בפרק הקודם התמקדנו בוויכוח שהתגלע בין איוב לבין שלושת חבריו, שכביכול באו לנחמו לאחר שהשטן רצח את עשרת ילדיו ושלח שודדים שגזלו את כל רכושו. ולקינוח היכה השטן את איוב בשחין, שהייתה מחלה איומה שהצמיחה שלפוחיות דלקתיות על עורו והשחיתה את מראהו.
דיברנו על כך שאיוב וחבריו לא ידעו שהשטן פעל ברשות אלוהים, ושהמכות שהיכה את איוב היו חלק מהעסקה שנרקחה ביניהם בשמים. הם לא ידעו שאלוהים עצמו אמר על איוב : שאֵ֨ין כָּמֹ֜הוּ בָּאָ֗רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר | יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים | וְסָ֣ר מֵרָ֑ע . יחד עם זאת הם ידעו שהמכות שספג בצרור אחד לא היו יד המקרה כי אם ידו המענישה של אלוהים.
מכיוון שלגיבורי הספר היה ברור שאלוהים הוא שהיכה את איוב (ואכן השטן לא מוזכר יותר בספרנו), הוויכוח שהתגלע ביניהם עסק בשאלת הגמול שהיא אחד מעמודי התווך של התנך. תפיסה זו אומרת שאלוהים שופט את בני ישראל 7X24 בצדק מוחלט. לצדיקים הוא גומל כמידת צדיקותם ואת הרשעים מעניש כמידת רשעותם.
מנקודת ראותם של שלושת החברים, העובדה שאלוהים, בכבודו ובעצמו, היכה את איוב במכות הקשות ביותר המפורטות בתנך, הייתה הוכחה חד-משמעית שחברם הוא ארכי-פושע. מנוול אמיתי שבא על עונשו – לפי המשוואה הידועה שמידת העונש שקולה לחומרת הפשע.
מנקודת ראותו של איוב העובדה שהשמים התפוצצו על ראשו ברגע נורא אחד, הייתה הוכחה חד-משמעית לכך שאלוהים עיוות את משפטו; שהוא אל רודף ואכזר. ואם בכך לא די, הרי שבנוסף לעוול האישי שנגרם לו, איוב מאשים את אלוהים בכאוס חברתי ובכל אי צדק שנעשה על פני האדמה.
בפרק הקודם התמקדנו בשני עניינים שממשיכים איתנו אל הפרק הזה.
הראשון אומר שאנחנו שותפים לדעת החוקרים ואנשי הדת שאיוב וחבריו הם דמויות דמיוניות. אנחנו שותפים לדעה שמעולם לא התקיימה בשמים עסקה בין אלוהים ובין השטן. מעולם לא חי איש בשם איוב, ואין צורך למהר לחפש באטלס ארץ ששמה עוץ.
יחד עם זאת, אנחנו חוזרים ומדגישים שלדעתנו הדברים הקשים שהטיח איוב באלוהים, שאין להם אח ורע בתנך או בכל חיבור אחר, לא נכתבו בחלל ריק וללא סיבה אמיתית שמסבירה אותם.
לדעתנו מאחורי הסיפור הדמיוני שלא התרחשה במציאות, מסתתרת אמת היסטורית שכן התרחשה במציאות ושאליה התכוון המחבר. ואם המחבר דיבר על דבר אחד אך התכוון לדבר אחר, סימן שיש להתייחס לספרו כאל מטאפורה ספרותית.
לדברינו שלושת חבריו של איוב שמאשימים אותו בפשעים שמעולם לא ביצע, מייצגים את תפיסת הגמול שיצאה לדרך במעמד הר סיני, הוא היום שבו נתן אלוהים תורה ומצוות.
הם מייצגים את תפיסת הגמול שחוצה בעיקר את ספר שמות, במדבר, שופטים מלכים ורבים מספרי הנביאים. חיבורים אלה מסבירים את קורות ישראל לפי משוואה תיאולוגית שאומרת שכל אסון שפקד את העם שלנו, היה עונש מידי שמים על פשעים שבצענו. וככל שעוצמת ההרס והאסון שפקד את העם שלנו היה יותר חמור ויותר נורא, כך להט ההאשמות שהטיחו בנו כותבי התנך (ובעיקר הנביאים), מגיע לשיאים שהשפה העברית לא מסוגלת להעפיל מעבר להם. שהרי אלוהים שופט את בני ישראל בצדק מוחלט. ב-zoom in ובהקטנה לסיפור של אדם פרטי, המטאפורה שלנו אומרת ששלושת חבריו של איוב מייצגים את כותבי התנך שהאמינו באמיתותה של תפיסת הגמול. תפיסה שהורסת ומכלה את עצמה מבפנים ושמחבר ספר איוב עמד על הכשל הלוגי שבה – ועל כך נדבר בהמשך.
לדברינו, המחבר קבע לאיוב שני תפקידים שונים.
איוב שכל כולו פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טרייה, מגלם מצד אחד את בני ישראל שלכאורה פשעו כלפי אלוהים, ושכעונש הוא שלח עליהם את אויביהם להכותם. ואכן החיבורים שהזכרנו לפני שנייה, מטילים על בני ישראל את מלוא האחריות לכך שבתיהם וערי מגוריהם נהרסו, ולכך שהם נעקרו מעל אדמתם ואבדו לנו בגלויות.
בפרק הקודם שאלנו לזהותם המדויקת של אותו ציבור פורע, הולל ומופקר שהכעיס את אלוהים, שאותם לדברינו מגלם איוב החבול במטאפורה הספרותית.
התשובה גלויה לעין וכתובה שחור על גבי לבן. הציבור שהכעיס את אלוהים ושהיה אשם בשואה שפקדה אותו, או אותנו, היו למען האמת כפריים מסכנים שחיו בדוחק על אדמתם. אלה היו יושבי ערים קטנות שהיו פזורות ברחבי הארץ. אך מכיוון שאבדו בגלויות, אין להם קול בתנך. אין לו סניגור שיפריך את האשמות שהוטחו כלפיהם. וכעובדה כותבי הספרים שהזכרנו קודם הלבישו על האומללים האלה, שהיו מרבית העם שלנו, כל פשע וכל מעשה תועבה שמצדיק את העונש שקיבלו מידי שמים – ושלושת חבריו של איוב עושים לאיוב בדיוק את אותו הדבר בדיוק.
בתפקידו השני משמיע איוב את קולו של מחבר הספר עצמו. ואם לבני ישראל לא היה קול ולא סניגור שייצא להגנתם, הרי שלאיוב שלנו יש קול. קול גדול מאד.
איוב שמשמיע את קולו של הסופר שמסתתר מאחורי גבו, הוא גיבור מתקומם. הוא גיבור ששובר את המשוואה של תפיסת הגמול. הוא מסרב למלא את תפקיד החוטא ולהודות שנענש בצדק למרות שמעולם לא עשה רע. איוב מתעקש על צדקתו. הוא מתעקש שהוא איש חף מפשע, קורבן תמים שנפל בידי אל אכזר שהעניש אותו על לא עוול בכפו, דבר שאין לו אח ורע בתנך או בכל חיבור אחר. ב-zoom out איוב הוא הקול של בני ישראל שהואשמו בעוולות שמעולם לא ביצעו ולא יכלו לבצע.
וההוכחה לכך היא שאיוב מתקומם נגד תפיסת הגמול היא שהוא לא מתקומם על שעשרת ילדיו הומתו ולא מוחה על שרכושו נגזל, כי אם על אי הצדק שעשה לו אלוהים. העובדה שאיוב מוחה רק על אי הצדק שנעשה לו מלמדת לדעתנו על מטרת הספר: להפריך את תפיסת הגמול ולהראות שמדובר בתפיסה שהורסת את עצמה מבפנים. אנחנו כמובן נראה בהמשך את המכשלה שבה.
אלוהי הטבע
בתוך פרקי הוויכוח המתישים שבהם התמקדנו בפרק הקודם משולבים עשרות פסוקים שעוסקים בנפלאות בריאת העולם, שמתארים את עוצמתו האין סופית של אלוהים, שגרמי השמים ואיתני הטבע סרים למרותו. מכיוון שפסוקים אלה חשובים לדברינו הבאים, נקרא לשם המחשה אחדים מהם. ועוד קודם לכן נציין שאין זה משנה מי מהגיבורים אמר אותם.
עֹשֶׂ֣ה גְ֭דֹלוֹת וְאֵ֣ין חֵ֑קֶר | נִ֝פְלָא֗וֹת עַד־אֵ֥ין מִסְפָּֽר׃ (ה, ט. "הגדולות והנפלאות" הם סוד בריאת העולם, נושא שהעסיק בצורה אינטנסיבית את החכמים הקדומים) …. כִּי־ה֭וּא לִקְצוֹת־הָאָ֣רֶץ יַבִּ֑יט | תַּ֖חַת כָּל־הַשָּׁמַ֣יִם יִרְאֶֽה׃ לַֽעֲשׂ֣וֹת לָר֣וּחַ מִשְׁקָ֑ל …. בַּֽעֲשׂת֣וֹ לַמָּטָ֣ר חֹ֑ק | וְ֝דֶ֗רֶךְ לַֽחֲזִ֥יז קֹלֽוֹת׃ (כח, כד-כו).
בעברית פשוטה: בעוד שאיוב בקושי רואה את מה שנמצא בקצה האף שלו, ממקום שבתו שבשמים אלוהים רואה את היקום פרוס לנגד עיניו. זאת ועוד, אלוהים קבע את משקל הרוח = את עוצמת משב הרוח. הוא כמובן מפלס את דרכו של החזיז, של הברק, שמפלח את השמים. וקול הרעם שבא מלמעלה הוא כמובן קולו של אלוהים.
…. יַרְעֵ֤ם אֵ֣ל בְּ֭קוֹלוֹ נִפְלָא֑וֹת | עֹשֶׂ֥ה גְ֝דֹל֗וֹת וְלֹ֣א נֵדָֽע׃ (לז, ד-ה)
עַמּוּדֵ֣י שָׁמַ֣יִם יְרוֹפָ֑פוּ | וְ֝יִתְמְה֗וּ מִגַּֽעֲרָתֽוֹ׃ (כו, יא)
"ירעם אל בקולו נפלאות" רומז לנאום אלוהים מן הסערה, שאליו נגיע עוד דקה. וכן רומז לספר בראשית שמספר שאלוהים ברא את העולם בדיבור. במסכת אבות נאמר: "בעשרה מאמרות נברא העולם" (ה, א).
עמודי השמים שמתרופפים משאגת אלוהים, משקפים את האמונה שלפיה הארץ שטוחה כמו מגש ושהיא מונחת על עמודים שיורדים עד התהומות (בספר חנוך ישנם תיאורים נרחבים של העמודים שמחזיקים עליהם את הארץ). בעת רעידת אדמה, בעת "רעש אדמה", עמודי השמים מתרופפים מעוצמת שאגתו של אלוהים.
"נפלאות הבריאה" ממלאים תפקיד חשוב במחלוקת שפרצה בין איוב לחבריו, ואת זה צריך להסביר.
המיתולוגיות הקדומות מגלות שהקדמונים הבחינו שהיקום מתנהל בצורה מסודרת. הם הבחינו בכך שהשמש מפציעה תמיד מאותה נקודה במזרח, ותמיד שוקעת באותה נקודה במערב. הם הבחינו שאורו של הירח מתמלא ומתרוקן במחזוריות קבועה.
הסדירות של של הטבע נחשבה בעיני הקדמונים לחסד מיוחד של האלים שבראו את העולם. חסד שאפשר להם להתמצא במרחב שבו חיו; לכוון את צעדיהם לכיוון צפון או דרום, לחשב את מספר הימים בחודש ובשנה ולדעת מתי יגיעו ימי הזריעה ומתי ימי הקציר.
המיתולוגיות הקדומות מעידות שהקדמונים האמינו שהאלים שלהם הם שבראו את העולם והם שמנהלים ומסדירים את הכוחות הפועלים בטבע – והתנך מייחס את כל אלה לאלוהים.
אלא שהתנך קושר את הסדר שבו מנהיג אלוהים את היקום עם תפיסת הגמול. שנות ברכה שבהן הגשמים יורדים במועדם והאדמה נותנת שפע של יבול מתפרשים כשביעות רצונו של אלוהים מהתנהגותם הדתית של בני ישראל. אך היות ששנות ברכה בארצנו הן מועטות, ורבות מהן הן שנות הבצורת והרעב, המלחמה והסבל – כותבי התנך פירשו אותם כביטוי לזעמו של אלוהים ששוב העניש אותנו על שפשענו כלפיו (פרק כח שבספר דברים מספק דוגמה מצוינת לדברינו).
איוב, או מחבר הספר, היה שותף מלא לאמונה שכוחו האין סופי של אלוהים מתגלה לעיני האדם בבריאת העולם ובשליטתו על הסדר הקוסמי. אך מכיוון ששנות הברכה ושנות הקללה בתנך הן חלק בלתי נפרד מתפיסת הגמול, ברור ששלושת חבריו מייצגים בדבריהם אמונה זו, וברור שאיוב כופר בה. ולכן אל לנו להתפלא שלדבריו הסדר שבו מנהל אלוהים את היקום הופך אנדרלמוסיה מוחלטת כשמדובר בחיי האדם. וזה המקום להזכיר את דבריו של איוב על האופן שבו מנהיג אלוהים את ישראל (התנך מדבר רק על ישראל):
אֶ֤רֶץ נִתְּנָ֬ה בְֽיַד־רָשָׁ֗ע | פְּנֵֽי־שֹׁפְטֶ֥יהָ יְכַסֶּ֑ה | אִם־לֹ֖א , אֵפ֣וֹא מִי־הֽוּא׃ והנה ההמשך: …מוֹלִ֣יךְ יֽוֹעֲצִ֣ים שׁוֹלָ֑ל (=יועצים הם ראשי המדינה שאותם מוליך אלוהים שולל) וְֽשֹׁפְטִ֥ים יְהוֹלֵֽל (השופטים גם עיוורים וגם הוללים)… מֵסִ֗יר לֵ֭ב רָאשֵׁ֣י עַם־הָאָ֑רֶץ (עם הארץ הייתה העילית החברתית בתקופת התנך) | וַ֝יַּתְעֵ֗ם בְּתֹ֣הוּ לֹא־דָֽרֶךְ׃ יְמַֽשְׁשׁוּ־חֹ֥שֶׁךְ וְלֹא־א֑וֹר וַ֝יַּתְעֵ֗ם כַּשִּׁכּֽוֹר׃ הֵ֣ן יַֽ֭הֲרוֹס וְלֹ֣א יִבָּנֶ֑ה | יִסְגֹּ֥ר עַל־אִ֗֝ישׁ וְלֹ֣א יִפָּתֵֽחַ׃ (פרק יב).
נסכם את סוגיית הסדר הקוסמי במילים קצרות. אין ספק שמחבר הספר האמין שהכוחות הפועלים בטבע סרים למרותו של אלוהים ולכן הם פועלים כסדרם. אך מכיוון שעולם כסדרו נוהג גם בשנות אסון ומלחמה, הרי שאין שום קשר בין הסדר הקוסמי שבו מנהל אלוהים את היקום, לבין הבלגן בחיי האדם.
איוב שנואש למצוא הבנה או חמלה אצל חבריו, פנה פעם אחר פעם ליושב במרומים וביקש משפט צדק! הוא ביקש שאלוהים יאמר לו, בקולו שלו, מה היו פשעיו ומדוע נענש.
דרישתו "התמימה" של איוב שאלוהים יופיע למשפט, היא ההפך מתמימות. היא מלכודות ערמומיות וזדונית שבה עשה המחבר סיבוב על כולנו.
אלוהים לא יכול לבוא למשפט, משום שהוא תמיד יגיד את האמת. אלוהים לא יכול לבוא למשפט שבו יודה בקולו שהוא עצמו נתן רשות לשטן לרצוח ילדים חפים מפשע, לגזול רכוש ולפגוע בבריאותו של איש צדיק.
אלוהים לא יכול להופיע למשפט שבו יודה שנתן לשטן רשות לענות את המאמין הגדול ביותר שהיה לו, רק כדי לבחון עד כמה יעמוד לו כוח סבלו לפני שייכנע לייסוריו ויבקש למצוא מפלט במוות. אך כדי שמבוקשו יינתן, קודם יהיה עליו "לברך" את אלוהים. והברכה בספרנו, משמעה קללה. אלוהים לא יכול לבוא למשפט שבו יודה שצדק איוב שהאשים אותו בעיוות הדין. ורק נזכיר שאיוב חזר ואמר, בכל פעם במילים אחרות, את הדברים הבאים:
תָּֽם־אָ֗֝נִי וַֽיַּעְקְשֵֽׁנִי (=צדיק אני והוא הרשיע אותי.ט, כא) דְּֽעוּ־אֵ֭פוֹ כִּֽי־אֱל֣וֹהַּ עִוְּתָ֑נִי (=עיוות את משפטי)… אֲ֝שַׁוַּ֗ע | וְאֵ֣ין מִשְׁפָּֽט׃ (אתפלל למשפט צדק, אבל אין משפט ואין צדק. יט, ו-ז). ועוד אחד לקינוח: עַֽל־דַּ֭עְתְּךָ כִּי־לֹ֣א אֶרְשָׁ֑ע – וְאֵ֖ין מִיָּֽדְךָ֣ מַצִּֽיל׃ (פרק י).
אז אחרי שאמרנו את כל מה שאלוהים לא יכול לעשות, עלינו להזכיר שספר איוב הוא מטאפורה ספרותית שבה הגיבורים הדמיוניים משמיעים את הדברים ששם בפיהם מחבר ערמומי ותחמני.
ומכיוון שאלוהים שעולה עכשיו על הבמה הוא אחד השחקנים בהצגה, ברור שהוא מגויס לשם מטרה אחת: לתמוך במחבר שמפריך את תפיסת הגמול ואת כל מה שכתבו דורות כותבי התנך שתמכו בה.
נאום אלוהים מן הסערה
אחרי שאיוב ושלושת חבריו רוקנו את כל התחמושת שנמצאה להם במחסניות, וממילא נמאסו האחד על השני, השתררה שתיקה רועמת. כל צד התבצר בצדקתו וראה בשני חוטא גמור. וכך ישבו ארבעתם מחרישים ואין מבניהם פוצה פה – ואז, לפתע פתאום, קול שופר גדול פילח את הדממה ואלוהים הופיע מן הסערה והתנפל על איוב במטח של שאלות רטוריות שטלטלו אותו והדגישו את אפסות ואת טיפשותו על שבכלל העז לפתוח את פיו ולהתלונן.
אם נצמצם את שיטפון השאלות לשאלה אחת שמסכמת את כולן, כי אז היא תהייה משהו בנוסח: היכן היה איוב כאשר הוא, אלוהים, ברא את העולם? או משהו גאוני בנוסח של: טמבל שכמותך, היכן היית כשהסבתא שלך נולדה?
איך אפשר לענות על שאלה שכזו???
ושוב, בקיצור גדול ותוך כדי דילוגים ניתן דוגמאות אחדות שממחישות את הנאום הגדול והבומבסטי, שבו אלוהים "עף על עצמו" ומתהדר בגדולתו ולועג לאפסותו של איוב, שסותם את פיו מרוב בהלה. לציין שהנאום מתחיל בפרק לח ומסתיים בפרק לא:
וַיַּֽעַן־יְהוָ֣ה אֶת־אִ֭יּוֹב מִ֥ן הַסְּעָרָ֗ה וַיֹּאמַֽר׃ מִ֤י זֶ֨ה מַחְשִׁ֖יךְ עֵצָ֥ה בְמִלִּ֗ין בְּֽלִי־דָֽעַת׃ (מחשיך מילים =מטומטם שמדבר שטויות מבלי לדעת על מה מדבר. ועכשיו פונה אלוהים ישירות לאיוב ואומר) :
אֱזָר־נָ֣א כְגֶ֣בֶר חֲלָצֶ֑יךָ | וְ֝אֶשְׁאָֽלְךָ֗ וְהֽוֹדִיעֵֽנִי׃ אֵיפֹ֣ה הָ֭יִיתָ בְּיָסְדִי־אָ֑רֶץ | הַ֝גֵּ֗ד אִם־יָדַ֥עְתָּ בִינָֽה׃ =אם אתה כל כך חכם בעיני עצמך, אמור לי היכן היית כאשר בראתי את העולם (או כאשר סבתא שלך נולדה)? ומכאן עובר אלוהים לתיאור נפלאות הבריאה המפליגות בשבח עוצמתו:
מִי־שָׂ֣ם מְ֭מַדֶּיהָ כִּ֣י תֵדָ֑ע …. עַל־מָ֭ה אֲדָנֶ֣יהָ הָטְבָּ֑עוּ | א֥וֹ מִֽי־יָ֝רָ֗ה אֶ֣בֶן פִּנָּתָֽהּ׃
בדברים אלה חוזר המחבר על האמונה שהארץ שטוחה ומסתיימת בקצה האופק, ושיש לה אדנים (עמודים) שיורדים לתהום, שעליהם מונחת האדמה. אז היכן היה החצוף שכל הזמן בא בתלונות כאשר אלוהים יצק את האדנים שמחזיקים את האדמה?
ואלוהים ממשיך ואומר:
הֲ֭בָאתָ עַד־נִבְכֵי־יָ֑ם וּבְחֵ֥קֶר תְּ֝ה֗וֹם הִתְהַלָּֽכְתָּ׃ (=נבכי ים הם המערבולות שבעמקי הים. למילה תהום מספר פירושים. תהום הוא בור או חלל עמוק שאין לו סוף. במיתולוגיות, וכך גם בתנך, 'התהום' או התוהו מזוהה עם הים הקדמוני שכיסה את היקום בטרם הבריאה, ונראה שלכך הכוונה בספרנו).
הֲ֭בָאתָ עַד־נִבְכֵי־יָ֑ם וּבְחֵ֥קֶר תְּ֝ה֗וֹם הִתְהַלָּֽכְתָּ׃ הֲנִגְל֣וּ לְ֭ךָ שַֽׁעֲרֵי־מָ֑וֶת | וְשַֽׁעֲרֵ֖י צַלְמָ֣וֶת תִּרְאֶֽה (צלמוות הוא עולם המתים שבשאול)׃ [ה]הִ֭תְבֹּנַנְתָּ עַד־רַֽחֲבֵי־אָ֑רֶץ | הַ֝גֵּ֗ד אִם־יָדַ֥עְתָּ כֻלָּֽהּ׃ אֵי־זֶ֣ה הַ֭דֶּרֶךְ יִשְׁכָּן־א֑וֹר | וְ֝חֹ֗שֶׁךְ, אֵי־זֶ֥ה מְקֹמֽוֹ׃
והנה תיאור קצרצר המלמד שאיתני הטבע סרים למרותו של אלוהים:
הֲ֭יָדַעְתָּ חֻקּ֣וֹת שָׁמָ֑יִם (=סדר התנהלותם של גרמי השמים) | אִם־תָּשִׂ֖ים מִשְׁטָר֣וֹ בָאָֽרֶץ | הֲתָרִ֣ים (=תרעים) לָעָ֣ב קוֹלֶ֑ךָ וְֽשִׁפְעַת־מַ֥יִם תְּכַסֶּֽךָּ׃ הַֽתְשַׁלַּ֣ח בְּרָקִ֣ים וְיֵלֵ֑כוּ | וְיֹֽאמְר֖וּ לְךָ֣ הִנֵּֽנוּ׃
לאחר שאלוהים סיים לתאר באוזני איוב כיצד איתני הטבע סרים למרותו הוא ירד ארצה ותיאר את דאגתו לחיות הגדולות והקטנות שחיות במים, ביבשה ובאוויר:
הֲיָדַ֗עְתָּ עֵ֭ת לֶ֣דֶת יַֽעֲלֵי־סָ֑לַע … הֲתִתֵּ֣ן לַסּ֣וּס גְּבוּרָ֑ה | הֲתַלְבִּ֖ישׁ צַוָּאר֣וֹ רַעְמָֽה….. והנה תיאור שליטתו על עופות השמים:
הֲֽ֭מִבִּינָ֣תְךָ יַֽאֲבֶר־נֵ֑ץ (אברה=כנף. יאבר נץ=כנף של נץ) יִפְרֹ֖שׂ כְּנָפָ֣ו לְתֵימָֽן (=הנץ ממריא לכיוון דרום)׃ אִם־עַל־פִּ֭יךָ יַגְבִּ֣יהַּ נָ֑שֶׁר – וְ֝כִ֗י יָרִ֥ים קִנּֽוֹ׃ (=הנשרים בונים את הקן שלהם במקום גבוה).
בנאומו הזכיר אלוהים את דאגתו לטורפים ולנטרפים. את האריות ואת האיילות. את הערוד (משפחת החמורים) ,הראם, החסידה, העורב ועוד.
ולבסוף הוא פנה אל איוב והטיח בו:
וַיַּֽעַן־יְהוָ֣ה אֶת־אִ֭יּוֹב מנסערה (מִ֥ן הסְעָרָ֗ה) וַיֹּאמַֽר׃ אֱזָר־נָ֣א כְגֶ֣בֶר חֲלָצֶ֑יךָ אֶ֝שְׁאָֽלְךָ֗ וְהֽוֹדִיעֵֽנִי׃ הַ֭אַף תָּפֵ֣ר מִשְׁפָּטִ֑י | תַּ֝רְשִׁיעֵ֗נִי לְמַ֣עַן תִּצְדָּֽק׃ (פרק מ). כלומר, כל דברי האשם שהטחת בי נועדו להוציא אותך צדיק???
השאלה הַ֭אַף תָּפֵ֣ר מִשְׁפָּטִ֑י | תַּ֝רְשִׁיעֵ֗נִי לְמַ֣עַן תִּצְדָּֽק היא שאלה מיתממת. הרי למן המילה הראשונה שהשמיע איוב הוא באמת הרשיע את אלוהים והצדיק את עצמו. ומכאן ברור שהתשובה לשאלתו האחרונה של אלוהים היא חיובית.
אפשר להביא דוגמאות נוספות שבהן הלם אלוהים באיוב המבוהל. וכמובן שאפשר להביא דוגמאות למכביר שמבליטות אדנותו של הראשון ואת אפסותו וטיפשותו של השני.
אבל שאף אחד לא יעבוד עלינו!
שהרי אנחנו יודעים שהמחבר הביא את אלוהים כשחקן חיזוק להצגה שכתב. ולכן כדאי לבדוק מה בדיוק מתחבא מאחורי הנאום הבומבסטי שהשמיע.
בפרק הקודם, וגם עכשיו, עמדנו על כך שאיוב לאורך כל הדרך חוזר ומבקש שאלוהים יעשה עימו משפט צדק ויאמר לו במה חטא ומדוע נענש – והנאום מן הסערה הוא נאום, ולא משפט ולא צדק!
אלוהים לא מגלה לאיוב את דבר ההתערבות עם השטן ולא מודה שהמכות שספג לא היו עונש על פשע כלשהו, כי אם חלק מהעסקה שרקח עם השטן. ואם אמרנו קודם שאלוהים לא יכול לבוא למשפט ולהודות בכל אלה – אז הוא באמת לא הודה!
הנקודה השנייה היא החשובה והערמומית מכולן. בנאום מונה אלוהים עשרות פריטים שעליהם הוא מפקח ואותם מנהל. הוא הכוח שמפעיל את השמש, הירח, הכוכבים, הרוחות, הברד והרעמים. הוא הכוח השומר, המגן הגדול, על החיות שבים, ביבשה ובאוויר – אבל רק יצור אחד "זעיר, ממש פצפון" נעדר מהרשימה הארוכה. והיצור הלא חשוב הזה הוא האדם.
האדם איננו נזכר בנאום מן הסערה ולא יכול להיות מוזכר בו!!
השמטת האדם מההשגחה האלוהית מתכתבת עם תפיסת הגמול שמבוססת על חופש הבחירה של האדם. שהרי למן היום שבו נתן אלוהים לבני עמו את חוקיו ואת מצוותיו, בני ישראל חופשיים לבחור אם לקיימם, או לא. אלוהים לא שולט על בחירותיהם, אך גומל או מעניש אותם לפי מעשיהם.
במילים אחרות: מכיוון שאלוהים לא נתן חוקים ומצוות לאיתני הטבע ולחיות הבר ולעופות השמים, אין להם חופש בחירה. השמש והירח לא יכולים להחליט לפתוח בשביתה ולא להאיר את השמים. והחיות לא יכולות לשנות את אורחות חייהם, מה שאומר שמלכתחילה הנאום הגדול מאשר את מה שאמר איוב: אלוהים מנהיג את היקום, אך מתעלם מעולמם של בני האדם. ובכל מקרה הנאום לא מתכתב עם תפיסת הגמול שכן הוא מתייחס אך ורק לעולם שלא קיבל חוקים ומצוות, ושלכן תפיסה זו לא חלה עליו.
בקיצר, העובדה שהאדם נעדר מהנאום הגדול, מאשרת את הטענה של איוב שלפיה אלוהים לא שולט על שום אספקט בחיי האדם. הוא לא גומל לצדיק ולא מעניש את הרשע ולכן חיי האדם הם אנדרלמוסיה אחת גדולה – וזה במקרה הטוב. במקרה הרע אלוהים מעניש את הצדיקים, ואילו לרשעים הוא מעניק משכורות של עובדי הייטק בכירים.
לסיכום, לפי המחבר אלוהים הוא אדון היקום, אך את האדם הוא זרק לעזאזל. מזל שלא חשבנו אחרת…
שבותו של איוב.
כשם שהנאום החל בבת אחת, כך גם נעצר.
לפתע נפסקו הצרחות על איוב המבוהל שכבר הודה בעצמו בטיפשותו (מ, א-ב), ואז בבום מפתיע אחד עושה אלוהים פניית פרסה ומתנפל בזעם על שלושת חבריו שבמטאפורה שלנו מייצגים את כותבי התנך שתמכו בתפיסת הגמול ואמר להם:
וַיְהִ֗י אַחַ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֶת־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־אִיּ֑וֹב (אחרי שסיים להטיף לאיוב): וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־אֱלִיפַ֣ז הַתֵּֽימָנִ֗י | חָרָ֨ה אַפִּ֤י בְךָ֙ וּבִשְׁנֵ֣י רֵעֶ֔יךָ כִּ֠י לֹ֣א דִבַּרְתֶּ֥ם אֵלַ֛י נְכוֹנָ֖ה כְּעַבְדִּ֥י אִיּֽוֹב ('חרון אף' בתנך הוא לא כעס רגעי וחולף, כי אם ביטוי המתאר את זעמו של אלוהים שמוכן לרסק כל דבר שעומד בדרכו. וכאן הזעם מתפרץ על שלושת חבריו של איוב שלא דיברו אמת כאיוב שהכחיש את תפיסת הגמו. ואלוהים המשיך ואמר לשלושה:
וְעַתָּ֡ה קְחֽוּ־לָכֶ֣ם שִׁבְעָֽה־פָרִים֩ וְשִׁבְעָ֨ה אֵילִ֜ים ׀ וּלְכ֣וּ אֶל־עַבְדִּ֣י אִיּ֗וֹב וְהַֽעֲלִיתֶ֤ם עוֹלָה֙ בַּֽעַדְכֶ֔ם וְאִיּ֣וֹב עַבְדִּ֔י יִתְפַּלֵּ֖ל עֲלֵיכֶ֑ם | כִּ֧י אִם־פָּנָ֣יו אֶשָּׂ֗א לְבִלְתִּ֞י עֲשׂ֤וֹת עִמָּכֶם֙ נְבָלָ֔ה (=אני אחטיף לכם כמו שהחטפתי לאיוב) כִּ֠י לֹ֣א דִבַּרְתֶּ֥ם אֵלַ֛י נְכוֹנָ֖ה כְּעַבְדִּ֥י אִיּֽוֹב׃
"ההתהפכות" של אלוהים על שלושת חבריו של איוב, היא חלק מהעלילה ולא צריכה להפתיע אותנו, שהרי אמרנו שהובא כשחקן חיזוק לתמוך בעמדת המחבר.
לסיום מגיעה העקיצה האחרונה שחותמת את הספר, והיא "שבותו" של איוב. השלושה אכן ביקשו מחילה מאיוב ואף הקריבו קורבנות חטאת כדי לכפר על השקרים שטפלו עליו. וראייה לכך שאלוהים עמד לימינו של איוב, היא שהוא הכפיל את רכושו. ואם בעבר הוא היה האדם העשיר ביותר בכל ארצות המזרח, הרי שעתה הוא היה פי 2 עשיר מהם … . ועוד ציטוט קצר ומקוצר:
וַֽיהוָ֗ה שָׁ֚ב אֶת שְׁב֣וּת אִיּ֔וֹב … וַ֧יֹּסֶף יְהוָ֛ה אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֥ר לְאִיּ֖וֹב לְמִשְׁנֶֽה (כפול שניים ממה שהיה לו בתחילה) וַיָּבֹ֣אוּ אֵ֠לָיו כָּל־אֶחָ֨יו וְכָל־אַחְיֹתָ֜יו … וַיָּנֻ֤דוּ לוֹ֙ וַיְנַֽחֲמ֣וּ אֹת֔וֹ עַ֚ל כָּל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁר־הֵבִ֥יא יְהוָ֖ה עָלָ֑יו (מנחמים אותו על הרעה שעשה לו אלוהים, ללמדנו שאלוהים נהג בחוסר צדק…)….. וַֽיהוָ֗ה בֵּרַ֛ךְ אֶת־אַֽחֲרִ֥ית אִיּ֖וֹב מֵרֵֽאשִׁת֑וֹ …..׃ וַֽיְהִי־ל֛וֹ שִׁבְעָ֥נָה בָנִ֖ים וְשָׁל֥וֹשׁ בָּנֽוֹת׃ …. וְלֹ֨א נִמְצָ֜א נָשִׁ֥ים יָפ֛וֹת כִּבְנ֥וֹת אִיּ֖וֹב בְּכָל־הָאָ֑רֶץ ….. וַיְחִ֤י אִיּוֹב֙ אַֽחֲרֵי־זֹ֔את מֵאָ֥ה וְאַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה וַיִּרְאֶ֗ה אֶת־בָּנָיו֙ וְאֶת־בְּנֵ֣י בָנָ֔יו אַרְבָּעָ֖ה דֹּרֽוֹת (=ראה נינים בחייו) וַיָּ֣מָת אִיּ֔וֹב זָקֵ֖ן וּשְׂבַ֥ע יָמִֽים׃
על פניו סיפורנו מסתיים ב-happy end . אלוהים הודה בצדקתו של איוב, שמת זקן ושבע ימים.
happy end ???
לא בספרנו! מחבר הספר לא סיפר סיפור כל כך נועז ובוטה כדי לסיימו ב- happy end שיפייס את רוחם של קוראיו.
התובנות שעולות מהספר
עכשיו היצירה פחות או יותר עומדת לנגד עינינו, ויש באפשרותנו להפיק ממנה מספר תובנות. אך ראשית נזכיר שמההתחלה הודינו שבשלושה פרקים לא ניתן למצות חיבור כל כך ארוך ומורכב. וכן שאמרנו שהמטרה שלנו היא לגעת בנושאים העיקריים שהיא מציגה, ושעל פרטים רבים יהיה עלינו לוותר – ואכן וויתרנו. יחד עם זאת, שום פרט מהנושאים שבהם עסקנו, לא הוצא מהקשרו.
נזכיר בפעם האלף שנקודת המוצא שלנו אומרת שספר איוב הוא מטאפורה ספרותית. הוא סיפור שמספר על מקרה פרטי שהתרחש בחייו של אדם פרטי. אך ככל מטאפורה, גם הוא מדבר על עניין אחד ומתכוון לדבר האחר שעליו הוא מכסה.
התובנה הראשונה שלנו מתייחסת לתפיסת הגמול שמקיימת את המשוואה של "פשעתם ולכן חטפתם כמידת פשעיכם". תפיסה זו מצויה בעיקר בספר שמות, במדבר, שופטים, מלכים ונביאים. היא מכסה תקופה שנמתחת על פני 660 שנה בערך. למן ימי יציאת מצרים בסביבות שנת 1250 לפנה"ס ועד חורבן בית המקדש הראשון בשנת 586 לפנה"ס.
הספרים האלה מציגים שני עניינים חשובים שהולכים במקביל.
מצד אחד הם יוצרים רצף היסטורי מסודר שנמתח על פני כ-660 שנה, שזה המון, המון זמן!
מצד שני העובדה שהתנך נכתב בדיעבד (גם אם הוא משמר מסורות קדומות שעברו בעל-פה מדור לדור) אפשרה לדורות הסופרים שהעלו אותו על הכתב, לעטוף את החיבורים שהזכרנו במעטפת תיאולוגית של "פשעתם ולכן נענשתם". מעטפת שמספקת הסבר שבגללו הרצף הזה הסתיים באסון, חורבן והרס. וכאן המקום להזכיר שהתנך נכתב ברציפות במשך כ-700 שנה, ושעל כן אנחנו מדברים על דורות סופרים רבים, ועל כך דיברנו בהרחבה בפרקים 45 ו-56.
והנה הפתעה, תפיסת הגמול שתופסת מקום חשוב בחיבורים שמתארים את תולדות ישראל עד לחורבן בית המקדש הראשון בשנת 586 לפנה"ס נעצרת. היא לא מצויה בחיבורים שמספרים על הימים שבאו על ישראל בימי בית המקדש השני, למן שנת 500 לפנה"ס ואילך (זולת מגילת איכה). היא לא מצויה בספר חגי, זכריה, מלאכי, משלי, קהלת, רות, אסתר, דניאל ועוד.
היעלמותה הפתאומית של אחת מתפיסות הייסוד ממסת חיבורים כל כך גדולה, היא קו פרשת מים. היא שינוי משמעותי בתיאולוגיה של כותבי התנך. יתכן שהיא מעידה שסופרי התנך שפעלו בדורות המאוחרים התפכחו ממנה – והנחה זו היא המפתח להבנת המטאפורה שעליה אנחנו מדברים.
אם מחבר ספר איוב חי בסביבות שנת 300 לפנה"ס (או אפילו מעט יותר מאוחר כפי שאנחנו סבורים), כי אז הוא חי כ-200 שנים לאחר שכתיבת התנך יצאה לדרך. הוא חי בימים שבהם המשוואה של "פשעתם ולכן חטפתם" שקעה בתרדמת עמוקה ולכן הסופרים בני זמנו לא עסקו בה יותר. אלא שהמחבר שלנו לא התעלם ממנה, כי אם הוציא אותה מתוך המקפיא ותקף אותה בכל כוח עורמתו.
התובנה השנייה שלנו היא הטרגדיה של אלוהים. תובנה שעולה מ"שבותו" של איוב. אמת שלאיוב נולדו בשנית עשרה ילדים ושאלוהים הכפיל את רכושו, אך תשובתו הייתה חומרית בלבד והיא לא השיבה את אמונתו התמימה בצדקתו של אלוהים.
אין ספק שאיוב, או מחבר הספר שדיבר מגרונו, הוסיף להאמין עד יומו האחרון בעוצמתו של אלוהים שמנהיג את היקום. אך הוא לא השיב את אמונתו בצדקתו של אלוהים – וזו טרגדיה גדולה שנמשכת עד היום הזה. הטרגדיה הגדולה של אלוהים בספרנו, היא הידיעה שלמעשה שמעליו מתנוססים כל הדגלים השחורים שבעולם אין סליחה וששבותו של איוב שמייצג את העם שלנו לא השיבה את אמונתו התמימה בו – ותכף נראה שבעיית צדקת משפטו של אלוהים רחבה בהרבה, בהמון, מזו של איוב.
תובנה שלישית שעולה מהספר מחזירה אותנו לתפיסת הגמול המהוללת שיוצרת משוואה בין החטא לבין עונשו, שלדברינו יש בה כשל פנימי ושלכן היא קורסת לתוך עצמה, ומחבר ספר איוב לא היה היחיד שעמד על כך.
בפרק הקודם דיברנו על כך שהנביאים (בעיקר הם אך לא רק הם) הסבירו את החורבן ואת גלי ההגליות של תושבי הארץ בכך שבני ישראל פשעו ולכן אלוהים העניש אותם כמידת חטאם ושלח עליהם את אויביהם להחריבם. אמרנו, שמנקודת מבט תיאולוגית לא הייתה להם ברירה אלא לומר זאת; שאם לא כן היה יוצא שהאל העוצמתי שבו האמינו, הוא למעשה אל חלש שלא מסוגל להושיע את בני עמו – ואיש לא יצפה להודאה שכזו בתנך.
יחד עם זאת, גם הנביאים הבינו היטב שההצלפות שהצליפו בבני עמם יותר הזיקו לאלוהים מאשר הועילו. הנביאים שחיו בימים שקדמו לחורבן בית המקדש הראשון, חיו ככל אדם אחר בישראל את המציאות. הם חוו את המלחמות ואת הרעב. הם חוו על בשרם את הטרגדיה שעבר העם שאותו האשימו בפשעים על שכך אירע לו.
אין ספק שהם הבינו שהמשוואה המקודשת שאומרת "פשעתם ונענשתם כמידת פשעכם", אולי מציגה את אלוהים כאל עוצמתי שבעצמו העניש את בני עמו. אך במקביל היא כפתה עליהם לתלות דברי עוולה בבני עמם והיא מציגה את אלוהים כאל זועם, אכזר, נקמן, חסר מעצור ורחמים. אל דומה מאד לאל שנתן לשטן לרצוח את עשרת ילדיו של איוב, לגזול את כל רכושו ולהכותו במחלת עור שהשחיתה את כל מראהו.
העובדה שהנביאים עשו סיבוב פרסה משלהם מהווה עדות שהנביאים הבינו היטב שדמות האל שעולה מנבואות הזעם שהשמיעו, היא של אל מעורר אימה ופחד ולא של אל צודק. אין ספק שהם הבינו שתפיסת הגמול שאיתה הם עצמם הלכו עד הקצה יוצרת מציאות חסרת תקווה לעתיד טוב יותר. אין בה אופק חדש. מלבד אימה היא לא מציעה כלום.
ואכן, בשנייה שבה הם סיימו להמטיר על בני ישראל מטחי אש וגופרית, הם התהפכו בעצמם. בהרף עין אחת נשכחו נבואות הזעם ובמקומן באות נבואות רכות, מנחמות ומרפאות – ואלו הן נבואות 'הנחמה', או 'אחרית הימים', או ימות המשיח' (שלהן אנחנו צריכים להקדיש פרק בפני עצמו).
בבת אחת פתחו הנביאים אופק ותקווה על יושבי החרבות ששרדו את האסונות שפקדו אותנו, והם הפליגו בחזיונות וורודים ומופלאים לעתיד שיגיע מתישהו – ואת העתיד המופלא הזה הם מכרו לבני עמם הנואשים.
מתישהו בעתיד אלוהים יושיע את בני עמו. מתישהו בעתיד הוא יקבץ את הגולים מכל הארצות שאליהן הופצו. ועל כפיים, כאב רחום, הוא יישא אותם חזרה הביתה. בעתיד אלוהים ירפא את החולים וינחם את האבלים. בעתיד הוא יבנה מחדש את הערים החרבות ויפריח את אזורי המדבר של הארץ. בעתיד ישמיד אלוהים את האויבים שאותם שלח להכות בנו. בעתיד הוא יגן על בני עמו והם יחיו בשלום וישגשגו בארצם.
העתיד הנפלא שמציע תקווה חדשה שעוד רגע תתגשם, הופכת את דמותו של אלוהים מאל זועם ומרסק, לאל רחמן ואוהב, לא קיים בספר איוב. כפי שאמרנו קודם "שבותו" של איוב היא חומרית בלבד. היא לא צובעת לבן שום דגל שחור ולא הופכת את הלא מוסרי – למוסרי.
המשוואה של תפיסת הגמול שלא מציעה שום תקווה, העסיקה גם כמה מהסופרים שפעלו למן תחילת המאה ה-4 לפנה"ס מחוץ לבית המקדש. הכוונה כמובן לסופרים שכתבו את הספרים החיצונים, שאליהם אנחנו חוזרים בכל הזדמנות, ואף הקדשנו להם שישה פרקים מיוחדים.
אחד החיצונים החשובים ביותר ששרדו בידינו הוא ספר חנוך.
למען האמת ספר חנוך הוא אסופה של ארבעה חיבורים שונים, שכולם מספרים על דמות דמיונית בשם חנוך, שערך מסע בין שבעת רקיעי השמים שנסתרים מעינו של האדם, שחזר ארצה כדי לספר לכולנו מה הולך שם למעלה.
שבעת הרקיעים הם כמו עוגת שכבות, שבה כל שכבה מונחת על השכבה שמתחתיה. אלא שכאן, שבע השכבות מוקדשות לעולמם של המלאכים, של הכוכבים שהם בכלל לא כוכבים רגילים, כי אם כוכבים שיש להם תכונות טובות ורעות כשל בני אדם. כצפוי, ברקיע השביעי והגבוה מכולם, בנוי היכל נהדר שהוא משכנו של אלוהים ושל מלאכי הקודש שמשרתים אותו, שגם בו עצר חנוך כדי לשתות קפה עם אלוהים.
אותנו מעניין כרגע הרקיע השלישי שבו שוכן גן עדן, שבספר בראשית הוא בכלל מקום על פני האדמה. בשכנות לא רחוקה מגן עדן נמצא הגיהינום, שלא נזכר בתנך.
ואם הנביאים הציעו אופק וורוד בתיאורים על העתיד המופלא שמוכיח שהכעס האלוהי מתהפך והופך סוכר, הרי שבספר חנוך הגמול לצדיקים יינתן לאחר מותם – וגם את זה צריך להסביר בשתי מילים, משום שהוא המקור הקדום ביותר לאמונה חשובה שהשתרשה ביהדות, בנצרות ובאיסלם.
בתנך אין הישארות לנפש המת, ובמות הגוף מתה הנפש. ולכן המשוואה של "פשעתם ולכן חטפתם" מוכחת במציאות, בהווה, ולא בעתיד.
בספר חנוך (ובמספר חיבורים נוספים) יש לנפש המת הישארות. והנפש באה על שכרה, או על עונשה, לאחר מות הגוף.
אל גן עדן שברקע השלישי מגיעות נשמות הצדיקים, ושם הן חיות בשלווה ובנעימים. ושם הן ממתינות בנחת עד שיגיע "עידן תחיית המתים" שבו הן תשובנה לעולם החיים, ויחיו 1000 שנים מאושרות. (עידן אחרית הימים שבתנך, איננו עידן תחיית המתים. אלה שני דברים שונים לגמרי).
ואכן, חנוך שהגיע במסעו גם אל שערי הגיהינום, ראה במו עיניו כיצד נשמות הרשעים כבר באות על עונשם וסופגות הצלפות בשוטים של אש. לרשעים כמובן אין סליחה והם לא יחזרו לחיים בעת עידן תחיית המתים.
נסכם דברים אלה: סופרי התנך שדגלו באמיתותה של תפיסת הגמול הלכו אל הקצה. הם הוציאו את אלוהים חזק ועוצמתי, ובאותה נשימה אכזר ולא צודק.
הספרות הנבואית פתרה את הכשל הזה בנבואות הנחמה שבאו מייד לאחר דברי הזעם והחרון. נבואות הנחמה פותחות אופק חדש ומגלות שהמציאות הקשה שבהווה איננה סוף פסוק ובעתיד הכל יהיה ממש נפלא.
הפתרון שבספר חנוך מדבר על השארות הנפש לאחר מות הגוף. ובו נשמות הצדיקים כבר באות על שכרן הטוב בגן עדן ובעידן תחיית המתים הן תשובנה לחיים טובים ומאושרים. לעומת זאת, נשמות הרשעים ייצלו באש הגיהינום עד עולם ולהן לא תהייה סליחה ולא מחילה.
הפתרונות היצירתיים האלה היו פנטסטיים וראייה לכך שהם השתרשו בתודעה של היהדות, הנצרות והאיסלם. אלא שהם לא היו מקובלים על מחבר ספר איוב. הוא לא כתב חיבור כל כך נועז ומתריס כדי לשנות את דמותו של אלוהים ולהציע לקוראיו חטיף שוקולד בסיומו.
הדבר האחרון שעליו ברצוננו לדבר, מחזיר אותנו לשאלת זהותו של מחבר הספר ולשאלה איך אנחנו מסבירים שספרו נכנס לתנך?
מה זה צריך להיות???
לדעתנו, עצם העובדה שספר כל כך נשכני נכלל בתנך מסגירה את זהות מחברו. כלומר, המחבר היה אחד הסופרים שפעלו בבית המקדש השני. והעובדה שספרו נכלל בתנך, מעידה שהיה אדם שנהנה מכוח אישי רב ושלכן שספרו נכלל בתנך.
וטענה זו מובילה אותנו לצד הספרותי והאומנותי של הספר.
למרות ששפת התנך גבוהה, עילאית ויפיפייה, אף חיבור לא משתווה לספר איוב בשפה המשובחת ובעושר הלשוני. אף חיבור בתנך לא משתווה לצורה המשוכללת שבה הוא כתוב. שכן מדובר בסיפור הכתוב בלשון שירה, בדומה לאפוסים הקדומים (כמו עלילות גלגמש, האודיסאה והאיליאדה).
אף חיבור ???
לא לגמרי מדויק.
אף חיבור זולת ספר תהילים!!
וכאן יש לומר את הדבר הבא:
התלמוד הבבלי (בבא בתרא יד, ע"ב) מייחס את כתיבת מזמורי תהילים לדוד שחי בסביבות שנת 1000 לפנה"ס וכן לעשרה סופרים נוספים – וזו הגישה הידועה והמוכרת גם בימינו, גישה שהמחקר המודרני דוחה מכל וכל.
לדברי החוקרים, ספר תהילים מחולק לחמש חטיבות שחוברו בזמנים שונים, וקובע שמזמורים רבים חוברו במאה ה-3 ובמאה ה-2 לפנה"ס. כלומר, פחות או יותר בזמנו של מחבר ספרנו, ואפילו לאחריו – והנה הגענו לנקודה שאותה אנחנו מבקשים להדגיש.
בספר תהילים מצויים מזמורים רבים שעוסקים בשאלה של צדיק ורע לו – רשע וטובלו. באחרים מכריז המשורר על יושרו ועל ניקיון כפיו. הוא מתלונן על שנרדף, על שאיננו ראוי לסבל שנגרם לו (למשל, מזמור ט, יג, ,יז, מב-מג, עג, לז, מט, צד ועוד). הצדיק קובל על סבלו הגופני והנפשי, ועל כך שהרשעים לא באים על עונשם. מזמורים רבים עוסקים בנפלאות הבריאה, ומתארים כיצד איתני הטבע סרים למרותו של אלוהים – הנושאים שהזכרנו עכשיו הם הלב והנשמה של ספר תהילים ושל ספר איוב כאחד.
זאת ועוד, נכון שבתנך יש פרקי שירה, אך אין באף אחד מהם רצף של 39 פרקי שירה, זולת ספר איוב – וגם נתון זה קושר את הספר שלנו לספר תהילים.
מבחינה רעיונית הפער הגדול ביותר בין ספר איוב לבין מזמורי תהילים הוא בכך שאלה לא נותנים סיפור מורכב שיש בו עלילה שמתפתחת ומתקדמת בצורה מסודרת לקראת סופה. כל מזמור עומד בפני עצמו, והמזמורים אינם קשורים אלה באלה. ועוד חשוב לציין שלמרות שרבים ממזמורי תהילים עוסקים בשאלה מדוע רע לצדיקים וטוב לרשעים, ועל כך שהצדיקים נרדפים. ולמרות ששאלת העדר הצדק בחיי האדם המאמין תופסת מקום נכבד בתהילים, אף מזמור לא מפנה אצבע מאשימה כלפי אלוהים, וטוען שזה בגללו.
זו תהייה הצהרה חסרת אחריות אם נטען שהמחבר שלנו היה אחד ממחברי המזמורים שבספר תהילים. אך למרות הזהירות המתחייבת מהסקת מסקנות חפוזות, קשרים רבים מחברים בין ספרו ובין רבים ממזמורי תהילים. והקשרים האלה בולטים וגלויים לעין. והשאלה אם הם מקריים או מכוונים, מחייבת דיון נפרד.
נחתום את דברינו במילים הבאות: ספר איוב מציג בעיה תיאולוגית רחבה בהרבה מהסיפור האישי על אודות אותו גיבור דמיוני שאלוהים התיר לשטן לשפוך את דמו. לדעתנו הספר נכתב מלכתחילה כדי להציג את הכשל הגדול שבתפיסת הגמול שאומרת שאלוהים שופט בצדק מוחלט את בני ישראל וגומל, או מעניש אותם לפי מעשיהם. תפיסה שכזו מוציאה את אלוהים גדול וחזק, שכן הוא זה שהעניש את בני עמו והוא זה ששלח עליהם את אויביהם – ואח"כ מה?
אח"כ היה צורך למצוא פתרון למשוואה של תפיסת הגמול, ולהציע תקווה חדשה שממתינה מעבר לאופק – בפועל יש בינינו כאלה שעדיין ממתינים לה מזה 3000 שנה.
האמונה שיש חיים לנשמות המתים, פותרת את בעיית הגמול אצל מחברי ספרי חנוך. אצלם הגמול כבר ניתן, אבל בשמים. ובעתיד המתים הצדיקים יתעוררו לחיים חדשים ויחיו אלף שנים מאושרות.
כפי שהראנו כאן מחבר ספר איוב הלך עם תפיסת הגמול עד הסוף ולא חיפש לה פשרה או מוצא. הוא הלביש אותה על דמות מסוימת והראה להיכן היא מובילה – ושבותו של איוב והכפלת רכושו לא מנקה את אלוהים ולא הופכת אותו לרחום וחנון. היא לא הופכת את מה שלא צודק – לצודק.
נחתום את דברינו במילים הבאות:
אין ספק שספר איוב הוא קטגוריה ספרותית שעומדת בפני עצמה. ואכן אין בתנך שום חיבור דומה לו.
אין לנו מושג מי היה מחבר ספר איוב, אך אין ספק שהיה איש אמיץ.
האיש הזה לא חיפש שום פשרה כי אם הלך עם תפיסת הגמול עד הסוף, עד שהראש שלו התנגש בעוצמה בקיר. הוא לא חיפש שום פשרה אך השאיר אחריו מורשת אמיצה, מעוררת השתאות, יוצאת דופן וחד-פעמית.
