בראשית לח
קסמה של הכתיבה המקראית
נזכיר במשפטים אחדים את סיפורם של השניים כפי שהוא מסופר בספר בראשית פרק לח.
יהודה, בנם של יעקב ולאה נשא אישה כנענית שהתנך מכנה אותה "בת שוע" שילדה לו שלושה בנים: ער, אונן ושלה.
משהגיע ער לגיל הנישואים השיא הי לו יהודה נערה בשם תמר. זמן קצר לאחר מכן המית אלוהים את ער. כמתחייב מחוק הייבום השיא יהודה את תמר לבנו השני, לאונן, שגם אותו המית אלוהים.
מִשֶּׁמֵּת אונן היה על יהודה להשיא את תמר לבנו השלישי, לשלה. באותה מידה הוא היה יכול לשחרר אותה מחזקתו וּלְהַנִּיחַ לה לשוב לבית אביה וּלְהִנָּשֵׂא על דעתה. אלא שיהודה החליט להחזיקה בִּרְשׁוּתוֹ והורה לה לשוב לבית אביה וּלְהַמְתִּין שם עד ששלה יגדל, וישא אותה.
אלא שיהודה לא קיים את הבטחתו ולא התכוון לקיימה. הוא כלא את תמר בתוך ההבטחה שתינשא לשלה ושכח את דבר קיומה.
באחד הימים פרצה תמר את המחסום ששם עליה יהודה. היא כיסתה את פניה בְּצָעִיף ופיתתה אותו לשכב עימה. היא הרתה ליהודה תוך הפרה בוטה, מכוונת ושערורייתית של אחד מאיסורי העריות החמורים ביותר בתנך – וזכתה, בצדק, לתהילת עולם ולכך שאין ספור נערות נושאות את שמה. זאת למרות קיתונות השופכין ששופכים עליה כל מני ליצנים ובדחנים שהפכו את הבורות שלהם לנכס אינטלקטואלי.
בשני הפרקים שהקדשנו לסיפור המעשה השארנו מספר עניינים פתוחים, שכדי לא לסטות מהנושא הראשי, חלפנו על פניהם מבלי לעצור – ועכשיו הגיעה השעה לסגור גם אותם.
פרשת יהודה ותמר נפרשת על 30 פסוקים בלבד, שמספרים שני סיפורים שונים. האחד ארצי ומשפטי. השני תיאולוגי ומגמתי.
הסיפור הראשון הוא סיפור המעשה שהתרחש בבית יהודה, והוא מושתת על שורה ארוכה של חוקים שכתובים בתנך. בהם, כמובן, איסורי העריות והחוק האוסר על גבר לשכב עם אשת בנו, חוק שאותו גרמה תמר שיהודה יחלל בלא יודעין:
עֶרְוַ֥ת כַּלָּֽתְךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֵ֤שֶׁת בִּנְךָ֙ הִ֔וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ( ויק' יח, טו. פרק כ חוזר על האיסורים האלה בשנית).
איסור עריות נוסף שמובלע בסיפורנו, אוסר על הגבר לשכב עם אשת אחיו: עֶרְוַ֥ת אֵֽשֶׁת־אָחִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה עֶרְוַ֥ת אָחִ֖יךָ הִֽוא( ויק' יח, טז).
לאיסור חמור זה יש התרה אחת והיא חוק הייבום. חוק הייבום מתקיים בתנאי אחד שבו המת הלך לעולמו לפני שאשתו הרתה וילדה לו. רק במקרה שכזה על אחיו, הוא היבם (גיס), לשאת את האלמנה ולהוליד לה בן שייחשב מבחינה משפטית לבנו של המנוח.
חוק הייבום הפך בימינו לדבר מפלצתי ומביש, לעיקום ועיוות של אחד החוקים המתקדמים ביותר בתנך. שכן החוק נועד להבטיח שלושה עניינים חשובים ביותר.
האחד, "להקים שם" למת שהלך ערירי לעולמו. הבן שייוולד לאלמנה ולאחיו ייחשב לבנו של המת (סוג של פונדקאות). מטרה שנייה היא להבטיח שהאלמנה לא תישאר עגונה בידי משפחת בעלה המנוח (כפי שקרה לתמר). נישואי הייבום יאפשרו לה להינשא בשנית, לשקם את חייה וּלְהַבְטִיחַ את מקומה בבית המשפחה שאליה הובאה. המטרה השלישית נועדה להבטיח שמשפחת המת לא תפסיד את הילדים שהאלמנה הייתה יכולה ללדת לִבְנָם, לו היה בין החיים. שכן, הילדים שהאלמנה תלד לבנם השני יישארו בחזקתם.
כל החוקים האלה מובלעים בפרשת יהודה ותמר, והם מתייחסים לרובד הארצי והמשפטי של הסיפור.
בסיפור השני שעליו דיברנו בפרק השני, עשינו פליק פלאק אקרובטי והפכנו את כל מה שאמרנו בַּפֶּרֶק הראשון.
הסיפור השני הוא הסיפור התיאולוגי, המגמתי. הוא אמנם מושתת על הסיפור הראשון, אך לוקח אותנו למקום אחר לחלוטין. ובו קשרנו את הפרשה לרשימה הגנאולוגית שבפרק ה שבספר בראשית.
הרשימה שבפרק ה מונה את שמות האבות הקדומים שחיו למן ימי אדם וחוה, ועד ימיהם של אברהם, יצחק, יעקב ויהודה, שהיה אביו הקדום של דוד, בן שבט יהודה.
אמרנו שמטרת כותבי הרשימה הייתה לעגן את זכותו של דוד ושל שושלתו למלוך על ישראל, עמוק עמוק בתוך סיפור בריאת העולם.
כדי שנוכל להתקדם, נחזור בִּקְצָרָה על על מה שאמרנו בפרק הקודם.
אנחנו הדגשנו שרשימות גנאולוגיות תמיד נכתבות בדיעבד ושכמעט תמיד הן מפוברקות. שכן מטרתן ליצור קשר שושלתי רצוף ומתמשך בין הדמות שחיה בזמן כתיבת הרשימה, לבין אבותיה הקדומים, שכמובן לא היה להם מושג מה יקרה מאות ואלפי שנים לאחר זמנם. הקשר השושלתי מקנה לדמות העכשווית זכויות כאלו ואחרות, ובית המלוכה הבריטי הוא דוגמה טובה שממחישה זאת.
הטענה שרשימת האבות שבספר בראשית היא רשימה מושתלת, שאיננה חלק אורגני מסיפורם של גיבורי בראשית שחיו כ-800 שנים לפני זמנו של דוד, תומכת בדעת החוקרים שטוענים שהתנך נכתב ע"י סופרים שהיו בני שבט יהודה, שדוד היה המלך הגדול שלהם – וּכְפִי שכולם יודעים גם המלך הגדול שלי.
אחרי שאמרנו את הדברים האלה, נפרע את החוב הראשון שנותר מהפרק הקודם. רשימת האבות שבספר בראשית מלמדת שחלקם חיו יותר מ- 900 שנים, ושהצעירים שבהם היו בני 200 במותם. ציטוט קצרצר מפרק ה:
וַיְחִ֣י אָדָ֗ם שְׁלֹשִׁ֤ים וּמְאַת֙ שָׁנָ֔ה וַיּ֥וֹלֶד בִּדְמוּת֖וֹ כְּצַלְמ֑וֹ וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵֽׁת׃ …. וַיִּֽהְי֞וּ כָּל־יְמֵ֤י אָדָם֙ אֲשֶׁר־חַ֔י תְּשַׁ֤ע מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ וַֽיְחִי־שֵׁ֕ת חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־אֱנֽוֹשׁ׃ ….וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵי־שֵׁ֔ת שְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃
במילים פשוטות, האדם הראשון חי 930 שנה, שת חי 912 שנים, ואנוש שהוליד את קינן חי 905 שנים וכך הלאה. בהשוואה אליהם, תרח, אביו של אברהם הלך לעולמו בעודו נער בן 205 שנים, ואברהם שמת בינקותו חי 175 שנים בלבד (בר' כה, ז-ח).
חידת משך שנות החיים האבסורדית, העלתה בעצמה מספר פתרונות אבסורדיים. הַפִּתְרוֹן הנפוץ ביותר אומר שהקדמונים חישבו את משך השנה באופן שונה משלנו. זהו פִּתְרוֹן מצוין שהיה יכול להתקיים רק בתנאי שלפני 4,000 שנה כדור הארץ הקיף את השמש 10 פעמים מהר יותר מאשר היום… .
היו שטענו שהקדמונים לא ידעו לחשב את מספר הימים בשנה. זו טעות גמורה משום שבידינו מצויים לוחות שנה ממצרים וממסופוטמיה שנכתבו כ-2000 שנה לפני התנך, שמחשבים את משך השנה בצורה מדויקת, כמעט על הדקה. והיו שטענו שכותבי התנך הוסיפו אפס לגיל האמיתי, ואז במקום 80 שנה קיבלנו 800. היו כמובן שקיבלו את הדברים כִּפְשׁוּטָם. אם כך כתוב, משמע שכך היה.
ההנחה המשותפת לכל בעלי הפתרונות, היא שכותבי התנך האמינו שהאבות שחיו לאחר הבריאה באמת חיו כמעט 1000 שנה. אבל אנחנו דוחים הנחה זו מכיוון שאין שום סיבה להניח שאנשים כל כך חכמים יאמינו בדבר כל כך מופרך וחסר כל היגיון.
התשובה שאנחנו מַצִּיעִים לסוגיה זו פותחת בפנינו שתי דלתות חדשות.
הדלת הראשונה אומרת שהמיתולוגיות הקדומות עמוסות סיפורים אודות גיבורים שהיו חצי אלים וחצי בני אדם. הגיבורים האלה ניחנו בכוחות על אנושיים וחיו אין ספור שנים, ובכ"ז הם היו בני תמותה. אלא שהם, חלילה, לא מתו מזקנה, חולי וּתְשִׁישׁוּת הגוף, כי אם משום שגיבורים שווים להם בכוחם הרגו אותם. ולכך יש אין ספור הוכחות באליאדה ובאודיסאה של הומרוס היווני, בעלילותיו של גלגמש וידידו אנכידו הבבליים, ובמיתוסים הגרמניים והסקנדינביים. ומי שיפנה אל המיתוסים המסופרים בימינו, יווכח לדעת שבחור נחמד בשם קלארק קנת, שירד ארצה מכוכב בשם קריפטון כדי להציל את העולם, לא הזדקן אפילו ביום אחד במהלך 100 השנים שחלפו מאז שג'ו שוסטר וידידו ג'רי סיגל סיפרו על מעשי הגבורה שעשה (למי שלא זיהה, קלארק קנת הוא סופרמן). וגם ספיידרמן, הבחור המתוק שבבת אחת יכול היה להתהפך וללבוש ראש של עכביש ולקפוץ מגורד שחקים אחד לשני כשהוא תלוי על קורי עכביש, לעולם לא ימות מזקנה.
מה שאנחנו מבקשים לומר כאן הוא שהאדם תמיד סיפר סיפורים דמיוניים וסיפורים אמיתיים, ותמיד ידע להבחין בין השניים. ולכן אין שום סיבה להניח שהכלל הזה פסח על כותבי התנך, שעוד היו צנועים בהשוואה למספרים האחרים.
הדלת השנייה שמאות שנות חיי הגיבורים פותחות לפנינו, חוזרת לתכלית השושלתית של הרשימה. נכון, כבר אמרנו שמטרתה הייתה ליצור רצף שושלתי שמגשר על העידנים שחלפו למן זמנם של אדם וחוה שנבראו ראשונים, ועד לזמנו של דוד שמת בגיל 70 מזקנה וחולשת הגוף.
מסתבר שגם בעניין זה כותבי התנך לא היו מקוריים, שכן קיימת בידינו רשימה קדומה בהרבה של שמות מלכים שמלכו בשוּמֶר.
שומר שכנה בתחום עיראק של ימינו, בחלק הסמוך למפרץ הפרסי. היא הייתה אחת התרבויות העתיקות בעולם, ובין שלל הממצאים שנחשפו בה הייתה גם רשימה של שמות המלכים ששלטו עליה, שמציינת את משך שנות מלכותם.
למשל, מלך בשם אלולים מלך 28,000 שנה ובנו אלנגאר מלך 36,000 שנה ואן-מנונה מלך רק 660 שנה (ומוזכרים בה שמות מלכים רבים שמלכו עשרות אלפי שנים). אך ככל שהרשימה מתקדמת אל הזמן הריאלי, ההיסטורי, כך היא עצמה נעשית מציאותית ומפרטת שמות מלכים שמלכו 30 שנה, 6 ו-7 וכד'.
ברור שמחברי רשימת המלכים השומרית לא האמינו שהיו מלכים שמלכו 36,000 שנה. מבחינתם הם הוכיחו שזכותו של המלך שֶׁמְּכַהֵן היום למלוך, היא משום שהאלים העניקו לאביו הקדום את הזכות הזו – והדברים האלה נכונים גם לגבי הרשימה שבספר בראשית, שמגיעה ליהודה ונמשכת לדוד. .
אחרי שאמרנו את כל הדברים האלה, ביכולתנו לפרוע חוב שני שנשאר פתוח ולהגיע לדובדבן שבקצפת, למגילת רות, משום שלפי המגילה רות ובועז היו חוליה בשושלת האבות והאמהות של דוד.
למגילת רות הקדשנו את פרק 26 ולכן לא נרחיב בה כאן. רק נזכיר בשני משפטים שהמגילה מגוללת את סיפור האהבה שנרקם בין רות בת ארץ מואב ובין בועז האיכר העשיר מבית לחם. ובדומה לפרשת יהודה ותמר, גם מגילה זו מושתתת על שורה ארוכה של חוקי התנך, ובהם חוק הייבום. המגילה מסתיימת ב-happy end ובכך שבועז ורות נישאו ושנולד להם בן, ושהם חיו בעושר ובאושר עד עצם היום הזה. מבחינה ספרותית, בכך מסתיים סיפורם – אלא שלא!
אופס!
מחבר המגילה, או אחד העורכים המאוחרים של התנך, הדביק לה תוספת שכל אחד יכול להבחין שהיא איננה קשורה לסיפור. תוספת שקושרת את עובד, בנם של רות ובועז לפרץ, בנם של תמר ויהודה, שהיה אחד מאבותיו של דוד. עכשיו יש לשים לב לדברי הפתיחה של הרשימה שבספר בראשית:
זֶ֣ה סֵ֔פֶר תּֽוֹלְדֹ֖ת אָדָ֑ם בְּי֗וֹם בְּרֹ֤א אֱלֹהִים֙ אָדָ֔ם בִּדְמ֥וּת אֱלֹהִ֖ים עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ (ה, א)
והרשימה נמשכת ונמשכת וסיפורי בראשית מתקדמים עד שמגיעים ליהודה שהוליד את פרץ. והרשימה השושלתית שבמגילת רות, ממשיכה מימיו של פרץ (ד):
וְאֵ֨לֶּה֙ תּֽוֹלְד֣וֹת פָּ֔רֶץ פֶּ֖רֶץ הוֹלִ֥יד אֶת־חֶצְרֽוֹן׃ וְחֶצְרוֹן֙ הוֹלִ֣יד אֶת־רָ֔ם וְרָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת־עַמִּֽינָדָֽב׃ וְעַמִּֽינָדָב֙ הוֹלִ֣יד אֶת־נַחְשׁ֔וֹן וְנַחְשׁ֖וֹן הוֹלִ֥יד אֶת־שַׂלְמָֽה׃ וְשַׂלְמוֹן֙ הוֹלִ֣יד אֶת־בֹּ֔עַז וּבֹ֖עַז הוֹלִ֥יד אֶת־עוֹבֵֽד׃ וְעֹבֵד֙ הוֹלִ֣יד אֶת־יִשָׁ֔י וְיִשַׁ֖י הוֹלִ֥יד אֶת־דָּוִֽד׃
הנספח השושלתי שפותח בתולדותיו של פרץ ומסתיים בדוד, מחבר את מגילת רות לפרשת יהודה ותמר ולכל האבות הקדומים שבספר בראשית. .
עכשיו נדבר על גאונות הכתיבה המקראית בכלל ושל מחבר הפרשה שעליה דיברנו בפרט. כידוע, הכתיבה המקראית היא עוד נושא שאני חולה עליו.
אמרנו שפרשת יהודה ותמר מספרת סיפור ארצי שמושתת על חוקי התנך, וסיפור תיאולוגי, מגמתי, שנועד להוכיח שגיבורי ספר בראשית, ובהם יהודה ותמר, היו אבותיו ואמהותיו הקדומים של דוד.
שניים במחיר של אחד!
השאלה הגדולה היא כיצד כותבים שני סיפורים שונים לחלוטין ב-30 פסוקים בלבד? איך עושים זאת?
ראשית, צריך להזכיר שכל סיפורי התנ"ך, ובמיוחד אלה שבספר בראשית, הם קצרים מאד. יתכן שאחת הסיבות לכך היא שהם נכתבו על קלף עשוי עור, שהיה חומר יקר, ושלכן על הסופרים היה לחשב כל מילה שכתבו.
הפרט הזה הוא לא מאד חשוב.
הפרט החשוב שאליו אני מבקשת להפנות את תשומת הלב, היא זהות הקורא. זהות האיש שאליו כתבו סופרי התנך לדורותיהם.
וכאן צריך לומר את הדבר הבא: התנך בימינו נחשב ספר "אוניברסאלי", שהפך נחלת כל בני העולם. ולראייה, הוא תורגם לכל השפות בעולם והוא רב המכר הגדול ביותר בכל הזמנים, ונחשב לספר החשוב והמשפיע ביותר שנכתב מעולם.
ואחרי שהפלגתי בשבחו של התנך, ועל הדרך אני זוכרת להפליג בשבחה של מערכת החינוך שמצליחה להמאיס אותו על התלמידים, צריך להזכיר שסופרי התנ"ך לא ידעו על "כל העולם" ולא כתבו לְכָל העולם, ושהביטוי "רב מכר" עדיין לא הומצא בזמנם.
מדובר בסופרים שחיו בִּירוּשָׁלַיִם, באחת הפינות הכי קטנות, הכי נידחות ועניות בעולם הקדום. ולכן הם כתבו לאיש שחלק איתם את אותה פיסת אדמה, את אותן דַּרְכֵי חיים ואת אותה סביבה תרבותית, אידאולוגית ומשפטית – ואמת פשוטה זו היא המפתח החשוב ביותר להבנת סיפורי התנך בכלל והפרשה שלנו בפרט.
העובדה שמחבר הפרשה לא ציטט ולא הסביר מהו חוק הייבום, מה הם איסורי עריות ומדוע יהודה שנשא אישה כנענית, חרץ את גורלם של שני בניו ער ואונן. מחזקת את הטענה שמלכתחילה הוא הסתמך על הידע המוקדם של הקורא הטבעי שלו.
וּכְשֵׁם שאף סופר החי בימינו לא יסביר מה משמעות המילה 'מכונית', 'רכבת' ו'מטוס', כך נהג גם מחבר הסיפור שלנו ומחבר מגילת רות. לא מסבירים חוקים שידועים לכולם– מה שחוסך עשרות עמודים לו היה צורך להסבירם.
לענייננו, מה שחשוב להדגיש, הוא שעצם ההסתמכות על הידע של הקורא הטבעי, אומרת שהקורא קרא סיפור ארוך בהרבה מ-30 הפסוקים הכתובים בו. סינרגייה במיטבה.
השאלה שאותי הכי מעניינת, היא מדוע מחבר הפרשה הלך אל הקצה. למה סיפר שיהודה גם קיים מאת חוק הייבום בכך שהשיא את תמר לאונן, וגם הפר כאשר לא השיא לה את שלה? למה לספר שהוא עיגן אותה ושלכן היא שברה את איסורי העריות והרתה ליהודה בצורה כל כך שערורייתית ומעוררת שאט נפש? ולבסוף, במקום שהיא תוצא להורג כמתחייב מחוק איסורי העריות, תמר יצאה צדיקה גמורה? מה הטוויסט הזה בעלילה צריך להביע?
לדעתי, וכאן אני מציעה את ההבנה שלי. לדעתי המחבר לקח את הסיפור אל הקצה משום שביקש לתאר סיטואציה תיאורטית, test case, או מקרה בדיקה, ולא לספר על מקרה שהתרחש במציאות.
לדעתי הוא ביקש לעמת את חוקי התנך, המשקפים את העמדה העקרונית של המחוקק, אל מול מצב שיכול היה להתרחש במציאות.
מה שראינו בסיפורנו, ומה שמעורר פליאה אין סופית, הוא שבמקום שבו החוק היבש מתנגש חזיתית ובמלוא העוצמה עם המציאות ועם הצדק והמוסר האנושי – הצדק מנצח. ולכן המחבר לקח את הסיפור על הקצה.
וּלְסִיּוּם עניין זה, במקום שבו הצדק והמוסר מנצחים, החברה כולה מנצחת – ונראה אם יקום אדם אחד שיגיד שהצדק הטבעי והמוסר מתקיימים בבתי הדין הרבניים ובבתי המשפט הפועלים בימינו. הם לא מתקיימים, לא להלכה ולא למעשה. .
לפני סיום אני מבקשת להצביע על עוד נקודה חשובה.
30 הפסוקים המכנסים בתוכם את פרשת יהודה ותמר, נותנים לקורא תחושה שהוא קורא סיפור שלם שאף פרט לא חסר בו (ואין זה משנה אם הקורא מתמקד בצד הארצי-משפטי של הסיפור, או בצידו השושלתי).
איך עושים זאת?
בתכלס, 30 הפסוקים, הם בסה"כ 30 כותרות. כל פסוק, או משפט, הוא כותרת שמתרחש בזמן אחר וּבְפֶרֶק אחר בחייו של הגיבור. והמעבר המהיר והמדויק מכותרת אחת לשנייה יוצר תחושה של תנועה, ושל זמן חולף.
טכניקת כתיבה נוספת שכמעט שאינה מורגשת היא חילופי התפקידים בין הדמויות הראשיות, שגם הם תורמים לתחושה שעבר "המון זמן" בין פסוק לפסוק.
בחלק הראשון של הפרשה יהודה הוא הדמות הדומיננטית ושאר הדמויות קפואות במקומן. יהודה אינו שואל לרצונו של איש, ואינו זקוק להסכמתו של איש. הוא הדמות הפועלת היחידה.
תמר, הגיבורה הנשית, היא ילדה צייתנית שממלאת הוראות כמריונטה הקשורה בחוט למפעיל שלה. ופתאום, בפסוק אחד (יג), הם מחליפים תפקידים. הילדה שנשכחה בבית אביה נעלמת, ובמקומה מתקדמת אל החזית אישה נועזת ומפוכחת, שרצונה מוביל את המשך העלילה.
בין תמר הצייתנית, שיהודה טלטל אותה מחתן לחתן ומבית לבית, לבין תמר השקולה והמניפולטיבית, שלוקחת את גורלה בידיה מפרידים פסוקים אחדים בלבד. אבל התבגרותה המהירה והתנהגותה הלא-צפויה שבועטת בכל מוסכמה, יוצרת דינמיקה ומקנה תחושה ששנים ארוכות מפרידות בין פסוק לפסוק.
ורצף הדרמות שהולך ומתגבר בהדרגה, מגיע לשיאו ביום שיהודה הורה להוציא את תמר לשריפה – ואז, בבום אדיר העלילה מתהפכת. יהודה מכיר בצדקתה וחוזר בו והיא חוזרת לביתו.
היום כל סטודנט בחוג לכתיבה יוצרת, לומד שהדבר הראשון שעליו לעשות הוא לכתוב כותרות ואחר כך לכתוב מתחתיהן מיליון שורות נוספות, מרביתן מיותרות, שיהפכו את הכותרת לסיפור. לו כותבי התנ"ך היו משתתפים באחת הכיתות האלה, הם היו מושלכים החוצה בבושת פנים, משום שהכותרת הייתה בשבילם הסיפור כולו.
