המרד הגדול : חורבן בית המקדש השני – חלק שני
פרק 66
שלום לכל המאזינים ותודה שאתם מצטרפים לפרק נוסף בפודקאסט של התנך. הפרק הקודם עסק בסיבות שהובילו לחורבן בית המקדש הראשון, והפרק הנוכחי יתמקד בסיבות שהובילו לחורבן הבית השני בשנת 70 לספ', שמוכר לציבור הרחב בשם "המרד הגדול".
הנקודה, או העיקרון החשוב ביותר שאנחנו לוקחים מהפרק הקודם, אל הפרק הנוכחי, היא שהחורבן היה צפוי מראש. הוא היה הקצה האחרון של מסכת אירועים ארוכת שנים של מרידות אין סופיות בשלטון הרומי ומלחמות אחים בין יהודים לבין יהודים.
כדי להבין מה הוביל לחורבן יש לסובב את מחוג השנים מאות שנים אחורנית ולעצור בשנת 586 לפנה"ס ומשם להתקדם דרך התחנות העיקריות שהובילו אליו.
נחזור על מה שאמרנו בפרק הקודם. בתוכנית של שעה אחת אין שום אפשרות לספר סיפור שנפרש על פני כ-650 השנים שמפרידות בין החורבן הראשון לשני. בלית ברירה יהיה עלינו לפסוח על הרבה מאד פרטים חשובים ביותר. אך יחד עם זאת, בשעה אחת ניתן לפרוש תמונה כללית, ולהתעכב בתחנות העיקריות שהובילו לחורבן – וזה מה שנעשה כאן.
כזכור, בשנת 586 לפנה"ס החריב נבוכדנצר את בית המקדש הראשון והגלה לבבל רבים מהנותרים בירושלים וסביבותיה – וזו גלות בבל.
זמן קצר לאחר מות נבוכדנצר התפוררה האימפריה הבבלית וּבְקוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה ירדה מעל הבמה ההיסטורית, והשמש שעלתה במזרח האירה את כורש מלך פרס.
כורש עלה לשלטון בשנת 560 לפנה"ס, שהם בסה"כ 26 שנים לאחר חורבן בית המקדש הראשון. עד מהרה הוא יצא למסעות כיבוש, ומכיוון שבבל שכנה בתחום עיראק של ימינו, שגובלת עם פרס, הוא כבש גם אותה. והשטחים העצומים שנפלו לחיקו של נבוכדנצר הבבלי, נפלו עתה כפרי בשל לידיו של כורש הפרסי – ובהם ישראל הזערורית, המיקרוסקופית ששכנה בקצה האחרון של האימפריה האדירה.
בתוכניות רבות חזרנו והדגשנו שכורש היה אימפרטור מזן חדש, שכמותו לא הכירו בני העולם הקדום. כורש היתיר לבני העמים שהאימפרטורים שקדמו לו היגלו מעל ארצם, לשוב לאדמתם ולשקם את שדותיהם ולהקים מחדש את בתי המקדש שלהם. ובהתאם למדיניות זו הוא הצהיר בשנת 539/8 לפנה"ס את ההצהרה המפורסמת הקרויה על שמו: הצהרת כורש, שמתירה ליהודי בבל לשוב לירושלים וְלִבְנוֹת על חורבות המקדש הראשון את בית המקדש השני – ועל כך מסופר בספר עזרא פרק א' ועוד.
ואכן מקצת מהגולים חזרו לירושלים ובנו את בית המקדש השני, שלדברי החוקרים נחנך בשנת 515 לפנה"ס, וְשֶׁעָמַד על תילו כ-600 שנים, עד שבשנת 70 לספ' חילותיו של טיטוס, המצביא הרומי, החריבו את ירושלים ואת בית המקדש השני, והגלו רבים מתושבי הארץ לרומא.
אז מה הביא לחורבן בית המקדש השני?
האימפרייה הפרסית שלטה בארץ ישראל כ-200 שנים, עד שגם היא הלכה בדרך כל אימפרייה וּפִנְּתָה את מקומה לכוכב הבא: לאלכסנדר מוקדון, מייסד האימפריה היוונית, שהפך אדון השטחים העצומים שעליהם שלטה פרס.
בשנת 332 לפנה"ס כאשר נכנסו חילותיו של מוקדון לישראל, בית המקדש השני עמד על תילו כ- 190 שנים – ועכשיו חשוב לשים לב לנקודה הבאה, שבמידה רבה תלווה אותנו עד סוף דברינו.
בכל השנים שחלפו למן היום שבו נחנך המקדש, ועד היום שבו נכבשה ישראל ע"י האימפרטור היווני, היינו תחת הכיבוש הפרסי שהתאפיין באוריינטציה מזרחית וּמְאֻופֶּקֶת. (ובכלל התרבות המזרחית, שאנחנו היינו חלק ממנה, הייתה מאד מאד מאופקת.)
עכשיו הכל התהפך מהקצה אל הקצה.
ביום אחד נמצאנו תחת ההשפעה של התרבות ההלנית, שבאמת הייתה מְפֹאֶרֶת וּקְסוּמָה. ויורשיו של מוקדון שהתייחסו לעמי המזרח כאל פרימיטיביים על שום שלא הכירו את התרבות היוונית, ראו חובה לעצמם לתרבת את עמי המזרח שאותם כינו "ברברים".
היוונים הכניסו שינויים מפליגים בְּכָל הארצות שעליהם שלטו, דבר שמלכי פרס לא העלו על דעתם לעשות.
הם קבעו ששפת המנהל תהייה יוונית, ומי שרצה להשתלב במסחר עם הארצות שאיתן סחרה יוון (שהיו כמעט כל העולם הקדום) היה חייב ללמוד יוונית. הם בנו ערים יווניות בארצות שעליהן שלטו, וחילקו אדמות בחינם לאזרחים מיוון שבאו לגור בהן. והערים היווניות, שמכל בחינה היו נטע זר בארץ הכבושה, התנהלו במתכונת הערים היווניות, ונבנו בהן בתי מקדש לכבודם של אלי יוון – ושוב, כחלק בלתי נפרד ממדיניות זו, כך גם היה בישראל.
וּבֶאֱמֶת בימי השלטון היווני הוקמה בארץ רשת צפופה של ערים יווניות: עזה, אשקלון, עכו, בית שאן, סמריה-שומרון ועוד ועוד. למרות שהערים האלה היו ערים עתיקות, הן שינו את פניהן ופעלו ברוח תרבות יוון, ואף הוקמו בהן מקדשים לכבוד אלי יוון. אם כי, ואת זה כבר צריך להדגיש, היוונים לא כפו את פולחן האלים שלהם על העמים הכבושים, וּכְמוֹתָם נהגו גם הרומאים.
תהליך ההתייוונות בארץ ישראל היה מהיר מאד. בירושלים נבנה גימנסיון, שהיה מוסד חינוך יווני, שבו למדו בני האצולה הירושלמית מדעים ומוסיקה – והכי חשוב וְשֹׁמּוּ שָׁמַיִם, בגימנסיון התקיימו משחקי ספורט בעירום.
וכאשר אנחנו זוכרים שהתנך מקדם את התפיסה שאדמת הארץ הזו שייכת לאלוהים ושעל כן היא קדושה, ברור שבניית ערים יווניות שבהן הוקמו מקדשים לכבודם של אלי יוון, היה שוק תרבותי של ממש לחלק גדול מהאוכלוסייה היהודית.
וּלְבַסּוֹף, למן ימיו של אלכסנדר קרה דבר נוסף, שלא התקיים קודם לכן. מלכי פרס ישבו בפרס וניהלו את הנעשה בארצות מלכותם בשיטת "שלט רחוק", לעומתם השליטים היווניים שחלשו על האזור שלנו קבעו את מושבם בדמשק שבסוריה. כלומר, הם ישבו ממש על הצוואר של ישראל.
לא רק שהשינויים שתיארנו כאן בִּקְצָרָה היו קיצונים וּמַקְסִימִים, הם האיצו את ההתייוונות בישראל, במיוחד אצל הכוהנים הגדולים שעמדו בראש המקדש ואצל העילית הירושלמית. שכן, הכוהנים והעילית הירושלמית, שזה בערך אותו הדבר, קיימו קשרים הדוקים עם השלטון היווני.
העילית הזו קשרה קשרי מסחר עם השלטון היווני ועד מהרה התעשרה. לעומתה, האוכלוסייה הרחבה שהייתה כפרית ברובה, שנשאה בעול המיסים הכבדים שהטילו עליה השליטים, הלכה והתרוששה.
הקיטוב החברתי שנוצר בישראל הוא זה שהוביל בשנת 167 לפנה"ס למרד החשמונאים (ועל כך דיברנו בהרחבה בפרק 56). מרד החשמונאים הסתיים שלוש שנים לאחר שפרץ אך נותרו לו זנבות מלחמה שנמשכו עד שנת 160 לפנה"ס, ואז השלטון בישראל עבר לידי החשמונאים, שעד מהרה התייוונו בעצמם.
וכאן צריך לומר את הדבר הבא.
מרד החשמונאים שבראשו עמדו חמשת בניו של מתתיהו ממודיעין, פרץ בימים שבהם האימפריה היוונית גססה. היא גססה משום שבקצה השני של האימפריה היוונית, החלו מלכים של ממלכה קטנה ולא חשובה להילחם בהם, ולנגוס עוד ועוד שטחים – והמלכים האלה הגיעו מרומא.
וּלְפִי הכלל השגוי שאומר ש"האויב של האויב, הוא חבר" כרת יהודה, מנהיג החשמונאים, ברית עם הרומאים כדי שייסעו לו לסיים את המלחמה ביוונים. לרומאים היה כמובן עניין בברית זו שהרי יהודה המקבי נלחם ביוונים.
נחזור על מה שאמרנו בפרק הקודם. אימפריות לא עלו ולא נפלו ביום אחד. צריך לזכור שצבאות העולם הקדום התקדמו בהליכה והשתמשו בנשק פרימיטיבי שחייב קרב מגע (בניגוד לנשק המודרני שיכול להפציץ מטרות שנמצאות במרחק של אלפי קילומטר). ולכן, עד שיוון נמחקה מהמפה ועד שרומא תפסה את מקומה וביססה אותו, חלפו עשרות שנים.
בתפר הזמן שחלף בין נפילתה של יוון לבין היום שבו הרומאים הפכו שליטי המזרח, חלפו כ-100 שנים שבהן לא היינו תחת כיבוש של אף מעצמה זרה.
100 השנים האלה היו הפעם הראשונה מאז שכבשו אותנו מלכי אשור, בבל, פרס ויוון, היינו משוחררים מעולו של כובש זר.
בתפר הזמן שנוצר השתלט בית חשמונאי על המקדש ועל הכהונה הגדולה, וּבַהֶמְשֵׁךְ הפך לבית מלוכה, שנקרא "בית חשמונאי".
מעתה המלך החשמונאי היה גם מפקד הצבא וגם הכוהן הגדול, דבר שהיה חסר תקדים משום שבימי בית המקדש הראשון התקיימה הפרדת רשויות בין המלך ולבין הכהן הגדול.
באופן סכמטי בלבד נהוג לתארך את זמנה של הממלכה החשמונאית למן שנת 140 לפנה"ס ועד שנת 63 לפנה"ס, היא השנה שבה כבש פומפיאוס המצביא הרומי את ארצות המזרח, ובהן כמובן גם את ישראל. וכבר עכשיו חשוב לומר שמלכות בית חשמונאי הוסיפה להתקיים גם לאחר הכיבוש, אלא שעתה מלכי החשמונאים היו כפופים לשלטון הרומי.
הממלכה החשמונאית החזיקה מעמד כ-80 שנה, בפועל היא החזיקה פחות. מה גם שזו הייתה ממלכה מחוררת בגלל הערים היווניות שקמו בישראל, שנהנו מאוטונומיה שלטונית, ולכן הן לא היו תחת שלטון המלכים מבית חשמונאי. אם כי, אלכסנדר ינאי שאליו נגיע מייד, כבש רבות מהן והכניסן תחת שלטונו.
איפשהו במהלך 80 שנות מלכות בית חשמונאי הממלכה התפרקה מבית ומבחוץ, דבר שהוביל למרד הגדול ולחורבן בית המקדש השני.
נדבר קודם על ההתפרקות החיצונית.
בשלב כלשהו, שהחוקרים לא יודעים להצביע מתי בדיוק התרחש, צמחו בישראל שני גופים (או 'כיתות' בעגה האקדמית) שנקרא 'פרושים' ו'צדוקים'. ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, שהוא המקור העיקרי לכל מה שידוע לנו על אותם ימים, מזכיר את הפרושים והצדוקים כשתי קבוצות שכבר היו קיימות בתקופת החשמונאים (קד' יג, 171-298).
הפרושים והצדוקים נחלקו ביניהם בִּשְׁאֵלוֹת הלכתיות שלא מעניינות אותנו ולא מקדמת את סיפורנו. מה שכן חשוב לנו הוא שמהעדות שמוסר יוסף בן מתתיהו עולה שההנהגה הפרושית התנגדה בתוקף לכך שבני חשמונאי השתלטו על המקדש ונטלו לעצמם את כתר הכהונה הגדולה.
מבחינתם של הפרושים, החשמונאים (שבדרך כלל נתמכו בצדוקים) היו מלכים לוחמים שקידמו מטרות מדיניות וצבאיות. מטרות שהתנגשו עם התפיסה הפרושית שהאמינה שאחרי מאות שנים שבהן הארץ הייתה נתונה תחת כיבוש האימפריות הזרות, המשך קיומה של מדינה יהודית מותנה בקיום חוקי התורה, ולא בהשגת מטרות צבאיות שנועדו להרחיב את גבולות הממלכה החשמונאית.
דרישת הפרושים שמלכי בית חשמונאי ירפו מרסן הכהונה הגדולה ומהמקדש, שהיה מרכז החיים היהודיים ומוקד כלכלי עשיר וחשוב ביותר, הובילה למשבר חמור ביניהם. משבר, שהגיע לשיאו בימיו של אלכסנדר ינאי, שאת זמן כהונתו נהוג לתארך לשנים 76-103 לפנה"ס, שהם כ-150 שנים לפני החורבן.
בשנת 76 לפנה"ס חלה ינאי ולפני מותו עשה דבר חסר תקדים, ושבמבט לאחור היה הרסני במידה שלא תאמן.
למרות שלאלכסנדר ינאי ולאשתו אלכסנדרה, שמוכרת בשם שלומציון המלכה, נולדו לו שני בנים הוא הוריש את המלוכה לאשתו ולא להורקנוס בנו הבכור ויורשו הטבעי.
זו הייתה טעות פטאלית !!!
שלומציון אכן נטלה את כתר המלוכה, אך מכיוון שהייתה אישה היא לא יכלה לשמש בכהונה הגדולה ולא לפקד על הצבא, שבאופן מסורתי היה כפוף למלך. לְפִיכָךְ הורקנוס הבכור נטל את כתר הכהונה הגדולה, ואילו אריסטובלוס, אחיו הצעיר, השאפתן וחמום המוח, נטל את הפיקוד על הצבא – והבלאגן הגדול החל והסתיים כ-150 שנה מאוחר יותר בחורבן העם, ירושלים והמקדש.
נכין תרשים זרימה ונראה איך התגלגלו הדברים.
מכיוון שאריסטובלוס פיקד על הצבא ברור שהיה חזק בהרבה מאחיו הבכור, שהחזיק בכהונה הגדולה ולא שלט על הצבא, ושמתואר כאיש רפה וחסר עמוד שדרה.
אריסטובלוס רצה לעצמו את הירושה בשלמותה. הוא רצה ללכת בעקבות אביו וּבְעִקְבוֹת מלכי בית חשמונאי, שהיו גם מלכים, גם לוחמים שעמדו בראש הצבא, וגם כוהנים גדולים. והיות שירושת הצבא נפלה בחיקו, הוא סילק את אחיו מירושלים ומהמקדש.
להורקנוס המסכן לא היה צבא להילחם באחיו, ולפיכך הוא ביקש
סיוע ממדינאי בשם אנטיפטרוס, שהיה אביו של הורדוס.
אנטיפטרוס היה אדומי. כלומר הוא בא מאזור דרום הנגב והערבה שהשתייך לממלכה בשם אדום (שהשתרעה גם על שטח שנמצא בתחום ממלכת ירדן של ימינו).
יש חוקרים הסבורים שהיה ממוצא יהודי, הדבר אפשרי אם כי לא וודאי. כך או כך אנטיפטרוס היה מדינאי ודיפלומט חכם מאין כמוהו, שניצל את המלחמה שפרצה בין שני האחים, ואת הסיוע שנתן להורקנוס, הן כדי לקדם את מעמדו בתוך הממלכה החשמונאית, והן כדי לקדם את עצמו בנציבות הרומית שבינתיים התבססה בדמשק (סוריה).
וכאן צריך לומר את הדבר הבא: רומא לא הייתה מעוניינת לשלוט באופן ישיר על ארצות כיבושה ולשלוח צבא לכל ארץ וארץ, שכן הדבר עלה לה בְּמַשְׁאַבִּים רבים. ברגיל, ורק כאשר לא הייתה לה ברירה, היא התערבה בבעיות פנימיות שהתעוררו בקרב האוכלוסייה הכבושה. אך במקום שאפשר היה להימנע מכך – היא נמנעה. ועוד הערה חשובה: השלטון הרומי דמה באופיו לשלטון היווני, ושגם הרומאים לא כפו את האמונה באלים שלהם על הארצות הכבושות, ולרוב נודעו בסובלנות דתית.
לו האחים הורקנוס ואריסטובלוס חיו בשלום ובאחווה, פומפיאוס שכבר הגיע לדמשק והפך אותה לפרובינציה רומית (=יחידה מנהלית שהייתה כפופה לשלטון המרכזי שברומא) לא היה מתערב בנעשה בישראל. ישראל הייתה בסך הכל מחוז קטנטן בשטח העצום שעליו שלט, ומבחינתו הטוב ביותר היה שהאחים ינהלו את ענייני המדינה, יגבו מיסים מהעם ויניחו לו לנפשו.
אלא שהשניים המשיכו בחוכמתם להתכתש על השלטון בישראל, ואנטיפטרוס האדומי, שבחש בקלחת והלהיט את הרוחות, המשיך לחזק את מעמדו בעיני המצביא הרומי, ובאמצעות הצינור הרומי, הוא עצמו הפך גורם משמעותי בנעשה בישראל שאליה בכלל לא השתייך.
בשלב כלשהו הגיעו לפומפיאוס שבדמשק שלוש משלחות. בראש שתי משלחות עמדו האחים הניצים שביקשו שפופיאוס יתמוך באחד כנגד השני. משלחת שלישית הייתה של נציגי העם, כנראה של הפרושים, שמאסו באחים, וביקשו מהמצביא הרומי לסלק את שניהם ובכך לשים קץ למלחמת האחים שגבתה קורבנות רבים ולשלטונה של משפחת חשמונאי.
פומפיאוס, כנראה בעצת אנטיפטרוס הפיקח, הכריע לטובת הורקנוס. ההכרעה לא העניקה לפומפיאוס שום יתרון, אך חיזקה את מעמדו של אנטיפטרוס ופעלה לרעת העם, שכן היא שפכה חבית נפט למלחמת האחים, שעכשיו נמשכה ביתר שאת – ואת זה צריך להסביר.
לו הנציב הרומי היה נעתר לְבַקָּשַׁת נציגי העם ושולח את שני האחים לעזאזל, או לכל מקום אחר שבו הם לא יכלו להזיק, המלחמה ביניהם הייתה פוסקת – וזה לא מה שקרה.
ומה שכן קרה הוא שפומפיאוס שלח קצין בשם גאבינוס לקבל מידי אריסטובלוס את השלטון בירושלים (אנחנו זוכרים שהוא גירש את אחיו מהמקדש ומירושלים).
אריסטובלוס חמום המוח שכח שהוא עומד בראש צבא קטן וחלש ואילו לפיקודו של פומפיאוס סרו הלגיונות של הצבא הרומי. ומכיוון שהזבוב סירב להישמע להוראת הפיל, התוצאה לא איחרה להגיע.
פומפיאוס שלח צבא לירושלים, ששם מצור על העיר. לאחר שלושה חודשי מצור כבשו הכוחות הרומיים את הר הבית וטבחו באכזריות בלוחמיו של אריסטובלוס ובכוהני המקדש.
פומפיאוס שזעם על שאריסטובלוס לא נשמע לפקודתו, נכנס בעצמו לקודש הקודשים שבבית המקדש, דבר שעורר את זעמה של האוכלוסייה היהודית, שראתה בכך מעשה נפשע כלפי אלוהים וחילול הקודש (מאז אנטיוכוס איש לא העז לעשות מעשה שכזה).
ואם בכך לא היה די, פומפיאוס הפקיע את הערים היווניות שקמו בישראל בימי שלטון יוון מתחום הריבונות היהודית. שכן, מלכי החשמונאים (במיוחד אלכסנדר ינאי) כבשו את הערים האלה שהיו פזורות בארץ והחילו עליהן את שלטונם. עכשיו, הן חזרו להיות עצמאיות ונהנו מזכויות יתר שהעניק להן המצביא הרומי, דבר שהצית אש של שנאה בין האוכלוסייה היהודית לבין האוכלוסייה הזרה שחייתה באותן ערים.
ואכן, בתוך זמן קצר הערים הללו העמידו לוחמים, שהפכו חלק מהכוח הרומי שלחם באוכלוסייה היהודית. ואם בכל זה לא היה די, פומפיאוס ניתק את יהודה מהגליל ושלל ממנה את המוצא לים, דבר שהסב נזק נוראי לכפריים שנושלו מאדמתם, שהפכו גורם שונא לשלטון הרומי.
קשה להבין מה היה ההיגיון שהנחה את פומפיאוס ולאיזה תוצאות הוא קיווה להגיע עם התגובה הברוטלית, שפחות משפגעה באריסטובלוס המרדן, היא פעלה ישירות נגד המקדש ונגד האוכלוסייה היהודית, שהייתה ברובה אוכלוסייה חקלאית שקטה וענייה, שכתוצאה ממעשה זה הצטרפה למתנגדי השלטון הרומי.
במילים פשוטות, במקום שפומפיאוס ישים קץ למלחמת האחים בישראל, הוא העניש את כלל העם, דבר שבשום אופן לא שירת את האינטרסים של רומא. שכן, מעתה רומא נתפסה כאויבת של היהודים – ומכאן הדברים הלכו והתדרדרו עוד יותר.
פומפיאוס עזב את הארץ ואת סוריה ואת מקומו תפסו נציבים אחרים, שגם להם לא הייתה סבלנות למלחמת האחים שלא היה לה סוף וְשֶׁנִּגְרְרָה לדור הבא.
בינתיים אנטיפטרוס שבאמצעות הורקנוס שלט במידה רבה שלט בנעשה ביהודה, הלך לעולמו. ליתר דיוק, נרצח.
ומכיוון שהוא קיים יחסים מצוינים עם השלטון הרומי, ומכיוון שהרומאים ראו בהורדוס, בנו, אדם מהימן וברוך כישרונות, הם החליטו שכדאי להם לחזק את מעמדו ביהודה.
תחילה מינה הנציב הרומי את הורדוס למושל הגליל. אך בשנת 37 לפנה"ס, שהן בדיוק 100 שנים לפני החורבן, מינה אותו הסנט הרומי למלך יהודה ובכך הקיץ הקץ לבית חשמונאי. הקיץ הקץ למלחמת האחים שגררה את הארץ ועשתה רע לכולם, וכדי שלא יהיה משעמם, התחילו מלחמות חדשות. הפעם של האוכלוסייה היהודית נגד הורדוס.
בין השנים 37 לפנה"ס ועד שנת 4 לפנה"ס מלך הורדוס על הארץ והאוכלוסייה היהודית דחתה לחלוטין את השליט החדש שהצניח עליהם השלטון הרומי והתקוממה נגדו. הורדוס בתגובה רצח את מתנגדיו.
לזכותו של הורדוס ניתן לומר דברים רבים, שהוא בהחלט זכאי להם. הורדוס היה גדול הבנאים בימי הבית השני. מפעלי הבניה שהקים סיפקו עבודה לאלפי אנשים. הוא ערך שיפוץ אדיר, ענק, לבית המקדש השני, שהיה מבנה קטן, צנוע וישן שנבנה כ-500 שנים קודם לכן. הוא הפך את המקדש המשופץ להיכל מרווה ומרהיב ביופיו. בתלמוד נאמר "שמי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בניין נאה מימיו" (בבלי, בבא בתרא ד,א ; סוטה נ"א עמ' ב).
הזכויות שנזקפות לזכותו של הורדוס, בהחלט קיימות אך הן לא עניין לפרק הזה ולא מקדמות את סיפורנו.
מה שכן חשוב לנו שהורדוס היה מלך זר ואכזר ורצחני. הוא נתמך בלוחמים שבאו מהערים היווניות, כדי להילחם באוכלוסייה היהודית שעליה מלך –והמהומות ביהודה פרצו ביתר שאת. וכדי להרגיע אותן, הזעיק הורדוס צבא רומי שהגיע לארץ, שטבח באוכלוסייה היהודית.
בשנת 4 לפנה"ס הלך הורדוס לעולמו ובנו ארכילאוס שהיה אכזרי עוד יותר מאביו, עלה למלוכה ושלט בארץ 10 שנים עד שהרומאים סילקו אותו והשליטה בארץ עברה לשלטונה הישיר של רומי .
תקופת הנציבות הרומית ביהודה הייתה רעה ואיומה. אחרי עשרות שנים של מלחמות פנימיות ומרידות, הנציבים הרומים שנאו את האוכלוסייה היהודית והתגרו בה.
משהפך קליגולה, שהיה מופרע לחלוטין, לקיסר, האוכלוסייה היוונית הקימה ביבנה מזבח לכבודו, מזבח שאותו הרסו היהודים. בתגובה, הורה קליגולה להקים לכבודו פסל בתוך בית המקדש. הפסל לא הוקם, אך התוכנית הזדונית של הקיסר התסיסה את האוכלוסייה ועוררה זעם רב. לימים הנציב הרומי, פונטיוס פילאטוס, חזר על רעיון נורא זה והכניס לירושלים תמונות של הקיסר הרומי ורצח את היהודים שהתקוממו נגדו.
גסיוס פלורוס : Gessius Florus הנציב הרומי האחרון ביהודה, היה הרצחני והמושחת והגרוע מבין הנציבים הרומיים. בימיו פרץ המרד הגדול שהסתיים בחורבן הארץ ובית המקדש. לדברי יוסף בן מתתיהו פלורוס הגיע לירושלים ודרש את כספי המקדש, וּמִשֶּׁלֹּא נעתר הוא הורה לאנשיו לצאת לשדוד את השוק שעמד בירושלים ולהרוג את מי שנקרה בדרכם. ומשיצאו אליו נכבדי ירושלים במטרה להרגיע את הרוחות, שלח פלורוס צבא רכוב על סוסים שדרס אותם למוות.
אין ספק שלמן ימי פומפיאוס ואילך הנציבים הרומיים שישבו בדמשק התעללו והתגרו והשליטו טרור על האוכלוסייה היהודית. אלא שלכל מטבע יש שני צדדים, מה שאומר שעלינו לדבר על הטרור היהודי.
בישראל קמה קבוצה שמוכרת בשם סיקריים. סיקה הוא פגיון קצר, והסיקריים נקראים בשם זה על שום שנהגו להטמין בבגדיהם פגיונות.
את הסיקריים הניעה אמונה משיחית שלפיה אלוהים הוא האדון היחיד של הארץ. ולכן הם שמו להם למטרה לסלקם מהארץ. הסיקריים דגלו באקטיביזם לוחמני מתוך ביטחון מוחלט שאלוהים יסייע בידם. לאמונתם, הדרך היחידה להינצל מהשלטון הרומי שבאמת הפך בלתי נסבל, הייתה התערבותו של אלוהים שיגאל את אדמתו ויסלק ממנה את הרומאים. הסיקריים האמינו שההבטחות של הנביאים שמופיעות בתנך, יתממשו בימיהם.
הצבא הרומי היה אמור לשמור על הסדר בירושלים בימי החגים ובימי העלייה לרגל של המוני ישראל לירושלים. בפועל הוא ניצל את הימים האלה כדי ליצור פרובוקציה ומהומות.
בתגובה נהגו הסיקריים להתערב בימי החגים בתוך האוכלוסייה היהודית, ואז שלפו את הפיגיונות שלהם, את הסיקות, ורצחו את היהודים שתמכו בכניעה לרומים, על שום שנתפסו בעיניהם כבוגדים. וכמובן שרצחו גם רומאים.
הסיקריים היו קבוצה קטנה שהצליחה לסחוף אחריה רבים מבני העם. בשלב מסוים, בסיוע כוהנים שתמכו בהם, השתלטו הסיקריים על המקדש וביטלו את הקורבן היומי לכבוד הקיסר הרומי שנערך בו. הרומאים ראו בכך הכרזת מלחמה עליהם – והמלחמה שממילא התחוללה בארץ, פרצה באופן רשמי וקיבלה את השם "המרד הגדול" (מלחמות ב 409-410).
באותם ימים היה נירון, הקיסר הרומי. נירון שלח לישראל מצביא בשם אספסינוס כדי לעצור את המרידות ולהעניש את המורדים. ואספסינוס בלוויית בנו טיטוס הגיע לישראל בשנת 67 לספ'.
בשנה הראשונה לבואם של השניים הם כבשו את הגליל והגולן. בשנה השנייה הם כבשו את אזור מישור החוף ורק בשנה השלישית הם הגיעו לירושלים – והסיבה שעיכבו את כיבוש ירושלים הייתה משום שבעיר התחוללה מלחמה של היהודים כנגד היהודים.
או ליתר דיוק, מלחמה בין מתנגדי המרד שהכירו בכך שאין בכוחם להביס את אספסינוס ושלכן קיוו להגיע איתו להסכם ולהציל את העיר והמקדש. הם האמינו שכדי להגיע עם אספסינוס להבנה, יהיה עליהם לדכא את הסיקריים וגורמים קיצוניים אחרים, ולכן טבחו בהם והחלישו אותם.
אלא שהמונים מתושבי הארץ שנושלו מעל אדמתם ושממילא לא היה להם מה להפסיד, עלו לירושלים ולהר הבית, והצטרפו למורדים הקיצונים.
בספר מלחמות היהודים (ד, 359-375) מספר יוסף בן מתתיהו שאספסינוס החליט לא להתערב בסופת הדמים שהתחוללה בירושלים, משום שהניח שהתערבותו תביא לכך שהם יתאחדו ויפנו נגדו, ושלכן העדיף שיהודים רבים ככל האפשר יהרגו זה את זה.
ציטוט מתוך דברי יוסף בן מתתיהו שכתב: "אם ימהר (אספסינוס) ויתקוף את העיר כבר עתה, [הוא] יביא לכך שהאויבים ישלימו ביניהם ויַפנו נגדו את מלוא עצמתם בכוחות מאוחדים; אך אם ימתין – יפחת מספר האויבים, שכן רבים ייהרגו במלחמת האחים…
אספסינוס הוסיף ואמר: בעוד אויבינו הורגים איש את אחיו במו ידיהם, עליכם לשבת בשקט כצופים… הרי היהודים אינם עוסקים עתה בייצור נשק, בהקמת ביצורים או בגיוס חילות עזר. אלא מתייסרים במלחמת אחים ובמחלוקות ומדי יום נופלות בחלקם תלאות מחרידות".
אספסינוס החכם העדיף לשבת בשקט ולתת ליהודים לעשות את העבודה במקומו ולהרוג האחד את השני.
אספסינוס לא כבש את ירושלים, שכן נקרא לרומא והפך לקיסר. את ירושלים הוא הפקיד בידיו של בנו טיטוס, שהחליט לעשות סדר בירושלים – אם כי לא להחריב את המקדש.
לפני שטיטוס הבקיע את חומת ירושלים הוא שכנע את הנצורים להניח את נשקם ולצאת מהעיר – כניעה, כך הבטיח, תציל את העיר ואת המקדש. ואכן רבים נענו לקריאתו.
אלא שאחרים התבצרו בהר הבית ונלחמו בטיטוס. חייליו העלו באש את שערי החומה הפנימית שהקיפה את המקדש. ב-ט' באב שנת 70 לספ', נטל אחד מחייליו לפיד והצית את בית המקדש (מלחמות, ו, פרק ד, ב-ז).
נסכם בקצרה את הדברים שאמרנו בפרק זה.
יש משהו מטעה בשם "המרד הגדול", שכביכול פרץ בשנת 66 לספ' והסתיים בחורבן בית המקדש בשנת 70, עם כיסי התנגדות שנמשכו עד שנת 73 שבה
בא הקץ למורדים שהתבצרו במצדה, בהרודיון ובמכוור (מבצר בעבר הירדן המזרחי, לא הרחק מים המלח).
הסקירה שעשינו כאן מעידה באופן חד משמעי שהמרד לא פרץ בשנת 66 , אך מה שכן קרה, הוא שנירון, הקיסר הרומי, החליט לשים קץ למהומות האין סופיות שהתרחשו בפרובינציה המקרוסקופית, נגד הענק הרומי ששלט על כל המזרח הקדום ועוד יוסיף לשלוט עליו מאות שנים נוספות.
זה מה שקרה!
כאשר הסיפור השלם מוצג לנגד עינינו, ניתן לקבוע שהמרד החל יותר מ-150 שנים קודם לכן (76 לפנה"ס) ביום שבו החליט אלכסנדר ינאי לפצל את המלוכה לשלושה חלקים. היא החלה ביום שבו הוא קבע שאשתו, שלומציון תירש את המלוכה, הורקנוס בכורו יירש את הכהונה הגדולה, ואריסטובלוס יירש את הצבא שתמיד-תמיד היה תחת פיקודו של המלך.
התוצאה המיידית של פיצול המלוכה שעמד בניגוד מוחלט לדרכי הירושה הייתה מלחמת אחים עקובה מדם שהכתה בחברה היהודית והסבה לה נזקים נוראיים. מלחמה שלא פסקה לרגע עד החורבן – ומסיבה זו בשום אופן לא נכון לומר שהמרד פרץ בשנת 66 לספ', כי אם הגיע לעיצומו באותם ימים.
לפני סיום מעניין לשים לב למה שקרב בישראל לאחר החורבן.
לדברי יוסף בן מתתיהו שהוא המקור העיקרי שעומד לרשותנו, במלחמה נגד הרומים נספו 1,000.000 יהודים, מקור אחר משתמש במספר 600,000 – שאלה מספרים עצומים ונוראיים. מה שהמקורות האלה לא מספרים, הוא כמה יהודים נרצחו על ידי הרומאים, וכמה נרצחו על ידי יהודים, במלחמות האחים העקובות מדם שהחלו בזמנם של האחים הורקנוס ואריסטובלוס.
לאחר שהסתיים המרד והמקדש חרב, שבויים רבים נלקחו מהארץ והוגלו לרומא, שם נמכרו לעבדות. בשלב מאוחר רבים נפדו בידי אחיהם בני ישראל שחיו בקהילות שמעבר לים – וחזרו לארץ.
לטעמי הדבר המרתק ביותר התרחש בישראל לאחר החורבן.
בית המקדש השני סימל את נוכחותו הסמויה של אלוהים על פני אדמה, היה מרכז הפולחן והחיים היהודיים במשך 600 שנים. למן היום שנחנך בשנת 515 לפנה"ס ועד שחרב בשנת 70 לספ'. והנה ביום אחד הוא הפך תל חורבות ואלוהים הסתדר טוב מאד גם בלעדיו.
באופן טבעי היינו מצפים שעם חורבן המקדש יקיץ הקץ על היישות היהודית.
הארץ הייתה הרוסה. מאות אלפי הרוגים ושבויים הוגלו מהארץ. איכרים סולקו מאדמותיהם ועצים נעקרו – וכמובן שביום שבו חרב המקדש, שהיה מרכז חיי הדת והפולחן. החיים היהודיים שהתקיימו כאן במשך 600 שנים פסקו.
טוב, אז הם לגמרי לא פסקו.
לאחר החורבן הישוב היהודי, שנשאר תחת הכיבוש הרומי, התאושש ונהנה מפריחה רוחנית, מהמפוארות בתולדותיה.
ראשית השיקום של חיי האומה נזקף לזכותו של רבן יוחנן בן זכאי, שהיה מגדולי החכמים לפני ואחרי החורבן. רבן יוחנן בן זכאי הפך את יבנה למרכז הדתי במקום ירושלים.
בהעדר מקדש לא היה יותר מקום להנהגה הכוהנית, והנהגת העם עברה לידי רבני החצרות, שלא השתייכו למקדש. רבני החצרות היו אחראים לכתיבת המשנה, ובפועל קבעו את האופי היהודי שנמשך עד היום הזה, שזה סיפור שצריך לספרו בנפרד. והכל היה טוב ויפה במשך 60 שנה מאושרות, עד שפרץ מרד בר כוכבא, ואת כל מה שסיפרנו אפשר לספר בשנית. כל מה שצריך לעשות הוא copy paste ולהקפיד לשנות את שמות הגיבורים הרלוונטיים.
