פרשת יהודה ותמר ועמדת התנך נגד עגינת נשים –
בראשית לח
את הפרק של היום נקדיש לסיפורם של יהודה ושל נערה בשם תמר, כפי שהוא מסופר בספר בראשית פרק לח.
סיפורם של השניים חשוב לנו גם משום שהוא רלוונטי לימינו. לימים שבהם בתי הדין הרבניים לוקחים לעצמם זכות לעמוד לצידו של גבר סרבן גט, המסרב להתגרש מאשתו, ובכך בתי הדין הרבניים עצמם מעגנים, או כולאים נשים, לעיתים למשך עשרות שנים, בתוך נישואים שלא מתקיימים ולא עתידים להתקיים.
המונח "אישה עגונה" נגזר מִלְּשׁוֹן "עוגן". ועוגן הוא הברזל הכבד שמשתלשל מהספינה, שנועד להחזיק את הספינה במקומה, במטרה למנוע ממנה להיסחף על ידי הרוח או הגלים. ואישה 'עגונה' היא אישה שמצווארה משתלשת עוגן ברזל כבד, שכובל אותה לבעלה שממנו היא מבקשת להתגרש, ללא יכולת להמשיך בחייה, ללא יכולת להקים משפחה חדשה וּלְשַׁקֵּם את חייה.
כבילה של אישה לגבר שמוגדר "סרבן גט", או שמסיבות בריאותיות איננו יכול לתת גט לאשתו, היא פשע אכזרי שמבצעים בימינו בתי הדין הרבניים כביכול בשם התורה. האמת היא שזהו עיקום, וסילוף, ועיוות של חוקי התורה שעומדים לטובת האישה, שאוסרים במילים ברורות וחד משמעיות לעשות מעשה שכזה.
וכאן, עוד לפני שיצאנו לדרך, צריך לומר שבתקופת התנך מעמדה של האישה היה נמוך משל הגבר. אישה הייתה קניינו של הגבר שלו נישאה והיא לא יכלה להתגרש ממנו, אך הוא היה רשאי למאוס בה ולגרשה. יחד עם זאת אסור היה לו להתעמר בה וּלְעַגֵּן אותה ולסחוט אותה בסיוע בתי הדין הרבניים, כפי שקורה בימינו. להלן ציטוט קצר ומקוצר מספר דברים פרק כד :
כִּֽי־יִקַּ֥ח אִ֛ישׁ אִשָּׁ֖ה וּבְעָלָ֑הּ (= שכב איתה) וְהָיָ֞ה אִם־לֹ֧א תִמְצָא־חֵ֣ן בְּעֵינָ֗יו … וְכָ֨תַב לָ֜הּ סֵ֤פֶר כְּרִיתֻת֙ וְנָתַ֣ן בְּיָדָ֔הּ וְשִׁלְּחָ֖הּ מִבֵּיתֽוֹ׃ וְיָֽצְאָ֖ה מִבֵּית֑וֹ וְהָֽלְכָ֖ה וְהָֽיְתָ֥ה לְאִישׁ־אַחֵֽר׃ וּשְׂנֵאָהּ֮ הָאִ֣ישׁ הָאַֽחֲרוֹן֒ וְכָ֨תַב לָ֜הּ סֵ֤פֶר כְּרִיתֻת֙ וְנָתַ֣ן בְּיָדָ֔הּ וְשִׁלְּחָ֖הּ מִבֵּית֑וֹ
הפסוק שקראנו קובע עמדה עקרונית למקרה שבו גבר ביקש להתגרש מאשתו. במקרה שכזה היה עליו להקדים וְלָתֵת לה ספר כריתות, גט, ורק אח"כ לשלחה מביתו, דבר שאפשר לה להינשא בשנית. והיה אם גם בעלה השני ביקש לגרשה, היה עליו לעשות את אותו הדבר.
העובדה שהחוק המקראי קובע שגבר המבקש להתגרש מאשתו חייב להקדים ולתת לה ספר כריתות, גט, נועדה למנוע את עגינתה וּלְאַפְשֵׁר לה להמשיך בחייה. חוק שני, שנגזר מזה שקראנו, הוא חוק הייבום, שמחייב בימינו את האישה לעבור טקס משפיל ומבזה – כמובן בשם התורה שאוסרת זאת לחלוטין.
האמת היא שחוק הייבום שעומד במרכז סיפורנו הוא חוק מתקדם ונאור, שנועד למנוע עגינה של אישה אלמנה, והפעם בידי משפחת בעלה המת.
ועכשיו אחרי שאמרנו את הדברים האלה נפנה לפרק לח שבספר בראשית ולסיפורם של יהודה ותמר.
הפרשה שלפנינו מתרחשת באחד הכפרים הזעירים באזור חבל עדולם, שבין בית שמש לבין בית גוברין של ימינו. באחד מאותם כפרים חי יהודה, בנם של יעקב ולאה, שעל שמו נקרא שבט יהודה.
ליהודה היה עדר צאן שאותו הפקיד בידי איש בשם חירה, שחי בחבל עדולם. מדי שנה בשנה, בראשית הקיץ, היא עת עונת גז צמר הכבשים, נהג יהודה לבוא לידידו חירה, כדי לגוז את עדר הצאן, וכך היה גם בשנה שבה מתחיל סיפורנו.
בשנה הַזּוֹ ראה יהודה נערה בת איש כנעני ששמו שוע, שהתנ"ך מכנה אותה על שמו של אביה, "בת שוע". יהודה נשא את בתו של שוע, שילדה לו שלושה בנים: ער, אונן ושלה.
חלפו שנים.
בת שוע הלכה לעולמה וערהגיע לגיל הנישואין ויהודה השיא לו נערה בשם תמר שחייתה ביישוב בשם תמנה, שבשפלת יהודה, לא הרחק מקיבוץ צרעה של ימינו.
וכאן עלינו לעצור ולהבהיר בקצרה שני עניינים, שעליהם דיברנו באריכות בִּפְרָקִים קודמים.
העניין הראשון הוא שבריתות נישואין נועדו לשרת את הצרכים הפוליטיים והכלכליים של האבות שעמדו בראש המשפחה. השאלה אם בני הַזּוֹג הכירו או רצו להינשא זה לזו, לא נשאלה ולא הייתה רלוונטית – וכך היה גם במקרה שלפנינו.
הדבר השני הוא גיל הנישואין שהיה מקובל בעולם הקדום ובתקופה שעליה מדבר התנך.
נערות בעולם הקדום נישאו בעודן ילדות. הן נישאו בגיל 10, 11 ובנות המזל נישאו כשמלאו להן 12 שנים – ומכיוון שילדות בגיל הזה הן חסרות אונים לחלוטין, הרי שבפועל מדובר בנישואיי כפייה.
גיל הנשואים של נערים היה כנראה בתחילת ההתעוררות המינית, בסביבות גיל 13. ולכן אנחנו רשאים להניח שער נישא לתמר כשמלאו לו 13 שנים, והיא הייתה כבת 11 שנים
וכאן חשוב להוסיף את הדבר הבא. בתום מלחמת עולם השנייה קבע ארגון בשם UNICEF שהוא ארגון המסונף לאום, שנועד לשמור על זכותם של ילדים, חוק שנקרא "גיל ההסכמה". החוק נועד למנוע נישואיי כפייה של קטינים והוא קובע סף מינימאלי שבו הנערה מגיעה לגיל שבו היא רשאית לסרב להינשא שלא בהסכמתה (בישראל זה גיל 17). אך כפי שכולנו יודעים נישואיי קטינות מוסיפים להתקיים במדינות העולם השלישי, וגם בחצרות האחוריים של מדינת ישראל.
מכיוון שנישואיי קטינים היו הנוהג המקובל בתקופה שעליה אנחנו מדברים, והם היו נוהג שהתקיים עד לפני כ-150 שנים, נמשיך בסיפורנו ( ש"י עגנון כתב ספר בשם תהילה. תהילה בת ה-11 הייתה אמורה להינשא בגיל 12 לשרגא בן ה-13, דבר שנחשב מקובל לגמרי).
נחזור לסיפורנו.
כמנהג הימים ביום נישואייה עזבה תמר את בית אביה שבתמנה והתיקה את חייה אל הכפר שבו חי חתנה הצעיר, שאותו לא ראתה מעולם (גם תהילה לא ראתה את שרגא ארוסה).
מסיבה שעליה נדבר בפרק הבא, ער היה רע בעיני אלוהים ולכן אלוהים המיתו. במילים אחרות, עונש בידי שמים הוא תמיד על פשע בתחום הדת, ובער באמת נמצא פגם תיאולוגי ולכן אלוהים המיתו.
לו תמר חייתה בימינו כי אז היא הייתה חופשית לחזור לבית אביה ולהינשא בשנית על דעתה וּלְפִי רצונה. זאת בתנאי שהיתה חילונית, ולא נערה חרדית שחייבת לעבור טקס חליצה.
אלא שתמר לא חייתה בימינו, אלא בעולם שבו האישה הייתה קניין מוחלט של בעלה, ואם זה הלך לעולמו החזקה עליה עברה אביו, או משפחתו – ואת זה צריך להסביר מייד.
למן היום שבו נערה, כל נערה נישאה, היא עברה מִבֵּית אָבִיהָ לְבֵית בעלה, שבו חיתה עד יומה האחרון. למן אותו יום חייה, מיניותה וילדיה השתייכו לבעלה – ועל כך דיברנו לפני דקות אחדות.
חזקת הקניין על הנערה נותרה בידי משפחת בעלה, גם אם הלך לעולמו. ולכן אלמנה לא הייתה רשאית לחזור לבית אביה או להינשא בשנית על דעתה.
במצב שכזה היא הפכה עגונה, אלא אם בני המשפחה הניחו לה להינשא בשנית – וְקָרוֹב לוודאי שבמרבית המקרים זה גם מה שהיה.
לו האלמנה הספיקה ללדת ילדים לבעלה, כי אז היא מילאה את חובתה כלפיו וּכְלַפֵּי משפחתו. הילדים שילדה תרמו לחוסנה וּלְהֶמְשֵׁכָהּ של המשפחה והבטיחו את מקומה ואת מעמדה של האישה.
ועוד חשוב להוסיף, שאם היא עדיין היתה אישה צעירה שיכלה ללדת ילדים נוספים, קרוב לוודאי שאחד ממקורביו של בעלה המנוח היה נושא אותה ומוליד לה ילדים, דבר שחיזק עוד יותר את מעמדה בתוך המשפחה המורחבת שאליה הובאה.
אלא שכל הדברים שאמרנו עד עכשיו לא היו הסיפור תמר.
זמן קצר לאחר נישואייהם הלך ער לעולמו ותמר נותרה אלמנה צעירה, ספק ילדה, שעדיין לא הרתה. וספק אם ער הצעיר בכלל ידע מה עושים עם הנערה שניתנה לו. נקווה שלא ידע.
מכיוון שתמר נותרה ללא ילדים, היה על יהודה להשיאה במעמד של אישה מיובמת לאחד משני בניו האחרים, וכך אכן עשה. הוא השיא אותה לאונן בנו השני, ואלה היו דבריו אליו:
וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ לְאוֹנָ֔ן בֹּ֛א אֶל־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יךָ וְיַבֵּ֣ם אֹתָ֑הּ וְהָקֵ֥ם זֶ֖רַע לְאָחִֽיךָ
יבם, בלשון התנך הוא גיס, האח של הבעל. וחוק הייבום קובע שעל אחיו של המת לשאת את האלמנה. – נקרא את לשון החוק מתוך ספר דברים כה, ה-ו ונסביר אותו ואת מטרתו, שכן החוק ממלא תפקיד מרכזי בסיפורנו. וזה לשונו:
כִּֽי־יֵשְׁב֨וּ אַחִ֜ים יַחְדָּ֗ו וּמֵ֨ת אַחַ֤ד מֵהֶם֙ וּבֵ֣ן אֵֽין־ל֔וֹ לֹֽא־תִהְיֶ֧ה אֵֽשֶׁת־הַמֵּ֛ת הַח֖וּצָה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר
החוק מתאר מצב שיכול לקרות, שבו אחד מבני המשפחה נפטר לפני שאלמנתו ילדה. במקרה שכזה האלמנה תשאר בחזקת המשפחה הגרעינית, ואחיו של המת יישא אותה לאישה:
יְבָמָהּ֙ יָבֹ֣א עָלֶ֔יהָ וּלְקָחָ֥הּ ל֛וֹ לְאִשָּׁ֖ה וְיִבְּמָֽהּ. וְהָיָ֗ה הַבְּכוֹר֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּלֵ֔ד יָק֕וּם עַל־שֵׁ֥ם אָחִ֖יו הַמֵּ֑ת וְלֹֽא־יִמָּחֶ֥ה שְׁמ֖וֹ מִיִּשְׂרָאֵֽל׃
לחוק הייבום מספר מטרות. את הראשונה אומר המחוקק המקראי: לתת המשך למת שהלך ערירי לעולמו. ולכן חובה הייתה על האח לשאת את אלמנת אחיו ולהוליד לה בן שייחשב מבחינה פורמאלית לבנו של המת.
מכל בחינה אנחנו רשאים לראות בחוק הייבום מעין פונדקאות הפוכה מִזּוֹ שאותה אנחנו מכירים בימינו, שבה אישה יולדת עבור משפחה חסוכת ילדים. כאן האח הוליד בן לאחיו המת. ברור שהאלמנה יכלה ללדת לבעלה השני ילדים רבים, אבל רק הבן הבכור שביניהם נחשב בנו של המת, ואחיו נחשבו בנים לאביהם האמיתי.
המטרה השנייה של חוק הייבום הייתה למנוע את עגינתה של האלמנה בידי משפחת בעלה וּלְאַפְשֵׁר לה להינשא בשנית וללדת ילדים ולהמשיך את חייה.
מטרה שלישית הייתה לשמור על זכות הקניין של המשפחה על האלמנה. ואכן, אם חוק הייבום קוים כהלכתו, כולם יצאו נשכרים: למת היה המשך, האלמנה שיקמה את חייה והקימה משפחה חדשה. ומשפחת המת לא הפסידה את הילדים שכלתם יכלה ללדת לבנם, לו נותר בחיים.
זו תהייה טעות גדולה להבין את חוק הייבום רק בהוראה המשפטית שאותה הסברנו. שכן החוק הזה נחקק על רקע חוקים אחרים שמוגדרים כ"איסורי עריות".
עריה, באה מלשון ערווה, הוא השיער המכסה על אברי המין.
בִּפְרָקִים רבים דיברנו על כך שלדעת החוקרים, נשים בתקופת התנך חיו בממוצע 30 שנה וּגְבָרִים חיו 35 שנים בממוצע. וכן ש-50% מכלל הנולדים מתו לפני הגיעם לגיל חמש שנים, מה שהוריד את הממוצעים שעליהם דיברנו.
חברה שתוחלת החיים שלה הייתה כל כך נמוכה, נמצאה תמיד על סף שרידותה, ואכן עמים רבים שהתנך מזכיר, פשוט נכחדו ונעלמו.
תוחלת החיים הנמוכה מסבירה מדוע התנך מעודד את הגברים לשאת נשים רבות ולהוליד להן ילדים רבים ככל האפשר. הילדים שיצלחו בשלום את שנות הילדות המוקדמות ויגיעו לבגרות, הם העתיד וההמשך של המשפחה ושל השבט.
והנה, למרות שריבוי נשים היה רצוי, התנך מגדיר במילים חד-משמעיות שאסור לגבר לשאת נשים שנמצאו בקרבה ראשונה אליו – ואלה הם נישואיי עריות.
פרקים יח ו-כ שבספר ויקרא קובעים מי הן הנשים שלגבר אסור לשאת ולקיים איתן יחסי מין.
על הגבר חל איסור לשכב עם אמו, עם אחיותיו ועם נכדותיו. אסור לו לשכב עם נשותיו של אביו, ולאב אסור לשכב עם אשת בנו : עֶרְוַ֥ת כַּלָּֽתְךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֵ֤שֶׁת בִּנְךָ֙ הִ֔וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ (יח, טו). ולאח אסור לשכב עם אשת אחיו : עֶרְוַ֥ת אֵֽשֶׁת־אָחִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה עֶרְוַ֥ת אָחִ֖יךָ הִֽוא (יח, טז) – ועוד.
האיסורים האלה עומדים בתוקפם לעולם, ולעולם אין להם היתר ומי שיפר אותם נחשב למי שעושה מעשה תועבה.
ותועבה בלשון התנך היא טומאה – והטומאה נמשכת אל אדמתו הקדושה של אלוהים ומזהמת אותה. ואם האדמה תזדהם, היא תקיא את יושביה מעליה.
וכך בקיצור גדול מסכם ספר ויקרא את איסורי העריות: יח, כד
וּשְׁמַרְתֶּ֣ם אַתֶּ֗ם אֶת־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֔י וְלֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּ מִכֹּ֥ל הַתּֽוֹעֵבֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה . כִּ֚י כָּל־אֲשֶׁ֣ר יַֽעֲשֶׂ֔ה מִכֹּ֥ל הַתּֽוֹעֵבֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה וְנִכְרְת֛וּ הַנְּפָשׁ֥וֹת הָֽעֹשֹׂ֖ת מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם
והנה, למרות איסורי העריות החמורים, קבע המחוקק המקראי סייג אחד.
רק במקרה שבו נותרה אלמנה ללא ילדים, על היבם היה מוטל לשאתה, ועל הסיבות להיתר עמדנו לפני דקה – ועליהן יש להוסיף עוד סיבה חשובה שמחזירה אותנו לדברינו הקודמים. התנך אוסר עגינת נשים. ואם חוק הייבום לא קוים והאלמנה לא נישאה בשנית, היא הפכה עגונה, כבולה בידי משפחת בעלה המת. היא נותרה ללא יכולת לשקם את חייה ולכן נחשבה למתה-חיה – ואת זה אוסר התנך, אך מתירים בתי הדין הרבניים.
כיפי שאמרנו, אם חוק הייבום הִתְקַיֵּם כְּרוּחוֹ וְכִלְשׁוֹנוֹ, כולם יצאו נשכרים. אך אם היבם החליט לא לייבם את האלמנה ולא לשחרר את חזקתו עליה, כי אז הוא ובני משפחתו שילמו מחיר יקר על שהפרו את חוק הייבום ועיגנו אישה בביתם.
במקרה שכזה האלמנה הייתה רשאית לפנות לשער העיר שבו התכנסו זקני השבט הנכבדים, שהיו השופטים בחברה הקדומה, ולבקש שיסייעו בידה – וכך כתוב בספר דברים לה (ז ואילך):
וְאִם־לֹ֤א יַחְפֹּץ֙ הָאִ֔ישׁ לָקַ֖חַת אֶת־יְבִמְתּ֑וֹ (=יבמתו, גיסתו. היבם מסיבה זו או אחרת סירב לשאת את האלמנה) וְעָֽלְתָה֩ יְבִמְתּ֨וֹ הַשַּׁ֜עְרָה אֶל־הַזְּקֵנִ֗ים וְאָֽמְרָה֙ מֵאֵ֨ן יְבָמִ֜י לְהָקִ֨ים לְאָחִ֥יו שֵׁם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א אָבָ֖ה יַבְּמִֽי (לשאתי) וְקָֽרְאוּ־ל֥וֹ זִקְנֵֽי־עִיר֖וֹ וְדִבְּר֣וּ אֵלָ֑יו וְעָמַ֣ד וְאָמַ֔ר לֹ֥א חָפַ֖צְתִּי לְקַחְתָּֽהּ.
הדברים ברורים. היבם עמד בסירובו גם לנוכח דרישת זקני עירו. ועכשיו הפך המשפט, למשפט השפלה לסרבן החצוף, נקרא את ההמשך:
וְנִגְּשָׁ֨ה יְבִמְתּ֣וֹ (=גיסתו) אֵלָיו֮ לְעֵינֵ֣י הַזְּקֵנִים֒ וְחָֽלְצָ֤ה נַֽעֲלוֹ֙ מֵעַ֣ל רַגְל֔וֹ וְיָֽרְקָ֖ה בְּפָנָ֑יו וְעָֽנְתָה֙ וְאָ֣מְרָ֔ה כָּ֚כָה יֵֽעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יִבְנֶ֖ה אֶת־בֵּ֥ית אָחִֽיו׃ וְנִקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל בֵּ֖ית חֲל֥וּץ הַנָּֽעַל׃
טקס ביזוי פומבי צריך להיות מובן בקונטקסט הימים שבו התקיים. החברה שאותה מתאר התנך הייתה חברה חמולתית, שבטית, שבראשה עמדו הזקנים הנכבדים שניהלו את ענייניה, וְשֶׁשָּׁפְטוּ את בני משפחתם.
ויבם שסירב להישמע להוראת הזקנים, ערער על סמכותם. ולכן הוא עבר טקס ביזוי פומבי על ידי אישה, טקס שאין דומה ואין שני לו בתנך. והכינוי "בית חלוץ הנעל" היה אות קלון לו וְלִבְנֵי משפחתו.
ואחרי שהסברנו את המצב המשפטי שעומד מאחורי חוק הייבום, אנחנו מבינים שיהודה נהג כדין כאשר הורה לבנו השני, לאונן ליבם את תמר: בֹּ֛א אֶל־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יךָ וְיַבֵּ֣ם אֹתָ֑הּ וְהָקֵ֥ם זֶ֖רַע לְאָחִֽיךָ .
אונן נשא את תמר כפי שמצווה חוק היבום, אלא שהוא ייבם אותה רק בכאילו. בפועל אונן עיגן את תמר בעצמו, וכך אומר הכתוב:
וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן כִּ֛י לֹּ֥א ל֖וֹ יִֽהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע וְהָיָ֞ה אִם־בָּ֨א אֶל־אֵ֤שֶׁת אָחִיו֙ וְשִׁחֵ֣ת אַ֔רְצָה לְבִלְתִּ֥י נְתָן־זֶ֖רַע לְאָחִֽיו׃ וַיֵּ֛רַע בְּעֵינֵ֥י יְהוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיָּ֖מֶת גַּם־אֹתֽוֹ׃ (לח, ט-י).
הדברים ברורים, אונן העדיף לאונן מאשר להוליד בן לאחיו, ובכך הוא עצמו עיגן את תמר. משום שללא ילדים היא לא יכלה לשקם את חייה ולמלא את חובתה כלפי בעלה המת וּכְלַפֵּי בעלה החי, ולכן אלוהים המית גם אותו.
משמת אונן נוצרו התנאים שחייבו ייבום שני, שכן ליהודה היה עוד בן שנקרא שלה.
אלא ששלה עדיין היה עדיין ילד קטן שטרם הגיע לגיל הנישואים. והיות שיהודה לא ראה שום סיבה להוסיף לְכַלְכֵּל את תמר, הוא הורה לה לשוב לבית אביה שבתמנה ולהמתין שם עד שחתנה הפעוט ישיל את פלומתו ויצמיח נוצות אחדות:
וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָ֨ר כַּלָּת֜וֹ שְׁבִ֧י אַלְמָנָ֣ה בֵית־אָבִ֗יךְ עַד־יִגְדַּל֙ שֵׁלָ֣ה בְנִ֔י כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יָמ֥וּת גַּם־ה֖וּא כְּאֶחָ֑יו וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֔ר וַתֵּ֖שֶׁב בֵּ֥ית אָבִֽיהָ׃
הנקודה המרכזית שתעמוד בהמשך דברינו היא שיהודה לא שחרר את תמר מאחיזתו, אלא הורה לה להמתין לשלה. מה שאומר שהיה בעל, למרות שנישואיהם עדיין לא יצאו אל הפועל.
מבחינה משפטית תמר הייתה אשת איש, או אשת אפרוח, ולו קיימה יחסים עם גבר אחר, כי אז נחשבה אישה נואפת – ולאישה נואפת היה דין אחד: סקילה באבנים או שריפה באש.
בשלב שבו עומד סיפורנו תמר הייתה בת 13, אולי 14. בסה"כ ילדה שלא יכלה להתנגד לשרירות ליבו של האיש שבביתו חייתה, ששמר אותה בחזקתו, שכן זו הייתה זכותו המלאה, בתנאי שלא ישתמש בה כדי לעגן את תמר.
ותמר הקטנה עשתה כמצווה עליה. היא לבשה את בגדי אלמנותה וחזרה לבית אביה, להמתין שם עד ששלה יגיע לגיל הנישואין וייבם אותה בשנית ויוליד לה שני בנים, שימשיכו את מורשתם של שני הבעלים שהלכו לעולמם בטרם הולידו ילדים.
חלפה שנה ועוד שנה, וחלפו שנים רבות נוספות. ותמר הוסיפה ללבוש את בגדי אלמנותה וּלְהַמְתִּין למה שכבר ידעה שלא יקרה: יהודה לא התכוון לקיים את הבטחתו ולהשיאה לשלה.
שלה לא היה שלה.
יהודה פעל בניגוד מוחלט לעיקרון שעומד בבסיס חוק הייבום. הוא לא התכוון לקיים את הבטחתו ולהשיא את תמר לשלה, ולא התכוון לשחררה מלפיתתו בצווארה ולהניח לה להינשא בשנית לגבר אחר. תמר הייתה עגונה, משולה למתה-חיה.
לו תמר ויהודה חיו באותו יישוב, זה היה הזמן לפנות לזקני העיר ולבקש שיסייעו בידה. במקרה שכזה הזקנים היו מזמנים אליהם את שלה ודורשים ממנו לקיים את חוק הייבום – ולו שלה, במצוות אביו, היה מסרב להישמע לזקנים, כי אז הוא היה עובר את טקס הביזוי שקראנו קודם. תמר הייתה חולצת את נעלו, יורקת בפניו ומגדפת אותו ובית יהודה היה נקרא בית חלוץ הנעל.
לרוע מזלה של תמר לאחר מות אונן היא שבה לבית אביה שבתמנה. וְזִקָנִי תמנה לא יכלו לסייע לה, משום שסמכותם המשפטית הצטמצמה לתחום מושבם ומשפחתם.
וכאן צריך לומר את הדברים הבאים. בימינו לבית המשפט עומדת הזכות לשפוט את כל אזרחי המדינה ולא חשוב היכן הם מתגוררים – אך זה לא מה שהיה בעולם הקדום, שבו הזקנים שפטו אך ורק את בני עדתם ולא איש משבט או חמולה אחרת. ולכן זקני תמנה לא יכלו לזמן אליהם את יהודה וּלְהוֹרוֹת לו לקיים את הבטחתו לתמר.
בפועל, תמר לא יכלה לקבל סיוע מאף סמכות שהיה בכוחה לשחרר אותה מעגינותה, והיא נשתכחה כקופסה עזובה באחד המחסנים ובגדי אלמנותה דהו ובלו מרוב ימים.
באחד הימים נודע לתמר שיהודה הגיע לתמנה, כדי לגוז את עדר הצאן שהחזיק שם – וזו היתה ההזדמנות שלה. היא הבינה שאם לא תקום ותעשה מעשה, כי אז תישאר עגונה ושוממה עד קץ ימיה.
תמר שבינתיים הפכה מילדה לאישה, אזרה אומץ ועשתה מעשה שלא ייעשה בחברה מסורתית: היא פשטה את בגדי אלמנותה והתחפשה לזונה. ומששלמה תחפושתה, היא כיסתה את פניה בצעיף לְבַל יכירה איש ויצאה לארוב ליהודה לצד הדרך. עוד ציטוט קצר:
וַיֻּגַּ֥ד לְתָמָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֥ה חָמִ֛יךְ עֹלֶ֥ה תִמְנָ֖תָה לָגֹ֥ז צֹאנֽוֹ׃ וַתָּסַר֩ בִּגְדֵ֨י אַלְמְנוּתָ֜הּ מֵֽעָלֶ֗יהָ וַתְּכַ֤ס בַּצָּעִיף֙ … וַתֵּ֨שֶׁב֙ בְּפֶ֣תַח עֵינַ֔יִם (עין=מעין. עיניים. מעיינות) אֲשֶׁ֖ר עַל־דֶּ֣רֶךְ תִּמְנָ֑תָה כִּ֤י רָֽאֲתָה֙ כִּֽי־גָדַ֣ל שֵׁלָ֔ה וְהִ֕וא לֹֽא־נִתְּנָ֥ה ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃
משהגיע יהודה אל מקום המארב, הגיחה לפניו זונה מסתורית שסימנה לו שברצונה לשכב עִמו. יהודה הלך שבי אחריה ונעתר לשידוליה. אך לפני שהמשכב המיוחל התממש, היה עליהם לסכם את מחיר האתנן שיינתן לגברת עבור שירותיה.
יהודה סבר שגדי עזים יהיה שכר נאות בעבור טרחתה, אלא שהוא לא נשא גדי בארנקו. לפיכך, הַזּוֹנה המסתורית הציעה שיפקיד בידה ערבון עד שתקבל את התשלום שסוכם ביניהם. וכך אומר הכתוב (טו):
וַיִּרְאֶ֣הָ יְהוּדָ֔ה וַֽיַּחְשְׁבֶ֖הָ לְזוֹנָ֑ה כִּ֥י כִסְּתָ֖ה פָּנֶֽיהָ׃ וַיֵּ֨ט אֵלֶ֜יהָ אֶל־הַדֶּ֗רֶךְ וַיֹּ֨אמֶר֙ הָֽבָה־נָּא אָב֣וֹא אֵלַ֔יִךְ כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י כַלָּת֖וֹ הִ֑וא וַתֹּ֨אמֶר֙ מַה־תִּתֶּן־לִ֔י כִּ֥י תָב֖וֹא אֵלָֽי׃
וַיֹּ֕אמֶר אָֽנֹכִ֛י אֲשַׁלַּ֥ח גְּדִֽי־עִזִּ֖ים מִן־הַצֹּ֑אן וַתֹּ֕אמֶר אִם־תִּתֵּ֥ן עֵֽרָב֖וֹן עַ֥ד שָׁלְחֶֽךָ׃ וַיֹּ֗אמֶר מָ֣ה הָֽעֵרָבוֹן֮ אֲשֶׁ֣ר אֶתֶּן־לָךְ֒ וַתֹּ֗אמֶר חֹתָֽמְךָ֙ וּפְתִילֶ֔ךָ וּמַטְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־לָ֛הּ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַתַּ֥הַר לֽוֹ׃ וַתָּ֣קָם וַתֵּ֔לֶךְ וַתָּ֥סַר צְעִיפָ֖הּ מֵֽעָלֶ֑יהָ וַתִּלְבַּ֖שׁ בִּגְדֵ֥י אַלְמְנוּתָֽהּ׃
תמר לא התחפשה לזונה כדי להשיג גדי קטן. היא גנבה זרע כדי להרות ליהודה.
והחותמת והפתיל שקשר אותה אל חגורתו, והמטה שנשא את סימניו היו שקולים לתעודת זהות ולרישיון נהיגה בימינו.
הם היו תעודת הביטוח לזהותו של האב, ותמר מעולם לא התכוונה להשיבם ליהודה.
מכל מקום, יהודה סיים את עסקיו בתמנה וחזר לביתו – וחלפו שלושה חודשים והַזּוֹנה המסתורית נשתכחה מזכרונו. ואז, בְּצָהֳרֵי יום בהיר אחד, בחבטה אדירה נפלו השמים כאבן על ראשו: ליהודה נודע שהאסירה שלו נמלטה מהכלא והרתה לגבר זר. כלתו ביזתה אותו לעיני כל מיודעיו!
יהודה ההמום מהמעשה השערורייתי שעשתה החצופה, לא העלה על דעתו שיתכן שיש קשר בין תמר שפרחה מזיכרונו לפני שנים רבות, לבין הַזּוֹנה שפרחה מזיכרונו לפני שלושה חודשים בלבד.
וכמו רוח רעה הוא נעור בבת אחת: על מעשה מחפיר שכזה, איש גאה כיהודה לא יעבור בשתיקה. והוא הזדרז אל השדה לאסוף זרדים יבשים למדורה שבה יעלה באש את כלתו הנואפת.
מבחינה משפטית הצדק היה עם יהודה. העובדה שעיגן את תמר והפר ברגל גסה את הבטחתו לתמר ואת חוק הייבום, לא הפכה אותה אישה פנויה, שמותר לה להיכנס להיריון מגבר אחר זולת שלה. תמר הייתה אישה נואפת.
ואם בניאוף לא היה די, הרי שהוסיפה פשע על פשע: והרתה לאביהם של שני בעליה המתים ובכך חיללה ביודעין ומתוך כוונת תחילה, את אחד מאיסורי העריות החמורים ביותר בתנ"ך – שלהם לעולם ובשום מצב אין התרה.
ולא בכדי היא כיסתה את פניה כדי שיהודה לא ידע עם מי הוא שוכב.
אין ספק שיהודה הפר את חוק הייבום ובכל זאת, ברגע שבו החליט להעלות בתמרות אש ועשן את כלתו לשמים, הדין היה איתו – וזה מה שהיה אמור לקרות, אלא שבדקה האחרונה חלה תפנית דרמטית בעלילה: תמר שכבר הובאה אל מקום השריפה שלפה לפתע את הערבונות ששמרה עִמה והכריזה:
הִ֣וא מוּצֵ֗את (=מוצאת לשריפה) וְהִ֨יא שָֽׁלְחָ֤ה אֶל־חָמִ֨יהָ֙ לֵאמֹ֔ר לְאִישׁ֙ אֲשֶׁר־אֵ֣לֶּה לּ֔וֹ אָֽנֹכִ֖י הָרָ֑ה וַתֹּ֨אמֶר֙ הַכֶּר־נָ֔א לְמִ֞י הַחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה׃
והנה התפנית הגדולה:
וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֨אמֶר֙ צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן לֹֽא־נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י וְלֹֽא־יָסַ֥ף ע֖וֹד לְדַעְתָּֽהּ (לדעתה, לשכב איתה)
יהודה הכיר בעובדה שהדין היה איתו, אך לא הצדק. ותמר לא הושלכה לתוך האש, אלא חזרה לביתו וילדה את התאומים, את פרץ ואת זרח.
נסכם את מה שאמרנו בפרק זה, ובפרק הבא נעסוק בשאלה מה היה חטאם הנורא של ער ואונן, שבגללו אלוהים המיתם.
כאשר אנחנו בוחנים את הפרשה שלפנינו על רקע החוקים הקבועים בתנך, ברור שהפרשה הולכת אל הקצה. יהודה הפר את חוק הייבום, תמר גנבה זרע מאבי שני בעליה המתים, ועל הדרך הפרה את אחד מאיסורי העריות החמורים בתנך, שלעולם ובשום תנאי אין לו היתר.
נעמוד על המצב המשפטי שנוצר לאחר הודאתו של יהודה בצדקת תמר.
תמר חזרה לביתו וילדה את התאומים פרץ וזרח, ולכן ניתן לומר שהיא מילאה את חובתה והקימה שם לער וּלְאוֹנָן שהלכו ערירים לעולמם.
ומשהפכה אמא לשני פעוטות חמודים, והיה לה בית והיו לה חיים – ובכל זאת היא נשארה עגונה עד סוף חייה.
שכן, למן הרגע שנודע ליהודה שתמר הרתה לו, הוא כיבד את החוק האוסר על גבר לשכב עם כלתו, ולכן הוא לֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ.
שלה, בנו השלישי, לא היה יכול לייבם את תמר, משום שלמן העת שהרתה וילדה, חוק הייבום לא חל עליה יותר, ואיסורי העריות אוסרים על אח לשכב עם אשת אחיו גם אם הלך לעולמו.
לא משנה מאיזו זווית נבחן את הדברים, תמר מעולם לא שוחררה מעגינותה, אבל עכשיו היו לה ילדים והיו לה חיים.
וְכַאֲשֶׁר אנחנו שואלים לשם מה הסיפור הבעייתי הזה היה נחוץ ואיזו מטרה הוא היה אמור לשרת, מתברר שכותבי התנך השתמשו בו, כדי להעמיד במבחן את הדין אל מול הצדק הטבעי והאנושי.
בנקודת המבחן שבה מתנגש הדין אל מול הצדק הטבעי ואל מול המוסר והאנושיות – הצדק, המוסר והאנושיות מנצחים.
זה בתנך. זה לא בבתי הדין הרבניים.
לפני סיום ולפני שנגיד על מה נדבר בפרק הבא, יש לומר משהו על האופן שבו מוצגת היום סיפורה של תמר.
בדחנים וחכמים בעיני עצמם העיפו אין ספור דחקות על חשבונו של דוד, שהתנך עצמו קובע שהיה נצר לזיווג של יהודה ותמר. ואכן לא מעט סמוקי לחיים התבסמו מהגאונות של עצמם, כאשר כינו את דוד בן זונה!
וכאן צריך לומר שני דברים. תמר בסיפורנו הגיעה אל התחתית וּכְדֵי להתרומם היה עליה להתחפש לזונה.
ומי שלועג לזונה ועושה דחקות על חשבונה של אישה כל כך מוחלשת, הוא רשע מרושע וחסר לב.
הדבר השני מתייחס לכך שיהודה ותמר אכן היו הוריו הקדומים של דוד.
כותבי התנך שכתבו את היצירה הכי משוכללת שנכתבה מעולם, לא קשרו במקרה ובהיסח הדעת את דוד לשושלתם.
זו לא הייתה התפלקות!
ואם כך למה הם עשו כן?
לדעתי, משום שבארזים לא נפלה שלהבת. והקביעה שדוד, שהוא הגיבור הגדול בתנך, נולד מזיווג שכזה נועדה לקבוע עמדה חד משמעית שהצדק הטבעי חשוב מהדין היבש שאיננו מתחשב במצבו האמיתי של האדם – עד כאן בעניין זה.
