ספר איוב – פרק ראשון מתוך שלושה
שלום לכל המאזינים ותודה שאתם מצטרפים לפרק נוסף בפודקאסט של התנך.
שלושת הפרקים הבאים מוקדשים לספר איוב, שאין שני לו בתנך ואין דומה לו בקיצוניות, בנועזות ובזעם שבו. שלושת הפרקים הבאים ייקחו אותנו אל הקצה, אל המקום שבו החיים הם קללה ואילו המוות הוא ברכה, ישועה ומפלט מפני אלוהים. וְכַאֲשֶׁר נחשוב שהגענו אל הקצה, יתברר לנו שמחבר הספר אורב לנו בפינה כדי לדרדר את כולנו במדרון תלול אל תוך התהום ולהרוס את כל מה שנדמה היה לנו שאנחנו יודעים על האופן שבו לפי התנך מנהיג אלוהים את העולם. שכן, מחבר הספר יוצא במתקפה חזיתית, בוטה וחסרת רסן נגד כותבי התנך שהאמינו בצדקתו של אלוהים והטיפו לה, דבר שאיש לא העז לעשות, לא לפניו ולא לאחריו – ולכך היה צורך בהרבה מאד אומץ וכעס.
איוב, כך מסופר, היה איש צדיק שנפל קורבן להתערבות מטלטלת שהתקיימה בשמים בין אלוהים לבין השטן. וכל אחד מבין שברגע שמדובר בהתערבות בין אלוהים ובין השטן, כבר למן ההתחלה אנחנו עומדים על סף התהום.
ההתערבות בין השניים התירה את דמו של איוב בידי השטן, שבהצלפת שוט אכזרית אחת החריב את עולמו. השטן רצח את עשרת ילדיו של איוב, גזל את כל רכושו והרס את בריאותו – ועכשיו מגיע העוקץ הגדול בספרנו.
משום שברגע שבו נדמה לכולנו שעולמו של איוב חרב, שם הערמומיות של מחבר הספר פורצת החוצה, שכן אל הרגע הזה הוא כיוון מלכתחילה.
במקום שבו לגיבור ספרו לא היה יותר מה לאבד ובשביל מה לחיות, שם נמצאה לו החירות במובנה המזוקק ביותר. במקום שבו הוא ייחל למוות, שם היה משוחרר מכל פחד. שם המחבר שם את דבריו בפיו של איוב והתיר את חַרְצובּוֹת לשונו המושחזים, ונכנס חזיתית וללא כל מורא באמונה שאלוהים שופט בצדק את בני ישראל, אמונה שהיא אחת מאבני הייסוד של התנך.
עם השאלה מה הניע את המחבר לכתוב ספר שמפריך את האמונה בצדקתו של אלוהים, ועם השאלה איך חיבור שכזה בכלל נכנס לתנך, נתמודד בפרקים הבאים. אך לעת הזו נפתח בהצגת המסגרת הכללית של הספר ורק אח"כ נצלול לעומק הסיפור.
ספר איוב מחולק ל-42 פרקים, וכיצירה שמשויכת לסופר אחד, הוא החיבור הארוך בתנך.
שני הפרקים הראשונים והפרק האחרון כתובים כפרוזה ובשפה מובנת. 39 הפרקים שביניהם, הם פרקי שירה ארוכים ועוצמתיים שכתובים בשפה עילאית, נשגבת ומתישה. שפה עמוסה לעייפה בפתגמים, מטאפורות ומילים נדירות שאיש אינו יודע את פשרן. ואם לא משתמשים במילון כדי לתרגם את משמען לעברית בת ימינו, לא ניתן להבין על מה מדובר (אנחנו השתמשנו בפירושיו של עמוס חכם, בסדרת התנך בהוצאת מוסד הרב קוק).
וזה המקום להעיר שהתנך, מהמילה הראשונה ועד האחרונה כתוב בעברית עילאית ומצוחצחת, אך זוֹ מתגמדת בהשוואה לשפה שבה השתמש מחבר ספרנו. אז תתכוננו, בפרק הבא אנחנו הולכים לעשות היכרות מטווח קרוב עם השפה הזו.
השאלה מתי חי מחבר הספר העסיקה את החוקרים, וּלשאלה זוֹ אין תשובה וודאית, שכן המחבר כתב חיבור שאין לו זמן ואין לו מקום. בספר אין כל התייחסות לאישים או לאירועים שהתרחשו בתולדות ישראל בזמן מן הזמנים.
גיבור הספר חי בארץ דמיונית ששמה עוץ, ארץ שלא הייתה ולא נבראה, עד שבשנת 1939 יצא הסרט על הקוסם מארץ עוץ… . וּכְדֵי לעבות את הערפל, עלילת הסיפור מתרחשת על משבצת אדמה שגודלה מטר על מטר שעליה יושב גיבור הסיפור, ושממנה הוא לא קם, כך שלא ניתן לזהות את מיקומו לפי הנוף שראה.
בחנים לשוניים מעידים על השפעה של השפה הפרסית והארמית על המחבר, ולכן חוקרים רבים סבורים שהוא חי בימי שלטון פרס בישראל, וקובעים את זמן הסיפור לסביבות שנת 400 לפנה"ס (וישנם שקובעים את זמנו לתקופה מוקדמת בהרבה, ושאחד המעתיקים של התנך כתב אותו מחדש בסביבות שנת 400 לפנה"ס). אך גם החוקרים מודים שבחן לשוני לא יכול לשמש קריטריון מהימן. למשל, מילים פרסיות כמו פרדס, גזבר, דת ועוד השתרשו בשפה העברית ומשמשים אותנו גם היום.
נפנה אל עצמנו. מבחינתנו, אין ספק שספר כל כך כעוס לא נכתב בחלל ריק ואין לנו ספק שמאחורי דמותו הדמיונית של הגיבור מסתתר סופר שהגיב למציאות שבה חי. ומכיוון ששלושת הפרקים שמוקדשים לספר זה כבר כתובים ומוכנים להקלטה, ביכולתנו להודות שאחת המטרות שעמדו לנגד עיני במהלך החודשים שבהם כתבתי את שלושת הפרקים, הייתה לנסות לקדוח חור דרך הקליפה שעוטפת את הגיבור ודרך החור להגיע אל המחבר עצמו – וגם לכך נגיע בפרקים הבאים. לעת עתה נסתפק בכך שנאמר שלדעתנו הספר חובר לכל המוקדם בשנת 300 לפנה"ס, בימי שלטון יוון על ישראל, זאת למרות שלא ניתן לזהות בספר השפעה של השפה היוונית על המחבר. לדעתנו תוכן הספר מתאים למציאות שהתקיימה בישראל בסביבות שנת 300 לפנה"ס ואולי אפילו לתקופה מעט יותר מאוחרת.
הדבר האחרון שעלינו להדגיש לפני הצלילה לעומק העלילה, הוא שבשלושה פרקים לא ניתן להקיף ולמצות את הספר – וזו גם לא המטרה שלנו. יחד עם זאת, אנחנו נציג את הרעיונות המרכזיים שבו, ונשתדל לתת את המיטב שמציעה יצירה פנטסטית וחריגה זו, ועל כל היתר נצטרך לפסוח.
ועכשיו אחרי שאמרנו שהספר נפתח בשני פרקים שכתובים כפרוזה, ומהווים הקדמה לפרקי השירה שבאים לאחריהם, נספר את סיפורו של איוב.
הספר נפתח במילים הבאות:
אִ֛ישׁ הָיָ֥ה בְאֶֽרֶץ־ע֖וּץ אִיּ֣וֹב שְׁמ֑וֹ וְהָיָ֣ה הָאִ֣ישׁ הַה֗וּא תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר וִירֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע׃ וַיִּוָּ֥לְדוּ ל֛וֹ שִׁבְעָ֥ה בָנִ֖ים וְשָׁל֥וֹשׁ בָּנֽוֹת׃ וַיְהִ֣י מִ֠קְנֵהוּ שִֽׁבְעַ֨ת אַלְפֵי־צֹ֜אן וּשְׁלֹ֧שֶׁת אַלְפֵ֣י גְמַלִּ֗ים וַֽחֲמֵ֨שׁ מֵא֤וֹת צֶֽמֶד־בָּקָר֙ וַֽחֲמֵ֣שׁ מֵא֣וֹת אֲתוֹנ֔וֹת … וַֽיְהִי֙ הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא גָּד֖וֹל (=עשיר)מִכָּל־בְּנֵי־קֶֽדֶם (=מזרח).
הצגתו של איוב כאיש תם, ישר וירֵא אלוהים הוא המפתח החשוב ביותר להבנת הספר. המפתח הזה שולח אותנו הישר לתפיסת הגמול, או תפיסת השכר והעונש שמאפיינת את כל החיבורים המתארים את קורות ישראל למן ימי יציאת מצרים (סביבות שנת 1250 לפנה"ס) ועד חורבן בית המקדש הראשון בשנת 586 לפנה"ס. סה"כ כ-660 שנה, שהם המון-המון זמן בתולדות עם אחד. הכוונה בעיקר לספר שמות, במדבר, שופטים, מלכים וספרי הנביאים (שפעלו לפני החורבן).
"תפיסת הגמול" שמוצגת בספרים אלה מתבססת על ההסכמה שקיים קשר ישיר, ארוך ומתמשך בין אלוהים לבין בני ישראל שאותם בחר לו לעם, ושלהם נתן את חוקיו ומצוותיו (התנך מתייחס אך ורק לבני ישראל). לפי תפיסה זו דבר לא נסתר מעיניו של האל הגדול, של השופט העליון, ששופט את בני עמו בצדק מוחלט 24X7 .
אלא שבלב תפיסת הגמול מצוי כשל גדול מאד. למרות שהתנך מתייחס לאלוהים כאל אל שעוצמתו היא אין סופית, ולמרות שהוא אדון היקום, ולמרות שהשמש, הירח, הכוכבים וְכָל איתני הטבע, וְכָל החיות סרות למרותו (מוטיב קבוע בספר תהילים ובספרות הנבואית), אלוהים לא שולט על מעשיהם של בני ישראל ועל הבחירות שעושים.
תפיסת הגמול אומרת שלמן היום שבו נתן אלוהים תורה לישראל במעמד הר סיני, הם חופשיים להחליט אם לקיים, או להפר, את החוקים שציווה להם (ושהם נשבעו לקיימם).
ואכן, המנטרה שחוזרת על עצמה בתנך מאות פעמים, אומרת שאם בני ישראל יקיימו את החוקים שקיבלו, אזי אלוהים יגמול להם על צדקת דרכם והם יחיו באושר ובעושר על האדמה שנתן להם לשבת עליה. אך אם יפרו את מצוותיו, כי אז הוא יעניש אותם בכל כוחו ועוצמתו. להלן דוגמה קצרצרה מתוך פרק כח שבספר דברים שממחישה עיקרון זה:
וְהָיָה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, וּנְתָנְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עֶלְיוֹן, עַל כָּל-גּוֹיֵי הָאָרֶץ. וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגֻךָ: כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.
והנה בקיצור גדול כמה מהברכות השמורות לצדיקים:
בָּרוּךְ אַתָּה, בָּעִיר; וּבָרוּךְ אַתָּה, בַּשָּׂדֶה. בָּרוּךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ, וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ…. יְצַו יְהוָה … אֶת-הַבְּרָכָה, בַּאֲסָמֶיךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ; וּבֵרַכְךָ–בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ… יִפְתַּח יְהוָה לְךָ אֶת-אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת-הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר-אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ, וּלְבָרֵךְ, אֵת כָּל-מַעֲשֵׂה יָדֶךָ;
והנה לקט קצרצר מהעונשים המצפים לחצופים שיפרו בזדון ליבם את החוקים שקבע להם אלוהים:
וְהָיָה, אִם-לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגוּךָ. אָרוּר אַתָּה, בָּעִיר; וְאָרוּר אַתָּה, בַּשָּׂדֶה. … אָרוּר פְּרִי-בִטְנְךָ (מקלל את הילדים) וּפְרִי אַדְמָתֶךָ…. אָרוּר אַתָּה, בְּבֹאֶךָ; וְאָרוּר אַתָּה, בְּצֵאתֶךָ….עַד הִשָּׁמֶדְךָ וְעַד-אֲבָדְךָ מַהֵר, מִפְּנֵי רֹעַ מַעֲלָלֶיךָ אֲשֶׁר עֲזַבְתָּנִי.
בתכלס, תפיסת הגמול אומרת שכל החוקים והמצוות שקבע אלוהים, ניתנו בשפה מובנת ובלשון בני אדם כדי שבני ישראל יוכלו לקיימם. ומכיוון שהם מבינים את החוקים, הם חופשיים לבחור את הדרך בה ילכו. זאת, כמובן, בניגוד לחיות, שלא מכירות בקיומו של אלוהים ושפועלות לפי האינסטינקטים שקבע להם. י
אחרי שהבהרנו שלפי תפיסת הגמול האדם מישראל חופשי לבחור את הדרך בה ילך, נחזור למשפט הפותח את ספר איוב : אִ֛ישׁ הָיָ֥ה בְאֶֽרֶץ־ע֖וּץ אִיּ֣וֹב שְׁמ֑וֹ וְהָיָ֣ה הָאִ֣ישׁ הַה֗וּא תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר וִירֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע .
בנוסף לתעודת היושר שקראנו, איוב הטיל על עצמו החמרה מיוחדת שאף אדם מישראל לא חייב בה.
עשרת ילדיו נהגו להתאסף לעיתים מזומנות (אולי אפילו מדי ערב) לאכול ולשתות יחד. איוב, שחשש שמא אמרו, או אולי רק חשבו מחשבה שיש בה משום עבירה, נהג בתום כל משתה שכזה להקריב קורבנות חטאת, שיכפרו על מעשיהם (כך שלא יתכן שהם צברו חטאים כלשהם שבגללם הומתו).
מכיוון שהיה איש צדיק, הרי שבהתאם לתפיסת הגמול, גמל לו אלוהים ברוחב לב. איוב היה האיש העשיר ביותר בכל ארצות המזרח. הוא היה בעלים לאלפי ראשי צאן, בקר וגמלים – ובנוסף לכל הטוב הזה נולדו לו שבעה בנים ושלוש בנות.
אלא שכל הטוב שלו זכה בזכות צדיקותו היה האסון הגדול שלו! משום שלמעלה בשמים, בספירה העליונה הנסתרת מעינו של האדם, צדיקותו של האיש התמים הועמדה למבחן.
שם במרומים, התייצבו בפני אלוהים כל בניו, ובהם השטן. תחילה נקרא ואח"כ נסביר איך יתכן שלאלוהים יש בנים, שאחד מהם הוא השטן:
וַיְהִ֣י הַיּ֔וֹם וַיָּבֹ֨אוּ֙ בְּנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים לְהִתְיַצֵּ֖ב עַל־יְהוָ֑ה וַיָּב֥וֹא גַֽם־הַשָּׂטָ֖ן בְּתוֹכָֽם׃ וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֶל־הַשָּׂטָ֖ן מֵאַ֣יִן תָּבֹ֑א וַיַּ֨עַן הַשָּׂטָ֤ן אֶת־יְהוָה֙ וַיֹּאמַ֔ר מִשּׁ֣וּט בָּאָ֔רֶץ וּמֵֽהִתְהַלֵּ֖ךְ בָּֽהּ׃ וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־הַשָּׂטָ֔ן הֲשַׂ֥מְתָּ לִבְּךָ֖ עַל־עַבְדִּ֣י אִיּ֑וֹב כִּ֣י אֵ֤ין כָּמֹ֨הוּ֙ בָּאָ֔רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע.
חשוב לשים לב שאלוהים עצמו העניק לאיוב תעודת יושר, ועל כך השיב השטן:
וַיַּ֧עַן הַשָּׂטָ֛ן אֶת־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר הַֽחִנָּ֔ם יָרֵ֥א אִיּ֖וֹב אֱלֹהִֽים׃ הֲלוא אַ֠תָּה שַׂ֣כְתָּ (=גוננת, נתת חסות) בַֽעֲד֧וֹ וּבְעַד־בֵּית֛וֹ וּבְעַ֥ד כָּל־אֲשֶׁר־ל֖וֹ מִסָּבִ֑יב מַֽעֲשֵׂ֤ה יָדָיו֙ בֵּרַ֔כְתָּ וּמִקְנֵ֖הוּ פָּרַ֥ץ בָּאָֽרֶץ׃ וְאוּלָם֙ שְֽׁלַֽח־נָ֣א יָֽדְךָ֔ וְגַ֖ע בְּכָל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ אִם־לֹ֥א עַל־פָּנֶ֖יךָ יְבָֽרְכֶֽךָּ
"ברכה" בלשון התנך מתפרשת בשני מובנים מנוגדים. הפירוש האחד הוא זה שכולנו מכירים. הפירוש השני הוא קללה, ולמובן הרע הזה התכוון השטן.
השטן שהציב סימן שאלה גדול על צדיקותו של איוב. לדבריו, העושר הגדול שזכה לו מידי אלוהים, הוא הסיבה האמיתית לאמונתו "התמימה". אך אם הרכוש הרב יילקח ממנו, אזי איוב "יברך" את אלוהים, והברכה כאן מתפרשת בלשון קללה. אלוהים נעתר לאתגר של השטן, אך קבע לו סייג אחד, באיוב עצמו אסור לו לגעת:
וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־הַשָּׂטָ֗ן הִנֵּ֤ה כָל־אֲשֶׁר־לוֹ֙ בְּיָדֶ֔ךָ רַ֣ק אֵלָ֔יו אַל־תִּשְׁלַ֖ח יָדֶ֑ךָ וַיֵּצֵא֙ הַשָּׂטָ֔ן מֵעִ֖ם פְּנֵ֥י יְהוָֽה׃
ברור לגמרי שברגע שבו התיר אלוהים לשטן לפגוע באיש צדיק, במאמין הגדול ביותר שהיה לו, תפיסת הגמול שאומרת שאלוהים שופט את האדם בצדק, קרסה והתפוררה לאלפי רסיסים. וגם עם השאלה מדוע כרת המחבר את הענף שעליו מבוססת אמונה שהיא אחת מעמודי התווך בתנך, נתמודד בפרק הבא. אך עד שנגיע לשם תחילה נתייחס לפסוק האומר : וַיָּבֹ֨אוּ֙ בְּנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים לְהִתְיַצֵּ֖ב עַל־יְהוָ֑ה וַיָּב֥וֹא גַֽם־הַשָּׂטָ֖ן בְּתוֹכָֽם׃
אופס! מאימתי יש לאלוהים בנים וכיצד יתכן שהשטן הוא אחד מהם, ובכלל איך יתכן שהשטן מעז להתייצב בנוכחות אלוהים ולדבר אליו?
הסבר:
בדומה לתנך גם בני העמים הקדומים זקפו את בריאת העולם לזכות האלים שבהם האמינו. הם סיפרו שהאלים והאלות הזדווגו והתרבו והולידו האחד לשני (וגם הזדווגו והולידו לבני האדם), ובדרך זוֹ הפנתיאון שבשמים התמלא אלים צעירים לרוב. פנתאון האלים היה שוקק חיים ושוקק שחיתות, שכן האלים רצחו אחד את השני. הם שיקרו, נאפו ושדדו האחד את השני.
בדרך כלל האלים הוותיקים שחיו בדורות הראשונים שבאו לאחר בריאת העולם, העדיפו לחיות בשמים ולא הטריחו את עצמם לרדת ארצה ולהתעסק עם בני האדם. את התענוג המפוקפק הזה הם השאירו לאלים הצעירים שנחשבו זוטרים.
כולנו יודעים שהתנך מציג תפיסה שונה לגמרי. כותבי התנך קידמו את האמונה בקיומו של אל אחד, של כוח עליון אחד. כוח טהור ומושלם בכל מעלותיו שלעולם איננו מזדווג ואיננו מתרבה ובוודאי שלא יורד ארצה ומסתובב בקרב בני האדם.
אלא שאמונה זו מלאה חורים ופגמים. שכן התנך מדבר על מלאכים שהם יצורים אמפיביים שחיים בשמים ועל פני הארץ. וכאשר הם יורדים מטה הם נראים כאחד האדם, וכולנו זוכרים את שלושת המלאכים שנגלו לאברהם ולשרה ואת המלאך שנגלה לגדעון ואת זה שנגלה לאימו של שמשון הגיבור.
ואם אנחנו שואלים מה ההבדל בין המלאכים שבתנך לבין האלים הצעירים שעליהם מספרות המיתולוגיות הקדומות, אז התשובה היא שכמעט אין כל הבדל.
ואם אנחנו שואלים כיצד חדרו מלאכים או בני אלוהים (שזה בדיוק אותו הדבר) ליצירה שמקדמת את האמונה באל אחד, כי אז התשובה היחידה שבידינו לוקחת אותנו, כתמיד, אל הספרים החיצונים שנכתבו במקביל לתנך, שמשקפים את האמונות העממיות שרווחו בישראל. אמונות שכותבי התנך השתדלו לצנזר מספרם, למזלנו ללא הצלחה.
האמונה שלפיה אלוהים הוא אל יחיד, לא קיימת בספרים החיצונים! לפי החיצונים עוד בטרם הבריאה נחלק היקום בין שני כוחות גדולים, עוינים זה לזה: אלוהים מהצד האחד, והשטן מהצד שמנגד. האחד מייצג את כוחות האור, ואילו השני מייצג את כוחות השחור.
לפי ספר היובלים (אחד הספרים החיצונים) כבר ביום הראשון לבריאת העולם יצר אלוהים את המלאכים (יוב' ב), כך שאנחנו יודעים מאיפה ישנם מלאכים. אמת היא שהיובלים לא אומר שהשטן יצר את השדים ואת רוחות המשחית, אך הוא כן אומר שהוא האדון שלהם, ושהם עושים את דבריו.
כך או כך, המלאכים, שהיו שליחיו של אלוהים והשדים שהיו שליחיו של השטן, ירדו ארצה והתערבבו בקרב בני האדם (ספר טוביה. עסקנו בכך בפרק 11).
אז אם שאלנו כיצד חדרו מלאכים, או בני אלוהים לתנך, הרי שהתשובה מוליכה אותנו לספרים החיצונים. והשאלה מהיכן הגיעו מלאכים ושדים לספרים החיצונים, מוליכה אותנו למיתולוגיות שסיפרו בני העמים הקדומים שאיתם באנו במגע. הם המקור היחיד שבידינו שביכולתנו להסתמך עליו.
נתייחס לשטן.
אמרנו שבחיצונים השטן הוא האויב הגדול של אלוהים – ולא כן בתנך. בתנך, פירוש המילה "שטן" הוא מכשול, או אויב (במד' כב, כב; מל"א יא, יד ועוד). אלא שברבות הימים דמותו התפתחה ובחיבורים מאוחרים, כמו בספר איוב ובספר זכריה (ג, א-ב; דבה"א כא, א), השטן מופיע כמלאך שווה דרגה לשאר המלאכים. ותפקידו הוא לקטרג על בני ישראל בפני אלוהים.
יחד עם זאת בתנך השטן איננו נחשב אויב של אלוהים, ולכן למחבר ספר איוב לא היה שום קושי לספר שהשטן ככל בני האלוהים האחרים, התייצב באחד הימים בפני אלוהים. ולא היה לו שום קושי לספר שהשטן קטרג על אמונתו של איוב, שהרי זה תפקידו.
ואחרי שהבהרנו שהשטן בספרנו בסה"כ מילא את תפקידו, נחזור לשיחה שהתקיימה בשמים. כזכור, אלוהים שאל אותו היכן היה ומה ראה, ועל כך השיב שהסתובב בארץ. ואז שאל אלוהים :
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־הַשָּׂטָ֔ן הֲשַׂ֥מְתָּ לִבְּךָ֖ עַל־עַבְדִּ֣י אִיּ֑וֹב כִּ֣י אֵ֤ין כָּמֹ֨הוּ֙ בָּאָ֔רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע׃
וכפי שאמרנו קודם, השטן השיב לאלוהים שהעושר הרב שהרעיף על איוב, הוא שמסביר את אמונתו. והוא הוסיף ואמר שאם העושר הזה יילקח ממנו, כי אז הוא "יברך" את אלוהים : וְאוּלָם֙ שְֽׁלַֽח־נָ֣א יָֽדְךָ֔ וְגַ֖ע בְּכָל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ אִם־לֹ֥א עַל־פָּנֶ֖יךָ יְבָֽרְכֶֽךָּ
ואלוהים שהכיר היטב את נפש איוב, נעתר לאתגר והתיר לשטן לעשות כרצונו, אך לא לפגוע באיוב עצמו:
וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־הַשָּׂטָ֗ן הִנֵּ֤ה כָל־אֲשֶׁר־לוֹ֙ בְּיָדֶ֔ךָ רַ֣ק אֵלָ֔יו אַל־תִּשְׁלַ֖ח יָדֶ֑ךָ וַיֵּצֵא֙ הַשָּׂטָ֔ן מֵעִ֖ם פְּנֵ֥י יְהוָֽה׃
ועכשיו, כשהרשות בידו, הפך השטן את חייו של איוב לגיהינום, ליגון, לדווי ומכאוב.
תחילה שלח השטן כנופיית שודדים שרצחה את רועיו של איוב ושדדה את 7000 ראשי הבקר ואת 500 האתונות שהיו ברשותו. השודדים הותירו בחיים רועה אחד בלבד, שרץ לספר לאיוב על גודל הרעה שפקדה אותו.
ועוד זה מדבר וזה בא.
והבא השני הודיע שאש אלוהים נפלה מהשמים וקטלה את אלפי ראשי הצאן ואת כל הרועים שרעו אותם – זולת רועה אחד שרץ לבשר גם על גודל הרעה השנייה.
ועוד זה מדבר וזה בא.
והמבשר השלישי הגיע ואמר לאיוב שגם אלפי הגמלים שהיו ברשותו נשדדו.
ועוד זה מדבר, הגיע גם המבשר הרביעי כדי לומר שרוח גדולה שהגיעה מהמדבר הפילה את הבית על ראשם של עשרת ילדיו והרגה אותם:
ר֨וּחַ גְּדוֹלָ֜ה בָּ֣אָה מֵעֵ֣בֶר הַמִּדְבָּ֗ר וַיִּגַּע֙ בְּאַרְבַּע֙ פִּנּ֣וֹת הַבַּ֔יִת וַיִּפֹּ֥ל עַל־הַנְּעָרִ֖ים וַיָּמ֑וּתוּ וָאִמָּ֨לְטָ֧ה רַק־אֲנִ֛י לְבַדִּ֖י לְהַגִּ֥יד לָֽךְ׃
המכות שבאו בצרוך אחד בזו אחר זו, הבהירו לאיוב שלא ידע דבר על הפגישה עם השטן, שלא מדובר ביד המקרה, ושמסיבה לא ידועה אלוהים העניש אותו.
וזה הזמן להזכיר שלפני דקות אחדות ציטטנו פסוקים אחדים מתוך ספר דברים (כח) שמפרטים מה הן המכות הצפויות לרשעים שיפרו את מצוותיו של אלוהים. בספרנו המכות האלה ניחתו על ראשו של איש צדיק, ולא מפני שפשע, אלא כדי לבחון עד כמה ניתן לענותו עד שיכנע למכאובו ו"יברך" את אלוהים.
מתברר שברעה הזו לא היה די כדי לסדוק את אמונתו התמימה של איוב, מה שחייב מקצה שיפורים, או פגישה שנייה בין אלוהים ובין השטן.
וגם הפעם שאל את אלוהים את השטן היכן היה ומה היו מעשיו, וגם הפעם הוא השיב "משוט בארץ ומהתהלך בה". וגם הפעם היפנה אלוהים את תשומת ליבו לאיוב ואמר:
הֲשַׂ֣מְתָּ לִבְּךָ֮ אֶל־עַבְדִּ֣י אִיּוֹב֒ כִּי֩ אֵ֨ין כָּמֹ֜הוּ בָּאָ֗רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֣ר מֵרָ֑ע וְעֹדֶ֨נּוּ֙ מַֽחֲזִ֣יק בְּתֻמָּת֔וֹ וַתְּסִיתֵ֥נִי ב֖וֹ לְבַלְּע֥וֹ (להשחיתו, להזיק) חִנָּֽם׃
דברי אלוהים מעוררים חלחלה. איך יתכן ששטן יכול להסית את אלוהים להתיר מעשה כל כך נפשע שעומד בניגוד לצדק הטבעי, ולפגוע באדם חף מפשע?
ואם נדמה למישהו שבכך הגיע המחבר אל הקצה והניף את כל הדגלים השחורים שברשותו – אז זהו שלא !!!
למחבר נותר לו עוד דגל אחד שחור משחור להניף, ואלה המילים ששם בפי השטן:
וַיַּ֧עַן הַשָּׂטָ֛ן אֶת־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר ע֣וֹר בְּעַד־ע֗וֹר וְכָל אֲשֶׁ֣ר לָאִ֔ישׁ יִתֵּ֖ן בְּעַ֥ד נַפְשֽׁוֹ׃ אוּלָם֙ שְֽׁלַֽח־נָ֣א יָֽדְךָ֔ וְגַ֥ע אֶל־עַצְמ֖וֹ וְאֶל־בְּשָׂר֑וֹ אִם־לֹ֥א אֶל־פָּנֶ֖יךָ יְבָֽרְכֶֽךָּ׃
ובתרגום לעברית: אין דבר שהאדם אוהב יותר מאשר את חייו ואת שלמות עורו ובשרו. אך אם יתיר אלוהים לשטן לפגוע פיזית בגופו של איוב, כי אז האיש המסכן יתענה עד כדי כך שהפעם הוא סוף-סוף ייכנע ו"יברך" את אלוהים. ואלוהים השיב לשטן:
וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֶל־הַשָּׂטָ֖ן הִנּ֣וֹ בְיָדֶ֑ךָ אַ֖ךְ אֶת־נַפְשׁ֥וֹ שְׁמֹֽר.
לשטן ניתנה רשות לעשות באיוב כאוות נפשו אך לא להמיתו. מה שאומר שלאיוב אין שום דרך למות וּלהיגאל מייסוריו, זולת אם "יברך" את אלוהים – וזה כמובן לא יקרה.
וַיֵּצֵא֙ הַשָּׂטָ֔ן מֵאֵ֖ת פְּנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיַּ֤ךְ אֶת־אִיּוֹב֙ בִּשְׁחִ֣ין רָ֔ע מִכַּ֥ף רַגְל֖וֹ וְעַ֥ד קָדְקֳדֽוֹ׃ וַיִּֽקַּֽח־ל֣וֹ חֶ֔רֶשׂ לְהִתְגָּרֵ֖ד בּ֑וֹ וְה֖וּא יֹשֵׁ֥ב בְּתוֹךְ־הָאֵֽפֶר׃
האפר שבו ישב איוב הוא משבצת האדמה של מטר על מטר שעליה דיברנו קודם. על המשבצת הזו יתרחשו כל הדברים המסופרים מכאן ואילך.
נתייחס לשחין שבו היכה השטן את איוב. לפי הפרוש שניתן למחלה זו, שחין היא מחלת עור שגורמת לגרד נוראי ולאבעבועות דלקתיות. שלפוחיות. שחין הייתה המכה השישית מבין עשר המכות שבהן היכה אלוהים את מצרים – ועכשיו, כדי להטריף את דעתו של איוב, היכה אותו השטן במכה שבה היכה אלוהים את פרעה ואת מצרים…. נחמד.
משראתה אשתו את סבלו הנורא, היא סימנה לו את פתח המילוט שדרכו יוכל למות ולהיגאל מייסוריו:
וַתֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִשְׁתּ֔וֹ עֹֽדְךָ֖ מַֽחֲזִ֣יק בְּתֻמָּתֶ֑ךָ בָּרֵ֥ךְ (= קלל) אֱלֹהִ֖ים וָמֻֽת׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלֶ֗יהָ כְּדַבֵּ֞ר אַחַ֤ת הַנְּבָלוֹת֙ תְּדַבֵּ֔רִי גַּ֣ם אֶת־הַטּ֗וֹב נְקַבֵּל֙ מֵאֵ֣ת הָֽאֱלֹהִ֔ים וְאֶת־הָרָ֖ע לֹ֣א נְקַבֵּ֑ל בְּכָל־זֹ֛את לֹֽא־חָטָ֥א אִיּ֖וֹב בִּשְׂפָתָֽיו׃
איוב לא חטא בשפתיו ולא "בירך" את אלוהים. יחד עם זאת הוא לגמרי, לגמרי, לא השפיל את ראשו ולא קיבל בכניעה את רוע הגזרה. ובמקום שבו לא היה לו יותר מה לאבד, שבו המוות הוא ברכה ומפלט, שם נותרה לו האמת. אמת זכה, טהורה, וצלולה ומשוננת כתער. אמת חסרת מורא שאפשרה לאיוב לשחרר חרצובות לשונו ולומר את כל מה שבליבו – או, כדברינו, לומר את האמת של המחבר שהסתתר מאחורי דמותו. י
נסכם את מה שאמרנו עד כה וכמו שאנחנו אוהבים לעשות בכל הזדמנות, נוסיף לדברינו חופן גדוש מכשולים שיסבכו את העניינים עוד יותר.
סיפורו של איוב העסיק את הפרשנים המוקדמים והמאוחרים, את הפילוסופים ואת אנשי המוסר וכמובן שאת החוקרים שחיים בימינו.
את כולם העסיקה השאלה כיצד יתכן שאלוהים התיר לשטן לפגוע באיש צדיק, במאמין שכמוהו לא היה איש תם וישר בכל הארץ.
ואכן מי שקורא את הפתרונות שהוצעו לאורך הדורות, נוכח מייד לדעת שכולם עשו כל מאמץ להרחיק את אלוהים מהפרשה, דבר המלמד עד כמה לא ניתן להרחיקו ממנה.
אצל פרשני התנך והוגי הדעות אנו מוצאים שלושה פתרונות מובילים לשאלה זו.
האחת אומרות שהספר דן בשאלה "מפני מה יש צדיק ורע לו, ורשע וטוב לו" (ברכות ז, ע"א). דעה שנייה אומרת שמדובר בניסיון, בדומה לניסיון שניסה אלוהים את אברהם. לשיטת הטוענים זאת, השטן קיבל רשות מאת אלוהים לנסות בייסורים את אמונתו של איוב. דעה שלישית אומרת שאיוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה (בבא בתרא טו, ע"א).
הטענה שאיוב לא היה ולא נברא מקובלת גם עלינו. אבל אם היה רק משל, משל למה הוא היה? מה כאן המשל ומה הנמשל??? התלמוד, כמובן, לא מספק תשובה לשאלה זוֹ, אבל אנחנו נציע את התשובה שלנו בפרק הבא.
הטענה שהספר דן בשאלה מפני מה יש צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, היא בוודאי המוכרת ביותר.
לדעתי מדובר בטענה מופרכת וריקה מתוכן, שנושאת בְּחוֹבָה סתירה פנימית. לפי תפיסת הגמול לא יתכן שלצדיק יהיה רע, שהרי אלוהים מגן על הצדיקים ולכן לא יתכן שצדיק ייענש דווקא על שום צדיקות. ואכן, לאורך כל הפרקים הבאים איוב יעמוד על דעתו שהוא נענש על לא עוול בכפו, ושהמציאות מלמדת שתפיסת הגמול איננה נכונה.
וכדי לסגור פינה אחרונה שנשארה כאן פתוחה, יש להעיר שבספר תהילים ישנם מזמורים רבים שעוסקים בשאלות של שכר ועונש, של צדיק ורע לו, ורשע וטוב לו, ללמדנו שהסוגייה הזו לא נעלמה מעיני מחברי ספר תהלים. יחד עם זאת, אין אף מזמור שאומר שאלוהים הפקיר איש צדיק בידי השטן. את הקו הזה איש מלבדו לא חצה.
לדברינו, גם הטענה שלפיה שאמונתו של איוב הועמדה בניסיון, בדומה לניסיון שבו ניסה אלוהים את אמונתו של אברהם (בר' כב), איננה מחזיקה מים. בספר בראשית אברהם אכן עמד בניסיון, אך מההתחלה ניתנה לו האפשרות לבחור אם להיענות לדרישת אלוהים, או לסרב לה (ועל כך דיברנו בפרקים 64-63). לפי הכתוב אברהם בחר לעמוד בניסיון המחריד, אך כאשר הרים את המאכלת לשחוט בה את בנו, אלוהים עצר בעדו.
בסיפור שלנו יש רק עונש. אלוהים לא דיבר לאיוב לא נתן לו שום אפשרות להציל את ילדיו, את בריאותו ואת רכושו. ולכן, לא אמונתו עומדת בניסיון, כי אם יכולת עמידתו בעינויי גוף ונפש קשים מנשוא, שמהם יוכל להיגאל רק בתנאי "שיברך" את אלוהים – ואת קיצור הדרך הזה, המחבר לא ייתן לו לעשות.
נחתום את הפרק הזה בדברים הבאים: הסיפור שהבאנו לכאן מהווה הקדמה ל-39 פרקי השירה הנשגבת שבאה מייד לאחריהם, שאליהם נגיע בפרק הבא.
לעת עתה נחזור לקביעה האומרת שברגע שבו התיר אלוהים את דמו של איש צדיק, תפיסת הגמול שהיא אחת מעמודי התווך של התנך, קרסה והפכה אבק פורח. ומה שנראה מכאן ואילך הוא שאיוב ימשיך להאמין בעוצמתו האין סופית של אלוהים, אך לא בצדקתו ולא במוסריותו. ונכון שהוא לא "יברך" את אלוהים ולא יבחר להיגאל מייסוריו, אבל את מה שיהיה לו לומר עליו, הוא יגיד בקול צורם ומחריש אוזניים! עד כאן.
