ספר איוב, פרק שני מתוך שלושה
פרק שני מתוך שלושת הפרקים המוקדשים לספר איוב.
הספר פותח בסיפור על אודות שתי פגישות מתמיהות שהתקיימו בשמים בין אלוהים ובין השטן. באותן פגישות הטיל השטן ספק באמונתו התמימה של איוב באלוהים, שעליו אלוהים עצמו העיד: שאֵ֨ין כָּמֹ֜הוּ בָּאָ֗רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר | יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים | וְסָ֣ר מֵרָ֑ע.
ואלוהים, שהכיר היטב את נפשו של איוב, שידע שאין מכאוב שיכול לסדוק את אמונתו בו, נתן רשות לשטן לערוך לאיוב "מבחן אמונה קטן". ממש פצפון.
השטן יענה את איוב ויהפוך את חייו לגיהינום ומכאוב, עד שיוכרע ויתחנן למות וּלְהִגָּאֵל מִיִּסּוּרָיו. אך כדי שהמוות המיוחל יתגשם, תחילה יהיה על איוב "לברך" את אלוהים.
ו"הברכה" בלשון התנך מתפרשת בשני מובנים סותרים. האחת היא המשמעות הרגילה והמובנת לכולם. השנייה, היא לשון נקייה שמשמעה קללה כלפי היושב במרומים, והיא כמובן זו שעמדה במבחן.
דהיינו, אם איוב "יברך" את אלוהים, כי אז השטן יזכה בהתערבות ואיוב יקבל רשות למות – דבר שכמובן לא יקרה.
משתנאי העסקה סוכמו ונחתמו, יצא השטן לדרך והרג את עשרת ילדיו של איוב וגזל ממנו את כל רכושו. וּלְקִנּוּחַ, הוא היכה את איוב בשחין שהייתה מחלת עור איומה שהצמיחה בגופו שלפוחיות דלקתיות שהשחיתו את מראהו (כזכור שחין הייתה המכה השישית מבין עשרת המכות שבהן היכה אלוהים את מצרים).
במילים פשוטות, כחלק מההתערבות בין אלוהים ובין השטן, ספג איש צדיק את העונשים השמורים בתנך לפושעים שביצעו כלפי אלוהים את הפשעים החמורים ביותר.
בפרק הקודם עמדנו על מספר עניינים שיילוו אותנו אל עומק הפרק שלפנינו. העניין הראשון הוא תפיסת הגמול, שהיא אחת מעמודי התווך שבתנך. תפיסת הגמול אומרת שאלוהים שופט בצדק מוחלט את בני ישראל 7X24, וגומל להם לפי צדיקותם ומעניש אותם כמידת רשעותם.
גלוי לעין שברגע שבו הפקיר אלוהים איש צדיק בידי השטן, תפיסת הגמול קרסה והתפוררה לאלפי רסיסים – ועל השאלה מדוע כתב המחבר סיפור שדגל שחור מתנוסס מעליו, ננסה לענות בפרק שלפנינו ובזה שיבוא לאחריו.
העניין השני שממשיך ללוות אותנו, הוא שאיוב לא ידע על הפגישות שהתקיימו בשמים. יחד עם זאת הוא הבין שצרור המכות שספג במטח אחד לא היה יד המקרה, כי אם ידו המענישה של אלוהים, שמסיבה נסתרת שאת פשרה לא ידע, העניש אותו. ועוד ידע איוב שכדי להיגאל מייסוריו ולמות, תחילה יהיה עליו "לברך" את אלוהים. והדברים שאמרה לו אשתו, מוכיחים זאת:
עֹֽדְךָ֖ מַֽחֲזִ֣יק בְּתֻמָּתֶ֑ךָ (=באמונתך התמימה באלוהים) בָּרֵ֥ךְ אֱלֹהִ֖ים וָמֻֽת׃
איוב, כמובן לא "בירך" את אלוהים, אלא השמיע את משפט הפרידה הנצחי שרבים משמיעים מעל קברו של איש אהוב, משפט שמעיד על כניעה מוחלטת לרצון אלוהים:
עָרֹ֨ם יָצָ֜תִי מִבֶּ֣טֶן אִמִּ֗י וְעָרֹם֙ אָשׁ֣וּב שָׁ֔מָּה | יְהוָ֣ה נָתַ֔ן וַֽיהוָ֖ה לָקָ֑ח | יְהִ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה מְבֹרָֽךְ׃ בְּכָל־זֹ֖את לֹֽא־חָטָ֣א אִיּ֑וֹב | וְלֹֽא־נָתַ֥ן תִּפְלָ֖ה (בוז, קללה) לֵֽאלֹהִֽים׃
כניעה מוחלטת של איוב לאלוהים???
חחח אין דבר רחוק מכך מהאמת!
מחבר הספר לא כתב סיפור כל כך מטלטל כדי שגיבורו ירכין את ראשו ויקבל בכניעה את הגורל הרע שגזר לו אלוהים, או כדי שימהר למצוא מפלט בחיק המוות.
לדברינו, מטרת הסיפור הייתה לשחרר את איוב מכל פחד. משום שבמקום שבו לא נותר לו דבר שעדיין היה יכול להפסיד או לאבד, שבו המוות הפך משאלת לב, שם איוב היה משוחרר מכל עכבה. שם נותרה לו רק האמת. אמת מזוקקת וחדה כתער, שאותה הוא היה יכול להשמיע ולומר מה בדיוק חשב המחבר על תפיסת הגמול ועל האמונה שלפיה אלוהים שופט בצדק את בני ישראל. שהרי איוב ושאר גיבורים הספר, הם שחקנים שמשמיעים את המילים ששם בפיהם המחבר שליהק אותם יחד.
ועכשיו הערה אחרונה לפני שנתקדם: שני הפרקים הראשונים שפותחים את הספר כתובים כפרוזה ובעברית מובנת לכל. לאחריהם מגיעים 39 פרקי שירה ארוכים ומתישים, שכתובים בשפה כל כך נשגבת, מרוממת ובומבסטית, שאיש לא מסוגל להבין את משמעה. אנחנו הסתייענו בפרוש של עמוס חכם בסדרה של התנך שיצאה בהוצאה של המוסד הרב קוק. ועוד דבר שעלינו להקדים ולומר, הוא שהציטוטים שבהם השתמשנו מובאים בקצרה ולא לפי סדרם בספר, וכן שישנם ציטוטים שאיחדנו ממספר פרקים. יחד עם זאת, הציטוטים שומרים בקפדנות על ההקשר המדויק שבו נאמרו, ועכשיו נצא לדרך.
דבר האסון שפקד את איוב נודע לשלושת חבריו: אליפז התימני, בלדד השוחי וצופר הנעמתי, שנכנסים עכשיו לסיפורנו וילוו אותו עד סופו.
השלושה נאספו ובאו לנחם את חברם, ומשראו את הנגעים שפשטו בגופו והשחיתו את מראהו, הם לא הכירוהו. ומשהכירוהו, הם נשאו קולם בבכי ונהגו מנהגי אבלות. הם קרעו את בגדיהם וזרקו עפר על ראשם. לאחר מכן התיישבו לצידו המומים, דוממים ושותקים לנוכח עוצמת כאבו . וכל עוד שתק איוב, שתקו גם הם. וכך בדממה מוחלטת חלפו שבעה ימים ושבעה לילות. ואַֽחֲרֵי־כֵ֗ן פָּתַ֤ח אִיּוֹב֙ אֶת־פִּ֔יהוּ וַיְקַלֵּ֖ל אֶת־יוֹמֽוֹ.
הקללה שהשמיע איוב מעבירה את היצירה משלב הכתיבה בפרוזה אל פרקי השירה שבנויים כמחזורי ויכוח, שאותם ניתן לדמות למשחק פינג-פונג. שבו מצידו האחד של השולחן עומד איוב, ומצידו השני עומדים שלושת רעיו, שחובטים בו לפי תורם, והוא בתורו חובט בהם בחזרה. בהדרגה מחזורי החבטות, או הוויכוחים, הולכים ומתלהטים וְכַאֲשֶׁר הם מגיעים לנקודת רתיחה שבה נפרץ השסתום וקילוחי ההאשמות ההדדיות פורצים כלבה לשמים, בבת אחת הכל נעצר. וְכַאֲשֶׁר משתרר שקט מוחלט, לפתע, קול שופר חזק מפלח את האוויר בצרחה, ואלוהים מופיע מן הסערה ולוקח את השירה לפסגות חדשות. או, אולי, מדרדר אותה לתהומות חדשים ונשגבים, ועל כך נדבר בפרק הבא.
משפתח איוב את פיו הוא קילל את היום שבו הרתה אימו לאביו, ולא חלילה את היושב במרומים (דבר שהיה משחרר אותו למות). וכך אמר: הַיּ֥וֹם הַה֗וּא (=היום שבו התעברה אימו) יְֽהִ֫י חֹ֥שֶׁךְ…. וְאַל־תּוֹפַ֖ע עָלָ֣יו נְהָרָֽה (=אור) …. הַלַּ֥יְלָה הַהוּא֮ יִקָּחֵ֪ה֫וּ אֹ֥פֶל.
בעברית פשוטה, הלילה שבו הרתה אותו אימו, הוא לילה ארור ומקולל שיש למחוק ממניין ימי השנה לבל יזכר. הוא לילה של צלמוות שבו כבו כל מאורות השמים. ואיוב המשיך וקונן על שנולד חי ועל שלא היה כנפל, כעובר שמת ברחם אימו, ועל שנגזר עליו לחיות ולהתייסר.
קינתו של איוב שברה את שבעת ימי הדממה. וברגע שפצה את פיו, נפתחה הדלת בפני שלושת חבריו לומר לו את דברם – והם אכן אמרו!
בכל עשות פרקי הוויכוח נצמדו השלושה לתפיסת הגמול. ומכיוון שהם, בדיוק כמו איוב, לא ידעו על העסקה שנרקחה בשמים, לא היה להם צל צילו של ספק שחזותו המעוותת והשסועה, מסגירה את דבר היותו גדול-הפושעים. ארכי-פושע, שאלוהים העניש כמידת פשעו. ואכן, כאשר הוויכוח הגיע לשיאו, שלושת הנשמות הטובות טענו שאלוהים נהג באיוב בחסד ובמידת הרחמים, ושנכון היה להטיל עליו עונש כבד בהרבה מזה שנשא (דבר שהוא כמובן בלתי אפשרי).
מששמע אליפז, הבכיר והדובר הראשי מביניהם, את דבריו של איוב שבמקום להתוודות על פשעיו ולבקש מחילה מאלוהים, הוא מקונן על שבכלל נולד, הוא הגיב בזעם ואמר (פרק ד):
זְכָר־נָ֗א מִ֤י ה֣וּא נָקִ֣י אָבָ֑ד | וְ֝אֵיפֹ֗ה יְשָׁרִ֥ים נִכְחָֽדוּ …. הַֽ֭אֱנוֹשׁ מֵֽאֱל֣וֹהַּ יִצְדָּ֑ק
ובלדד, החבר השני, הוסיף שאלה רטורית משל עצמו (פרק ח): הַ֭אֵל יְעַוֵּ֣ת מִשְׁפָּ֑ט וְאִם־שַׁ֝דַּ֗י יְעַוֵּֽת צֶֽדֶק׃ (שדי שם אחר לאלוהים).
השניים הציגו עמדה אפריורית שלפיה לא יעלה על הדעת שאלוהים, השופט העליון ואדון הצדק, יעוות משפט. ושלכן אין מצב שבו אנשים יישרי דרך ונקיים מכל עוון יכחדו. מבחינתם, טוהר המשפט האלוהי הוא אקסיומה. אמת מוחלטת שלא ניתן לערער עליה, ומכאן מובנת התרעומת על איוב שריחם על עצמו במקום להתוודות על מעשיו.
כצפוי, תשובתם של השניים הלהיטה את הוויכוח, ומה שנראה מכאן ואילך הוא שאמונתו של איוב בדבר כוחו ועוצמתו של אלוהים נשארה איתנה כבעבר. אבל האמונה התמימה בצדקתו אבדה, ואת התום של המאמין הגדול ביותר שהיה לו, אלוהים לעולם לא יוכל להשיב לעצמו – וזו במידה רבה הטרגדיה של אלוהים. איוב, שהאמת הייתה הדבר היחיד שנותר לו, התקומם למשמע תשובת חבריו וטען בתוקף שאלוהים רודף אחריו בשעות היום. ושבלילה, בעת שנתו, אלוהים הוא סיוט שמתגלה בפניו בחלומות בעתה:
וְחִתַּתַּ֥נִי (=הבהילני, הפחידני) בַֽחֲלֹמ֑וֹת | וּֽמֵחֶזְיֹנ֥וֹת תְּבַֽעֲתַֽנִּי
ואיוב המבועת מתחנן שאלוהים יניח לו: כַּ֭פְּךָ מֵֽעָלַ֣י הַרְחַ֑ק | וְ֝אֵ֥מָתְךָ֗ אַֽל־תְּבַעֲתַֽנִּי׃ תוריד את הידיים שלך ממני ותפסיק להלך עלי אימים.
באחד התיאורים היותר מצמררים, איוב מדמה את עצמו לאיילה או לחיה קטנה הנמלטת מפני טורף אכזר וצמא דם, שמתנפל עליה מאחור ולוכד את צווארה בין שיניו:
שָׁ֘לֵ֤ו הָיִ֨יתִי – וַֽיְפַרְפְּרֵ֗נִי (=טלטל אותי) וְאָחַ֣ז בְּ֭עָרְפִּי וַֽיְפַצְפְּצֵ֑נִי =תמונת הלפיתה של הטורף שתופס בצוואר האיילה ומרסק את עצמותיה. טז, יב.
מוטיב הרדיפה חוזר ונשנה פעמים רבות בפרקי השירה. מוטיב נוסף, שגם הוא חוזר פעמים רבות, הוא הפנייה של איוב לאלוהים שיגיד לו מה היה חטאו. מה היה הפשע הנורא שביצע שבגללו השופט העליון החריב את חייו:
… כַּמָּ֣ה לִ֭י עֲוֹנ֣וֹת וְחַטָּא֑וֹת | פִּֽשְׁעִ֥י וְ֝חַטָּאתִ֗י הֹֽדִיעֵֽנִי׃ (יג, כא-כג).
חָטָ֡אתִי מָ֤ה אֶפְעַ֨ל לָךְ֮ …לָ֤מָה שַׂמְתַּ֣נִי לְמִפְגָּ֣ע לָ֑ךְ
וּמֶ֤ה לֹֽא־תִשָּׂ֣א פִשְׁעִי֮ | וְתַֽעֲבִ֪יר אֶת־עֲוֹ֫נִ֥י
ובעברית: למרות שאיוב ידע שהוא איש תם וישר שלא ביצע שום פשע, הוא היה מוכן להודות שאולי בכל זאת שגה בלי דעת וכוונה. ולכן הוא שואל בתמיהה אמיתית, כמה חטאים היו לו שבגללם אלוהים רואה בו מפגע ולא מוכן לשאת לפשעו = לסלוח לו (ז, יא-כ):
אמרנו שמחזורי הוויכוח בין איוב לבין שלושת חבריו הולכים ומסלימים. וככל שהפכו יותר ויותר בוטים, כך הם נתנו הזדמנות לאמת העצורה בליבם של הגיבורים להישפך החוצה ללא כל רסן, דבר שלדעתנו כיוון המחבר. ואיוב, ששום עכבה לא שמה מחסום ללשונו, נאחז בידיעה שמעולם לא ביצע כל פשע שמצדיק את עונשו. וּבִמְקוֹם לְהִכָּנַע וּלְקַבֵּל בַּעֲנָוָה אֶת דִּינוֹ, הוא הרים את ראשו והטיח באלוהים את האמת שאף אחד מסופרי התנך לא העז לעשות לפניו, או אחריו:
: גַּם־אֲנִי֮ לֹ֤א אֶֽחֱשָׂ֫ךְ פִּ֥י | אֲֽ֭דַבְּרָה בְּצַ֣ר רוּחִ֑י | אָ֝שִׂ֗יחָה בְּמַ֣ר נַפְשִֽׁי.
ועכשיו הוא אומר מה דעתו על האופן שבו שפט אותו אלוהים:
תָּֽם־אָ֭נִי (=צדיק אני) לֹֽא־אֵדַ֥ע נַפְשִׁ֗י , אֶמְאַ֥ס חַיָּֽי…. תָּֽם־אָ֗֝נִי וַֽיַּעְקְשֵֽׁנִי (=יעקשני= הרשיע אותי). …. דְּֽעוּ־אֵ֭פוֹ כִּֽי־אֱל֣וֹהַּ עִוְּתָ֑נִי (=עיוות את משפטי)… הֵ֤ן אֶצְעַ֣ק חָ֭מָס וְלֹ֣א אֵֽעָנֶ֑ה (חמס היא הזעקה של העשוקים, שלה אלוהים לא עונה) אֲ֝שַׁוַּ֗ע וְאֵ֣ין מִשְׁפָּֽט׃ (גם אם אתפלל למשפט צדק, אלוהים לא יעשה עימי צדק. יט, ו-ז).
יש לשים לב שהטענה שלפיה אלוהים הרשיע צדיק על לא עוול בכפו, הופכת את היוצרות. כאן הצדיק הוא המאשים, ואילו הנאשם הוא אלוהים – וזאת רק ההתחלה, כי טענות חמורות בהרבה יאמרו בהמשך.
ממחזור וויכוח אחד לשני מתעצמת עיקשותו של איוב שנפל קורבן בידי אל אכזר שלכד בעורפו ופצפץ את עצמותיו. בשלב מסוים הוויכוח קופץ מדרגה ועובר אל שלב גבוה יותר, שבו איוב מאשים את אלוהים שלא די בכך ש"תפר לו תיק" ועיוות את משפטו, כך הוא עושה תמיד. אלוהים מעוות את המשפט גם על פני האדמה וגורם לכאוס חברתי (ושוב כדאי להזכיר שלפי התנך אלוהים שופט רק את ישראל). וכך הוא אמר:
אֶ֤רֶץ נִתְּנָ֬ה בְֽיַד־רָשָׁ֗ע | פְּנֵֽי־שֹׁפְטֶ֥יהָ יְכַסֶּ֑ה | אִם־לֹ֖א , אֵפ֣וֹא מִי־הֽוּא. ובהמשך:
…מוֹלִ֣יךְ יֽוֹעֲצִ֣ים שׁוֹלָ֑ל (=יועצים הם ראשי המדינה שאותם אלוהים מוליך שולל) וְֽשֹׁפְטִ֥ים יְהוֹלֵֽל (מכניס בשופטים רוח שטות והוללות)… מֵסִ֗יר לֵ֭ב רָאשֵׁ֣י עַם־הָאָ֑רֶץ (עם הארץ הייתה העילית החברתית בתקופת התנך) | וַ֝יַּתְעֵ֗ם בְּתֹ֣הוּ לֹא־דָֽרֶךְ׃ יְמַֽשְׁשׁוּ־חֹ֥שֶׁךְ וְלֹא־א֑וֹר וַ֝יַּתְעֵ֗ם כַּשִּׁכּֽוֹר׃ הֵ֣ן יַֽ֭הֲרוֹס וְלֹ֣א יִבָּנֶ֑ה | יִסְגֹּ֥ר עַל־אִ֗֝ישׁ וְלֹ֣א יִפָּתֵֽחַ׃ (פרק יב)
נתרגם: לפי התנך אלוהים חוזר ודורש שהשופטים בישראל יהיו אנשי אמת וישרי דרך. וכאן אומר איוב שהאמת היא שאלוהים נתן את הארץ בידי שופטים הוללים ושיכורים. הוא זה שמכסה את עיניהם, ולכן השופטים ועם הארץ (=בני המעמד הגבוה בתקופת התנך) ממששים חושך ולא אור. וְכַאֲשֶׁר אין דין ואין דיין, מגיעה שעתם היפה של הרשעים להרים את ראשם ולהצטרף להפקרות:
מַ֭דּוּעַ רְשָׁעִ֣ים יִֽחְי֑וּ | עָֽ֝תְק֗וּ גַּם־גָּ֥בְרוּ חָֽיִל (הרשעים עושים הון עתק)
זַרְעָ֤ם (=אלה הבנים שלהם) נָכ֣וֹן לִפְנֵיהֶ֣ם עִמָּ֑ם, וְ֝צֶאֱצָֽאֵיהֶ֗ם לְעֵֽינֵיהֶֽם (בעוד שאלוהים המית את עשרת ילדיו, הרשעים רואים את ילידיהם גדלים בשלווה לנגד עיניהם). בָּֽתֵּיהֶ֣ם שָׁל֣וֹם מִפָּ֑חַד וְלֹ֤א שֵׁ֖בֶט אֱל֣וֹהַּ עֲלֵיהֶֽם׃ שבט הוא מקל שמלקים בו את הפושע. בקיצר, הרשעים לא מפחדים מאלוהים, ולכן הם מפזזים ורוקדים בשמחה:
יִ֭שְׂאוּ כְּתֹ֣ף וְכִנּ֑וֹר -וְ֝יִשְׂמְח֗וּ לְק֣וֹל עוּגָֽב ; וַיֹּֽאמְר֣וּ לָ֭אֵל ס֣וּר מִמֶּ֑נּוּ | וְדַ֥עַת דְּ֝רָכֶ֗יךָ לֹ֣א חָפָֽצְנוּ׃ (כא, ז-יד). לא די שהרשעים מסרבים להכיר באלוהים, הם אפילו מעיזים לומר לו לזוז הצידה, משום שהמציאות מלמדת שמשתלם לא לקיים את מצוותיו.
דברי הכפירה שהשמיע איוב זעזעו את אליפז שהשיב: יַרְשִֽׁיעֲךָ֣ פִ֣יךָ וְלֹא־אָ֑נִי – וּ֝שְׂפָתֶ֗יךָ יַֽעֲנוּ־בָֽךְ׃
מבחינתו של אליפז, חוצפתו של איוב שהפך מנאשם שבא על עונשו למאשים, היא גסות רוח ועדות עצמית לרשעותו. ומכיוון שלא יתכן שיש עשן בלא אש, השלושה הציתו אש מתחת לעשן (קודם העשן ואח"כ האש…). והאש שהוצתה אפשרה להם לבדות מליבם חטאים שאותם כביכול ביצע איוב, שהצדיקו את העונשים שספג:
הֲלֹ֣א רָעָֽתְךָ֣ רַבָּ֑ה וְאֵֽין־קֵ֗֝ץ לַעֲוֹֽנֹתֶֽיךָ׃ כִּֽי־תַחְבֹּ֣ל אַחֶ֣יךָ חִנָּ֑ם (=אתה מלווה לאחיך בריבית מטורפת שלא ניתן להחזירה): וּבִגְדֵ֖י עֲרוּמִּ֣ים תַּפְשִֽׁיט׃ (תחבול=למשכן. לקחת ערבון. גם את הבגד האחרון לגופו של העני פשטת והותרת אותו עירום) לֹא־מַ֭יִם עָיֵ֣ף תַּשְׁקֶ֑ה וּ֝מֵֽרָעֵ֗ב תִּֽמְנַֽע־לָֽחֶם׃ אַ֭לְמָנוֹת שִׁלַּ֣חְתָּ רֵיקָ֑ם | וּזְרֹע֖וֹת יְתֹמִ֣ים יְדֻכָּֽא׃
בקיצר, אתה איוב גזלן חסר לב שהתעשר על חשבונם של העניים ושל האלמנות והיתומים. וְכַאֲשֶׁר אלה שיוועו לעזרתך, שלחת אותם לכל הרוחות. ובלדד הוסיף ואמר שלא רק איוב פושע גמור, אלא שגם בניו פשעו כלפי אלוהים ולכן הומתו כדין: אִם־בָּנֶ֥יךָ חָֽטְאוּ־ל֑וֹ (לאלוהים) וַֽ֝יְשַׁלְּחֵ֗ם בְּיַד־פִּשְׁעָֽם׃ (ח, ד). אנחנו כמובן יודעים שבלדד איננו דובר אמת, הן משום שאלוהים התיר את דמם בידי השטן, והן משום שאיוב נהג להקריב קורבנות חטאת שנועדו לכפר על בניו, גם אם חטאו ולו רק במחשבתם. ועל כך הרחבנו את הדיבור בפרק הקודם.
הטחת האשמות ההדדית שהתארכה והסלימה הגיעה בסופו של דבר למטרה שאליה חתר המחבר: למקום שבו לא ניתן לגשר בין שני הצדדים.
מבחינתם של השלושה לא די בכך שאיוב לא התוודה על פשעיו, הוא הוסיף חטא על פשע בכך שתקף את אלוהים והאשים אותו בעיוות הדין, ברדיפה אישית ובאנדרלמוסיה שעל פני הארץ. כל אלה הן ראייה לכך שאיוב הוא רשע חסר תקנה שאיננו ראוי לסליחה ומחילה. שכן לפי התנך (ובמיוחד בספרי הנביאים) חרטה ולקיחת אחריות אישית למעשים שעושה האדם, היא תנאי ראשון והכרחי לכך שאלוהים יחנון את הפושע
מנגד, מנקודת מבטו של איוב, שלושת חבריו הם שקרנים וחנפנים שלא מוכנים להודות שהמציאות מלמדת שהחיים על פני האדמה הם כאוס מוחלט. הם צבועים שמסרבים להודות שהרשעים משגשגים משום שאלוהים שם מקלות בגלגלי הצדק. לבסוף נמאס לו מהם והוא אמר:
וְֽאוּלָ֗ם אַתֶּ֥ם טֹֽפְלֵי־שָׁ֑קֶר – רֹֽפְאֵ֖י אֱלִ֣ל כֻּלְּכֶֽם׃ מִֽי־יִ֭תֵּן הַֽחֲרֵ֣שׁ תַּֽחֲרִישׁ֑וּן וּתְהִ֖י לָכֶ֣ם לְחָכְמָֽה׃… מוטב שתסתמו את הפה …. . והשלושה אכן השתתקו:
:וַֽיִּשְׁבְּת֡וּ שְׁלֹ֤שֶׁת הָֽאֲנָשִׁ֣ים הָ֭אֵלֶּה מֵֽעֲנ֣וֹת אֶת־אִיּ֑וֹב | כִּ֤י ה֖וּא צַדִּ֣יק בְּעֵינָֽיו׃ (פרק לב)
נתחיל לסכם את מה שאמרנו עד כה
הציטוטים שהבאנו לכאן הם אך קמצוץ, אפס קצהו של העימות שהתגלע בין איוב לבין חבריו, שנפרס על פני עשרות פרקי שירה ארוכים ומתישים.
מבחינתנו, אין צורך בדוגמאות נוספות ועכשיו ביכולתנו להסיט את מבטנו מהוויכוח ולהתמקד בסופר שכתב אותו. זה הרגע לשאול מה הניע את המחבר לכתוב סיפור שאין לו תקדים בתנך (ומחוץ לתנך), שבו אלוהים מוסר איש צדיק בידי השטן במטרה לענותו, וזאת במטרה אחת: להפריך את תפיסת הגמול המהוללת.
שאלנו, וננסה לענות על שאלתנו.
בפרק הקודם אמרנו שאנחנו שותפים לדעה שספר איוב הוא סיפור דמיוני שלא התרחש מעולם. מעולם לא חי איש בשם איוב, ולא הייתה ארץ בשם עוץ.
יחד עם זאת, אנחנו טוענים שסיפור כל-כך מתריס ומר לא נכתב בחלל ריק וללא סיבה, ולכן כל הכתוב בו הוא אמת לאמיתה.
לדברינו ספר איוב הוא מטאפורה ספרותית שמדברת על עניין אחד, שמכסה על האמת שעומדת מאחוריה.
ואם מדובר במטאפורה ספרותית שבה הגיבורים מגלמים דמויות אחרות ממה שהן במציאות, דמויות שמשמיעות את המילים ששם המחבר בפיהן, כי אז עלינו לברר מהי האמת שעליה מכסה הסיפור.
כדי להבין מדוע כתב המחבר חיבור כל כך נשכני ויוצא דופן, עלינו להסתכל על התנך במבט כולל, שהרי ספר איוב הוא אחד החיבורים הכלולים בתנך.
כעת נגיד את הדברים הבאים: התנך הוא אסופה של מאות חיבורים ואלפי פריטים שהועלו על הכתב בבית המקדש השני שעמד בירושלים ושתהליך התגבשותו ארך כ-700 שנה לכל הפחות (ועל כך דיברנו בפרקים 46-45).
הציפייה שנמצא אחידות אידיאולוגית ותיאולוגית באסופה ענקית שהתגבשה ונערכה במקום אחד, היא אך טבעית. במקביל, יש לצפות שנמצא שינויים אידיאולוגיים בסיפורים שהועלו על הכתב במרחק של מאות שנים זה מזה.
מי שבוחן את התנך כמכלול, ייווכח מייד שהוא מספר על אירועים שהתרחשו בעבר הרחוק ולא על מה שקורה בזמן הווה, וזו גם אחת הסיבות שהוא כתוב בלשון עבר ובגוף שלישי.
הכתיבה על אירועים שהתרחשו בעבר ההולך ומתרחק של ישראל, היא המפתח החשוב ביותר להבנת תפיסת הגמול שעומדת בלב הוויכוח בין איוב וחבריו.
לפי התנך תפיסת הגמול יצאה לדרך במעמד הר סיני, הוא היום שבו נתן אלוהים תורה לבני ישראל. הוא היום שבו נשבעו אבותינו לקיים את כל החוקים והמצוות שקיבלו – שהרי ברור שתפיסה זו מותנית בכך שלבני ישראל יהיו חוקים, שאותם יוכלו לקיים, או להפר. (או ליתר דיוק, רק להפר.)
נראה בקצרה איך הדברים עובדים.
ספר שמות (לב) מספר שכבר למחרת מעמד הר סיני, היום שבו נשבעו בני ישראל להאמין אך ורק באלוהים ולא לבנות לעצמם כל פסל (הדיבר הראשון), הם בנו את עגל הזהב שאותו כינו "אלוהי ישראל". רשימת החטאים שביצעו יוצאי מצרים מתארכת ומתארכת וספר במדבר (יג) מספר על 12 המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ המובטחת, ושבגללם תקע אותנו אלוהים 40 שנה במדבר.
ספר שופטים מספר על הימים שבאו לאחר שיוצאי מצרים נכנסו לארץ כנען והקימו כפרים קטנים והפכו איכרים שסבלו מהתנכלויות מצידם של בני השבטים שחיו כאן לפניהם.
במלחמות של השופטים היו בסה"כ מלחמות בין חמולות ושבטים קטנטנים שנאבקו על שטחי מרעה ומקורות מים. מלחמות שכאלה התקיימו בכל מקום ובכל זמן, אך ספר שופטים מספק לכך הסבר תיאולוגי שמתקף את הכלל האומר: פשעתם-חטפתם. והדברים: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה… וַיַּעַזְבוּ אֶת-יְהוָה …. וַיַּכְעִסוּ, אֶת-יְהוָה ולכן שלח אלוהים את בני השבטים היריבים להציק לבני ישראל ולגזול את רכושם.
ספר מלכים מספר על תקופה מאוחרת בהרבה, וכצפוי גם הוא חוזר על אותה רטוריקה מאשימה. אלא שהמלכים, בניגוד לשופטים, כבר לא היו עסוקים במלחמות נגד חמולות יריבות, כי אם במלחמות נגד מלכים גדולים וחזקים מהם.
אנחנו כמובן לא נפרט כאן את כל המלחמות, ונסתפק בכך שנזכיר את מלכי האימפרייה האשורית שבמשך 12 שנים, למן שנת 734 לפנה"ס ועד שנת 722 לפנה"ס, הם המיטו עלינו שואה נוראית. מלכי אשור כבשו את הארץ חתיכה אחר חתיכה, ובשיטת הסלמי הם הפיצו את בני עשרת השבטים לכל השדים והרוחות.
בתרשים גס הם כבשו את השטח המשתרע מדן ומטולה שבצפון ועד פאתי ירושלים שבדרום – וכאן נעצרו.
אשור ירדה מעל המפה ההיסטורית ופינתה את מקומה לנבוכדנצר, האימפרטור הבבלי. נבוכדנצר השלים את המלאכה והרס את ירושלם, שהייתה הבהוב הנר האחרון שעדיין שרד מהממלכה הגדולה שייסד דוד.
ולמה כל זה קרה?
מי שיפתח את פרק יז שבספר מלכים ב' יקבל תשובה מסודרת. הוא ייווכח שהפשעים שמונה ספר שופטים, מחווירים בהשוואה לפשעים שמונה ספר מלכים. הוא ימצא שהפורמולה הידועה של 'פשעתם-חטפתם' היא הסיבה שבגללה שלח אלוהים את הכובשים להחריב את ישראל, להרוס את עריה ולהגלות את אנשיה מעל אדמתם במילים אחרות: אין אסון ואין שואה ללא פשע. ואם חטפנו, משמע שפשענו.
הרטוריקה המתלהמת מגיעה לשיאה אצל הנביאים שפעלו בעיצומם של הימים שבהם כבשו מלכי אשור ולאחריהם נבוכדנצר הבבלי את הארץ.
נביא שתי דוגמאות קצרצרות שממחישות זאת. האחת מספר ישעיהו והשנייה מספר ירמיהו. (את הרטוריקה הזאת ניתן למצוא גם בספר הושע, מיכה, עמוס ועוד.)
הנביא ישעיהו חי בירושלים בסביבות שנת 740 לפנה"ס. ישעיהו היה עד ראייה להגליית בני עשרת השבטים. הוא היה עד ראייה לשואה שפקדה את העם שלנו ולשיברון ליבם של הנותרים בארץ, שעולמם חרב עליהם לאחר שבני משפחותיהם נעקרו מעליהם וערי מגוריהם נשדדו ונהרסו. אך האם הוא ריחם עליהם וניסה לנחמם? ממש לא.
וזו זעקת השבר שפותחת את ספר ישעיהו ושמסבירה את אובדנם:
שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כִּי יְהוָה דִּבֵּר: בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי, וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי…. הוֹי גּוֹי חֹטֵא, עַם כֶּבֶד עָוֹן–זֶרַע מְרֵעִים, בָּנִים מַשְׁחִיתִים; עָזְבוּ אֶת-יְהוָה, נִאֲצוּ אֶת-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל… .
ואחרי הזעקה הגדולה מונה הנביא את פשעי ישראל:
אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, קִרְיָה נֶאֱמָנָה (=ירושלים).. צֶדֶק יָלִין בָּהּ–וְעַתָּה מְרַצְּחִים… שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים–כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם.
כמעט מיותר לציין שדברי השבח הנפלאים האלה, הם הסיבה שבגללה שלח אלוהים את מלכי אשור להחריב את ממלכת ישראל.
הנביא ירמיהו חי כ-160 שנה לאחר זמנו של ישעיהו. הוא חי בימים שבהם חילותיו של נבוכדנצר צרו על חומות ירושלים, המובלעת זערורית שנותרה מכיבוש הארץ ע"י מלכי אשור.
ירמיהו שחי בירושלים תיעד את סבלם של הנצורים, שגווע למוות ברעב שהגיע עד כדי קניבליזם. ולמרות שגם הוא כמעט מת ברעב, הוא תיאר את המסכנים הכלואים בין חומות העיר הגוועת שנשמה את נשימותיה האחרונות, כחבורה מטורפת שכל מה שהיה לה בראש זה להתהולל וְלִפְרֹעַ וְלַחְטֹא ולהכעיס את אלוהים:
הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף, וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר …. וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי, בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו (הכוונה לבית המקדש שבעוד רגע יעלה באש) וַאֲמַרְתֶּם, נִצַּלְנוּ–לְמַעַן עֲשׂוֹת, אֵת כָּל-הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה. הַמְעָרַת פָּרִצִים, הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם; (פרק ז).
הפורמולה של 'פשעתם-חטפתם' תמיד מנצחת. והיא שמסבירה מדוע שלח אלוהים את נבוכדנצר להחריב את ירושלים, להרוס את בית המקדש שתושבי העיר זיהמו בתועבותיהם ולהגלותם לבבל.
אפשר להביא עשרות, אפילו מאות דוגמאות, שמוכיחות את תפיסת הגמול שאומרת: שככל שהמציאות בישראל הלכה והחמירה, כך מחמירה רשימת הפשעים שמסבירה את האסונות שפקדו את ישראל.
תפיסת הגמול היא חד-משמעית ואין לה יוצא מהכלל בכל הספרים שמתייחסים לפרק הזמן שחלף למן מעמד סיני ועד היום שבו הוגלו בני עשרת השבטים ועד היום שבו החריב נבוכדנצר את ירושלים והגלה את יושביה לבבל.
אבל עכשיו נפנה את מבטנו לכיוון אחר לגמרי, ונאפיין את אותו קולקטיב הולל ומופקר שאותו האשימו הנביאים. קולקטיב מטורף, שכביטוי של בוז לאלוהים הוא סובב את ישבנו כלפי קודש הקודשים שבבית המקדש. (יח' ח, טו-יח).
ברור לגמרי שהקולקטיב הזה היינו אנחנו עצמנו, שהרי תפיסת הגמול מתייחסת אך ורק לבני ישראל, שהפרו את מצוותיו של אלוהים.
אך האם הדבר אפשרי?
האם יתכן שבאמת ביצענו את הפשעים שהנביאים וכותבי התנך ייחסו לנו?
נבדוק את הדברים.
החברה שחייתה בארץ ישראל הייתה ברובה המכריע חברה של עובדי אדמה שחיו במאות כפרים זערוריים שהיו מפוזרים על פני הארץ, והאופי החקלאי של החברה כמעט שלא השתנה גם בימים שבהם הם הקימו ערים קטנות והפכו מחברה שבטית לחברה שבראשה עמדו מלכים.
כאשר מלכי אשור ובבל כבשו את הארץ, האיכרים שעבדו עבודת כפיים מפרכת, שעבדו בשדותיהם יום אחר יום כדי להוציא בדוחק את פת לחמם מהאדמה הקשה שהצמיחה להם בעיקר קוץ ודרדר, היו הראשונים שנעקרו והוגלו מעל אדמתם. יחד איתם הוגלו גם תושבי הערים, שבסה"כ היו ערים קטנטנות ולא כרך הומה אדם כבימינו.
אז אם אנחנו שואלים למאפיין המדויק של אותו קולקטיב מופרע שמאס בתורת ה' והביא עלינו חורבן ואסון, אז התשובה היא שאין אחר זולתם. יושבי הערים הקטנות והכפריים המסכנים, נבחרו להצדיק את תפיסת הגמול. הם הואשמו במעשי תועבה שלא ביצעו ולא היו יכולים לבצע – וכאן מגיעה העקיצה המכאיבה ביותר.
מכיוון שתפיסת הגמול המהוללת מחייבת שיימצא אשם לתלות בו את האסונות שפקדו אותנו, ומכיוון שהתנך נכתב בדיעבד, ומכיוון שבימים שבהם נכתב חלק גדול מהעם שלנו כבר אבד לנו בגלויות, על החלק האובד של העם שלנו נגזר
למלא את תפקיד האשם בתפיסת הגמול – ואכן, אין אחרים מלבדם. אלה שאבדו לנו לא יכלו להתקומם, למחות ולהפריך את מה שנאמר עליהם – ומכיוון שאין להם בתנך קול וסניגור, קולם באמת לא נשמע.
כאשר אנחנו שואלים למה כותבי התנך תלו בנו את האשמה לכל האסונות שפקדו אותנו, מתבררת עובדה פשוטה וכאובה: לא הייתה להם ברירה.
הם לא יכלו להודות בעוצמתם של מלכי אשור ובבל שהקימו אימפריות אדירות, שכבשו כמעט את כל ארצות המזרח הקדום, ובהן גם את ישראל הזערורית. שכן,
הודאה שכזו הייתה מתפרשת שהאל שבעוצמתו האין סופית הם האמינו, הוא אל חלש שאין בכוחו להושיע את בני עמו – ואיש כמובן לא מצפה שהודאה שכזו תופיע בתנך.
במילים אחרות, כדי לשמר את עוצמתו ואת צדקתו של אלוהים, היה צורך בשעיר לעזאזל. ואת התפקיד הזה מילאו האיכרים ויושבי הערים הקטנות, שהיו מרבית האוכלוסייה שחייתה בישראל ושאבדה לנו בגלויות.
בקיצר, אם יש עונש חייב להימצא אשם. ואם אין אשם, נמציא אחד והעיקר שנוכיח את תקפותה של תפיסת הגמול!
נחזור לספר איוב:
נקודת המוצא שלנו אומרת שלא יתכן שספר כל כך זועם, שמפורר את תפיסת הגמול שהיא אחת מעמודי הייסוד של התנך, נכתב בחלל ריק ומבלי שתהייה אמת גדולה שעומדת ברקע כתיבתו, ולכן אנחנו מתייחסים אליו כאל מטאפורה.
ואם כפי שאמרנו בפרק הקודם וכפי שנגיד בפרק הבא, הספר אכן נכתב בסביבות שנת 300 לפנה"ס, כי אז אין ספק שהמחבר הכיר היטב את החיבורים שכתבו דורות הסופרים שקדמו לו, שבשיטת "פשעתם-חטפתם, הוכיחו את צדקתו ועוצמתו של אלוהים.
לדעתנו שלושת חבריו של איוב מייצגים בספרנו את תפיסת הגמול. ואכן הם לא אומרים שום דבר חדש שלא נטחן ונטחן אין ספור פעמים קודם לכן.
נגדם, כמובן עומד איוב, שבסרט שלנו ממלא שני תפקידים.
דמותו המוכה שמורסות השחין השחיתו את מראהו, מגלמת באיש אחד את הקולקטיב של העם שלנו שנהרס ואבד לנו בתפוצות. קולקטיב של אנשים פשוטים שממלא את תפקיד השעיר לעזאזל שנושא על גבו אֶת-כָּל-עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-כָּל-פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל-חַטֹּאתָם (ויק' טז, כב). קולקטיב דומם שלא היה לו סניגור, שיתייצב נגד הקטגורים ויצעק את צעקתם:
וְֽאוּלָ֗ם אַתֶּ֥ם טֹֽפְלֵי־שָׁ֑קֶר – רֹֽפְאֵ֖י אֱלִ֣ל כֻּלְּכֶֽם׃ מִֽי־יִ֭תֵּן הַֽחֲרֵ֣שׁ תַּֽחֲרִישׁ֑וּן וּתְהִ֖י לָכֶ֣ם לְחָכְמָֽה …
בתפקיד השני משמיע איוב את קולו של מחבר הספר. וכך בעוד שלרוב הדומם של העם שלנו אבד לנו לא היה פה, למחבר הספר שהתחבא מאחורי דמותו של איוב, היה קול גדול מאד!
לדברינו, איוב משמיע את מחאתם של רבים-רבים מבני עמנו שנעקרו מעל אדמתם מבלי שיוכלו להשמיע את קולם ולמחות על העוולות שטפלו עליהם. וראייה התומכת בהנחה זו היא העובדה שאיוב בספרנו לא מבכה על מות ילדיו ולא מצר על אובדן רכושו. הוא לא מבכה ולא מקונן על כלום. איוב הוא דמות זועמת ומתקוממת. הוא מתקומם על העוול שנעשה לו, על שנענש בחוסר צדק. הוא מתקומם על הדברים הרעים שהטיחו בו חבריו, שכדי להצדיק את תפיסת הגמול האשימו אותו בפשעים שלא ביצע.
ספר איוב הוא לא רק מטאפורה ספרותית. הוא גם כתב אשמה שבו איוב המיוסר ממלא את תפקיד התובע. תובע
ואנחנו שאלנו מי כאן האשם ואת מי הוא תובע לדין צדק. התשובה האינטואיטיבית היא : אלוהים. שהרי אנחנו יודעים שאלוהים מסר אותו בידי השטן. אלא שהתשובה הזאת לא יכולה להיות נכונה. לדעתנו, האשמים בספרו הם דורות הסופרים שצדיקו את תפיסת הגמול בכך שהעלילו על אנשים חפים מפשע שאבדו לנו בתפוצות – ואת זה נראה מייד וגם נוכיח בפרק הבא.
הגענו למשפט האחרון שחותם את הפרק השני ומקדים את הפרק השלישי: משנואש איוב שחבריו יכירו בצדקתו וינחמוהו, הוא פנה ליושב במרומים ודרש ממנו להתייצב למשפט שבו, אלוהים עצמו ימנה בפני איוב את פשעיו. ואלוהים אכן הופיע מן הסערה לענות לו.
והנה הפאנץ', או הטוויסט האחרון שתמיד צריך לצפות לו אצל מחבר גאון וערמומי זה.
אלוהים שהופיע מן הסערה צרח וצרח על איוב וניפח לממדים אדירים את כל מה שאמרו שלושת חבריו. ואז, ואז הוא עשה סיבוב פרסה והתנפל על השלושה והודה שאיוב צדק בכל דבריו, ואף הטיח בהם שהם שקרנים גמורים ואיים שיהרוג אותם אם לא יבקשו מחילה מאיוב – ועל כך נדבר בפרק הבא. עד כאן.
