שליחותה הסודית של תמר
בראשית לח
נזכיר במשפטים אחדים את סיפורם של השניים כפי שהוא מסופר בספר בראשית פרק לח.
יהודה, בנם של יעקב ולאה נשא אישה כנענית שהתנך מכנה אותה "בת שוע" שילדה לו שלושה בנים : ער, אונן ושלה.
בת שוע הלכה לעולמה וער הגיע לגיל הנישואים ויהודה השיא לו נערה בשם תמר. זמן קצר לאחר מכן המית אלוהים את ער. כמתחייב מחוק הייבום שעליו דיברנו בהרחבה בפרק הקודם, השיא יהודה את תמר לאונן, בנו השני. אלא שאונן העדיף לאונן מאשר לשכב עם תמר ולהוליד לה, ואלוהים המית גם אותו.
משמת אונן היה על יהודה להשיא את תמר לבנו השלישי, לשלה. באותה מידה הוא היה רשאי לשחרר אותה מחזקתו וּלְהַנִּיחַ לה לשוב לבית אביה וּלְהִנָּשֵׂא על דעתה. אלא שיהודה החליט להחזיקה ברשותו והורה לתמר להמתין בבית אביה עד ששלה יגדל, וישא אותה – זוֹ הייתה הבטחתו.
אלא שיהודה לא קיים את הבטחתו וּבְפֹעַל הוא עיגן את תמר.
באין מוצא עשתה תמר מעשה מזעזע וּמְטַלְטֵל. היא הפרה בכוונה את איסורי העריות החמורים ביותר בתנך, וּפִתָּתָהּ את יהודה לשכב עימה. היא הרתה לו וילדה את התאומים פרץ וזרח. על פשע שכזה ראוי היה שתוצא להורג. אלא שתמר לא הוצאה להורג וכפי שנראה בפרק זה, אישה אמיצה זו מילאה את התפקיד שנועד לה בשחר הבריאה וּפָעֲלָה בדיוק כפי שהיה מוטל עליה לפעול. תמר הייתה חייבת להרות ליהודה , וזה בדיוק מה שעשתה.
כדי להסביר המשפט הבומבסטי: "התפקיד ההיסטורי שנועד לתמר האמיצה (היא באמת הייתה אמיצה) שחייב אותה לעשות מעשה שערורייתי ולהרות ליהודה", עלינו להחליף את הדיסקט ההיסטורי, החברתי והמשפטי שהעסיק אותנו בפרק הקודם. עלינו להזכיר שהתנך הוא בראש ובראשונה יצירה תיאולוגית. וּלְכָל יצירה תיאולוגית יש אג'נדה שאותה היא מקדמת, וְכָךְ גם כאן.
כותבי התנך קידמו את התפיסה שלפיה כבר במהלך בריאת העולם בחר אלוהים בבני ישראל להיות לו לעם:
כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַֽיהוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּךָ֞ בָּחַ֣ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ לִֽהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה מִכֹּל֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה (דב' ז, ו).
בחירה זוֹ מסבירה מדוע אלוהים דיבר רק עם גיבורים מבנ יישראל ומדוע רק להם הוא נתן את תורתו ואת מצוותיו.
אלא שהבחירה בישראל לא מסתכמת כאן. שכן כבר בימי הבריאה בחר אלוהים במשפחה אחת, בשושלת המלוכה. היא שושלת האבות והאמהות המובילה לדוד, שממנה, בעתיד , יבוא המשיח, משיח בן דוד. תמר ויהודה היו חוליות בשושלת מיוחסת זו, וכדי שהשושלת תתקדם אל הדור הבא על תמר היה להרות ליהודה.
נראה איך עובדים הדברים:
בתנך ישנן שלוש רשימות גניאולוגיות, ארוכות-ארוכות ומשעממות להחריד.
ולרשימות גנאולוגית, או אילן יוחסין,יש תכלית אחת והיא להוכיח שקיים קשר רצוף בין האדם שחי היום לבין אבותיו ואימהותיו שחיו מאות ואפילו אלפי שנים קודם לכן. הקשר הזה, גם אם מפוברק לחלוטין , מקנה לאדם שחי היום, את הזכות למלוך או לרשת נכסים וכד'. וְכַמּוּבָן שבית המלוכה הבריטי מספק את הדוגמה הטובה ביותר לכך. זכותה של המלכה אליזבת ושל צאצאיה להיות מלכים באנגליה, היא משום שכולם צאצאים רחוקים של דמות בשם אלפרד, שנלחם בוויקינגים שפלשו לאנגליה לפני למעלה מ-1000 שנים.
במילים פשוטות, רשימה גנאולוגית יכולה להקנות זכויות ירושה כאלו ואחרות, וככל שתשרע אל העבר הרחוק, כך יעלה ערכה. זה המצב בימינו וְכָךְ גם בתנך. וּכְדֵי להוכיח שישו הוא המשיח שעליו מדבר התנך, כותבי הברית החדשה קשרו אותו לשושלתו של דוד, מה שאומר שגם משיחותו נקבעה בימי בריאת העולם.
כפי שכולם יודעים אלוהים ברא את האיש והאישה הראשונים, שזכו להיקרא 'אדם וחוה'. ומכיוון שהיו בני האדם הראשונים בעולם, ברור שרשימת היחס מתחילה בהם.
לבני הזוג נולדו שני בנים, קין והבל, אך שושלתם נמשכת דרך בנם השלישי, שת, שנולד להם לאחר שקין רצח את הבל אחיו.
ושת הוא דמות חשובה, משום שרשימת היחס של כל בני האדם ושל כל העמים ממשיכה דרך הענף שלו. נקרא בקיצור מתוך בראשית פרק ה,א:
זֶ֣ה סֵ֔פֶר תּֽוֹלְדֹ֖ת אָדָ֑ם בְּי֗וֹם בְּרֹ֤א אֱלֹהִים֙ אָדָ֔ם בִּדְמ֥וּת אֱלֹהִ֖ים עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ׃ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בְּרָאָ֑ם וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָ֗ם וַיִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמָם֙ אָדָ֔ם בְּי֖וֹם הִבָּֽרְאָֽם׃ וַיְחִ֣י אָדָ֗ם (הוא האדם הראשון) שְׁלֹשִׁ֤ים וּמְאַת֙ שָׁנָ֔ה וַיּ֥וֹלֶד בִּדְמוּת֖וֹ כְּצַלְמ֑וֹ וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵֽׁת… וַֽיְחִי־שֵׁ֕ת חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־אֱנֽוֹשׁ
בלשון התנך, "ספר תולדות אדם" הוא רשימה שמית של האנשים שחיו למן ימיו של האדם הראשון ובנו שת, עד היום שבו הביא אלוהים מבול על הארץ והמית את כל החיות ואת כל בני האדם – זולת נוח וּשלושת בניו, והחיות שהיו איתם בתבה המפורסמת.
משיבשה האדמה, התפזרו דיירי התבה ברחבי הארץ והחלו להתרבות – וְכָךְ עשו גם שלושת בניו של נוח: שם, חם ויפת, שמצד אחד פותחים את הרשימה הגנאולוגית, ומצד שני הם היו האבות הראשונים לכל בני העמים שקמו לאחר המבול, ועל כך מפורט בפרקים י-יא שבספר בראשית. ניתן ציטוט קצרצר ומקוצר לשם המחשת הרעיון:
וְאֵ֨לֶּה֙ תּֽוֹלְדֹ֣ת (תולדות = רשימה גנאולוגית) בְּנֵי־נֹ֔חַ שֵׁ֖ם חָ֣ם וָיָ֑פֶת וַיִּוָּֽלְד֥וּ לָהֶ֛ם בָּנִ֖ים אַחַ֥ר הַמַּבּֽוּל׃
עכשיו מגיע פרוט ארוך ומיגע של בני העמים שהיו צאצאים של שלושת בניו של נוח. ושוב בקיצור רב:
בְּנֵ֣י יֶ֔פֶת (הבן השלישי של נוח) גֹּ֣מֶר וּמָג֔וֹג וּמָדַ֖י וְיָוָ֣ן וְתֻבָ֑ל וּמֶ֖שֶׁךְ וְתִירָֽס … וּבְנֵ֖י חָ֑ם (הבן השני של נוח) כּ֥וּשׁ וּמִצְרַ֖יִם וּפ֥וּט וּכְנָֽעַן׃
והרשימה מסתיימת במילים:
אֵ֣לֶּה מִשְׁפְּחֹ֧ת בְּנֵי־נֹ֛חַ לְתֽוֹלְדֹתָ֖ם… וּמֵאֵ֜לֶּה נִפְרְד֧וּ הַגּוֹיִ֛ם בָּאָ֖רֶץ אַחַ֥ר הַמַּבּֽוּל׃
מטרתה של הרשימה לומר שכל בני האדם בעולם הם צאצאים רחוקים של בני הזוג הראשון ולא של הקוף, ושלדרווין בכלל לא היה מושג על מה הוא מדבר.
רשימת שמות שנייה, נפרדת, שמתייחסת לבני ישראל בלבד מפורטת בפרקים א-ט שבספר דברי הימים (א), והיא מונה את שמות ראשי המשפחות הגדולות של שבטי ישראל.
אלא שישנה רשימה גנאולוגית שלישית, מצומצמת, שמונה את שמות אבותיו הקדומים של דוד. ותכליתה להוכיח שכבר במהלך הבריאה בחר אלוהים בדוד להיות מלך בישראל. לפי התאולוגיה המקראית, הבחירה בשושלתו של דוד מקנה לצאצאיו את הזכות למלוך בישראל, והיא נמשכת במסתורין ובאין רואים עד עצם היום הזה. בעידן אחרית הימים שיגיע מתישהו, השושלת המיוחסת תראה לעין כל, שכן משיח מבית דוד יחזור וימלוך על כולנו כמפורט בפרק יא ש בספר ישעיהו. הרשימה הרלוונטית לנו מפורטת בפרק ה שבספר בראשית.
זֶ֣ה סֵ֔פֶר תּֽוֹלְדֹ֖ת אָדָ֑ם בְּי֗וֹם בְּרֹ֤א אֱלֹהִים֙ אָדָ֔ם בִּדְמ֥וּת אֱלֹהִ֖ים עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ׃
OKההתחלה משותפת לכל בני האדם. מעכשיו היא זורמת לעברו של דוד. ושוב בקיצור רב:
וַיְחִ֣י אָדָ֗ם (הוא האדם הראשון) שְׁלֹשִׁ֤ים וּמְאַת֙ שָׁנָ֔ה וַיּ֥וֹלֶד בִּדְמוּת֖וֹ כְּצַלְמ֑וֹ וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵֽׁת … וַֽיְחִי־שֵׁ֕ת חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־אֱנֽוֹשׁ׃ ….
ואנוש הוליד את קינן וזה את מַֽהֲלַלְאֵֽל, והרשימה נמשכת ונמשכת ומגיעה לנוח ולשלושת בניו – ומי שממשיך את נוח הוא שם, בנו הבכור – ולכן כולנו ממוצא שמי, ומי ששונא אותנו, נקרא אנטישמי. נקרא שמות אחדים משושלתו של שם ונתקדם:
וַֽיְחִי־תֶ֖רַח שִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֨וֹלֶד֙ אֶת־אַבְרָ֔ם אֶת־נָח֖וֹר וְאֶת־הָרָֽן׃
ואברהם הוליד את יצחק, וזה את יעקב, וזה את יהודה, שעל שמו נקרא שבט יהודה ודוד היה בן שבט יהודה –והנה הגענו לזמנם וּלְסִפּוּרָם של יהודה ותמר.
ההתחקות אחר שושלתו של דוד מגלה שאלוהים לא בחר רק את אבותיו אלא גם את אמהותיו.
ברור שחוה, שאותה ברא אלוהים במו ידיו, עומדת ראשונה. לאחריה מגיע תורה של שרה, העקרה המפורסמת ביותר בתנך ואולי בכל העולם. שרה מתוארת כאישה פשוטה ומסכנה וּלְמוֹדַת סבל, אלא שהיא לא הייתה אישה סתמית, היא הייתה אחותו למחצה של אברהם, שהציג אותה בדברים אלה (כ, יב)
וְגַם־אָמְנָ֗ה (=אמנם) אֲחֹתִ֤י בַת־אָבִי֙ הִ֔וא אַ֖ךְ לֹ֣א בַת־אִמִּ֑י וַתְּהִי־לִ֖י לְאִשָּֽׁה׃ ועוד אמר אברהם כָּל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר נָב֣וֹא שָׁ֔מָּה אִמְרִי־לִ֖י אָחִ֥י הֽוּא׃
על השאלה אם ביחסיהם של אברהם ושרה היה משום הפרה של אחד מאיסורי עריות, דיברנו בעבר, ובספר שלי אני עוסקת בהרחבה בסוגיה זוֹ שברגע זה איננה חשובה לנו. מה שכן חשוב הוא ששרה השתייכה לשושלת המיוחסת שאחריה אנחנו מתחקים. ומכאן ברורה גם ההבטחה שנתן אלוהים:
וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־אַבְרָהָ֔ם … וּבֵֽרַכְתִּ֣י אֹתָ֔הּ וְגַ֨ם נָתַ֧תִּי מִמֶּ֛נָּה לְךָ֖ בֵּ֑ן וּבֵֽרַכְתִּ֨יהָ֙ וְהָֽיְתָ֣ה לְגוֹיִ֔ם מַלְכֵ֥י עַמִּ֖ים מִמֶּ֥נָּה יִֽהְיֽוּ׃ יז, טו-יז.
שרה ילדה את יצחק והלכה לעולמה, ואברהם הקשיש שחשש שמא ימות לפני שימצא כלה ראויה לבנו, שלח את העבד שלו לבית אחיו נחור, שהקים את ביתו בחרן שבתחום תורכיה של ימינו. אך לפני כן, הוא השביע את העבד לבל ישיא אישה כנענית ליצחק:
וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָהָ֗ם אֶל־עַבְדּוֹ֙ זְקַ֣ן בֵּית֔וֹ הַמֹּשֵׁ֖ל בְּכָל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ… וְאַשְׁבִּ֣יעֲךָ֔ בַּֽיהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וֵֽאלֹהֵ֖י הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֥ב בְּקִרְבּֽוֹ׃ (בר' כד, א-ג)
הדברים: לֹֽא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י והעובדה שאברהם שלח את העבד שלו למצוא אישה מבני משפחתו שחייתה בחרן, הוא מפתח חשוב ביותר להבנת סיפורם של יהודה ותמר, שאליו אנחנו חותרים.
העבד נשבע ויצא לדרך – והנה מופיעה רבקה:
וְהִנֵּ֧ה רִבְקָ֣ה יֹצֵ֗את אֲשֶׁ֤ר יֻלְּדָה֙ לִבְתוּאֵ֣ל בֶּן־מִלְכָּ֔ה אֵ֥שֶׁת נָח֖וֹר אֲחִ֣י אַבְרָהָ֑ם וְכַדָּ֖הּ עַל־שִׁכְמָֽהּ׃ (כד, טו)
הזיהוי של רבקה כבת שושלת המלוכה הוא חד משמעי. רבקה הובאה לארץ כנען וילדה ליצחק את התאומים עשו ויעקב – והתנך מתקדם עם יעקב, שגם הוא הגיע לבית משפחתו שבחרן, לבית שבו המתינה לאה, האישה שהועיד לו אלוהים – וְכָאן קל לזהות את ידו של התיאולוג המקראי שקבע שלאה, ולא רחל, היא האישה הנבחרת. ודי שנזכיר שלאה הייתה אמם של לוי, האב הקדום של משפחות הכוהנים ושל יהודה, אבי משפחת המלוכה.
וְכָאן המקום לפתוח סוגריים ולהזכיר שאברהם ושרה ויצחק ורבקה – ולאה, שהיו חוליות חשובות בשושלת שלנו, נקברו במערת המכפלה אשר בחברון, ואילו רחל נקברה לצידי הדרך המובילה לאפרת. וציון מקום הקבורה חשוב לנו משום שבקשתו האחרונה של יעקב הייתה להיקבר במערת המכפלה, בקבר אבותיו ולצידה של לאה, ולא לצידה של רחל.
העובדה ששרה, רבקה, לאה ורחל השתייכו למשפחת אבותיו של דוד, יכולה להסביר מדוע הסיפור של נשים פשוטות אלו הוכנס לספר בראשית.
אך מי הייתה תמר? מדוע הגברת שהפרה ברגל גסה ובכוונה את איסורי העריות, מילאה למען האמת את התפקיד שהועיד לה אלוהים בימי בריאת העולם? איך אישה שעשתה מעשה כל כך שערורייתי נקשרת למשפחת המלוכה ולשאר האמהות?
כדי להציע הסבר לבחירתה של אישה מיוחדת ואמיצה זוֹ, עלינו לשוב לספרים החיצונים שלהם הקדשנו סדרה מיוחדת, וקל מאד להגיע לסדרה דרך האתר של הפודקאסט שלנו.
בכל אופן נציג אותם בקצרה. הספרים החיצונים הם אסופת חיבורים שנכתבה במשך מאות שנים בארץ ישראל, ממש במקביל לימים שבהם נכתב התנך. מכיוון שלא נכנסו לתנך, הם נקראים "חיצונים", על שום שנשארו בחוץ.
כותבי החיצונים הכירו היטב את סיפורי האבות והאמהות שבספר בראשית, ללמדנו שהמסורות הקשורות בהם היו ידועות ורווחו בארץ . לראיה, כמה מהם חוזרים על סיפורי בראשית, תוך שהם מוסיפים ומחסירים תכנים משל עצמם.
אחת המסורות שכנראה רווחו בישראל מתייחסת למוצאה של תמר, והיא מספקת תשובות לשאלות שספר בראשית משאיר ללא מענה.
חיבור שנקרא ספר היובלים מגלה שער, בעלה הראשון של תמר, שנא אותה על שום שהייתה בת ארם ולא כנענית כאמו, ולכן לא שכב איתה (יובלים מא, א-ג). חיבור שנקרא "צוואת יהודה" אומר את הדברים בצורה מפורשת:
אחר הדברים האלה לקח לו ער בני את תמר מארם נהרים בת ארם לו
לאישה. ויהי ער רע ויצק לתמר כי לא היתה מארץ כנען … (צוואת יהודה י, א-ד)
המסורת שלפיה תמר הייתה בת ארם היא החוליה החסרה!
ארם הייתה ארץ ששכנה בתחום סוריה של ימינו, וחרן הייתה אחת הערים בארם.
במילים אחרות, החיצונים משמרים מסורת שלפיה מוצאה של תמר היה מאותו חבל ארץ שממנו באו רבקה, לאה ורחל, בנות משפחתה של שרה.
נכון שהמסורת הזוֹ לא נכנסה לתנך, אך היא הייתה מוכרת בארץ ישראל ולדעתי גם למחבר ספר בראשית, משום שהיא מספקת הסבר מרתק למספר שאלות מרכזיות שנותרו פתוחות בסיפורם של יהודה ותמר.
העובדה שהאבות והאמהות של דוד באו מאותה משפחה, מסבירה מדוע שלח אברהם את העבד שלו לבני משפחתו שבחרן למצוא שם אישה לבנו. היא מסבירה מדוע קודם לכן הוא השביע את העבד לבל ישיא ליצחק אישה מבנות כנען, שהרי לא יתכן שאישה כנענית תהייה אם המלוכה.
כאשר פרטים אלה נלקחים בחשבון, אנחנו מבינים מדוע היה על יעקב להגיע לחרן, לבית שבו חייתה לאה, אמו של יהודה . אלא שבהגיע תורו של יהודה לעלות על הבמה ההיסטורית, התחולל שיבוש גדול, שכן יהודה נשא את בת שוע הכנענית שילדה לו שלושה בנים.
התפיסה השושלתית שמעוגנת היטב בתנך, אומרת שלמרות שליהודה נולדו שלושה בנים, לא היה יורש. התאולוגיה המקראית לא מרשה שבן של אישה כנענית יהיה אחד מאבותיו של דוד. ואם תמר בת ארם אכן השתייכה לשושלת המלוכה, אזי יש לנו הסבר מדוע אלוהים עצמו המית את ער ואת אונן.
נחזוֹר לאונן שהעדיף לאונן מאשר לשכב עם תמר ולהוליד לה. וְכָךְ כתב מחבר ספר בראשית: "וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע" (לח, ט) – צדק אונן, האישה שנשא לא נועדה לו. ההנחה שתמר השתייכה למשפחה הנבחרת מספקת הסבר לחששו של יהודה להשיא לה את שלה, בנו השלישי:
וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָ֨ר כַּלָּת֜וֹ שְׁבִ֧י אַלְמָנָ֣ה בֵית־אָבִ֗יךְ עַד־יִגְדַּל֙ שֵׁלָ֣ה בְנִ֔י כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יָמ֥וּת גַּם־ה֖וּא כְּאֶחָ֑יו ׃ (לח, יא)
ואם תמר הייתה חוליה של משפחת המלוכה, כי אז על יהודה היה לעגן ולשמור אותה בחזקתו, משום שבדור שבו חיו שני אנשים נבחרים אלה, לשניהם לא היה זיווג אחר. כדי ששושלת המלוכה שנתקעה על שום שיהודה נשא אישה כנענית, תוכל להתקדם היה על תמר להסיר את בגדי אלמנותה ולארוב ליהודה בצידי הדרך.
ויהודה שהתפתה לשידוליה של הזוֹנה המסתורית, הוליד לה את התאומים פרץ וזרח – ופרץ היה אחד אבותיו הקדומים של דוד.
נסכם את הדברים שאמרנו בפרק זה
כאשר אנחנו מסתכלים על סיפורי המשפחות שבספר בראשית, נדמה שכל סיפור עומד כיחידה עצמאית בפני עצמו ושהקשר בין הגיבורים רופף וכמעט לא קיים. למרות שאברהם ושרה חיו יחד עשרות שנים, לפי ספר בראשית הם כמעט שלא החליפו אף מילה ביניהם. אין תיאור אחד שמתייחס לקשר שבין שרה ליצחק, שנולד לה בערוב ימיה.
היחסים בין יצחק ורבקה וּשְׁנֵי בניהם מצטמצמים בפרק אחד, שזה יחסית הרבה, משום שעל הקשר בין לאה ורחל ובין הבנים שילדו לא נאמרה אף מילה, ואפשר לומר את אותו הדבר על יהודה ותמר והתאומים שהולידו.
רק ממרום מעוף הציפור ניתן להבחין שהסיפורים הנפרדים, שהקשרים ביניהם באמת רופפים, הם סיפור של משפחה אחת. סיפור שנמשך ברצף למן ימי אדם וחוה ועד לזמנו של דוד, ועד שיפציע עידן אחרית הימים, עידן המשיח מבית דוד, כפי שניבא ישעיהו.
לפני סיום אני מבקשת לומר כמה מילים על עריכת התנך, עוד נושא שאני מנצלת כל הזדמנות לחזור אליו.
רשימות גנאולוגיות שמזכירות עשרות ואפילו מאות שמות, הן שיא השעמום. כשבאתי עם הרשימות האלה לאחד המורים שלי באוניברסיטה, הוא גלגל את עיניו לשמים והפטיר שרק אנשים משעממים מוצאים עניין ברשימות טרחניות אלה – הוא התכוון אלי, כמובן. אבל מהמסקנות הוא התלהב.
משום שהרשימות האלה, משעממות וטרחניות ככל שתהיינה, הן המסמך שמאשר היום את זכותו של אדם זה או אחר להחזיק בכתר המלוכה, או לטעון שהוא צאצא רחוק של דמות מרתקת מהעבר הרחוק – ושוב, לצורך עניין זה נזכיר שבית המלוכה הבריטי נסמך על דמות בשם אלפרד שלחם בוויקיניגים לפני יותר מאלף שנים.
אין ספק שלגיבורי ספר בראשית לא היה מושג שדוד ייוולד 800 שנים לאחר זמנם, ולא היה להם מושג שבזמן מן הזמנים יווצר צורך להוכיח שקיים קשר שושלתי בינם לבין דמות שטרם נולדה, קשר שתחילתו בימי הבריאה.
ובהערת סוגריים שלא ארחיב בה, מצויה בידינו רשימה עתיקה בהרבה, של מלכי שומר, שאומרת בדיוק את אותו הדבר. וכמובן ששושלות הפרעונים ששלטו במצרים חוזרות על אותו עיקרון, שמוכר היום והיה מוכר בעבר.
אז מתי נוצר צורך עכשווי ואמיתי לעגן את זכותה של שושלת בית דוד למלוכה?
התשובה, וכאן אני מציגה את עמדתי, רק בימי בית המקדש השני, בימים שבהם התנך הועלה על הכתב.
אני מסכימה לגמרי עם החוקרים שטוענים שהתנך, ברובו המכריע, נכתב על ידי סופרים בני שבט יהודה. רק סופרים בני שבט יהודה, הוא השבט של דוד, היו יכולים להיות מעוניינים לעגן את זכותו של המלך שלהם ושל שושלתו להחזיק בכתר המלוכה עד עולם. רק כותבי התנך היו יכולים להשתיל את הרשימה הזו לתוך ספר בראשית, ולקשור אותה לסיפורי האבות והאמהות – ועובדה זו מרתקת עוד יותר כאשר אנחנו לוקחים בחשבון שמעמדה של האישה בעולם הקדום ובתנך היה נחות בהרבה משל הגבר.
לראיה, כל השמות המופיעים ברשימות הגנאולוגיות הם של גברים בלבד, כאילו נשים לא חיו בעולם הקדום ולכן הם לא הצטרכו נשים לצורך הולדה.
והנה ההתחקות אחר שושלתו של דוד, מציפה כלפי מעלה את אמהותיו ומגלה שייחוסן היה שקול לזה של אבותיו – ועל חשיבותן של האמהות, ועל הגאונות האין סופית של פרשת יהודה ותמר שמספרת שני סיפורים שונים בסיפור אחד, נדבר בפרק הבא.
ואז כמובן נתייחס לרות המואבייה, הנפלאה בנשים, שהייתה אחת האמהות של דוד.
