בנות צלפחד. ספר במד' , פרקים כז ו-לו
שלום לכל המאזינים ותודה שאתם מצטרפים לפרק נוסף בפודקאסט של התנך.
הפרק שלפנינו מוקדש לסיפורן של מַחְלָה, נועה, חגלה, תרצה ומילכה, שנולדו לאיש בשם צלפחד שהיה בן שבט מנשה.
ככל הסיפורים שבהם אנחנו עוסקים, גם הסיפור שלפנינו שייך לזמנו ולימים שבהם התרחש. ככל הסיפורים שבהם אנחנו עוסקים גם הוא חלק מקונטקסט חברתי, משפטי וכלכלי רחב בהרבה מהמקרה הפרטי שאותו מייצג. שכן, סיפורן של הבנות מצייר תמונה של חברה חקלאית שחיה על אדמתה, שבה נחלת המשפחה היא הנכס הכלכלי היקר והחשוב ביותר שעובר בירושה. וכדי לשמור על הנחלה בחזקת המשפחה, נשים נשארו מחוץ למעגל הירושה, והפרשה הקרויה על שמן של בנות צלפחד משמרת עמדה חד משמעית זו.
וזה סיפורן של הבנות:
לפי המסופר בפרק כו שבספר במדבר, זמן הסיפור שלנו התרחש בימים שבהם יוצאי מצרים עמדו לסיים את מסעם במדבר סיני, לחצות את הירדן וּלְהִכָּנֵס לארץ כנען. ואז, לפני שמשה נפרד מהאנשים שבראשם עמד במשך 40 שנה, Vולפני שיהושע בן נון החליפו, וחצה את הירדן ונכנס לארץ המובטחת, אלוהים נגלה למשה ואמר לו את הדברים הבאים, ולהלן ציטוט מקוצר מפרק כו :
וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. לָאֵלֶּה, תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה…. לָרַב, תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ, וְלַמְעַט, תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ: אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו (=לפי גודל משפחתו), יֻתַּן נַחֲלָתוֹ. אַךְ-בְּגוֹרָל, יֵחָלֵק אֶת-הָאָרֶץ: לִשְׁמוֹת מַטּוֹת-אֲבֹתָם (מטה = משפחה מורחבת, חמולה). יִנְחָלוּ. עַל-פִּי, הַגּוֹרָל, תֵּחָלֵק, נַחֲלָתוֹ–בֵּין רַב, לִמְעָט (במד' כו, נג-נו).
במילים פשוטות, לפני הכניסה לארץ כנען הורה אלוהים למשה שהנודדים במדבר יקבלו אדמה לפי גורל, לפי גודל השבט ולפי גודל המטה, או החמולה של המשפחה: עַל-פִּי, הַגּוֹרָל, תֵּחָלֵק, נַחֲלָתוֹ–בֵּין רַב, לִמְעָט.
ספר יהושע מספר על כיבוש הארץ מידי הכנענים שהיו יושבי הארץ הוותיקים. Uופרקים יג-כא מלמדים שלאחר שכיבוש הארץ הושלם, פעל יהושע בהתאם להוראותיו של משה, וחילק את אדמת הארץ לכל אחד משבטי ישראל, דבר שמסביר כיצד החברה הישראלית שנדדה במדבר במשך 40 שנה הפכה חברה חקלאית היושבת דרך קבע על אדמתה, או על נחלתה. (UVובסוגריים נעיר שבסיפור חלוקת הארץ לפי גורל ושבתמונת הכיבוש הגרנדיוזית שבספר יהושע יש יותר חורים מאשר גבינה, ושהיא לגמרי לא מדויקת. מכיוון שההערה זו חשובה לשאלת כיבוש הארץ ולא לענייני ירושה, נניח לה ונתקדם).
מה שכן חשוב לסיפור חלוקת אדמת הארץ לשבטים ואח"כ למשפחות, הוא שהחלוקה משקפת את חשיבותה של האדמה בחברה חקלאית. וכן שחברה שבטית נוטה להישאר כדבוקה של חמולות שחיות באותה טריטוריה שנושאת את שם השבט (נחלת יהודה, נחלת בנימין, נחלת יששכר ועוד).
נחזור ליום שבו עומד סיפורנו, שבו קבע משה שאדמת הארץ תחולק בגורל ליוצאי מצרים שסיימו את מסעם במדבר. לפי הכתוב, איש בשם צלפחד, בן שבט מנשה, היה זכאי לזכות בנחלה בארץ המובטחת. אלא ששתי סיבות מנעו ממנו לממש את זכאותו.
האחת היא שצלפחד כבר לא היה בין החיים. והשנייה היא שלא נולד אף בן ולכן הוא נחשב חסוך בנים, ערירי, למרות שנולדו לו חמש בנות. ומכיוון שבנות לא ירשו את אביהן, לא היה מי שיירש את הנחלה שאותה היה מקבל לו היה בחיים, או לו נולד לו בן.
חמש בנותיו שהרגישו שמצב עניינים זה מקפח אותן, התייצבו בפני משה ובפני כל ראשי המשפחות בישראל, וטענו לזכותן לרשת את הנחלה שלה היה זכאי אביהן. להלן ציטוט מקוצר:
וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד …. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה … וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר….וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.
הבעיה שהעלו הבנות חורגת בהרבה מגבולות המקרה הפרטי שאותו הן מייצגות. שכן, מצב שלפיו לאב מסוים נולדו רק בנות, איננו מקרה נדיר המצריך פתרון אינדיווידואלי, חד-פעמי, למקרה שספק גדול אם יתרחש באחד הימים. כולנו יודעים שההפך הוא הנכון וְשֶׁבְּבָתִּים רבים נולדות רק בנות, ושלכן מדובר בעניין שמחייב פתרון כולל ומסודר. שהרי לא יתכן שכל בתי האב שבהם נולדו רק בנות ייחשבו עריריים, ושהשאלה מה יעלה בגורל אדמתם לאחר מותם יישאר ללא מענה מניח את הדעת.
מכיוון שהתנך הוא ספר דתי שכל החוקים הכתובים בו ניתנו ע"י אלוהים, משה שלכאורה לא ידע כיצד להשיב לבעיה שהוצגה לפניו, הפנה את השאלה לאלוהים – וזה היה המענה שקיבל:
וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְהוָה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. : כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת. נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן.
לכאורה, אלוהים פסק לטובת הבנות ובכך קבע תקדים משפטי שאמור להתקיים מעתה ואילך: כל גבר שהוליד רק בנות, יהיה רשאי להעביר להן את נחלתו בירושה. אלא שבפסיקה זו נמצא פגם ייסודי, שבני שבט מנשה, הוא השבט של צלפחד, חשו בו מייד. ולפיכך הם פנו למשה ואמרו לו את הדברים הבאים. ציטוט קצר מפרק לו:
וַאדֹנִי צֻוָּה בַיהוָה לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו. וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם; וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ.
דבריהם של זקני שבט מנשה שיקפו נוהג שהתקיים בעולם הקדום, ושגם היום מתקיים בחברות מסורתיות.
ביום נישואייה עזבה הנערה את בית אביה ועברה לחיות בבית משפחת בעלה. לו בנות היו יורשות את נחלת אביהן ונישאות לגבר בן שבט אחר, כי אז הבעלות על הנחלה שירשו הייתה עוברת לחזקת משפחה משבט אחר. מצב שכזה היה יוצר בתוך הטריטוריה של השבט איים של נחלות שהשתייכו למשפחות משבטים אחרים. דבר שהיה מוביל להתפוררות הבעלות של השבט על האדמה שעד כה הייתה בחזקתו.
משה שהבין שיש כאן בעיה פנה בשנית לאלוהים. וזה, הנוסח המתוקן של החוק שהשמיע אלוהים באוזניו. להלן ציטוט קצר ומקוצר מפרק לו שבספר במדבר:
לֹא-תִסֹּב נַחֲלָה … מִמַּטֶּה אֶל-מַטֶּה: כִּי אִישׁ, בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו, יִדְבְּקוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… לְמַעַן, יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו. וְלֹא-תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה, לְמַטֶּה אַחֵר: כִּי-אִישׁ, בְּנַחֲלָתוֹ, יִדְבְּקוּ, מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
מטה הוא משפחה מורחבת, או חמולה. ומספר מטות יוצרים שבט. וּמִכֵּיוָן ששבט מנשה היה הגדול מבין שבטי ישראל, הרי שהוא מנה מספר רב של מטות, או חמולות.
החוק המתוקן שקראנו קובע כלל שלפיו הנחלות הפרטיות תשארנה בבעלות המשפחה, וגם בתוך השבט הן לא תעבורנה מחמולה לחמולה, או ממטה למטה. וּכְדֵי לחסום את הפרצה שלפיה נחלת המשפחה תוכל לעבור לחזקת משפחה אחרת דרך בת יורשת, הוסיף המחוקק סעיף שקובע את הדברים הבאים:
וְכָל-בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה…לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ, תִּהְיֶה לְאִשָּׁה:
דהיינו, כדי שהנחלה של המת לא תעבור לחזקת חמולה אחרת, על בת יורשת להינשא לגבר מבני משפחתה. והחוק הקרוי על שמן של בנות צלפחד משמר עמדה עקרוני זו:
זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים: אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים.
ובהתאם לתיקון זה, כך נהגות חמש הבנות
כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ, בְּנוֹת צְלָפְחָד. וַתִּהְיֶינָה … לִבְנֵי דֹדֵיהֶן, לְנָשִׁים. מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי-מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף, הָיוּ לְנָשִׁים; וַתְּהִי, נַחֲלָתָן, עַל-מַטֵּה, מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן.
ובעברית פשוטה הנחלה שהייתה אמורה לעבור לרשות צלפחד חולקה בין חמשת בנותיו ועברה לידי חמשת הבעלים שנשאו אותן: וַתְּהִי, נַחֲלָתָן, עַל-מַטֵּה, מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן.
ובתכלס, הבנות, לא ירשו אף לא גרגר אדמה אחד. שכן הנחלה שאותה ירשו לכאורה , חולקה בין הגברים שנשאו את חמשת הבנות. תו מוסיקאלי.
כפי שראינו, תכלית החוק הקרוי על שמן של בנות צלפחד הבטיח שנחלת המשפחה לא תעבור למשפחה אחרת דרך נישואים של בת, אך בכך דיני הירושה לא ומסתיימים, כי אם מסתבכים.
שכן, לא רק בנות לא ירשו את אביהן, אלא גם האחים הצעירים שנולדו לאותו אב. משום שבימים שבהם סדר הירושה התנהל כדרך המסורת, רק בן אחד, לרוב הבכור, ירש את נחלת אביו ואילו אחיו הצעירים יצאו לחייהם בידיים ריקות. עכשיו מגיע ש"משפט הבכורה" (=חוק) שסותר את מה שאמרתי. להלן ציטוט קצר ומקוצר מתוך ספר דב' כא טו-יז:
כִּי-תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה, וְיָלְדוּ-לוֹ בָנִים, הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה; וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר, לַשְּׂנִיאָה. וְהָיָה, בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת-בָּנָיו, אֵת אֲשֶׁר-יִהְיֶה, לוֹ–לֹא יוּכַל, לְבַכֵּר אֶת-בֶּן-הָאֲהוּבָה, עַל-פְּנֵי בֶן-הַשְּׂנוּאָה, הַבְּכֹר. כִּי אֶת-הַבְּכֹר … יַכִּיר, לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם, בְּכֹל אֲשֶׁר-יִמָּצֵא, לוֹ: כִּי-הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ, לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה.
ישנם חוקרים שסבורים שהציטוט שקראנו מתייחס לאחיות לאה ורחל, שהיו נשואות ליעקב. לאה היא האישה השנואה, ואילו רחל היא האהובה. לנו זהותן של הנשים לא חשובה, כי אם העיקרון העומד ביסוד הדברים: כִּי אֶת-הַבְּכֹר … יַכִּיר, לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם, בְּכֹל אֲשֶׁר-יִמָּצֵא, לוֹ: כִּי-הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ, לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה.
באופן אינטואיטיבי משפט הבכורה הוא חוק צודק והגון שלוקח בחשבון גם את מעמדו המיוחד של הבן הבכור, וגם לא מקפח את זכותם של אחיו הצעירים לרשת מעט מנכסי אביהם.
אך האמת הפוכה לגמרי.
מדובר בחוק גרוע שמבטיח את התרוששות המשפחה ושלכן הוא מעולם לא קוים, ועל השאלה מדוע חוקק – לי אין תשובה.
כאשר מתרגמים את משפט הבכורה שקראנו למספרים, מתבררת המכשלה הגדולה שבייסודו.
נניח שלאב מסוים נולדו ארבעה בנים ושהוא היה בעלים של 100 דונם אדמה שפרנסה בְּכָבוֹד אותו ואת משפחתו.
לו משפט הבכורה התקיים כהלכתו, כי אז ביום שבו אותו אב הלך לעולמו, בנו הבכור ירש 40 דונם וכל אחד משלושת אחיו ירש 20 דונם. לו גם לבן הבכור נולדו ארבעה בנים, כי אז הבן הבכור שנולד בדור השלישי היה יורש 16 דונם, וכל אחד משלושת אחיו היה יורש 8 דונם.
המכשלה של החוק ברורה לחלוטין. אם 100 הדונם הראשונים כִּלְכְּלוּ בְּכָבוֹד את המשפחה שלה השתייכו, הרי שחלוקה חוזרת ונשנית של אותה נחלה, הייתה מפוררת אותה בין יורשים רבים, עד שלא היה ביכולתה לכלכל ולו משפחה אחת.
לכאורה משפט הבכורה היה יכול להתקיים בחברה של רועים שהנכס העיקרי שלהם הוא עדר עזים או כבשים.
נניח שהאב שעליו דיברנו קודם היה לא היה איכר, כי אם רועה שלו היו 100 כבשים, שמוצרי החלב שלהן קִיְּמוּ בְּכָבוֹד אותו ואת משפחתו. נניח שלאחר מותו בנו הבכור ירש 40 כבשים וכל אחד משלושת אחיו ירש 20 כבשים.
כבשים מתרבות במהרה ולכאורה, בתוך שנים אחדות לכל אחד מארבעת הבנים היו יכולות להיות 100 כבשים, עזים או פרות – ואז המכשלה שעליה דיברנו קודם הייתה מתעוררת בשנית. שכן, שטח המרעה ומספר בארות המים שהישקו את המקנה נשאר קבוע. ומקורות המחייה שהספיקו לכלכלת 100 ראשי צאן או בקר, היו צריכים לכלכל עכשיו 400 ראשי צאן, דבר שהיה מוביל למה שכולנו מכירים: למלחמות רועים על שטחי מרעה ועל מקורות מים – וניתן שתי דוגמאות שממחישות דברים אלה.
התנך מספר על המסע של אברהם מאור, שמוכרת לכולם בשם אור כשדים לארץ כנען. כידוע, לוט, בן אחיו של אברהם, הצטרף למסע המפורסם ועשה יחד עם אברהם ושרה את כל המסלול שנמתח מעיראק, דרך תורכיה, הרי הלבנון, ארץ ישראל – ומצרים, שהייתה התחנה הרחוקה ביותר במסע, וְשֶׁמִּמֶּנָּה פנו השלושה וחזרו דרך מדבר סיני לארץ כנען.
בכל השנים שבהן המשפחה הקטנה הייתה בדרכים, היא השכילה לשמור על איזון נכון בין גודל עדר העזים שליווה אותם, שהיווה מקור עיקרי לסידן וחלבנים של ההולכים, ובין מקורות המים והמרעה שנמצאו במסלול ההליכה. ברם, כאשר המשפחה שבה ארצה ממצרים משהו השתבש, ואברהם ולוט הירבו את העדר שהיה בחזקת כל אחד משניהם. וכך בקיצור גדול נכתב בפרק יג שבספר בראשית:
וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלוֹט עִמּוֹ, הַנֶּגְבָּה. וְאַבְרָם, כָּבֵד מְאֹד, בַּמִּקְנֶה… וְגַם-לְלוֹט–הַהֹלֵךְ, אֶת-אַבְרָם: הָיָה צֹאן-וּבָקָר, וְאֹהָלִים. וְלֹא-נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ, לָשֶׁבֶת יַחְדָּו: כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב, וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו.
הדברים ברורים: אברהם ולוט הירבו את מספר ראשי הצאן שהיו ברשותם מבלי לקחת בחשבון שמקורות המחייה במדבר מצומצמים ביותר. והתוצאה של מעשה נמהר זה לא איחרה להגיע:
וַיְהִי-רִיב, בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה-אַבְרָם, וּבֵין, רֹעֵי מִקְנֵה-לוֹט….. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט, אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי, וּבֵין רֹעֶיךָ: כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי: אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה. …. וַיִּבְחַר-לוֹ לוֹט, אֵת כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, וַיִּסַּע לוֹט, מִקֶּדֶם; וַיִּפָּרְדוּ, אִישׁ מֵעַל אָחִיו.
ברור שהדיבור על הרכוש העצום שכביכול צברו שני הנוודים המסכנים שהיטלטלו בדרכים צחיחות היא מוגזמת לגמרי. ברור שלאף אחד משניהם לא היו ראשי בקר ולא כבשים, משום שהפיזיולוגיה של שתי הבהמות האלה איננה מתאימה להליכה במדבר. ומי שיכניס בבוקר פרה או כבשה למדבר, יקבל אותה באותו ערב כסטייק לצלחת, וביום המחרת הוא יגווע ברעב. מכיוון שרק עזים מסוגלות לחצות מדבריות ולעבור מרחקים גדולים, ברור שהמקנה העצום שעליו מדובר, מנה מספר זעום של עזים שדופות שליוו את אברהם ולוט בימים שחצו את מדבר סיני.
יחד עם זאת המציאות שעולה מהדברים: וְלֹא-נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ, לָשֶׁבֶת יַחְדָּו…. וַיְהִי-רִיב, בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה-אַבְרָם, וּבֵין, רֹעֵי מִקְנֵה-לוֹט, היא ריאלית לגמרי ומוכרת היטב בחלקי הארץ הצחיחים. ומי שלא מגביל את ההתרבות של עדר העזים שלו במקום שבו שטחי המרעה ומקורות המים מצומצמים, נכנס למלחמה עם רועים אחרים.
דוגמה שנייה ואחרונה שגם היא מוכרת מהמציאות של ימינו, מתייחסת ליצחק, בנו של אברהם. לפי המסופר בפרק כו שבספר בראשית, באחת משנות הרעב שפקדו את הארץ, יצחק, שבעצמו היה רועה צאן, נדד לגרר. הזיהוי של גרר המקראית איננו ברור, אך הדעה הרווחת היא שמדובר ביישוב ששכן סמוך לרצועת עזה של ימינו – ויתכן שהזיהוי הזה נכון.
כל עוד נשמר האיזון בין מספר ראשי הצאן של יצחק לבין אלה של אנשי גרר, הכל התנהל על מי מנוחות. אלא שבשלב מסוים יצחק נתן לעדר הצאן שלו להתרבות יתר על המידה, ואז, כצפוי, הרועים של גרר סתמו לו את בארות המים: ציטוט קצרצר:
וַיִּגְדַּל, הָאִישׁ; וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל, עַד כִּי-גָדַל מְאֹד וַיְהִי-לוֹ מִקְנֵה-צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר, … הכוונה שהעדר של יצחק התרבה והתרבה, ומה שהיה צפוי לקרות אכן קרה: וְכָל-הַבְּאֵרֹת, אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו, בִּימֵי, אַבְרָהָם אָבִיו–סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, וַיְמַלְאוּם עָפָר. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ (אבימלך היה מלך גרר) אֶל-יִצְחָק: לֵךְ, מֵעִמָּנוּ, כִּי-עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ, מְאֹד. וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם, יִצְחָק; וַיִּחַן בְּנַחַל-גְּרָר.
הזיהוי של אנשי גרר כפלישתים לא מדויק. יחד עם זאת סתימת בארות של רועה שהגזים בצריכת המים ביחס לרועים אחרים, הגיונית לחלוטין. נכון שלפי הכתוב אבימלך השתמש בשפה מעודנת, אך במציאות הוא גירש את יצחק מגרר. וגם בנחל גרר שאליו הלך יצחק, הוא הפר את האיזון העדין שנשמר בין הרועים ובין מקורות המחיה שעמדו לרשותם, וגם שם הרועים סתמו לו את בארות המים וגירשו אותו מעליהם.
נסכם את מה שאמרנו בפרק זה:
אני סבורה שהתיקון שנקשר בשמן של בנות צלפחד, שחייב אותן להינשא לגברים מבני החמולה שלה השתייכו, הוא נספח לחוק קודם בהרבה שאומר: וְלֹא-תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה, לְמַטֶּה אַחֵר: כִּי-אִישׁ, בְּנַחֲלָתוֹ, יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
לחוק הזה תכלית אחת והיא לשמור על שלמות הטריטוריה של השבט, ועל הנחלות הפרטיות שהשתייכו לכל אחת מהמשפחות של השבט.
סיפורן של בנות צלפחד הוא לא סיפור פרטי כפי שנהוג לראותו, כי אם סיפור שחוזר על עצמו אין ספור פעמים, שהדבר היחיד שמשתנה בו, הוא שמות האנשים שלוקחים בו חלק.
לעניננו, אנחנו יכולים לקרוא את סיפורן של בנות צלפחד כמסמך משפטי ולא כסיפור. מסמך שמציע פתרון מסודר והגיוני לאין סוף בתי אב שבהם נולדו רק בנות. מסמך שנועד לחסום את האפשרות שנחלת המשפחה תעבור עם נישואיי הנערה לרשות משפחה אחרת, גם אם היא שייכת לאותו שבט.
ואכן, הנחלה שאותה היה אמור צלפחד לקבל לו נכנס לארץ כנען, חולקה לחמישה חלקים וניתנה לבני הדודים שנשאו את בנותיו: וַתְּהִי, נַחֲלָתָן, עַל-מַטֵּה, מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן.
כפי שהראנו כאן פרשת בנות צלפחד היא פלח אחד מדיני ירושה שנהגו בתקופת התנך, שעדיין מקובלים במשקים חקלאיים: אדמה חקלאית עוברת בשלמותה לבן יורש אחד והיא איננה נחלקת בין מספר יורשים.
כמובן שמשפט הבכורה שלכאורה מכיר במעמדו של הבן הבכור ובזכותם של אחיו הצעירים לרשת, ולו נתח קטן מנחלת אביהם, עומד בסתירה לדברים אלה.
אך כאשר בוחנים בכלים ראליים מה קורה לנחלה שבכל דור היא מחולקת מחדש, נוכחים לדעת שקיום משפט הבכורה כהלכתו ירושש את המשפחה בתוך 3-2 דורות. ומכיוון שמדובר בחוק כל כך גרוע שעומד בניגוד לאינטרס של האב ושל החמולה שאליו השתייך, ברור שהוא מעולם לא התקיים.
כפי שהראנו, משפט הבכורה לא יכול להתקיים גם בחברה של רועים. שכן עדר צאן ניתן להכפיל ולשלש, אך לא את מקורות המים והמרעה שנשארים קבועים.
בתכלס, אין לי מושג מדוע חוק מוזר ובלתי אפשרי זה נכנס לתנך.
החוק:
וְלֹא-תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה, לְמַטֶּה אַחֵר: כִּי-אִישׁ, בְּנַחֲלָתוֹ, יִדְבְּקוּ, מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
מעניין בגלל סיבה שלא קשורה בדיני ירושה ושלכן לא דיברנו עליו כאן.
מדובר בחוק סוציאלי שתכליתו לשמר מצב שוויוני ככל האפשר בין המשפחות שהשתייכו לאותו שבט. הוא נועד למנוע מצב שבו מטה חזק אחד אחד יוכל להשתלט על הנחלות שהשתייכו למשפחות חלשות ולהשאירן ללא כל בסיס קיומי. ואם נתרגם את החוק הזה למציאות של ימינו, כי אז נגיד שהוא נועד למנוע מטיקונים כמו משפחת עופר, תשובה, פישמן, ממן ואחרים להשתלט בכוח על מַשְׁאַבִּים לאומיים כמו גם על מעט הנכסים שיש בידי משפחות עניות.
אך האם החוק השוויוני שעמד לנגד עיני המחוקק המקראי באמת נשמר?
קרוב לוודאי שלא. כפי שכולנו יודעים, אין דבר חומר קל לכיפוף ועיקום מאשר חוק.
והדבר האחרון שברצוני להעיר כאן מתייחס לכך שבימינו נשים פמיניסטיות רואות בחמש בנותיו של צלפחד כמייצגות את ראשית הפמיניזם – לא רק שהדבר איננו נכון, הוא גם עומד בניגוד מוחלט לדברי התנך.
הפמיניסטיות למיניהן קראו רק את החלק שמתייחס לפנייתן למשה ואת התשובה שלכאורה פסקה לטובתן:
וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְהוָה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. : כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת. נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן.
הפסיקה הזו אכן כתובה בפרק כז שבספר במדבר. אך לו אותן פמיניסטיות קראו את מה שנכתב במרחק של מספר פרקים, הן היו מבינות שהבנות לא ירשו אף לא גרגר אדמה אחד. שכן התיקון שנקשר בשמן של הבנות מבטיח שבת לעולם לא תוכל לרשת את נחלת אביה. ובין אם לצלפחד נולדו רק בנות, ובין אם לא נולדה לו אף בת, כך או כך הנחלה שאותה היה זכאי לקבל, הייתה נחלקת לאחר מותו בין קרובי משפחתו.
קרדיטים
את התו המוסיקאלי היפה שמלווה את כל התוכניות שלנו הלחינה ומנגנת השחקנית אורנה כץ. עומר בינדר המוכשר ממשיך למתג את האתר היפה שלנו.
אורנה ועומר, תודה ענקית לשניכם!
וְכָרָגִיל אני מזכירה לכולם את הספר שלי, התנך היה באמת. הספר כמו כל התוכניות שלנו, בוחן את סיפורי המשפחה שבתנך מנקודת מבט חברתית, משפטית, כלכלית ועוד.
הספר תורגם לאנגלית תחת השם DAILY LIFE IN BIBLICAL TIMES – והשם באנגלית משקף היטב את תוכנו של הספר.
מי שמעוניין לקנות לעצמו את הספר או להעניק מתנה יפה לקרובים שאינם דוברי עברית, מוזמן לפנות אלי בפרטי, ולרכוש אותו בהנחה משמעותית בהשוואה למחיר המלא שבסטימצקי.
אני מבקשת להתייחס בקצרה לקדימון שפותח כל פרק, שמדבר על הפטראון שלנו.
פודקאסט הוא תוכנית חינמית וטוב מאד שכך. וטוב מאד שתוכנית שמספרת את הסיפור של העם שלנו, ניתנת חינם וּנְגִישָׁה לכולם.
יחד עם זאת, הפקת התוכניות איננה חינם ואת העלויות הקשורות בה ובהחזקת האתר שלנו, אנחנו מממנים בעצמנו. וְכָאן תרומה צנועה לפטראון מסייעת לנו להתאזן.
ועוד דבר חשוב שאך לעיתים רחוקות אני מזכירה: מי שמעוניין להזמין הרצאות בתנך במסגרות כאלו ואחרות, מוזמן לפנות אלי גם כן.
כמו תמיד אני מזכירה את הפודקאסט המשובח "דברי הימים" שאותו מגיש ד"ר אילן אבקסיס. בימים אלה קיבל אילן את ההסמכה שלו כמורה דרך. וטיולים עם מדריך שהוא גם דוקטור לתנך ושגם התמחה בארכיאולוגיה, עומדים כקטגוריה בפני עצמה. אני מאד מאד ממליצה. עד כאן.
עד כאן תודה רבה ולהשתמע בפרק הבא
