצרים כאחד, שלאורך הדורות המציאו נוסחאות מתמטיות שנועדו לחשב את השנה שבה יגיע הקץ המיוחל, שלאחריו יפדה אלוהים את כל הצ'קים שחתמו בשמו הנביאים וכותבי הברית החדשה.
האמונה שאחרית הימים חייבת להתגשם, נעוצה בתפיסת הזמן הליניארית שעליה דיברנו. תפיסה שאומרת שמכיוון שלבריאה הייתה ראשית, חייבת להיות לה גם אחרית. תפיסה שמחשבי הקיצין למיניהם ולסוגיהם נאחזו בדברים שאמר הנביא חבקוק, שרמז שליום שכזה יש תאריך:
כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד, וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב (יפח= עדות. עדות שהקץ בו יבוא); אִם-יִתְמַהְמָהּ, חַכֵּה-לוֹ, כִּי-בֹא יָבֹא, לֹא יְאַחֵר. ב,ג
לדברי החוקרים חבקוק חי בסביבות שנת 580 לפנה"ס. בספר היובלים שנכתב בסביבות שנת 250 לפנה"ס, שהם למעלה מ-300 שנה מאוחר יותר, ובספר דניאל שהועלה על הכתב בסביבות שנת 180 לפנה"ס, יש כבר ניסיון ממשי לחשב מתי יגיע הקץ המיוחל.
ולמרות שחז"ל התנגדו בצורה נמרצת לקביעת נוסחאות מתמטיות לתאריך הנכסף, ואף אמרו "תיפח עצמן של מחשבי קיצין ( עצמותיהם. סנהדרין, דף צז), העיסוק בחישובי הקץ מלווה את היהדות, ואת את הנצרות לאורך אלפי שנים והוא נמשך גם ברגע זה.
