חורבן בית המקדש הראשון
פרק 65
בימים אלה אנחנו מתקרבים ל-9 באב, היום שנקבע במסורת היהודית כיום זיכרון לזכר חורבן שני בתי המקדש שעמדו בירושלים.
בשנת 586 לפנה"ס החריבו צבאותיו של נבוכדנצר, האימפרטור הבבלי, את בית המקדש הראשון שבנה שלמה. 650 שנה מאוחר יותר, בשנת 70 לספ' החריבו לוחמיו של טיטוס, המצביא הרומי, את המקדש השני, שנבנה על חורבות המקדש הראשון.
מרחק הזמן העצום שחלף בין שני האירועים אומר שאנחנו נמצאים בשתי תקופות היסטוריות שונות ומספרים שני סיפורים שונים.
ובכל זאת לחורבן שני הבתים ישנו מכנה משותף אחד. שניהם חרבו בשל כישלון המלכים שעמדו בראש החברה בישראל. בשני המקרים ניתן היה למנוע את חורבן העם, הארץ ולבסוף ירושלים והמקדש. בשני המקרים החורבן היה הקצה האחרון של תהליך שהחל מאות שנים קודם לכן. וכמו לבנים של דומינו שעומדות בטור ארוך זו אחר זו, משנופלת הלבנה הראשונה נופל הטור כולו. והדימוי של טור לבני דומינו שנופלות בזו אחר זו, משקף בדיוק את מה שקרה בישראל.
ועכשיו יש להקדים ולומר שלושה דברים חשובים:
ראשית, לא ניתן במסגרת זו להקיף את כל האירועים שהתרחשו לאורך מאות שנים, אירועים שהובילו לחורבן שני הבתים. זה בלתי אפשרי. מה שכן אפשרי, הוא לעצור בתחנות העיקריות שמספקות תמונה כוללת על המהלכים שהובילו לחורבן – וזה מה שנעשה כאן. לפיכך יהיה עלינו להתעלם מהרבה מאד עניינים שעליהם היינו מתעכבים לו הקדשנו סדרה ארוכה לספר מלכים שמתאר את המהלכים שהובילו לחורבן בית המקדש הראשון, שעליו נדבר כאן (וסדרה דומה לחורבן הבית השני).
דבר שני שחשוב לומר, הוא שהכרונולוגיה המקראית נזילה מאד ונתונה במחלוקת בין החוקרים. לשם נוחות עגלנו את מרבית התאריכים שאותם נזכיר, והיכן שיש לנו תאריך וודאי שחשוב לציינו, נשתמש בו.
לבסוף, התנך מתייחס אך ורק למה שקרה בישראל. ככלל הוא מתעלם ממה שקרה במקביל אצל העמים שסבבו אותנו, שהשפיעו באופן ישיר על מה שקרה בישראל – וההיפך. התנ"ך מעלים את העובדה שהחורבן היה חלק מצבר של תהליכים שהתרחשו במקביל ובעת ובעונה אחת מעבר לגבולות ישראל.
כידוע שלמה בנה את בית המקדש, את ארמון המלך ומבנים רבים נוספים. לדעת החוקרים המקדש נבנה בסביבות שנת 960 לפנה"ס. 400 שנים יותר מאוחר, בשנת 586 לפנה"ס, הבקיעו לוחמיו של נבוכדנצר את חומות ירושלים והרסו את העיר, את הארמון והמקדש והגלו לבבל רבים מהנצורים בין החומות שנותרו בחיים.
בזיכרון ההיסטורי שעליו גדלנו ימי מלכות שלמה היו ימי שלום ושגשוג, שבהם "איש ישב תחת גפנו ותחת תאנתו" (מל"א ה, ה) ובית המקדש שבנה היה מרכז דתי שליכד את כל העם.
ובכן, זה לא נכון!
התנ"ך שמקדיש את 11 הפרקים הראשונים לימי מלכותו של שלמה, מוסר עדות הפוכה לדברים אלה. הנכון הוא שכותבי התנ"ך האשימו במילים גלויות ומפורשות את שלמה בהרס החברה הישראלית, הרס שהוביל לחורבן שעליו נדבר כאן (מל"א יא).
כדי להצדיק את הדברים שאמרנו, יש להקדיש כמה מילים לדוד, אביו של שלמה, שחי בסביבות שנת 1,000 לפנה"ס ולבחון את מפת מסעות הכיבוש שאליהן יצא, שהיא המפתח להבנת הדברים הבאים.
התבוננות במפה מגלה שדוד בן שבט יהודה השקיע מאמץ מועט בלבד כדי לכבוש שטחים הסמוכים לשבט יהודה המדברי, שהאוכלוסייה שחייתה שם הייתה דלילה. מירב מאמצי הכיבוש שלו היו דווקא לכיוון צפון שבו חיו שאר שבטי ישראל, ולכיוון ארם ששכנה בתחום סוריה של ימינו.
לכאורה, העובדה שבן הדרום יצא לכבוש שטחים שנמצאו במרחק עצום משבט יהודה, מעוררת תמיהה. אך כאשר לוקחים בחשבון את השינויים המפליגים שהתרחשו בימיו מצפון-מזרח לירדן, התמונה מתבהרת.
בזמנו של דוד שבטי ארם (סוריה) החלו להתגבש לכלל ממלכה, שהייתה יותר מפי 2 גדולה מכל שבטי ישראל גם יחד. הסתכלות חטופה במפה מגלה שלארם לא הייתה גישה ישירה לים תיכון ולדרכי המסחר שהתנהלו בין הארצות ששכנו לחוף הים. ולכן זו הייתה שאלה של זמן קצר עד שמלכי ארם יבקשו לחצות את הירדן ולכבוש את השטח הצר שבין הירדן לבין ים תיכון שעליו חיו שבטי ישראל.
העובדה שדוד הקדיש את מירב מאמציו כדי לכבוש את ארם, מעידה שהוא הבין את גודל הסכנה האורבת לישראל ושמטרתו הייתה להרחיק מהם את הגבול עם ארם – וזה באמת מה שעשה.
אלא שארם הייתה הבעיה הקטנה. שכן, כבר בימיו התפתחה מצידה השני של ארם, בתחום עיראק של ימינו, סכנה גדולה בהרבה.
בסביבות שנת 1,000 לפנה"ס החלו מלכים שעמדו בראש ממלכה קטנטונת בשם אשור לצאת למסעות כיבוש. תחילה הם כבשו וסיפחו את העמים הקטנים שחיו בשכנות אליהם, ובניהם ממלכה זעירה בשם בבל (וכולנו זוכרים שנבוכדנצר הגיע מבבל). בהמשך, הם כבשו וסיפחו אליהם בני עמים שחיו במרחק גדול יותר, ולבסוף הם כבשו עמים שחיו במרחק גדול מאד (בהן סוריה, תורכיה, לבנון, ישראל ועוד).
במילים מעט ציוריות ניתן לתאר את הפיכתה של אשור הקטנטונת לאימפריה אדירה, שבהדרגה כבשה את כל המזרח הקדום, לספירלה. ספירלה שיש לה נקודת מרכז אחת, שבכל סיבוב היא הולכת ומתרחבת.
מבט חטוף במפה מגלה שלאשור (כמו לארם) לא הייתה נגישות לים תיכון. וכדי להשתלב בדרכי המסחר הימיים וכדי להשתלט גם על הדרך היבשתית המובילה למצרים, העשירה והמפותחת במדינות המזרח, היה עליהם לכבוש את הארצות המובילות לים תיכון – והתנ"ך בדרכו המיוחדת מספר שהם עשו בדיוק את מה שהיה צפוי שיעשו.
בשנת 1,000 לפנה"ס תהליכי הכיבוש שתיארנו כאן כבר יצאו לדרך. ומכיוון שהיו גלויים, לא יתכן שנעלמו מעיני דוד. מסיבה זו ניתן להסיק שמסעות הכיבוש שלו לכיוון ארם נועדו לעצור את הרעה שהתגבשה ממזרח לירדן.
אך בכך לא היה די.
בימיו של דוד ההחברה הישראלית הייתה עדיין חברה שבטית, שבה לכל שבט הייתה הנהגה משל עצמו, שבה כל שבט חי לעצמו והגן על שטח מגוריו – ושבטים לא מסוגלים להגן על עצמם מפני צבאות גדולים.
למרות ששאול קדם לדוד, הוא לא ליכד אותם תחת שלטון אחד, וממילא הוא השקיע את מירב מאמציו במטרה להדוף את הפלישתים שחדרו למרכז הארץ.
לעומת זאת, דוד השקיע את מירב מאמציו בליכוד כל שבטי ישראל לכלל ממלכה אחת, ממלכה שלה צבא אחד שיוכל להגן על הגבול שממזרח לירדן. כעובדה, שלמה לא שמר על הירושה הגדולה והשברירית הזו!
11 הפרקים הראשונים של ספר מלכים א' מוקדשים לימי מלכותו של שלמה (חי בסביבות 930-980 לפנה"ס). הם מתארים חיי שפע, בזבוז וראווה שהיו זרים לחלוטין לחברה השבטית (מל"א ה, ב-ד ועוד). הם מעידים ששלמה הקדיש את מירב מרצו למסחר עם ארצות רחוקות (כולנו זוכרים את ביקורה של מלכת שבא), לבניית הארמון והמקדש ולמפעלי בנייה נוספים (מל"א ו-ז; ט,כה-כח ועוד).
מפעלי הבניה פרויקטים גדולים שהצריכו עשרות אלפי ידיים עובדות . וידיים עובדות בעולם הקדום היו עבדים – ולשלמה לא היו עבדים!
הן משום שהחברה הישראלית הייתה חופשית, והן משום שהשלל שהביא דוד ממסעות הכיבוש שלו, לא כלל עבדים. את המחסור החמור בכוח ידיים עובדות פתר שלמה בכך שהפך את בני שבטי ישראל שחיו מצפון לירושלים עובדי כפייה למפעלי הבנייה שלו:
… וַיְהִי שָׁלֹם, בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה, וַיִּכְרְתוּ בְרִית, שְׁנֵיהֶם (חירם היה מלך צור שבלבנון, שסיפק עצי ארז לבניית המקדש והארמון).
וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס מִכָּל-יִשְׂרָאֵל (בלשון התנ"ך המונח 'ישראל' מתייחס לשבטי ישראל הצפוניים, ולא לשבט יהודה) וַיְהִי הַמַּס, שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ (30,000 עובדי כפיה) וַיִּשְׁלָחֵם לְבָנוֹנָה, עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים בַּחֹדֶשׁ חֲלִיפוֹת; חֹדֶשׁ יִהְיוּ בַלְּבָנוֹן, שְׁנַיִם חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ… וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף, נֹשֵׂא סַבָּל; וּשְׁמֹנִים אֶלֶף, חֹצֵב בָּהָר. לְבַד מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים לִשְׁלֹמֹה, אֲשֶׁר עַל-הַמְּלָאכָה, שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים, וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָרֹדִים בָּעָם (מפקחי עבודה שדאגו למלא את מכסת העבודה שנכפתה על העובדים) הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה (מל"א ה, כו-ל. ועוד).
גם אם נניח שמספר העובדים שנוקב התנ"ך מוגזם, במבט לאחור ניתן לקבוע שביום שבו שיעבד שלמה את שבטי ישראל למפעלי הבניה שלו, נפלה הלבנה הראשונה בדומינו. מכאן ואילך זו הייתה שאלה של זמן עד שתיפול הלבנה האחרונה. שכן, בסוף ימיו ארם שחררה את עצמה משלטונו ושבטי הצפון מרדו בו והממלכה המאוחדת התפוררה (מל"א יא כג-כה). בפועל, גבול ההגנה שהקים דוד ממזרח לירדן קרס לחלוטין, ושוב לא היה צבא אחד שהיה ביכולתו להגן עליו.
בימי רחבעם בן שלמה (סביבות שנת 930 לפנה"ס) הממלכה המאוחדת התפצלה לשתי ממלכות: ממלכת ישראל שהייתה אשכול של שבטי ישראל, שהשתרעה מצפון לירושלים עד דן ומטולה של ימינו וגם על מעט שטחים ממזרח לירדן. ממלכת יהודה השתרעה מירושלים ודרומה לכיוון מדבר יהודה.
ואם בפירוק הממלכה המאוחדת לא היה די, הרי שבמשך 200 השנים הבאות (הכרונולוגיה המקראית בעייתית ביותר, ולכן תלוי מאיזו שנה אנחנו סופרים) שתי הממלכות האחיות נלחמו והקיזו זו את דמה של זו והחלישו זו את זו, דבר ששיחק לידיה של ממלכת ארם, שפלשה לשטחי ישראל הצפוניים ונגסה מהם חתיכות. ומי שיפתח את ספר מלכים ייווכח מייד שהוא מקדיש מקום נרחב לתיאור המלחמה שפרצה בין שתי הממלכות – ובין שתיהן לבין ממלכת ארם.
***
*
ציינו קודם שכותבי התנ"ך התייחסו למה שקורה בתוך גבולות ישראל כאילו היינו ישות נפרדת, בחזקת "עם לבדו ישכון", שאיננו תלוי ומושפע מהשינויים שהתרחשו אצל העמים השכנים. מכיוון שזה היה נוהגם, הם לא סיפרו שבימי המלחמה ארוכת הימים בין ממלכות יהודה-ישראל-ארם, ממלכת אשור שנמצאה מצידה השני של ארם (תחום עיראק של ימינו), התעצמה באין מפריע. מלכי אשור יצאו למסעות מלחמה וכיבוש וספחו לממלכתם עוד ועוד עמים וארצות. בדרכם מערבה, לכיוון ים תיכון, הם החריבו את כל העמים שעמדו בדרכם – כעובדה, לא היה מי שיעצור בידם.
אחת משיטות הכיבוש של אשור שבה נקטו תוך כדי התקדמות, הייתה הגליית חלק גדול מהאוכלוסייה הכבושה מעל אדמתה והושבתה מחדש במקומות רחוקים – וכך עשו גם לארם. הם ריסקו אותה והפיצו את אנשיה לכל עבר.
בסביבות שנת 750 לפנה"ס הסירו מלכי אשור את ממלכת ארם מעל המפה, מה שאומר שאשור הרחוקה הגיעה לגבול ישראל ושגורלנו נחרץ.
בין השנים 720-734 לפנה"ס הם כבשו את ממלכת ישראל והיגלו חלק ניכר מתושביה – וזו גלות עשרת השבטים. מממלכת דוד הגדולה, נותר שבט יהודה לבדו. מלכי אשור הגיעו כמעט עד פאתי ירושלים – ושם עצרו.
ועכשיו גם עלינו לעצור ולומר את הדבר הבא. מצרים העשירה והמפותחת בארצות המזרח, הייתה המטרה הסופית שאליה ביקשו מלכי אשור הייתה להגיע.
לאורך כל התקופה שבה כולם נלחמו בכולם, מלכי מצרים ישבו בחיבוק ידיים והתנהגו כאילו המלחמה הרחוקה לא קשורה אליהם בשום צורה שהיא.
הבדלנות המדינית שבה נקטו, והבטחות לעזרה שמעולם לא קוימו, הוסיפו את תרומתם השלילית לכך שלא קמה קואליציה אפקטיבית שתעצור את התקדמותם של מלכי אשור. וכאן צריך לומר שבשנת 853 לפנה"ס קמה ברית של 12 מלכים שניסו להדוף את אשור מזרחה (קרב קרקר). הברית הזו קמה מאוחר מדי, ובדיעבד לא היה לה שום הישג או השפעה.
חלפו שנים והגענו לשנת 700 לפנה"ס, שהיא קצת יותר מ-100 שנים לפני חורבן ירושלים. הגענו לימי סנחריב מלך אשור וחזקיהו מלך יהודה (697-726 לפנה"ס), ושעל ימי מלכותו אנחנו יודעים מספר מל"ב (יח, ט-יב) ומספר ישעיהו (לו-לז).
חזקיהו היה מלך ואסל של סנחריב. כלומר, כס המלוכה לא נשלל ממנו אך הוא היה במעמד של מלך כנוע למלך חזק ממנו, מלך שהשאירו על כיסאו בתנאי שיתחייב לא למרוד ולא לחבור למרידות בו, ובתנאי שישלם לו מיסים כבדים (לרוב זהב ותוצרת חקלאית ועוד).
בתחילה קיים חזקיהו את תנאי הוואסליות שנכפו עליו. ואכן הישוב הישראלי שספג מכות איומות מהכיבוש האשורי ומאובדן בני עשרת השבטים, החל להתאושש מבחינה כלכלית וחברתית, והחפירות הארכיאולוגיות מאשרות דברים אלה.
בימיו של חזקיהו האימפריה האשורית החלה סובלת מחוסר יציבות שלטונית והעמים הרבים שכבשו קודמיו של סנחריב, ניצלו את חולשתו והחלו מורדים בו, דבר שחייב את סנחריב לצאת ולדכא את המרידות.
חזקיהו, שישב עד כה בשקט, הפר את תנאי ברית הוואסליות והצטרף בשלב מסוים אל העמים המורדים – והתוצאה לא איחרה להגיע.
גם אם סנחריב היה חלש בהשוואה לקודמיו, עדיין הוא היה חזק לאין שיעור מחזקיהו. סנחריב אמנם לא החריב את ירושלים, אך הוא הסב לממלכת יהודה נזקים עצומים. בכתובות שהותיר (מנסרת סנחריב) נאמר שהחריב 46 ערים, כולל את לכיש שהייתה אחת הערים הגדולות ביהודה. וכן שהגלה מהארץ למעלה מ-200,000 איש, בהם נשים וילדים, ושעל כל זה הוסיף ביזה עצומה (ח. תדמור, אשור, בבל ויהודה. עמ' 274-255). את חזקיהו, כך כתב סנחריב, הוא כלא כציפור בכלוב וחסם בעדו את היציאה מירושלים (שם. עמ' 267).
יש לזכור שההרס הזה נוסף להגליית בני עשרת השבטים שכבר אבדו לנו.
בנקודה זו מעניין להצביע על הפער העצום בין התפיסה התיאולוגית של התנ"ך לבין המציאות.
צדקיהו נחשב מלך 'צדיק' על שום אמונתו הדתית. אך מבחינה מדינית הוא הביא אסון כבד לבני עמו ולמעט שנותר מממלכתו. שכן, מסע ההרס של סנחריב, היה מסע נקמה במלך המורד ולא מסע שהיה לו חשיבות אסטרטגית, שנועד להביא יתרון כלשהו לסנחריב. מרד חזקיהו הפיל עוד כמה אבני דומינו ואך מעטות עדיין נותרו לעמוד.
***
*
מאז ימיו של חזקיהו חלפו עוד כ-100 שנים, מה שאומר שהגענו לשנת 600 לפנה"ס, שהן 14 שנים לפני נפילתה של ירושלים, או ממה שנותר ממלכת יהודה.
יציבותה של האימפרייה האשורית המשיכה להיחלש ולסבול מאין סוף מרידות מבית ומחוץ – ואת חולשתה ניצל כוכב חדש שעלה בשמי המזרח, והוא נבופלאסר.
נבופלאסר היה אביו של נבוכדנצר.
נבופלאסר היה מִבָּבֶל, וּבָבֶל ההיסטורית ששכנה בקרבת אשור, הייתה אחת הראשונות שכבשו מלכי אשור. עכשיו ניצל נבופלאסר את היחלשותה ומרד בה. בשנת 605 לפנה"ס קרסה האימפרייה הוותיקה והשמש שזרחה, זרחה מעל ראשו של נבוכדנצר, בנו של נבופלאסר.
עכשיו צריך לשים את הדברים בקונטקסט רחב.
קריסתה של אשור ועלייתה של בבל טלטלה את כל עמי המזרח הקדום. משום שאחרי 300 שנים של הגמוניה אשורית, שזה המון-המון זמן, כלל לא היה בטוח שאשור לא תתאושש ותשוב לאיתנה, ושנבופלאסר איננו יותר מאשר אפיזודה חולפת – מה שאומר שהגיע הזמן לחזור ולהזכיר את מצרים.
בכל השנים הארוכות שבהן כבשו מלכי אשור את ארם ואת ישראל ועמים רבים נוספים, ישבה מצרים בשקט והניחה לעמים שחצצו בינה לבין אשור לקרוס בזה אחר זה, מבלי לקחת בחשבון שהמפלצת שבולעת את כל מה שעומד בדרכה, מתקרבת אליה וכבר נושפת בעורפה. אך משנחלשה אשור ונבופלאסר התגלה כגורם משמעותי, פרעה נכה, המלך המצרי, התעורר לחיים.
פרעה החליט שכדאי לו לעמוד לצידה של אשור במלחמתה בבבל. ההיגיון שהנחה אותו אמר שתמורת סיוע, הוא יוכל להעמיד תנאים שיחזקו את מעמדה של מצרים ואולי לקבל הבטחה שאשור לא תנסה לכבוש אותו. בהתאם למדיניות זו הוא יצא בשנת 609 לפנה"ס כדי לסייע לצבא אשור שנלחם סמוך לכרכמיש (תחום סוריה), דבר שחייב אותו לחצות את ישראל.
בימים האלה יֹאשִׁיָּהוּ היה מלך ירושלים. יאשיהו שהימר על ניצחונה של בבל, האמין שמפלתה של אשור תשחרר אותו מעולה. ולכן הוא יצא בראש הצבא למגידו כדי לעצור את המלך המצרי, שהיה לאין שיעור חזק ממנו ושממלכתו לא נפגעה מהמלחמות שניהלו העמים שחצצו בינה לבין אשור – והמפגש בין פרעה לבין יאשיהו, עלה לאחרון בחייו (מל"ב כג, כט; דבה"ב לה).
יאשיהו מת ואנשי ירושלים המליכו את בנו, את יהואחז – ועכשיו קרה דבר שהיה חסר תקדים בכל שנות המלוכה של שושלת בית דוד, דבר שהפיל לבני דומינו נוספות בטור ההולך ופוחת.
כעונש על התערבותו של יאשיהו במאבק נגד בבל, נכנס פרעה נכה לירושלים ותפס את יהואחז שבקושי מלך שלושה חודשים. הוא הביא אותו למצרים ושם הוציאו להורג. וּכְדֵי להבטיח שבירושלים לא יעלה מלך חדש שיתערב בענייניו,
המליך פרעה את יהויקים, אחיו של יהואחז (מל"ב כג לא ואילך).
מכל בחינה, העובדה שהיה בכוח המלך המצרי להוציא מירושלים את יהואחז ולהמליך במקומו את האיש הנוח לו, היא דרמטית ביותר. היא מהווה עדות חד-משמעית לחולשתם של מלכי יהודה והצמרת הירושלמית.
יהויקים (אחיו של יהואחז) שילם מיסים כבדים למלך המצרי ולא ניסה להתקומם נגדו. אך בינתיים נבופלאסר הלך לעולמו ובמקומו עלה בנו, נבוכדנצר, ועכשיו היה יהויקים תחת הכיבוש הבבלי ולא המצרי, וכצפוי גם הוא מרד (מל"ב כד, א-ז). מכיוון שיהויקים הלך גם הוא לעולמו, נבוכדנצר את חשבון המרד עם יהויכין (בנו של יהויקים). להלן עוד ציטוט קצר ומקוצר :
בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה יְהוֹיָכִין בְּמָלְכוֹ, וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם… בָּעֵת הַהִיא עָלוּ עַבְדֵי נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, יְרוּשָׁלִָם; וַתָּבֹא הָעִיר, בַּמָּצוֹר. וַיָּבֹא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, עַל הָעִיר; וַעֲבָדָיו, צָרִים עָלֶיהָ. וַיֵּצֵא יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה, עַל מֶלֶךְ בָּבֶל, הוּא וְאִמּוֹ, וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְסָרִיסָיו…וַיּוֹצֵא מִשָּׁם (מהמקדש) אֶת כָּל אוֹצְרוֹת בֵּית יְהוָה, וְאוֹצְרוֹת, בֵּית הַמֶּלֶךְ…וְהִגְלָה אֶת כָּל יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל, עֲשֶׂרֶה (עֲשֶׂרֶת) אֲלָפִים גּוֹלֶה, וְכָל הֶחָרָשׁ, וְהַמַּסְגֵּר: לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם הָאָרֶץ. וַיֶּגֶל אֶת יְהוֹיָכִין, בָּבֶלָה… וַיַּמְלֵךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת מַתַּנְיָה דֹדוֹ, תַּחְתָּיו; וַיַּסֵּב אֶת שְׁמוֹ, צִדְקִיָּהוּ. (מל"ב כד, ח-יז)
הדברים ברורים. מכיוון שיהויכין הצעיר והצמרת הירושלמית נחשבו בעיני נבוכדנצר כתומכי מצרים ואשור, הוא הגלה אותם לבבל, והגלות שהתרחשה בשנת 597 לפנה"ס, שנוספה למכות שספגה יהודה מהמרד בסנחריב, מוכרת בשם "גלות יהויכין". במקומו של המלך הגולה, המליך נבוכדנצר את צדקיהו, אחרון מלכי יהודה.
חשוב לשים לב לכך שלמרות שיהויקים מרד ויהויכין והצמרת הירושלמית הוגלתה לבבל, נבוכדנצר לא התכוון להחריב את ירושלים. לפחות לא בשלב זה. וראיה לכך היא שהוא המליך את צדקיהו, שהיה בן למשפחת המלוכה. לדעת החוקרים, נבוכדנצר הניח שהלקח של קודמיו נלמד ושצדקיהו לא יחבור למרידות של העמים שחיו בשכנות לנו (אדום, מואב עמון ועוד).
על 11 שנות מלכותו של צדקיהו אנחנו למדים בעיקר מספר ירמיהו שחי באותם ימים בירושלים.
ירמיהו אמנם נקרא נביא, אך מכל בחינה הוא ניחן בתבונה מדינית ובראייה מפוכחת ועיקר פעילותו הייתה בתחום החברתי. ספר ירמיהו מצייר תמונה מטרידה מאד על מה שקרה בירושלים בשנותיה האחרונות – ואת זה חייבים להסביר.
קריסתה של אשור עוררה בקרב העמים הרבים שעליהם שלטה את התקווה לחופש. ומשנחלשה, החלו פורצות מרידות במקומות שונים ברחבי האימפריה, מרידות שגלשו לתוך ימי מלכותו של נבוכדנצר שרק עלה למלוכה ועדיין לא הספיק לייצב בידו את השלטון. ולעובדה שעתידו של נבוכדנצר היה לוט בערפל הייתה השפעה מכרעת על החצר הירושלמית.
מתוך ספר ירמיהו עולה שהצמרת הירושלמית נחלקה בין אלה שהאמינו שמצרים תקיים את הבטחותיה ותצא לסייע לעמים שמרדו בבבל, ושבתוך שנתיים ייפול נבוכדנצר ושהגולים שהגלה לבבל (גלות יהויכין), ישובו הביתה, לירושלים.
לעומתם, ירמיהו הבין שרק כניעה מוחלטת לבבל תציל את העיר מחורבן וכליה. קריאתו העיקשת של הנביא לכניעה, עוררה זעם רב בקרב מתנגדיו שהאשימו אותו בבגידה ואפילו בעריקה לאויב. הם היכו אותו מכות נמרצות ואף השליכו אותו לתוך בור שבו כמעט טבע בטיט וברעב.
צדקיהו, שהועלה למלוכה שמעולם לא רצה בה, לא ידע באיזה צד לתמוך. פעם הוא נטה לעצת ירמיהו ופעם הצטרף למצדדי המרד. בסופו של דבר הוא לא שעה לדברי ירמיהו והסתבך במרד אחד יותר מדי, שעליו נבוכדנצר כבר לא עבר בשתיקה – ולבנת הדומינו האחרונה נפלה:
בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂרִי, בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל וְכָל-חֵילוֹ אֶל-יְרוּשָׁלִַם, וַיָּצֻרוּ, עָלֶיהָ. בְּעַשְׁתֵּי-עֶשְׂרֵה שָׁנָה (בשנה ה-12) לְצִדְקִיָּהוּ, בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, הָבְקְעָה, הָעִיר … וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָם צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה וְכֹל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, וַיִּבְרְחוּ … וַיִּרְדְּפוּ חֵיל-כַּשְׂדִּים אַחֲרֵיהֶם, וַיַּשִּׂגוּ אֶת-צִדְקִיָּהוּ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ, וַיִּקְחוּ אוֹתוֹ וַיַּעֲלֻהוּ אֶל-נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל רִבְלָתָה, בְּאֶרֶץ חֲמָת; וַיְדַבֵּר אִתּוֹ, מִשְׁפָּטִים (נבוכדנצר שפט את צדקיהו) . וַיִּשְׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת-בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ …לְעֵינָיו… וְאֶת-עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ, עִוֵּר; וַיַּאַסְרֵהוּ, בַּנְחֻשְׁתַּיִם, לָבִיא אֹתוֹ, בָּבֶלָה. וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֶת-בֵּית הָעָם, שָׂרְפוּ הַכַּשְׂדִּים בָּאֵשׁ; וְאֶת-חֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם, נָתָצוּ. וְאֵת יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר, וְאֶת-הַנֹּפְלִים אֲשֶׁר נָפְלוּ עָלָיו, וְאֵת יֶתֶר הָעָם, הַנִּשְׁאָרִים–הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים, בָּבֶל. (יר' לט, א- ואילך. מל"ב כה)
הדבר האחרון שראו עיניו של צדקיהו זה את ילדיו נשחטים למולו.
נסכם את הסקירה ההיסטורית שעשינו כאן.
9 באב נחרט בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי כיום אבל על חורבן שני בתי המקדש ועל הרס ירושלים. אך העדות שמוסר התנ"ך היא שחורבן ירושלים והמקדש היה הקצה האחרון של רצף אסונות רבים וקשים שקדמו לו. והתנ"ך עצמו מתאר את המפולת של העם שלנו כרצף של כישלונות של מלכי יהודה, או כאבני דומינו שנפלו בזו אחר זו. למרבה הצער הרצף הזה יחזור על עצמו בימי בית המקדש השני.
בימים שבהם החלו מלכי אשור לצאת למסעות המלחמה לכיוון מערב, יצא דוד למסעות מלחמה לכיוון ארם. לכיוון שאליו התקדמו מלכי אשור – וזו הייתה נקודת השיא של ישראל!
בראייה לאחור ניתן לקבוע שכל המהלכים שבהם נקט, מלמדים שדוד קרא נכון את השינויים שהתחוללו בזמנו ממזרח לירדן, ושלכן ליכד את שבטי ישראל לממלכה אחת שתוכל להיערך לקראת הבאות – ומכאן החלה הנפילה.
שלמה לא שמר על הנכסים שירש מאביו, ולכן כבר בסוף ימיו הממלכה המאוחדת התפרקה והגבול שממזרח לירדן נפרץ. מסיבה זו ניתן לקבוע שהוא זה שהפיל את לבנת הדומינו הראשונה, והתנ"ך אומר זאת במילים ברורות וחד-משמעיות (מל"א יא). המלכים שבאו לאחר שלמה, הפילו בתורם לבנים נוספות ודרדרו את המצב עוד יותר.
מלחמת האחים שפרצה מייד לאחר מות שלמה, הייתה עקובה מדם והחלישה את ממלכת יהודה וישראל כאחת. מלכי ארם ניצלו עובדה זו כדי להילחם בישראל ולפלס את דרכם לים תיכון, מבלי לקחת בחשבון שמלכי אשור מכרסמים בצידה השני של ממלכתם. מלכי אשור ניצלו את העובדה שהמדינות שחצצו בינם לבין ים תיכון נלחמו אלו באלו והתקדמו וכבשו עמים וארצות באין מפריע.
לסיום צריך לשים לב לשלוש נקודות חשובות שמחדדות את הדברים שאמרנו כאן.
ראשית, יש להזכיר בשנית שהתנ"ך, שהוא המקור העיקרי שמספר על האירועים שהובילו לחורבן, מתייחס אך ורק למה שקרה בישראל כאילו היינו קפסולה הרמטית ששום דבר מהחוץ לא משפיע עליה. כתוצאה מכך אנחנו לא מרגישים שמה שקרה בקצה האחד של המזרח, השפיע על מה שקרה בקצה המערבי.
שנית, למן היום שבו בנה שלמה את בית המקדש הראשון ועד היום שבו חרב, חלפו כ-400 שנים, שזה המון זמן.
הסיבה לזמן הרב שחלף הוא שצבאות העולם הקדום התקדמו בהליכה רגלית. לא נמצאו להם מפציצים כמו אלה ששלח הנשיא האמריקאי ג'ורג' בוש לכיוונה של עיראק במלחמת המפרץ (1991), שיכלו ממרחק עצום לרכך את המדינה שאותה ביקשו לכבוש, שלא לדבר על לוחמי הסייבר שפוגעים בארצות רחוקות מבלי לצאת מהבית.
העובדה שמסעות הכיבוש התקדמו בהליכה רגלית, מסבירה מדוע לקח לאשור כ- 300 שנים לכבוש את העמים הרבים שכבשה. חשוב לומר את הדברים האלה, משום שכל המהלכים האלה היו איטיים והפיכים וניתן היה לעצור אותם – וזה לא מה שקרה.
הדבר השלישי והאחרון מתייחס לנבוכדנצר עצמו, שעלה על הבמה ההיסטורית בשעה האחרונה של ממלכת יהודה, שבזמנו כמעט שלא נותר ממנה דבר.
נבוכדנצר קיבל לידיו עמים תוססים שביקשו להשתחרר מעולה של אשור, ולא להיכנס תחת עולו של האימפרטור החדש. ומכיוון שהוא לא התכוון לשחרר אותם, כי אם לשלוט עליהם, היה עליו להתמודד עם המרידות שעליהן דיברנו כאן.
חשוב לציין שנבוכדנצר לא נקט בשיטת ההגליות, שאפיינה את הכיבוש האשורי. השיטה של העברת עמים ממקום למקום והושבתן מחדש, הצריכה השקעה של משאבים עצומים שלא נמצאו לו. נבוכדנצר הגלה והרס עמים שמרדו בו – ויהויקים וצדקיהו שני המלכים האחרונים ביהודה, מרדו והפילו את הלבנה האחרונה שעדיין עמדה בדומינו שלנו, ובכך הביאו את הקץ על ירושלים.
* מפת הכיבוש האשורי שהבאנו לכאן, איננה מדויקת. אשור לא הגיעה למצרים, כי אם נבוכדנצר. מפה זו מספיקה לצורך העניין שאותו בקשנו להמחיש.
* מפת כיבושי דוד נלקחה מתוך הסדרה 'עולם התנך', דודזון-עתי, ספר שמואל ב', עמ' 89-88.
