זהו הפרק השני מתוך שלושה פרקים שנקדיש לספר דניאל.
נזכיר שלושה עניינים חשובים שעליהם דיברנו בפרק הקודם, שילוו אותנו לפרק הזה.
ראשית, אסופת הסיפורים שבספר דניאל מתייחסת לזמנו של נבוכדנצר שחי בסביבות שנת 600 לפנה"ס. בפועל, ספר דניאל נכתב למעלה מ-400 שנים מאוחר יותר, בערך בסביבות שנת 165 לפנה"ס.
דבר שני שחשוב להזכיר הוא שהאסופה הדניאלית מחולקת לשתי חטיבות. ששת הפרקים הראשונים מתארים את קורותיהם של דניאל ושלושת חבריו (עזריה, חנניה ומישאל) בחצר המלך הבבלי, שאליו, כביכול, הובאו כדי להתחנך – ושם עשו בלגאן גדול. החטיבה השנייה עוסקת בחזונות אפוקליפטיים ועליה נדבר בפרק הבא.
לדברינו, ששת הפרקים הראשונים שבספר דניאל הם בורלסקה פרועה, והטענה הזו תלווה אותנו גם אל הפרק הנוכחי.
כזכור, בורלסקה היא סוגה ספרותית שנטפלת למלכים ולשליטים ומציגה אותם כטיפשים גמורים. היא מציגה עולם הפוך, נלעג ומשעשע, שבו המלכים עושים מעשים אבסורדיים שאליהם, הם והחנפנים שסביבם מתייחסים ברצינות גמורה.
ואחרי שאמרנו את הדברים האלה נתקדם אל הפרק הבא.
פרק ג: צלם הזהב שבנה נבוכדנצר
בפרק הקודם הבאנו מעשייה שלפיה נבוכדנצר ראה בחלומו צלם, או פסל ענק בדמות אדם, שייצג את האימפריות הגדולות שכבשו את העולם הקדום. בנוסף, הוא ראה אבן גדולה, שמייצגת את אלוהים שריסקה את הפסל. האבן גדלה וגדלה והשליטה את שלטונה על כל העולם – דבר שכמובן מעולם לא קרה.
פסל ענק בדמות אדם חוזר אלינו בשנית באחת המעשיות המפורסמות ביותר בספר דניאל. להלן סיפור המעשה כפי שמסופר בפרק ג. נקרא בקצרה ונסביר:
נְבוּכַדְנֶצַּר הַמֶּלֶךְ עָשָׂה צֶלֶם זָהָב, גָּבְהוֹ אַמּוֹת שִׁשִּׁים רָחְבּוֹ אַמּוֹת שֵׁשׁ, הֱקִימוֹ בְּבִקְעַת דּוּרָא בִּמְדִינַת בָּבֶל. (בקעת דורא, מחוז בבבל).
בעברית פשוטה: גובה הצלם היה 30 מ' ורוחבו 3 מ'.
המילה צֶלֶם היא החשובה כאן. צלם משמעו פסל בדמות אדם, שמייצג אל האל, או את האלים. למשל, כאשר החליט אלוהים לברוא את האדם הוא אמר:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ…. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ (בר' א, כו-כז).
כלומר, האדם נברא בצלם, או בִּדְמוּת אלוהים.
צלמית היא צלם מיניאטורי. בישראל ובכל רחבי המזה"ק נמצאו אלפי צלמיות בצורה של אדם או בעל חיים, ששימשו בפולחן הביתי וייצגו את האלים שבהם האמינו הקדמונים (היום המזוזה והצלב ממלאים תפקיד דומה).
פסלים של אלים הוצבו בבתי המקדש בבבל ובאשור. וכולנו זוכרים שאנטיוכוס הכניס לבית המקדש שעמד בירושלים צלם, כנראה שסימל את זיאוס שעמד בראש פנתיאון האלים של יוון. פסלים וציורים שמייצגים את ישו מוצבים בכל כנסייה.
מכיוון שהמחבר השתמש במונח צלם, ברור שנבוכדנצר לא הקים פסל סתמי, כי אם פסל שמייצג את האלוהות הבבלית, או אולי אפילו את עצמו.
ואם צלמים "רגילים" עשויים שיש, ברונזה או נחושת, אזי הצלם שלנו היה עשוי זהב!
צלם עשוי זהב שמתנשא לגובה של 30 מ' ושרוחבו 3 מ', חייב לשקול כמה אלפי טון, כראוי לבורלסקה משובחת שעוסקת בעניינים אבסורדיים . וכדי לקבל תחושה עד כמה כמות הזהב של הצלם היא חסרת כל היגיון, נזכיר שבבניין הכספות שבפורט נוקס, קנטקי, מוחזקים כ- 4,587 טון זהב, שהם רזרבות הזהב של ארה"ב. צלם הזהב שלנו שקל בערך כמשקל רזרבות הזהב שבארה"ב … (צלמית קטנה מנחושת, זה לעניים …).
משהושלמה יציקת הצלם הזמין נבוכדנצר את כל המכובדים שברחבי האימפריה הבבלית להשתתף בחנוכתו.
יִּשְׁלַח נְבוּכַדְנֶצַּר הַמֶּלֶךְ לְכַנֵּס אֶת הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים הַסְּגָנִים וְהַפַּחוֹת, הַיּוֹעֲצִים הַגִּזְבָּרִים הַשּׁוֹפְטִים הַשּׁוֹטְרִים, וְכָל שַׁלִּיטֵי הַמְּדִינוֹת, לָבוֹא לַחֲנֻכַּת הַצֶּלֶם אֲשֶׁר הֵקִים נְבוּכַדְנֶצַּר הַמֶּלֶךְ.
נחילים נחילים של -VIP נהרו בהמוניהם מכל רחבי האימפרייה הבבלית אל עמק דורא, והתייצבו משתאים ונפעמים בפני הצלם הענקי. ואל עמק דורא הובאו גם כל כלי הנגינה שבבבל, וכאשר הושלמו ההכנות לטקס חנוכת הצלם, הכריז הכרוז של המלך את ההודעה הבאה:
וְהַכָּרוֹז קוֹרֵא בְכֹחַ: …. הָעַמִּים הָאֻמּוֹת בָּעֵת אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל הַקֶּרֶן הֶחָלִיל…. הַנֵּבֶל הַכִּנּוֹר הָעוּגָב וְכָל מִינֵי הַזֶּמֶר, תִּפְּלוּ וְתִשְׁתַּחֲווּ לְצֶלֶם הַזָּהָב אֲשֶׁר הֵקִים נְבוּכַדְנֶצַּר הַמֶּלֶךְ!
כלומר, כאשר הקקפוניה הצורמנית הזו תושמע בכל רחבי האימפריה, כולם יפלו ארצה וכאיש אחד ישתחוו לפסל הזהב. וזה יהיה עונשו של מי שלא ישתחווה:
וּמִי אֲשֶׁר לֹא יִפֹּל וְיִשְׁתַּחֲוֶה, בָּהּ בַּשָּׁעָה יֻשְׁלַךְ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ הַבּוֹעָרֶת!
ומי לא כרע ולא השתחווה לפסל הזהב?
כמובן שאלה היו שלושת חבריו של דניאל!!!
דניאל לא נזכר במעשייה זו ושלושת השמנדריקים נקראים בשמות בבליים: שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ. וכמו שהמן התפוצץ מזעם על שמרדכי לא כרע בפניו והזדרז להלשין עליו בפני אחשוורוש, כך עשו אנשיו של נבוכדנצר, שאמרו לו (ציטוט מקוצר):
יֵשׁ אֲנָשִׁים יְהוּדִים…. הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה לֹא שָׂמוּ לֵב עָלֶיךָ הַמֶּלֶךְ: אֶת אֱלֹהֶיךָ אֵינָם עוֹבְדִים, וּלְצֶלֶם הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲקִימוֹתָ אֵינָם מִשְׁתַּחֲוִים.
מששמע המלך שישנם יהודים שלא מצייתים לפקודתו, הוא התמלא חמה והזמין אליו את השלושה והורה להם ליפול ארצה בפני צלם הזהב, ואף איים עליהם שאם יסרבו לפקודתו, כי אז יושלכו לתוך כבשן האש. כצפוי, השלושה השיבו לו בחוצפה גדולה:
לֹא צְרִיכִים אֲנַחְנוּ עַל זֶה לַהֲשִׁיבְךָ דָבָר.(= לא שמים עליך) אִם יֵשׁ בִּרְצוֹן אֱלֹהֵינוּ (אלוהים) יָכוֹל לְהַצִּילֵנוּ מִן כִּבְשַׁן הָאֵשׁ הַבּוֹעָרֶת, וּמִיָּדְךָ הַמֶּלֶךְ … יְהִי יָדוּעַ לְךָ הַמֶּלֶךְ, כִּי לֵאלֹהֶיךָ אֵין אֲנַחְנוּ עוֹבְדִים, וּלְצֶלֶם הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲקִימוֹתָ לֹא נִשְׁתַּחֲוֶה!
בקיצור, אל תבלבל את המוח.
החוצפה הזו הציתה את מוחו של המלך בזעם גדול, והוא הורה להסיק את כבשן האש בעוצמה כפולה 7 פעמים מהעוצמה המקובלת, ולהשליך לתוכו את סרבני ההשתחוות – וכך אכן היה.
ומה שקרה היה פלא מופלא מכל פלא!
שלושת הצעירים שהושלכו כפותים בידיהם ורגליהם לתוך הכבשן, הפכו לפתע ארבעה אנשים מותרים שהלכו להנאתם בתוך הלהבות, ומראהו של האיש הרביעי, היה כמראה בן האלוהים:
אָז נְבוּכַדְנֶצַּר הַמֶּלֶךְ תָּמַהּ וְקָם בְּהִתְבַּהֲלוּת, וַיַּעַן וַיֹּאמֶר לְיוֹעֲצָיו: הֲלֹא שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים הִשְׁלַכְנוּ לְתוֹךְ הָאֵשׁ כְּפוּתִים? וַיַּעֲנוּ וַיֹּאמְרוּ לַמֶּלֶךְ: הָאֱמֶת הַמֶּלֶךְ. וַיַּעַן וַיֹּאמַר: הִנֵּה אֲנִי רוֹאֶה אֲנָשִׁים אַרְבָּעָה מֻתָּרִים מְהַלְּכִים בְּתוֹךְ הָאֵשׁ, וְחַבָּלָה אֵין בָּהֶם, וּמַרְאֵהוּ שֶׁל הָרְבִיעִי דּוֹמֶה לְבֶן אֱלֹהִים!
על חשיבותו של האיש הרביעי שדמה לבן אלוהים, נדבר עוד מעט. אך בינתיים שלושת הצדיקים סיימו את הטיול באש ודילגו בקלילות החוצה.
ואש הכבשן שהוסקה שבעתיים לא חרכה את שיער ראשם, וריח של שריפה לא דבקה בבגדיהם. וכמו בכל המעשיות שבחטיבת הפרקים הראשונה, ברור שלנוכח מעשה ההצלה הכביר של אלוהים, הכיר נבוכדנצר בגדולתו וכך אמר:
וַיַּעַן נְבוּכַדְנֶצַּר וְיֹּאמַר: בָּרוּךְ אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ, אֲשֶׁר שָׁלַח אֶת מַלְאָכוֹ וְהִצִּיל אֶת עֲבָדָיו אֲשֶׁר בָּטְחוּ עָלָיו….. וּמִמֶּנִּי הוּשַׂם צַו כִּי כָּל עַם אֻמָּה וְלָשׁוֹן, אֲשֶׁר יֹאמַר תּוֹעָה עַל אֱלֹהֵיהֶם …. נְתָחִים יֵעָשֶׂה וּבֵיתוֹ אַשְׁפָּה יוּשַׂם! יַעַן אֲשֶׁר אֵין אֱלוֹהַּ אַחֵר אֲשֶׁר יוּכַל לְהַצִּיל כָּזֶה. אָז גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ בִּמְדִינַת בָּבֶל.
דניאל בגוב האריות (פרק ו)
המעשייה האחרונה שעליה נספר, היא גם המפורסמת והמזוהה ביותר עם דניאל. הכוונה, כמובן, לדניאל בגוב האריות.
הפעם המלך הסורר שהכיר בגדולתו האין סופית של אלוהים הוא לא נבוכדנצר, כי אם אימפרטור פרסי בשם דרייווש.
עכשיו צריך לומר את הדבר הבא. מסיבה שאיננה חשובה להמשך דברינו, לנבוכדנצר לא היו יורשים ראויים שהיו מסוגלים להיכנס לנעליו ולנהל את האימפרייה ששלטה על שטחים אדירים ועל מאות עמים ואוכלוסיות שונות. ואכן, לאחר מותו החל הבלגאן בחצר המלוכה הבבלי. ומי שניצל זאת היה כורש מלך פרס, שכבש את בבל מבלי לירות אפילו חץ אחד. ועכשיו, השטחים העצומים שעליהם שלט נבוכדנצר, נפלו כפרי בשל לידיו של האימפרטור החדש.
כנראה שדריווש שמוזכר במעשייה שלפנינו היה דריווש הגדול, שעלה לשלטון לאחר מות כורש. דרירווש היה מלך חזק מאד וחכם מאד, מה שאומר שברוח הבורלסקה המאפיינת את כל הבּוּבֶה מַיְסֵס שבחטיבה הראשונה, גם אותו צריך להציג בצורה גְּרוֹטֶסְקִית.
בסיפור שלפנינו דניאל שירת בחצר המלך הפרסי בדרגת ווזיר, שמשמעו יועץ מדיני רם מעלה, או שופט – ומנקודת מבט היסטורית זה בסדר גמור, משום שלמלכי פרס היו מספר ערי בירה, בהן בבל ושושן שזכורה לנו ממגילת אסתר.
כזכור מהפרק הראשון, דניאל היה 10 פעמים חכם יותר מכל הכשדים, שהיו המלומדים הגדולים ביותר בבבל. וכפי שאחשוורוש גידל את המן הרשע, כך גידל דריווש את דניאל הצדיק:
אֲזַי דָּנִיֵּאל זֶה הָיָה גּוֹבֵר עַל הַוְּזִירִים וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים, כָּל-עֻמַּת שֶׁרוּחַ יְתֵרָה בּוֹ (=חכם מכל הוזירים) וְהַמֶּלֶךְ חָשַׁב לַהֲקִימוֹ עַל כָּל הַמַּלְכוּת, וַיָּשֶׂם אֶת-כִּסְאוֹ, מֵעַל כָּל-הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ:
באופן טבעי השרים ונכבדי חצר המלך לא אהבו את העובדה שדניאל התנשא מעליהם ולכן חיפשו דרך להכשילו– אלא שהדבר היה בלתי אפשרי משום שדניאל היה נאמן " וְכָל מִשְׁגֶּה וּשְׁחִיתוּת לֹא נִמְצְאוּ בּוֹ ".
לבסוף עלה בלב הזדים רעיון מעולה להפיל את דניאל, והם אצו-רצו והתייצבו בפני המלך והשמיעו באוזניו את שעלה בליבם.
כל אנשי חצר המלוכה, היועצים והמפקחים והשופטים והעומדים בכל מחוזות האימפרייה הבבלית, כולם-כולם ישבעו שבועת אמונים למלך. השבועה תתבטא בכך שהם ימירו את אמונתם באלי בבל, לדתו של המלך הפרסי (שכנראה הייתה זרתוסטראית). ומי שלא ישבע, או יפר את השבועה הגדולה, יושלך לבור (גוב) האריות. הרעיון המצוין מצא חן בעיני המלך, שנתן מייד את הצו לעשות כעצת יועציו.
דבר העצה הרעה הגיעה לדניאל, הצדיק שהוסיף להחזיק באמונתו באלוהים:
וְדָנִיֵּאל, כַּאֲשֶׁר יָדַע כִּי נִרְשַׁם הַכְּתָב (=הצו המלכותי הגיע לידיעתו) נִכְנַס לְבֵיתוֹ, וְחַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים לוֹ בַּעֲלִיָּתוֹ נֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם, וּזְמַנִּים שְׁלשָׁה בַּיּוֹם הוּא כוֹרֵעַ עַל בִּרְכָּיו, וּמִתְפַּלֵּל וּמוֹדֶה לִפְנֵי אֱלֹהָיו, כַּאֲשֶׁר הָיָה עוֹשֶׂה מִלִּפְנֵי זֶה (=מאז ומעולם).
מכיוון שאלוהים לא שומע תפילות הנאמרות בחדרים שבהם מוגפים החלונות, דבר בגידתו נודעה עד מהרה.
משנודע לדריווש שדניאל אהוב ליבו בגד בו, הוא ביקש לחזור מהצו האומר שדינם של אלה שלא יקבלו את דתו היא להיזרק לגוב האריות. אלא שהדבר היה בלתי אפשרי. שכן, צו שנתן המלך, אפילו הוא עצמו לא היה יכול לשנותו (דבר שכמובן לא נכון).
וכך, בלב כבד וברוח נְכֵאָה הוא נפרד מדניאל במילים שמודות שאלוהיו של דניאל חזק מכל האלים האחרים, כולל מהאל שבו הוא עצמו האמין, ושלכן יוכל להציל את דניאל ממלתעותיהם של האריות:
וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לְדָנִיֵּאל: אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה עוֹבֵד אוֹתוֹ תָּמִיד הוּא יַצִּילֶךָ!
דניאל הושלך אל הבור, וכדי להגדיל את עוצמת הנס האלוהי, אבן כבדה הונחה על פי הבור. וכדי להוכיח שאף אחד לא יבוא בִּגְנֵבָה להרים את המכסה, המלך ואנשיו חתמו אותו בטבעת חותם. (טבעת חותם היא כמו טביעת אצבע. היא נושאת את הסימנים המיוחדים של מי שמחזיק בה.)
משהסתיים טקס ה"תשליך" הָלַךְ הַמֶּלֶךְ לְהֵיכָלוֹ וַיָּלֶן בְּצוֹם, וְסַמִּים (כנראה סוג של קטורת ריחנית) לֹא הֵבִיא לְפָנָיו, וּשְׁנָתוֹ נָדְדָה עָלָיו.
משעלה השחר נחפז המלך אל גוב האריות (ציטוט קצר):
בְקָרְבוֹ לַגֹּב, אֶל דָּנִיֵּאל בְּקוֹל עָצוּב זָעַק…. דָּנִיֵּאל עֶבֶד אֵל חַי! אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה עוֹבֵד אוֹתוֹ תָּמִיד, הֲיָכוֹל לְהַצִּילְךָ מִן הָאֲרָיוֹת?
ברור שכן!
אָז דָּנִיֵּאל עִם הַמֶּלֶךְ דִּבֵּר: הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָמִים חֱיֵה! אֱלֹהַי שָׁלַח מַלְאָכוֹ וַיִּסְגֹר אֶת פִּי הָאֲרָיוֹת וְלֹא חִבְּלוּנִי (=טרפו אותי), …. וְאַף לְפָנֶיךָ הַמֶּלֶךְ חִבּוּל לֹא עָשִׂיתִי. (=לא בגדתי בך).
המלך שמח מאד שאלוהים סגר את פי האריות, ומייד ציווה להשליך לבור את אנשי החצר שדיברו סרה בדניאל:
וַיֹּאמֶר הַמֶלֶךְ וַיָּבִיאוּ אֶת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִלְשִׁינוּ עַל דָּנִיֵּאל, וַיַּשְׁלִיכוּ לְגֹב הָאֲרָיוֹת אוֹתָם אֶת בְּנֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם (בדומה למשפחתו של המן הרשע) וְלֹא הִגִּיעוּ לְקַרְקֵעַ הַגֹּב עַד אֲשֶׁר שָׁלְטוּ בָהֶם הָאֲרָיוֹת, וְאֶת כָּל עַצְמוֹתֵיהֶם הֵדֵקּוּ. (=ניפצו, ריסקו).
והנה הסוף הטוב שמסכם את כל המעשיות שבחטיבה הראשונה:
אָז דָּרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ כָּתַב לְכָל הָעַמִּים הָאֻמּוֹת וְהַלְּשׁוֹנוֹת …. מִלְּפָנַי הוּשַׂם צַו כִּי בְּכָל שִׁלְטוֹן מַלְכוּתִי יִהְיוּ חֲרֵדִים וִירֵאִים מִלִּפְנֵי אֱלֹהָיו שֶׁל דָּנִיֵּאל, כִּי הוּא אֵל חַי וְקַיָּם לְעוֹלָמִים, וּמַלְכוּתוֹ לֹא תִּשָּׁחֵת, וְשִׁלְטוֹנוֹ עַד הַסּוֹף. מוֹשִׁיעַ וּמַצִּיל, וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹת וְנִפְלָאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת דָּנִיֵּאל מִיַּד הָאֲרָיוֹת.
נסכם את מה שאמרנו כאן
בשני הפרקים האחרונים הבאנו ארבע מתוך שש או שבע מעשיות שמאכלסות את החטיבה הראשונה שבספר דניאל.
קל לזהות שהמעשיות חוזרות על אותו דפוס ספרותי, שאמונתם של דניאל וחבריו מוכחת לאחר שסירבו בגבורה להישמע לצו המלכותי ובכך הוכיחו את אמונתם באלוהים.
מבחן האמונה יכול להיות סירוב לאכול את המזון שהוכן במטבחו של המלך, ודרישה לאכול זרעים ולשתות מים כאילו היו ציפורים ; הוא יכול להיות סירוב בוטה להשתחוות לצלם הזהב שסימל את האלוהות הבבלית ; או להשמיע באוזני המלך בשורה איומה שלפיה הוא עתיד להיות מגורש מהארמון וששיער ראשו ייהפך לנוצות של נשר, עד שיודה בגדולתו של אלוהים. מבחן האמונה יכול להיות גם בחירה מדעת להיזרק לבור שבו היו כלואים אריות רעבים … .
הדפוס הספרותי שחוזר על עצמו, מסתיים בהצלתם הניסית של דניאל וחבריו, בשדרוג מעמדם בחצר המלך, וכמובן בהכרזת המלך בדבר גדולתו האין סופית של אלוהים, שאבוי למי שיעז ללעוג לו.
בִּנְקֻדָּה זוֹ צריך לחזור לדעה הרווחת במחקר, שלפיה המעשיות נועדו לתאר את המצוקה שבה נתקלו היהודים ששירתו בחצרות מלכי בבל ופרס. וכן, שיש בהן ביקורת על האלילות, והודאה בגדולתו של אלוהים, שדניאל ושלושת רעיו מוכנים להשליך נפשם מנגד ולמות על מזבח אמונתם.
אנחנו חולקים על העמדה המקובלת במחקר. לדברינו, המעשיות הזויות ומגוחכות. אין בהן שום מצוקה ושום סכנת חיים אמיתית שאליה נקלעו ארבעת הצעירים.
לדברינו המעשיות האלה, מזכירות את ארשת פניו הרצינית של ליאור שליין בדברו על נתניהו, מירי רגב ושאר מְלַחֲכֵי הַפִּנְכָּה של ממשלתו. אז אם מישהו שואל אותנו אם אנחנו מאמינים ששיער ראשו של נבוכדנצר הפך נוצות של נשר – התשובה היא כן, בפורים אנחנו מאמינים לכל דבר, גם לזה!
דבר נוסף שחשוב לציין הוא שחוקרים רבים עמדו על הפער העצום בין נבוכדנצר ההיסטורי, לבין דמותו המטורללת שבסיפורים. לדבריהם, האמת היא שהמלך שבסיפורים הוא נבונאיד, שעלה למלוכה זמן קצר לאחר מות נבוכדנצר.
נבונאיד היה מלך שנוא שהבבלים עצמם תיארו אותו כמשוגע על שום שפעל בצורה חסרת כל היגיון.
לצערי, עלי לדחות גם את הטענה הזו. לטענתי, אם מחברי המעשיות התכוונו לנבונאיד, הם היו קוראים לו בשמו. אין שום סיבה הגיונית שבגללה כותבי המעשיות לא יכנו את האיש שאליו הם מתכוונים בשמו האמיתי.
שנית, וזה הדבר החשוב לנו, הניסיון לזהות את נבוכדנצר בנבונאיד, באיש חלש ומוזר, מוציאה מהסיפורים את כל העוקץ הופכת אותם לתפלים. (בתנך ניתן למצוא תיאורים מלעיגים, הם לעולם לא יהיו כלפי האיש החלש).
עכשיו עלינו לפרוע חוב שנותר מהפרק הקודם, שבו אמרנו שלדעת החוקרים ספר דניאל היה אמור להיות אחד הספרים החיצונים – ובכ"ז נכנס לתנך.
בפועל השאלה כיצד הוא חדר לתנך נשארה פתוחה, ולנו יש תשובה אפשרית. והתשובה שאנחנו מציעים נסמכת על דבריה של פרופ' אדל ברלין המצוינת, שכתבה עבודת מחקר מקיפה על מגילת אסתר.
השאלה אם לכלול בתנך את מגילת אסתר (ואת שה"ש, יחזקאל וקהלת), עמדה במחלוקת אצל חז"ל (בבלי, מסכת מגילה, ז,א). בסופו של דבר מי שהכריעו לטובתה היו ר' עקיבא וחבורתו.
לדברי ברלין, הסיבה שבגללה הכריעו החכמים בעד הכללת מגילת אסתר בתנך, הייתה משום שהציבור אהב את המעשיות המשעשעות המסופרות בה, שאותן היא עצמה הגדירה כ"בורלסקה פרועה", ומשום שחג הפורים שנסמך אליה.
על הדמיון בין מגילת אסתר ובין ספר דניאל, עמדו חוקרים רבים. אך לענייננו, אם אנחנו מקבלים את ההסבר של ברלין שמגילת אסתר נכנסה לתנך על שום שהציבור אהב את המעשיות שבה (ואני מקבלת), כי אז ההבחנה שלה נכונה גם לגבי ספר דניאל.
נבוכדנצר נצרב בזיכרון ההיסטורי של היהודים כצורר היהודים וכמי שהחריב את ירושלים והגלה את תושביה לבבל. אין זה מן הנמנע שמעשיות המתארות את אחד האימפרטורים הגדולים ביותר כטמבל גמור, היו אהובים על הציבור ושזו הסיבה שהחכמים הכניסו אותו לקאנון. זו, עכ"פ דעתי.
יש עוד עניין שעלינו להתעכב עליו וזהו סיפור כבשן האש שלתוכו הושלכו שלושת חבריו של דניאל כשהם כפותים בידיהם וברגליהם, אך באש נראו ארבעה אנשים: וּמַרְאֵהוּ שֶׁל הָרְבִיעִי דּוֹמֶה לְבֶן אֱלֹהִים.
השאלה מי היה האיש הרביעי שדמה לבן אלוהים, מוזכרת פעם אחת בספר דניאל ולא נראה שלזהותו יש חשיבות כלשהי. אלא השאלה הזו תופסת נפח עצום במסורת הנוצרית, שמזהה את ישו כבן האלוהים שהלך באש – ומסיבה זו ספר דניאל כ"כ חשוב לנוצרים.
