ספר דניאל (חלק ראשון)
מסיבה לא ידועה נדחק ספר דניאל אל הפינה, והוא אחד הספרים הפחות מוכרים בתנך.
תחילה נתאר את הספר בקווים כלליים, וּכְבָר נקדים לומר שהוא לא ספר, כי אם אסופת חיבורים מוזרה וזרה לרוח התנך, שלכאורה נכתבה בימי נבוכדנצר, האימפרטור הבבלי, בסביבות שנת 600 לפנה"ס. לדעת החוקרים אין ספק שהספר בסביבות שנת 165 לפנה"ס שהם למעלה מ-400 שנים מאוחר יותר. השיוך לזמנו של נבוכדנצר, נועד לשוות לספר חדש, מראה עתיק. ווינטג'.
כבר עכשיו צריך לציין שלא מעט חוקרים תהו מה היו השיקולים של עורכי התנך לכלול אותם בספרם – לי, עכ"פ אין תשובה לשאלה זו ואני מסכימה עם ד"ר אילן אבקסיס שספר דניאל הוא אחד הספרים החיצונים, שנכנס בדרך כלשהי לתנך.
ספר דניאל מחולק ל-12 פרקים וְלִשְׁתֵּי חטיבות. ששת הפרקים הראשונים הם שש מעשיות משעשעות וחצופות שמספרות בנימוס מעושה על קורותיהם של דניאל וּשְׁלושת רעיו (חנניה, מישאל ועזריה). בקיצור, בּוֹבֶּה מַייסֶס.
לפי המסופר ארבעת הצעירים הוגלו מירושלים ע"י נבוכדנצר, האימפרטור הבבלי, והובאו לארמונו. שם הם התחנכו, ושם עלו על העצבים של כולם משום שהעמידו את אנשי חצר המלך, וגם את המלך עצמו, כטיפשים גמורים. הרביעייה עצמה נקלעה למצבים מפחידים ומסכני חיים, שמהם נחלצה ללא פגע.
האופי המשעשע של החטיבה הראשונה נעלם לחלוטין בחטיבה השנייה של הספר, שהוא אפל ומסתורי.
פרקים ז-יב מתמקדים בחלומותיו של דניאל, שפרט לשם (דניאל) אין בינו לבין דניאל שבחטיבה הראשונה שום קשר וְדִמְיוֹן.
בַּחֲלוֹמוֹתָיו, מרחף דניאל בעולם שמיימי, אפוקליפטי, שבו הוא רואה חיות מפלצתיות, שמסמלות את האימפריות הגדולות שכבשו את ישראל ואת המזרח הקדום – ועל משמעות המילה "אפוקליפטיקה" וּמָה עומד מאחוריה, נדבר כאשר נגיע לחטיבה השנייה.
קורות העניינים המסופרים באסופה הדניאלית מתרחשים בבבל שבתחום עיראק של ימינו, כביכול בַּחֲצַר המלך נבוכדנצר. ואכן, האווירה של הספר איננה ארץ יִשְׂרְאֵלִית, ואין בה כל זיקה לארץ ישראל. וְלָכֵן ניתן לקבל את ההנחה שהאסופה חוברה בבבל וּבְשָׁלָב כלשהו הגיעה ארצה.
וְכָאן צריך לומר משהו שבעצם ידוע לכולם. בבבל חייתה אוכלוסייה יהודית, שראשוניה היו יהודים שנבוכדנצר הגלה מארצם, וְשֶׁלִּכְאוֹרָה דניאל ושלושת רעיו היו ביניהם.
לצורך דברינו הבאים נצטט את מחבר מזמור תהילים קל"ז שאמר:
"על נְהָרוֹת בבל (הפרת והחידקל), לא ישבנו ולא בכינו, ובטח שלא זכרנו את ציון..".
בבל, או עיראק של ימינו, הייתה אחד המרכזים הכי עשירים ומפותחים בעולם הקדום. ואכן, גולי בבל חיו שם חיים נפלאים במשך למעלה מאלף שנה, והם לרגע לא בכו בזוכרם את ציון.
היהודים הקימו שלוש ישיבות גדולות וחשובות: נְהַרְדָּעָא, סורא וּפוּמְבְּדִיתָא שבראשן עמדו גאונים. המפורסם ביניהם היה רבי סעדיה גאון, שמוכר בשם רס"ג. התלמוד הבבלי, או ה'גמרא', נכתב כמובן בבבל.
היות שלאורך כל השנים נשמר קשר הדוק בין היהודים ששבו מהגלות לירושלים ובין יהודי בבבל, אין שום קושי לקבל את ההנחה שספר דניאל אכן חובר בבבל, ובשלב כלשהו הגיע לארץ וְלִידֵיהֶם של עורכי התנך.
ודבר אחרון שנגיד כהקדמה, הוא שהאסופה הדניאלית כתובה עברית וארמית, שהייתה שפת הדיבור המקובלת בבבל. השבים מהגלות הביאו אותה ארצה ובהדרגה היא השתרשה גם כאן.
נתקדם לפרק א' שמכניס אותנו לאווירה שמאפיינת פרודיות פוליטיות, שההיגיון והשכל הישר הוא מהן והלאה.
נקרא בקיצור את הפסוקים הראשונים ונסביר את משמעם:
בִּשְׁנַ֣ת שָׁל֔וֹשׁ לְמַלְכ֖וּת יְהֽוֹיָקִ֣ים מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה בָּ֣א נְבֽוּכַדְנֶאצַּ֧ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֛ל יְרֽוּשָׁלִַ֖ם וַיָּ֥צַר עָלֶֽיהָ…… וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ …. לְהָבִ֞יא מִבְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל וּמִזֶּ֥רַע הַמְּלוּכָ֖ה …. יְלָדִ֣ים אֲשֶׁ֣ר אֵֽין־בָּהֶ֣ם כָּל־מאוּם֩ וְטוֹבֵ֨י מַרְאֶ֜ה וּמַשְׂכִּלִ֣ים בְּכָל־חָכְמָ֗ה וְיֹ֤דְעֵי דַ֨עַת֙ וּמְבִינֵ֣י מַדָּ֔ע וַֽאֲשֶׁר֙ כֹּ֣חַ בָּהֶ֔ם לַֽעֲמֹ֖ד בְּהֵיכַ֣ל הַמֶּ֑לֶךְ וּֽלְלַמְּדָ֥ם סֵ֖פֶר וּלְשׁ֥וֹן כַּשְׂדִּֽים (=בבליים)׃
יהויקים היה אחד ממלכי יהודה האחרונים וּבִּזְמַנּוֹ ארץ ישראל הייתה כבושה בידי נבוכדנצר, שבאמת שם מצור על ירושלים.
לענייננו, "שנת שלוש למלכות יהויקים" נועדה ליצור רושם שבסביבות שנת 600 לפנה"ס. וכבר אמרנו קודם שהאסופה הדניאלית מספקת רמזים לכך שהיא נכתבה למעלה מ-400 שנה לאחר זמנם של יהויקים וּנבוכדנצר. אין ספק שפער השנים הגדול אפשר לכותבי האסופה לתאר את נבוכדנצר, שהיה אחד המלכים הגדולים והמאיימים במזרח הקדום, כטמבל גמור ומטורלל על כל הראש.
לפי סיפורנו נבוכדנצר הורה להביא מירושלים ילדים טובי מראה וחכמים, שיגדלו ויתחנכו בַּחֲצַר המלך. וְלָכֵן, כבר למן ההתחלה כולנו יודעים כיצד הגיעו הארבעה לחצר המלך הבבלי.
עכשיו חשוב לשים לב לאופן שבו מתוארים ארבעת הנערים:
אֵֽין־בָּהֶ֣ם כָּל־מאוּם֩ (=מום)… וּמַשְׂכִּלִ֣ים בְּכָל־חָכְמָ֗ה … וּמְבִינֵ֣י מַדָּ֔ע וַֽאֲשֶׁר֙ כֹּ֣חַ בָּהֶ֔ם לַֽעֲמֹ֖ד בְּהֵיכַ֣ל הַמֶּ֑לֶךְ וּֽלְלַמְּדָ֥ם סֵ֖פֶר וּלְשׁ֥וֹן כַּשְׂדִּֽים.
הקביעה שהארבעה היו "מביני מדע" וְשֶׁהָיָה להם כוח ללמוד ספר וּלְשֹון כשדים, פותחת בפנינו עולם שהיה נהוג במצרים וּבְבָבֶל, אך לא בישראל.
נתייחס אל הכשדים.
הכשדים היו קבוצה אתנית שבסביבות שנת 900 לפנה"ס כבשה את בבל והתיישבה בה – נבוכדנצר עצמו היה ממוצא כשדי. וְכולנו זוכרים שאברהם הגיע מאור כשדים. כלומר, מאור שנכבשה ע"י הכשדים וּמֵאָז נקראה "אור כשדים". או "אור של הכשדים".
הכשדים נודעו בְּכָל העולם הקדום על שום השכלתם הגבוהה במספר מקצועות חשובים: רפואה, בוטניקה ומתמטיקה. הם התמקצעו באסטרונומיה וידעו לחשב בצורה מדויקת מתי צפויים להתרחש ליקויי חמה וּלְבָנָה, ומתי חל היום הארוך או הקצר בשנה.
לידע האסטרונומי שצופה את פני העתיד לפי מצבם של גרמי השמים, הייתה נגזרת חשובה, והיא האסטרולוגיה, או היכולת לצפות את גורלו האישי של כל אדם ואדם (אסטרונומיה מדע עתיק מאד). בדומה לחרטומים שבמצרים, הכשדים עסקו בְּכִשּׁוּף וידעו לפתור חלומות. בשל יכולותיהם המקצועיות הם פעלו בעיקר בחצרות המלכים, והיו בעלי מעמד מכובד.
העובדה שדניאל וּשְׁלֹשֶׁת חבריו היו מסוגלים ללמוד את המדעים שהכשדים הצטיינו בהם, מתארת בצורה נכונה את המציאות שהתקיימה בחצרות מלכי בבל ומצרים – אבל בשום אופן לא בישראל. היא מתארת דבר נוסף שעוד דקה יתברר כמרכזי לסיפורנו: דניאל וחבריו לא למדו בישיבה דתית ולא הוסמכו לרבנות. הם למדו בישיבה כשדית, שבה לימדו לימודי ליבה, שהכשירו אותם להצטיין במדעים שהיו מזוהים דווקא עם הכשדים שהועסקו בחצר המלך.
ועוד ציטוט קצרצר שמתאר זאת בצורה מדויקת:
וְהַיְלָדִ֤ים הָאֵ֨לֶּה֙ אַרְבַּעְתָּ֔ם נָתַ֨ן לָהֶ֧ם הָֽאֱלֹהִ֛ים מַדָּ֥ע וְהַשְׂכֵּ֖ל בְּכָל־סֵ֣פֶר וְחָכְמָ֑ה וְדָֽנִיֵּ֣אל הֵבִ֔ין בְּכָל־חָז֖וֹן וַֽחֲלֹמֽוֹת (=דניאל הצטיין במיוחד כפותר חלומות ומגלה עתידות, פרט שיתברר מייד כקריטי)…. וַיְדַבֵּ֣ר אִתָּם֮ הַמֶּלֶךְ֒ (כנראה בחן את יכולתם) וְלֹ֤א נִמְצָא֙ מִכֻּלָּ֔ם כְּדָֽנִיֵּ֣אל חֲנַנְיָ֔ה מִֽישָׁאֵ֖ל וַֽעֲזַרְיָ֑ה וַיַּֽעַמְד֖וּ לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ….. וַֽיִּמְצָאֵ֞ם (המלך) עֶ֣שֶׂר יָד֗וֹת עַ֤ל כָּל־הַֽחַרְטֻמִּים֙ הָֽאַשָּׁפִ֔ים אֲשֶׁ֖ר בְּכָל־מַלְכוּתֽוֹ.
התאור של ארבעת החננות שעלו בחוכמתם 10 פעמים על כל חכמי האימפרייה הבבלית, הוא פרודיה פוליטית שמכניסה הסיפורים הקשורים בחבורה זו למסגרת מוגזמת שנועדה להצחיק, ולא לספר אמת שהתרחשה במציאות. וְכַצָּפוּי, כבר למן היום הראשון לבואם של הגאונים הצעירים לחצר המלך, התחיל הבלגאן.
הארבעה שלכאורה הוגלו מירושלים הגוועת ברעב, סרבו לאכול את המזון המשובח (פת בג) שהוגש להם, בתואנה שהמזון המלכותי לא קיבל את חותמת הכשרות של בד"ץ, וְשֶׁלָּכֵן הוא נחשב בעיניהם טמא ופסול לַאֲכִילָה. וּכְדֵי שחלילה לא ייטמאו במזון שהוכן במטבח המלכותי, ביקש דניאל משר הסריסים (פקיד בכיר ולא מְסֹרָס) שמונה לטפל בהם, לאכול רק זרעים ולשתות מים.
שר הסריסים נחרד שמא המלך יורה לערוף את ראשו על שום שהילדים שהיו תחת השגחתו יסבלו מתת תזונה וייראו חולים.
אך אל דאגה, דניאל הרגיע אותו ואמר שתחילה ינסו את הדיאטה המיוחדת הזו למשך עשרה ימים בלבד – וְכָךְ אכן היה. וּמִכֵּיוָן שאלוהים דאג לבריאות החבורה, בתום עשרה ימים הם נראו טוב יותר מִכָּל הילדים האחרים שהובאו להתחנך בַּחֲצַר המלך. ציטוט קצר ומקוצר מפרק א:
וַיָּ֤שֶׂם דָּֽנִיֵּאל֙ עַל־לִבּ֔וֹ אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יִתְגָּאַ֛ל (=יזדהם) בְּפַת־בַּ֥ג הַמֶּ֖לֶךְ וּבְיֵ֣ין מִשְׁתָּ֑יו (האוכל והיין של המלך)… וַיֹּ֜אמֶר שַׂ֤ר הַסָּֽרִיסִים֙ לְדָ֣נִיֵּ֔אל יָרֵ֤א אֲנִי֙ אֶת־אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֣ר מִנָּ֔ה אֶת־מַֽאֲכַלְכֶ֖ם וְאֶת־מִשְׁתֵּיכֶ֑ם….. וְחִיַּבְתֶּ֥ם אֶת־רֹאשִׁ֖י לַמֶּֽלֶךְ (יוציא אותי להורג בגללכם). וַיֹּ֥אמֶר דָּֽנִיֵּ֖אל ….. נַס־נָ֥א אֶת־עֲבָדֶ֖יךָ יָמִ֣ים עֲשָׂרָ֑ה וְיִתְּנוּ־לָ֜נוּ מִן־הַזֵּֽרֹעִ֛ים וְנֹֽאכְלָ֖ה וּמַ֥יִם וְנִשְׁתֶּֽה׃ ….. וַיִּשְׁמַ֥ע לָהֶ֖ם לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַיְנַסֵּ֖ם יָמִ֥ים עֲשָׂרָֽה׃ וּמִקְצָת֙ (=מקץ) יָמִ֣ים עֲשָׂרָ֔ה נִרְאָ֤ה מַרְאֵיהֶם֙ ט֔וֹב וּבְרִיאֵ֖י בָּשָׂ֑ר מִ֨ן־כָּל־הַיְלָדִ֔ים הָאֹ֣כְלִ֔ים אֵ֖ת פַּת־בַּ֥ג הַמֶּֽלֶךְ׃
המעשייה שלפיה הצעירים דרשו לאכול זרעים כאילו היו ציפורים, מהווה אקספוזיציה, או קדימון לבאות. משום שהמעשייה הבאה, שמסופרת בפרק ב, חצופה והזויה בהרבה.
במרכזה עומד חלומו של המלך נבוכדנצר, שנפתח במילים:
וּבִשְׁנַ֣ת שְׁתַּ֗יִם לְמַלְכוּת֙ נְבֻֽכַדְנֶצַּ֔ר חָלַ֥ם נְבֻֽכַדְנֶצַּ֖ר חֲלֹמ֑וֹת וַתִּתְפָּ֣עֶם רוּח֔וֹ וּשְׁנָת֖וֹ נִֽהְיְתָ֥ה עָלָֽיו (המלך התעורר בשל סיוטים)׃ וַיֹּ֣אמֶר הַ֠מֶּלֶךְ לִקְרֹ֨א לַֽחַרְטֻמִּ֜ים וְלָֽאַשָּׁפִ֗ים וְלַֽמְכַשְּׁפִים֙ וְלַכַּשְׂדִּ֔ים (אלה פצחני החלומות שעליהם דיברנו קודם) לְהַגִּ֥יד לַמֶּ֖לֶךְ חֲלֹֽמֹתָ֑יו וַיָּבֹ֕אוּ וַיַּֽעַמְד֖וּ לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ וַיֹּ֧אמֶר לָהֶ֛ם הַמֶּ֖לֶךְ חֲל֣וֹם חָלָ֑מְתִּי וַתִּפָּ֣עֶם רוּחִ֔י לָדַ֖עַת אֶֽת־הַחֲלֽוֹם׃
חלומו של נבוכדנצר הוא דרמה גדולה, ענקית, ואת זה צריך להסביר.
אנחנו והקדמונים מפרשים את המושג 'חלום' בצורה שונה לחלוטין. בשבילנו 'חלום' הוא תופעה נורמאלית שמתרחשת מעצמה בעת השינה, שנשכחת בשנייה שבה התעוררנו.
זה אנחנו, אבל לא התנך!!!
כותבי התנך, כמו כל בני העולם הקדום, האמינו שהאלים שחיים בשמים, מקיימים קשר רצוף עם בני עמם.
האלים, כך מספרות המיתולוגיות, נהגו ללבוש צורת אדם ולרדת ארצה וּלְהִתְעַרְבֵּב בקרב בני האדם. בתנך ובספרים החיצונים הם נקראים מלאכים, שהיו שליחים של אלוהים, וגם הם הופיעו כְּאַחַד האדם.
הקשר בין האלים (או אלוהים) ובין בני האדם התקיים בשתי צורות: בשעות ערות ובמהלך חיי היומיום, או במראות שנגלו בשעת שינה.
כך או כך, ברגע ההתגלות האלוהית, האדם ראה משהו מופלא שעמד בניגוד מוחלט למציאות ולחוקי הטבע שהכיר, שהרי הטבע כפוף לרצונם של האלים.
למשל, משה היה רועה צאן תמים שהלך במדבר, לפתע ראה שיח שהתלקח, שבער ובער, ומתוכו דיבר אלוהים.
דוגמה אחרת היא יחזקאל, שראה כיצד נפתחים השמים ואת המרכבה המפורסמת יורדת ארצה. משנחת הרכב, אלוהים דיבר אל יחזקאל ההמום ושלח אותו להשמיע את דברו לבית ישראל (ולחזון המרכבה הקדשנו את הפרקים 33, 34, 35. מי שמעוניין ימצא אותם בקלות באתר שלנו).
כפי שאמרנו, האל היה יכול להתגלות לאדם גם בחלום, במראות, או חזיון, שראה בשעת השינה. אלא שכאן ישנו הבדל מהותי בין ההתגלות בשעת ערות לבין זו שבחלום. ההתגלות בשעת ערות מלווה בדיבור, שבו אמר האל לאדם מה רצונו. לעומת זאת ההתגלות שבחלום היא כמו תמונות של סרט אילם, וְלָכֵן החולם לא היה יכול להבין מה ביקש האל לומר.
אם האל נגלה בחלומו של אדם הפשוט, כמו יעקב, שראה סולם שרגליו נעוצות בקרקע וראשו מגיע עד בית האלוהים שבשמים, אזי למראה הפלאי לא הייתה משמעות מיוחדת.
ברם, אם החולם היה מלך, כמו פרעה, כי אז מטרת ההתגלות האלוהית הייתה לגלות את צפונות העתיד לו וּלְמַמְלַכְתּוֹ – וזו כבר דרמה אמיתית.
כזכור, פרעה ראה בחלומו שבעה גבעולי חיטה בריאים ויפים ושבע פרות שמנות וטובות מראה שעולות מהיאור. לאחריהן ראה שבעה שיבולים יבשים ושבע פרות שדופות. העובדה שיוסף פתר בצורה מדויקת את מטרת ההתגלות, נתנה למלך שהות להתכונן לקראת שבע שנות הרעב שהיו צפויות להגיע אחרי שבע שנות השפע הגדול.
באופן טבעי היינו מצפים שגם נבוכדנצר, שהתעורר משנתו נרגש ונסער, ינהג כמקובל. אלא שכבר הקדמנו לומר שאנחנו נמצאים בתוך פרודיה פרועה.
כמקובל, נבוכדנצר זימן אליו את כל פצחני החלומות שבחצרו, אך
במקום שיתאר באוזניהם את המראות שראה בחלומו, הוא הפך את הקערה על פיה ודרש שתחילה הם יספרו לו איזה סרט ראה בשנתו.
אם יעמדו במשימה, כי אז תוּכח יכולתם המקצועית לחדור לעולמם של האלים ולשאוב מהם את האינפורמציה הידועה רק להם. ואם יכשלו, סימן הוא שהחכמים הם רמאים ושרלטנים גמורים ועונשם יהיה להיפרד מעל ראשם.
החכמים שלא אהבו את הרעיון שהמלך שינה לפתע את הכללים המקובלים, השיבו לו:
הַמֶּלֶךְ, … אֱמֹר אֶת הַחֲלוֹם לַעֲבָדֶיךָ, וְאֶת הַפִּתְרוֹן נַגִּידָה (כפי שהיה מקובל לעשות).
אלא סרב ואמר:
עוֹנֶה הַמֶּלֶךְ וְאוֹמֵר אֶל הַכַּשְׂדִּים… אִם לֹא תּוֹדִיעוּנִי אֶת הַחֲלוֹם וְאֶת פִּתְרוֹנוֹ, נְתָחִים תֵּעָשׂוּ, וּבָתֵּיכֶם אַשְׁפָּה יוּשָׂמוּ (אשרוף לכם את הבתים).וְאִם אֶת הַחֲלוֹם וְאֶת פִּתְרוֹנוֹ תַּגִּידוּ, מַתָּנוֹת וּתְשׁוּרוֹת וְכָבוֹד רַב תְּקַבְּלוּ מִלְּפָנַי ….
הוויכוח בין המלך העקשן לבין החכמים ההמומים נמשך ונמשך והם התעקשו ואמרו:
…. אֵין אָדָם עַל הַיַּבָּשָׁה אֲשֶׁר אֶת דְּבַר הַמֶּלֶךְ יוּכַל לְהַגִּיד, …. דָּבָר כָּזֶה לֹא שָׁאַל (אף מלך) מִכֹּל חַרְטֹם, אַשָּׁף וְכַשְׂדִּי.
בסופו של דבר המלך התעצבן משום שהבין שמדובר ברמאים ולא בפצחנים שמשרתים ביחידות הסייבר של חיל המודיעין הישראלי, והוא החליט לממש את האיום ולחסל את כל החכמים שחיו באימפריה הבבלית.
ואכן הפקודה יצאה וכל החכמים שחיו בשטחה של עיראק, סוריה, תורכיה, לבנון וישראל, עמדו בתור כדי להיהרג – והנה חזרנו לדניאל ולשלושת רעיו, שהובאו לחצר המלך כדי ללמוד את המקצועות שבהן הצטיינו הכשדים:
וְלֹ֤א נִמְצָא֙ מִכֻּלָּ֔ם כְּדָֽנִיֵּ֣אל חֲנַנְיָ֔ה מִֽישָׁאֵ֖ל וַֽעֲזַרְיָ֑ה …. עֶ֣שֶׂר יָד֗וֹת עַ֤ל כָּל־הַֽחַרְטֻמִּים֙ הָֽאַשָּׁפִ֔ים אֲשֶׁ֖ר בְּכָל־מַלְכוּתֽוֹ.
העובדה שהרביעייה הצטיינה דווקא בלימודי המקצועות הכשדיים, אומרת שהם השתייכו לרובד של החמים, ושלכן גם עליהם היה לשלם בחייהם.
משנודע הדבר לדניאל, הוא התפלל לאלוהים וביקש ממנו לגלות לו את שראה המלך בחלומו. ואלוהים כמובן נעתר לבקשתו:
אֲזַי נִגְלָה הָרָז לְדָנִיֵּאל בְּחֶזְיוֹן הַלַּיְלָה, אֲזַי בֵּרַךְ דָּנִיֵּאל אֶת אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם.
דניאל הזדרז לבוא לפני המלך. תחילה הוא אמר לו שכל החכמים שבחצר מלכותו הם שרלטנים גמורים:
הָרָז אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל אֵין חֲכָמִים, אַשָּׁפִים, חַרְטֻמִּים וְקוֹסְמִים יְכוֹלִים לְהַגִּיד לַמֶּלֶךְ.
והסיבה לכך היא משום שישנו רק אל אמיתי אחד שיודע את צפונות העתיד:
אוּלָם, יֵשׁ אֱלוֹהַּ בַּשָּׁמַיִם מְגַלֶּה רָזִים, וְהוֹדִיעַ לַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶצַּר, מַה שֶׁיִּהְיֶה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, חֲלוֹמְךָ וְחֶזְיוֹנוֹת רֹאשְׁךָ עַל מִשְׁכָּבְךָ זֶה הוּא.
במילים אחרות, מרדוך, האל שעמד בראש הפנתיאון של אלי בבל, שבו כנראה האמין נבוכדנצר, לא שווה שום דבר … . לעטוף וּלְהַשְׁלִיךְ.
לאחר מכן תאר דניאל מה ראה המלך בחלומו. לדבריו המלך ראה צלם, או פסל גדול, שראשו עשוי זהב; חזהו וזרועותיו עשויים כסף; מעיו (בטנו) וירכיו עשויים נחושת. שוק רגלו האחת עשויה ברזל, והשנייה עשויה חרס.
הראש העשוי זהב סימל את נבוכדנצר עצמו ואת האימפרייה הבבלית. המתכות האחרות סימלו את האימפריות שעלו לאחר מפלתה של בבל (ובנקודה זו החוקרים חלוקים מעט באשר לזיהוי המדויק של האימפריות).
בנוסף לפסל הענק, המלך ראה בחלומו אבן שלא נכרתה בידי אדם, שרוצצה את הצלם, כולל את ראש הזהב שייצג את נבוכדנצר עצמו, והפכה את המתכות שמהן נבנה לאבק נישא ברוח:
וְהָאֶבֶן אֲשֶׁר הִכְּתָה אֶת הַצֶּלֶם הָיְתָה לְהַר גָּדוֹל, וּמָלְאָה כָּל הָאָרֶץ.
(ההר הגדול שמילא את כל הארץ הוא כמובן מלכות אלוהים). יָקִים אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם מַלְכוּת, אֲשֶׁר לְעוֹלָם לֹא תִּשָּׁחֵת… וְהִיא תַּעֲמֹד לְעוֹלָמִים.
ומכיוון שאנחנו נמצאים בתיאטרון האבסורד, שכל מה שלא נכון הופך מייד אמת מוחלטת, הנה לפנינו תמונת הסיום:
הַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶצַּר נָפַל עַל פָּנָיו, וּלְדָנִיֵּאל סָגַד, וּמִנְחָה וְנִיחוֹחִים אָמַר לְנַסֵּךְ לוֹ.
המלך הכיר בגדולתו של אלוהי ישראל, אבל סגד לנער השבוי שהובא לחצרו:
עוֹנֶה הַמֶּלֶךְ לְדָנִיֵּאל וְאוֹמֵר: אֱמֶת כִּי אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים, וַאֲדוֹנֵי הָאֲדוֹנִים וּמְגַלֶּה רָזִים, אֲשֶׁר יָכֹלְתָּ לְגַלּוֹת אֶת הָרָז הַזֶּה.
וכשם שמגילת אסתר מסיימת בתיאור שלפיו אחשוורוש גידל ומינה את מרדכי היהודי כמשנה למלך, כך בסיפורנו עשה נבוכדנצר לדניאל:
אֲזַי הַמֶּלֶךְ אֶת דָּנִיֵּאל גִּדֵּל, וּמַתָּנוֹת רַבּוֹת גְּדוֹלוֹת נָתַן לוֹ, וְיַשְׁלִיטֵהוּ עַל כָּל מְדִינַת בָּבֶל, וְרַב סְגָנִים עַל כָּל חַכְמֵי בָבֶל.
נסכם את הדברים שאמרנו בפרק זה.
ברור שאין שום קשר בין נבוכדנצר ההיסטורי שהטיל את אימתו על כל ארצות המזרח הקדום, לבין נבוכדנצר המגוחך שבסיפורנו שנפל לרגלי דניאל וסגד לו כאילו הוא, דניאל השבוי מישראל, היה אל.
זה לא קרה ולא יכול היה לקרות, ובְּכָל זאת יש שני עניינים שכדאי לתת עליהם את הדעת.
ראשית, הסיפורים שסיפרנו כאן נכתבו בעברית וארמית, ואת הציטוטים שהבאנו לקחנו מתוך תרגום הספר לעברית.
בִּזְמַנּוֹ של נבוכדנצר, במאה ה-6 לפנה"ס, השפה המקובלת בבבל הייתה אכדית. במקביל, השפה הארמית שהייתה נהוגה בארם, היא סוריה של ימינו, החלה חודרת לבבל. בהדרגה דחקה הארמית את האכדית, עד שהפכה במאות השנים הבאות לשפה המדוברת.
בישראל קרה דבר אחר. בִּזְמַנּוֹ של נבוכדנצר השפה העברית, או היהודית, הייתה שפת הדיבור היחידה (מל"ב יח, כו). היהודים שהוגלו לבבל סיגלו את השפה הארמית, והמיעוט ששב לירושלים בימי שיבת ציון, שכח את העברית וְלָכֵן היה צורך לתרגם לשבים את הכתוב בתורה (עז' ח, ה-ח). המיעוט הזה הוא שהכניס לישראל את השפה הארמית.
לענייננו, העובדה שפרקים רבים באסופה הדניאלית כתובים ארמית, מעידה שהם נכתבו ע"י סופרים שהארמית הייתה השפה הטבעית שלהם, דבר שקרה מאות שנים לאחר זמנו של נבוכדנצר, וגם פרט זה מעיד על איחורו של הספר.
הנקודה האחרונה שרצינו להעיר עליה, מתייחסת לסוגה (ג'אנר) הספרותית של ששת הפרקים הראשונים של הספר.
כפי שאמרנו קודם בין החוקרים קיימת הסכמה רחבה שספר דניאל הוא חיבור כבד, רציני ואפל – ואני חולקת עליהם בנקודה זו. לדעתי מדובר בהסכמה שעומדת בניגוד מוחלט למעשיות האבסורדיות המסופרות בו, שהולכות ונעשות יותר ויותר אבסורדיות ומטורללות.
ניתן דוגמה מפרק ד, עד כמה רחוק יכולה ההקצנה להגיע.
בפרק ד' חלם נבוכדנצר חלום נוסף, שגם הוא היה מסר של אחד האלים, וְשֶׁגַּם אותו פירש דניאל.
דניאל גילה למלך שהאלים מודיעים שהוא יגורש מארמונו ומחברת בני האדם; שהוא עתיד לחיות עם השוורים וּכְמוֹתָם לאכול עשב וששיער ראשו יהיה כנוצות של נשרים. כך נגזר בשמים לנבוכדנצר, עד שיכיר בגדולתו של אלוהים ויברך אותו – וכמובן שהכל אמת לאמיתה ושכך קרה.
אני בדעה שששת הפרקים הראשונים של ספר דניאל משתייכים לג'אנר, או סוגה ספרותית שנקראת 'בורלסקה'.
בורלסקה היא סאטירה פוליטית גסה והומוריסטית שמתארת עולם הפוך, שבו אנשים רציניים כנבוכדנצר (ואחשוורוש) מתוארים כאידיוטים גמורים (החרצופים, ליאור שליין).
דוגמה לעולם הפוך בסיפורנו, הוא שהמלך ששלט על אימפריה אדירה והחזיק צבא עצום, נפל לרגלי דניאל, השבוי שהובא מישראל לחצרו, וסגד לו. עולם הפוך הוא סיפור שלפיו המלך דרש מפותרי החלומות שתחילה יספרו לו מה ראה בחלומו, בעוד שההיפך היה מקובל.
בורלסקה מתארת ברצינות מוחלטת מצבים מטופשים, כמו המעשייה שדניאל וחבריו ביקשו לאכול זרעים ולשתות מים כאילו היו ציפורים. או שהמלך גורש מחברת
בני האדם וחי עם השוורים וששיער ראשו דמה לנוצות של נשר.
נראה אפוא שהמוסכמה שלפיה יש משהו קודר במעשיות שסיפרנו, לא מחזיקה מים.
