מלחמת גוג מארץ המגוג
ספר יחזקאל פרקים לח-לט
שני הפרקים הבאים יוקדשו לסיפור מלחמת 'גוג מארץ המגוג' שעליה מסופר בספר יחזקאל, והם ייקחו אותנו לביקור בחזיונות אפוקליפטיים ואסכטולוגיים, שבהם עדיין לא ביקרנו.
כבר עכשיו ועוד לפני שהתחלנו, חשוב לומר שרבים משתמשים בביטוי "מלחמת גוג ומגוג".
זה הוא ביטוי מאוחר ולא תנך.
בספר יחזקאל גוג הוא שם של שליט דמיוני ששלט על ארץ דמיונית בשם מגוג, שיתכן שנקראה על שמו. ונכון לומר :"גוג מארץ המגוג". אז בפרק הזה נדבר על גוג מארץ המגוג.
במושגים של ימינו מלחמת גוג מארץ המגוג מתפרשת כמלחמה אפוקליפטית, על-טבעית וקטסטרופלית שתהפוך את העולם למקום שחור ומפויח, אפוף עשן כבד שמדיף צחנה כבדה.
הפירוש הזה נכון, אבל רק בחלקו. בספר יחזקאל ובספרות הנבואית אפוקליפסה היא דבר שונה לגמרי.
מלחמה אחרונה, או מלחמת קץ הימים שתעשה סוף לעולם שבו אנחנו חיים, אכן תופסת מקום מרכזי בספרות הנבואית. אלא שזו מלחמה נפלאה ומקסימה שהנביאים ציפו לה בְּכִילְיוֹן נפש, משום שהיא פתחה את השער לעידן אחרית הימים. הוא הזמן שמעבר לזמן, שבו הכל יהיה טוב ונפלא וכייפי – בעגה האקדמית הוא זמן אסכטולוגי, שמסמן בריאה חדשה ממורקת ומצוחצחת, ורבים מכנים אותו בשם 'עידן ימות המשיח'.
דבר אחרון שיש לומר בטרם צאתנו לדרך, הוא שישנם חוקרים שניסו לזהות מי הדמות ההיסטורית שעומדת מאחורי דמותו של גוג והיכן שכנה ארץ מגוג, או המגוג. מכיוון שאף אחד לא נתן הצעה משכנעת, ומכיוון שממילא מדובר במלחמה דמיונית שלא התרחשה במציאות, אין טעם לפתוח אטלסים ולהזמין חופשה, כולל הכל, בארץ שמעולם לא התקיימה.
ועכשיו אחרי שאמרנו שלשיטת התנך מלחמה אפוקליפטית היא הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות, נפנה לסיפור מפלתו הגדולה של גוג כפי שהוא מובא בפרקים לח-לט שבספר יחזקאל. סיפור אודות מלחמה שהתרחשה אך ורק בעיני רוחו של הנביא, ובכל זאת הייתה לה השפעה עצומה על התרבות המערבית, על הנצרות ועל הספרות ועל הקולנוע.
סיפור מפלתו של גוג
סיפור מפלתו של גוג התרחש בחזון. במחזה. חזון בתנך בכלל ובספרי הנביאים בפרט, הוא מצב מנטלי שמתרחש כאשר רוחו של הנביא מתחברת לספירה העליונה. בעת ההתחברות אלוהים גילה, או הראה לנביא דברים שהתרחשו אלפי שנים לפני שנולד, וכן פרורים אחדים מצפונות העתיד לבוא, שאותם הוא שומר בכספת שבשמים. בחזון, אלוהים מגלה משהו שיתגשם מתישהו, באיזשהו עתיד נעלם ומעורפל, שהרי אלוהים יודע את כל מה שהיה בעבר ואת כל מה שיהיה בעתיד.
וכך גם בסיפורנו.
ואכן, בשעה שרוחו של יחזקאל ניתקה מגפו ומהמציאות הארצית והתחברה עם הספירה העליונה, גילה לו אלוהים מה יקרה לגוג המסכן בעתיד הרחוק, זה שיגיע ביום הדין הגדול שבו העולם שברא יעמוד למשפט.
נקרא בקיצור ובדילוגים גדולים רק את הפסוקים הרלוונטיים לנו, ונסביר את מה שחשוב לנו ברגע זה. ואחרי שתהייה לנו תמונה כללית נפנה לחזיונות אפוקליפטיים ואסכטולוגיים שיתגשמו ביום שבו יעלה אלוהים עם הבולדוזר שלו על העולם הרע שבו אנחנו חיים, שלאחריו תזרח שמש חייכנית ומאירה.
וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי (=כלומר, אל יחזקאל) לֵאמֹר… שִׂים פָּנֶיךָ אֶל-גּוֹג אֶרֶץ הַמָּגוֹג, נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל; וְהִנָּבֵא, עָלָיו.
הדברים ברורים. אלוהים נגלה אל יחזקאל ושלח אותו, בחזון ולא במציאות, להשמיע את דבריו באוזני גוג, שליט או נשיא ארץ המגוג. בנוסף, לממלכה הדמיונית שלא הייתה ולא נבראה, שלט גוג גם על שתי ממלכות אמיתיות, שנקראו משך ותובל, ששכנו בתחום תורכיה של ימינו.
מטרת השליחות שהטיל אלוהים על יחזקאל, הייתה לגלות לגוג מה יהיו מעשיו בעתיד הרחוק, מעשים שיביאו למלחמה אפוקליפטית היא מלחמת קץ הימים המיוחלת.
בעתיד, כך גילה אלוהים, יגייס גוג צבא אדיר, שאליו יצטרפו לוחמים ממשך, מתובל ומפרס, מכוש (היא סודן של ימינו) ואליהם יצטרפו לוחמים נוספים בני עמים רבים, וּלְכולם תהייה מטרה אחת: לעלות על ארץ ישראל ולשדוד את תושביה. ובאמת, לקראת צאתם למלחמה, יצייד גוג את לוחמיו במיטב הנשק ובסוסי מלחמה, שהיו מאד-מאד יקרים, ללמדנו הן על עושרו הגדול והן על המהירות שבה ידהרו הפרשים לעברה של הביזה שממתינה להם על אדמת ישראל:
וּבָאתָ מִמְּקוֹמְךָ (הכוונה לגוג כמובן), מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן; אַתָּה, וְעַמִּים רַבִּים אִתָּךְ: רֹכְבֵי סוּסִים כֻּלָּם, קָהָל גָּדוֹל וְחַיִל רָב. וְעָלִיתָ עַל-עַמִּי, יִשְׂרָאֵל, כֶּעָנָן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ; בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּהְיֶה .
מילת המפתח הראשונה שקראנו אומרת שהמלחמה תפרוץ באחרית הימים. בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּהְיֶה. על משמעותו המלאה של מפתח זה נרחיב עוד מעט, אך כבר עתה חשוב להדגיש שהמלחמה תפרוץ בקצה האחרון של ההיסטוריה, שלאחריה העולם הישן יחדול מלהיות.
לפי הכתוב, מועד המלחמה נקבע "מימים רבים".
הביטוי מִיָּמִים רַבִּים הוא המפתח השני להבנת סיפורנו. כרגע נסתפק בכך שנגיד שימים רבים מתייחסים לששת ימי בריאת העולם, שבהם קבע אלוהים מה יהיו מעשיו של גוג בקץ הימים:
בְּאַחֲרִית הַשָּׁנִים תָּבוֹא (הכוונה לגוג) אֶל-אֶרֶץ מְשׁוֹבֶבֶת מֵחֶרֶב מְקֻבֶּצֶת מֵעַמִּים רַבִּים …. וְהִיא מֵעַמִּים הוּצָאָה, וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח כֻּלָּם.
המשמעות של ארץ משובבת איננה ברורה, אך ברור שמדובר בארץ ישראל שתושביה חיים בשקט ובשלווה (בדיוק כמו בימינו …). והדברים "מקובצת מעמים רבים', מתייחסים לקיבוץ גולי ישראל והבאתם ארצה מהארצות שאליהן הוגלו.
גוג, שהוא מלך דמיוני, שכמובן שלא יודע שכל פעולותיו נגזרו מראש, מאמין שהוא היוזם של המלחמה בישראל, וְכָךְ הוא אומר בליבו:
אֶעֱלֶה עַל-אֶרֶץ פְּרָזוֹת (=ארץ שאיננה מוקפת חומה כדי להגן על אנשיה מפני אויבים). אָבוֹא הַשֹּׁקְטִים, יֹשְׁבֵי לָבֶטַח; כֻּלָּם, יֹשְׁבִים בְּאֵין חוֹמָה, וּבְרִיחַ וּדְלָתַיִם, אֵין לָהֶם.
ועכשיו הוא מגלה את הסיבה למסע המלחמה: לִשְׁלֹל שָׁלָל, וְלָבֹז בַּז…. לָשֵׂאת כֶּסֶף וְזָהָב, לָקַחַת מִקְנֶה וְקִנְיָן, לִשְׁלֹל, שָׁלָל גָּדוֹל …
עכשיו מתקדם הסיפור אל מילת המפתח השלישית והיא: "היום ההוא", שהוא יום הדין הגדול והנורא שבו ירסק אלוהים את העולם הישן:
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, בְּיוֹם בּוֹא גוֹג עַל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל, נְאֻם, אֲדֹנָי יְהוִה: תַּעֲלֶה חֲמָתִי, בְּאַפִּי. וּבְקִנְאָתִי, בְאֵשׁ-עֶבְרָתִי דִּבַּרְתִּי (עברה =כעס, קצף, חרון. המשפט האלוהי מתאפיין בפרצי זעם) אִם-לֹא בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל, עַל, אַדְמַת יִשְׂרָאֵל (רעש גדול = רעידת אדמה) וְרָעֲשׁוּ מִפָּנַי דְּגֵי הַיָּם וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְחַיַּת הַשָּׂדֶה, וְכָל -הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאֲדָמָה, וְכָל הָאָדָם, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה . וְנֶהֶרְסוּ הֶהָרִים, וְנָפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת, וְכָל -חוֹמָה, לָאָרֶץ תִּפּוֹל.
והנה תאור גורלו המר של גוג המסכן:
… וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ (= עם גוג), בְּדֶבֶר וּבְדָם; וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ, אֵשׁ וְגָפְרִית אַמְטִיר עָלָיו וְעַל-אֲגַפָּיו, וְעַל-עַמִּים רַבִּים, אֲשֶׁר אִתּוֹ.
דבר, דם ואבני אלגביש (=ברד), היו בין עשר המכות שבהן היכה אלוהים את פרעה בימים שקדמו ליציאת מצרים. בימי כיבוש הארץ ע"י יהושע, השליך אלוהים אבנים גדולות מהשמים על הכנענים (י, יא). כולנו זוכרים שאלוהים המטיר אש וגופרית על אנשי סדום ועל עמורה. וכל הדברים הטובים האלה מצפים לגוג וללוחמיו ביום בואם לארץ ישראל.
ועכשיו, אחרי שגוג בסיפורנו כבר לגמרי מת, חוזר אלוהים ופונה אל יחזקאל ואומר לו:
וְאַתָּה בֶן-אָדָם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה (=יחזקאל), אֱמֹר לְצִפּוֹר כָּל-כָּנָף וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה הִקָּבְצוּ וָבֹאוּ הֵאָסְפוּ מִסָּבִיב…. וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר, וּשְׁתִיתֶם דָּם…
הכוונה כמובן לבשר ולדם החללים.
וְכָאן יש לומר את הדבר הבא: הקדמונים ייחסו חשיבות עצומה להבאת המת לקבורה וכך הדבר עד ימינו. השארת המת מוטל על האדמה והפקרתו למאכל לחיות השדה, הייתה אחת מצורות הביזוי הגדולות ביותר של אויב מובס – וְכָךְ גם בסיפורנו. וכך תמיד.
אבל עכשיו מתעוררת בעיה, מכיוון שגוג ולוחמיו ימותו על אדמת ישראל, הרי שאי הבאתם לקבורה עלולה לטמא את אדמתו הקדושה של אלוהים.
ולכן לאחר שחיות הבר ועופות השמים יסיימו את מלאכתן, קבוצה מיוחדת שנקראת "אנשי התמיד', תצא לאסוף את שרידי הגופות להביאן לקבורה. לאחר מכן במשך שבעה חודשים הם יטהרו את האדמה מהטומאה שדבקה בה. ועוד ציטוט קצר ומקוצר מפרק לט:
וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא (יום מפלתם של גוג וחילותיו) אֶתֵּן לְגוֹג מְקוֹם-שָׁם קֶבֶר בְּיִשְׂרָאֵל…. וּקְבָרוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, לְמַעַן טַהֵר אֶת-הָאָרֶץ, שִׁבְעָה, חֳדָשִׁים …. וְאַנְשֵׁי תָמִיד יַבְדִּילוּ, עֹבְרִים בָּאָרֶץ, מְקַבְּרִים … אֶת-הַנּוֹתָרִים עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ, לְטַהֲרָהּ, מִקְצֵה שִׁבְעָה-חֳדָשִׁים…. וְטִהֲרוּ הָאָרֶץ.
ופרט אחרון חשוב להזכיר, הוא שמטרת צאתם של גוג ואנשיו למלחמה בישראל, הייתה לִשְׁלֹל שָׁלָל גדול, וְלָבֹז בַּז – ועכשיו כל מה שתכננו לעשות לנו, ייעשה להם. ואחרי שאלוהים יסגור את החשבון עם הרשעים, בני ישראל יאספו את השלל העצום של הלוחמים שהיה עשוי עץ, שישמש להם כחומר בערה למשך שבע שנים תמימות, שזה המון זמן:
וְלֹא-יִשְׂאוּ עֵצִים מִן-הַשָּׂדֶה, וְלֹא יַחְטְבוּ מִן-הַיְּעָרִים–כִּי בַנֶּשֶׁק, יְבַעֲרוּ-אֵשׁ; וְשָׁלְלוּ אֶת-שֹׁלְלֵיהֶם, וּבָזְזוּ אֶת-בֹּזְזֵיהֶם–נְאֻם, אֲדֹנָי יְהוִה
ועד כאן סיפור עלייתו ונפילתו של גוג מארץ המגוג.
ראשית ואחרית הימים
הסיפור עם כל ההערות שהוספנו לו נשמע מבלבל. אז כדי ליישר קו אחזור עליו במילים אחדות.
גורלו של גוג לא נקבע ביום שבו נגלה אלוהים ליחזקאל כי אם "מימים רבים" שעוד מעט נראה שהם מתייחסים לששת ימי בריאת העולם. אך היום שבו תתממש התוכנית לגוג, לא יהיה כאחד הימים הרגילים. זה יהיה יום הדין הגדול, שבו יקום אלוהים מעל כיסאו וישפוט השמש, הירח והכוכבים, ואת כל החיות. וכל אויבי ישראל יספגו סוף סוף את נחת זרועו המענישה, בדיוק כפי שספגו גוג ואנשיו – ואת זה צריך להסביר.
הנחת המוצא של התנך בכלל והספרות הנבואית בפרט, היא שכבר במהלך הבריאה קבע אלוהים את כל מה שיהיה מעתה ועד עולם.
מדובר בתפיסת עולם דטרמיניסטית שאומרת שכל מה שקרה, קורה ויקרה בְּכָל נקודת זמן נגזר מראש ואין לשנותו. כולל החביתה שאכלנו לארוחת בוקר והתפוח שאכלנו בצהרים.
הנחת מוצא נוספת, שאף היא חוצה את התנך לאורכו וּלְרוחבו אומרת שאלוהים בחר בבני ישראל להיות לו לעם. ואכן, למן ימי האדם הראשון הוא דיבר עם דמויות נבחרות מישראל. ההתגלות לאותם נבחרים נעשתה באמצעות התחברות אל הספירה העליונה, היא התרחשה בחזון, במראות שראה ושמע בחלומו – ואת זה כבר ציינו קודם.
לנביאים גילה אלוהים את מה שקרה בשנים רחוקות שהיו בטרם הם ואבותיהם נולדו, וכן קמצוץ זעיר מצפונות העתיד לבוא על עם ישראל, שהרי כבר אמרנו שהוא זה שקבע מה יקרה בכל נקודת זמן בעבר ובעתיד.
כאשר הסתיימה ההתגלות, הוריד אלוהים את השאלטר והקשר בינו לבין הנביא נותק והנביא חזר למצבו הטבעי – אבל לא בדיוק. שכן דבר אלוהים נועד להיוודע לִכְלַל ישראל והנביא שימש רק כצינור שתיווך בין הספירה העליונה לבין התחתונה – ובהגדרה גסה ולגמרי לא ממצה זו תמצית הנבואה.
במרבית המקרים נשלח הנביא לומר את דבר אלוהים לבני ישראל. יחד עם זאת, במקרים בודדים, כמו בסיפורנו, המסר האלוהי נועד דווקא לעם זר או לאדם זר (וזה סיפורו של יונה ושל בלעם והחמורה. ועכשיו אקבל אלף תגובות שהיה עלי לומר אתון. ).
בדיוק ברגע זה עלינו לשים לב שבסיפורנו יש שינוי גדול בהשוואה לדפוס הנבואה המקובל : ברגיל, הדברים שהשמיע הנביא נאמרו אל קהל אמיתי – זולת המקרה שלנו. כאן הניתוק לא התרחש. יחזקאל לא התעורר ולא חזר למציאות, ולכן גם השליחות לגוג והדברים שכביכול אמר לו היו בחזון, או בעיני רוחו.
תפיסת זמן ליניארית
בתחילת דברינו אמרנו שישנם שלושה מפתחות להבנת התפיסה האפוקליפטית בתנך. האחד הוא "אחרית הימים" או "אחרית השנים", שזה אותו הדבר. השני "מימים רבים", והשלישי הוא "היום ההוא".
נסביר.
שלושת המפתחות משקפים תפיסת זמן ליניארית, קווית, שאומרת שלכל דבר שיש לו ראשית, יש גם אחרית. ואם הייתה בריאה, ברור שהאחרית ממתינה בסוף הדרך. ומכיוון שאלוהים נצחי ועומד מעל הזמן, שהרי שלו אין ראשית ולא אחרית, ולכן הוא נאלץ להקשיב לצרות של כולנו.
הדימוי הטוב ביותר לתפיסת זמן קווית הוא של פסי מסילת רכבת. פסים שאותם מתח אלוהים במהלך ששת ימי הבריאה, וְשלרוחבם הוא הניח אדנים.
בדימוי שלנו, הזמן הוא רכבת. רכבת שיצאה לדרכה ביום הבריאה וְכָל אֶדֶן שהיא חוצה, הוא פרק בתולדות ישראל או אירוע בחיי האדם, כולל החביתה מארוחת בוקר, שהרי כבר אמרנו שמדובר בתפיסת עולם דטרמיניסטית שאומרת שהכל קבוע מראש.
כאשר תגיע רכבת הזמן אל האדן האחרון, כי אז כל האירועים שקבע אלוהים, כבר יהיו נחלת העבר וההיסטוריה האנושית שבה אנחנו חיים תגיע אל קיצה – אל קץ הימים או אל אחרית הימים – וזה בדיוק גם מה שאמר יחזקאל לגוג:
מִיָּמִים רַבִּים תִּפָּקֵד, בְּאַחֲרִית הַשָּׁנִים תָּבוֹא אֶל-אֶרֶץ מְשׁוֹבֶבֶת מֵחֶרֶב
דהיינו, ביום בואו של גוג לישראל, יהיה גם יום הדין הגדול שגם המועד המדויק לו נקבע במהלך הבריאה (שלא קשור בשום צורה ליום הכיפורים.)
בספרות הנבואית יום הדין הוא יום של שואה קולוסאלית, דומה למלחמה האפוקליפטית במשמעות המקובלת בימינו.
ביום הזה יחשיך אלוהים את אור השמש, ואת אור הירח והכוכבים. הוא ישפוט את עופות השמים, את הדגים שבים ואת החיות ההולכות על פני האדמה. הוא יכחיד את כל אויבי ישראל (בדיוק כפי שעשה לגוג הרשע) – וְכַמּוּבָן שיציל רק את בני ישראל. נקרא בשנית כיצד תיאר יחזקאל את היום הזה ואח"כ, לשם המחשה נוסיף מספר דוגמאות ואז נתקדם:
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, בְּיוֹם בּוֹא גוֹג עַל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל, נְאֻם, אֲדֹנָי יְהוִה: תַּעֲלֶה חֲמָתִי, בְּאַפִּי. וּבְקִנְאָתִי, בְאֵשׁ-עֶבְרָתִי דִּבַּרְתִּי (עברה =כעס, קצף, חרון) אִם-לֹא בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל, עַל, אַדְמַת יִשְׂרָאֵל (רעידת אדמה) וְרָעֲשׁוּ מִפָּנַי דְּגֵי הַיָּם וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְחַיַּת הַשָּׂדֶה, וְכָל -הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאֲדָמָה, וְכָל הָאָדָם, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה וְנֶהֶרְסוּ הֶהָרִים, וְנָפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת, וְכָל -חוֹמָה, לָאָרֶץ תִּפּוֹל.
וְכָךְ תיאר הנביא עמוס את היום הזה:
הֲלֹא-חֹשֶׁךְ יוֹם יְהוָה, וְלֹא-אוֹר; וְאָפֵל, וְלֹא-נֹגַהּ לוֹ. (ה, יח)
ועוד אחת משל צפניה:
יוֹם עֶבְרָה (=זעם, חרון) הַיּוֹם הַהוּא: יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה, יוֹם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה (=שממה, הרס), יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל. יוֹם שׁוֹפָר, וּתְרוּעָה, עַל הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת, וְעַל הַפִּנּוֹת הַגְּבֹהוֹת. … בְּיוֹם עֶבְרַת יְהוָה, וּבְאֵשׁ קִנְאָתוֹ, תֵּאָכֵל כָּל-הָאָרֶץ.
על הדוגמאות האלה אפשר להוסיף עשרות דוגמאות נוספות, שכולן מוכיחות שמדובר בשבלונה ספרותית שעליה חזרו הנביאים פעם אחר פעם.
השאלה שמעניינת אותנו ברגע זה היא מדוע יחזקאל והנביאים האחרים, נהרו לעברו של יום הדין הגדול ולשואה הקוסמית, האפוקליפטית, שלה ייחלו.
האמת שאת התשובה, נתנו כבר קודם.
בימינו שואה אפוקליפטית היא נושא מפחיד ומאיים, אהוב על חובבי סרטי האימה שמראים זומבים נואשים ומוטרפים שיוצאים מהחורים שבהם התחבאו ומשוטטים בין ההריסות העשנות .
זה קולנוע, אבל לא תנך.
בספרות הנבואית יום הדין הוא אושר מזוקק משום שבו תתגלה גדולתו של אלוהים, וממילא הוא יסתיים בשבריר השנייה. והכי חשוב הוא יפתח את השער בפני עידן אחרית הימים.
"עידן אחרית הימים", שאותו אני מכנה 'הזמן שאחרי הזמן', יפציע כהרף עין, בשנייה שתגיע לאחר שאלוהים יפרע מכל אויבי ישראל וירסק את העולם הישן והרע שבו אנחנו חיים.
הזמן החדש יהיה מעין חזרה למציאות שהתקיימה בגן עדן (זולת תחיית מתים. אין בתנך תחיית מתים וגם חזון העצמות היבשות איננו מדבר על תחיית מתים).
בפועל אנחנו מדברים על בריאה חדשה, מתוקנת וּנְקִיָּה מכל רשעה ועוון. בריאה שבה חוקי הטבע ישתנו לטובה וּבה ישרור שלום נצחי על פני הארץ. וְהֶחָשׁוּב מִכָּל, מלכותו של אלוהים תוכר בארץ ובעולם – ועל כך נרחיב בפרק הבא.
הדוגמה המפורסמת והידועה מכולם לדברים אלה מצויה בספר ישעיהו שתיאר את השלום הנצחי ואת ימי מלכותו של אלוהים על פני הארץ:
וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (הכוונה כמובן לעידן אחרית הימים), נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל-הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב (יעקב הוא שם אחר לישראל) וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים;
והנה תאור השלום שישרור בין בני האדם:
וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת; לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה. (יש' ב, ב-ד).
ועכשיו תאור האחווה שתשרור בין החיות הטורפות לבין הנטרפות, דומה לזו שהתקיימה בגן עדן:
וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן (העגל ובייבי דוב ירבצו יחדיו); וְאַרְיֵה, כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק, עַל-חֻר פָּתֶן ; וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי, גָּמוּל יָדוֹ הָדָה. (פתן וצפע הם נחשים ארסיים, שעל פתח המאורה שבה הם מסתתרים משחק יונק וגמול. גמול הוא ילד בן שלוש שנים. בקיצר, בעידן אחרית הימים הארס של הנחשים יהפוך צוף מתוק מדבש) לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ, בְּכָל-הַר קָדְשִׁי: כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ, דֵּעָה אֶת-יְהוָה, כַּמַּיִם, לַיָּם מְכַסִּים. (יא, ו-ט).
מוטיב נוסף, שלא ניתן להגזים בחשיבותו, שחוזר בכל הנבואות לעתיד, הוא קיבוץ גלויות, או השבת בני ישראל מהארצות שאליהן הוגלו וגם על כך נדבר בהרחבה בפרק הבא.
וְכָךְ תיאר יחזקאל את הימים שבהם יחזיר אלוהים את גולי ישראל לירושלים:
כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם; וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב, וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם…. וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ-לִי לְעָם, וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים
….. וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ, אֲבוֹתֵיכֶם; וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם, עַד-עוֹלָם, וְדָוִד עַבְדִּי, נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם.
והנה רעיון של השלום הנצחי שבו כולנו נשב לבטח תחת המטרייה המגוננת של אלוהים:
וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם; וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם, וְנָתַתִּי אֶת-מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם. וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים; וְהֵמָּה, יִהְיוּ-לִי לְעָם. וְיָדְעוּ, הַגּוֹיִם, כִּי אֲנִי יְהוָה, מְקַדֵּשׁ אֶת-יִשְׂרָאֵל–בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם, לְעוֹלָם. (יח' לז, כא-כח).
נתחיל לסגור את מה שאמרנו בפרק זה.
סיפור מפלתו של גוג לקח אותנו לשני מקומות שונים שלמעשה כרוכים זה בזה.
הראשון הוא תפיסת זמן ליניארית, קווית שאומרת שלכל דבר שיש לו תחילה, יש גם סוף.
ותפיסת הזמן הקווית היא שמסבירה את הדימוי לרכבת שבו השתמשנו. רכבת שיצאה לדרכה בראשית הימים, ובסופו של מסע ארוך שנים היא תגיע לתחנה האחרונה שבו יערך משפט יום הדין הגדול, שמיד לאחריו תצא לדרך רכבת חדשה, יפה ומצוחצחת נקייה מהקלקולים של העולם הרע הזה.
והעובדה שהספרות הנבואית עמוסה בתיאורים של העולם החדש, מעידה שכל הווייתם כבר הייתה שם.
כמובן שהתפיסה הדטרמיניסטית, שלפיה אלוהים קבע מראש את כל מה שעתיד להתרחש, היא חלק אורגני מתפיסת הזמן הליניארית. ועובדה זו היא שמסבירה כיצד ידע יחזקאל מה צפוי לו בקץ הימים.
יש להודות שנבואות אחרית הימים שמפליגות לעברו של עולם חדש ופנטסטי, יכולות להתפרש בקלות כאילו הנביאים הסניפו משהו חזק או השתמשו בסמים פסיכודליים שגרמו להם להזיות – אז זהו שלא.
הנחת המוצא שלנו, של כל התוכניות שאנחנו משדרים בפודקאסט שלנו, היא שהנביאים וכותבי התנך האחרים לא פעלו בחלל ריק. וגם אם הנבואות שלהם נראות לעיתים תלושות מהמציאות, ההיפך הוא הנכון. הן מחוברות ומתכתבות איתה והקשרים ביניהן הדוקים.
לדברינו קיימת סיבה טובה מאד שמסבירה מה הניע את הנביאים ואת יחזקאל בכללם לחלום על עתיד מזהיר שממתין מעבר לאוקיינוס הזמן.
קיימת סיבה שבגללה הם נכספו לרגע שבו יעלה אלוהים עם הבולדוזר שלו על העולם שברא בשישה ימים, שלאחריו הוא יקים עולם חדש שבו חוקי הטבע יהיו שונים בתכלית מאלה המוכרים לנו, שבו הוא יקבץ את הגולים מארצות גלותם ועל כפיים יישאר אותם הביתה לירושלים. וכן, קיימת סיבה טובה שמסבירה מדוע מבין כל הנבואות שבתנך דווקא מלחמת גוג מארץ המגוג מסמלת את המלחמה האפוקליפטית והאחרונה.
