כזכור, הטענה המרכזית שאותה העלינו בפרק הקודם ושאיתה נתקדם לפרק זה, אומרת שהסיפור שבו אלוהים ניסה את אמונתו של אברהם ודרש ממנו להעלות את יצחק לעולה, נתפר למעלה מאלף שנים לאחר זמנו של אברהם. דהיינו, לפנינו סיפור חדש שהולבש על דמות מהעבר הרחוק של ישראל במטרה לשרת את צָרְכֵיהֶם התיאולוגיים והאידיאולוגיים של כותבי התנך.
בקיצר, "סיפור וינטג' שמתחקה לסיפור ישן".
ועם הטענה הזו נצא לדרך וראשית נפתח את פרק כב שבספר בראשית:
… וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַבְרָהָ֖ם וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃ וַיֹּ֡אמֶר קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֨ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֨בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק וְלֶ֨ךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּֽרִיָּ֑ה וְהַֽעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃
עולה, צריך לחזור ולהזכיר, הוא פולחן דתי שבו הכהן העלה את הבהמה על במה מֻוגְבַּהַת (ולכן היא עולה) וקשר אותה (=עקד), ולאחר מכן שרף אותה באש. שריפת הבהמה בשלמותה מסמלת את הקדשתה לאלוהים. וּבְמִקְרֶה שלפנינו, העֹלָ֔ה , או ההקדשה, שאותה דרש אלוהים שתוקרב לִכְבוֹדוֹ, היה יצחק. ומכיוון שאברהם עקד (=קשר) את בנו מעל עצי המזבח, הפרשה מוכרת בשם "עקדת יצחק". נקרא עוד ציטוט קצר ומקוצר מפרק כב:
וַיַּשְׁכֵּ֨ם אַבְרָהָ֜ם …. וַיְבַקַּע֙ עֲצֵ֣י עֹלָ֔ה (אלה העצים המשמשים לשרפת הקורבן)… וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת־עֲצֵ֣י הָֽעֹלָ֗ה וַיָּ֨שֶׂם֙ עַל־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ אֶת־הָאֵ֖שׁ וְאֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת (שהיא סכין השחיטה) וַיֵּֽלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו׃ …. וַיָּבֹ֗אוּ אֶֽל־הַמָּקוֹם֮ אֲשֶׁ֣ר אָֽמַר־ל֣וֹ הָֽאֱלֹהִים֒ וַיִּ֨בֶן שָׁ֤ם אַבְרָהָם֙ אֶת־הַמִּזְבֵּ֔חַ וַֽיַּעֲרֹ֖ךְ אֶת־הָֽעֵצִ֑ים וַֽיַּעֲקֹד֙ (=קשר) אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיָּ֤שֶׂם אֹתוֹ֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ מִמַּ֖עַל לָֽעֵצִֽים׃ וַיִּשְׁלַ֤ח אַבְרָהָם֙ אֶת־יָד֔וֹ וַיִּקַּ֖ח אֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת לִשְׁחֹ֖ט אֶת־בְּנֽוֹ׃
הדברים ברורים. הניסיון המדובר הוא קורבן אדם. הוא או רצח פולחני, מפלצתי באכזריותו. זהו ניסיון שֶׁנֶּחֱשַׁב תּוֹעֵבָה בעיני אלוהים ושהתנך אוסר לחלוטין לעשותו (דב' יב, כט). וְלָכֵן, השאלה הגדולה שעומדת לפנינו היא, מה סיפור שכזה בכלל עושה בתנך.
בַּפֶּרֶק הַקּוֹדֵם אמרנו שפרשני התורה למן הזמן הקדום ועד ימינו התייחסו – ומתייחסים, אל התנך כאל פלסטלינה וְשֶׁלְּשִׁיטָתָם אין "מוקדם או מאוחר בתורה". לְפִיכָךְ הם הרחיקו את אלוהים מסיפור העקדה וסיפרו אותו באופן שונה לחלוטין מהכתוב בו, באופן המתאים להשקפת עולמם.
ההיסטוריון, כמובן, הולך בדרך הפוכה. ההיסטוריון לעולם לא מוציא את הסיפור מהזמן והקונטקסט של הימים שבהם התרחש. מבחינתו של ההיסטוריון יש בתנך מוקדם ויש בו מאוחר ואסור להתאים את הכתוב בו להשקפת עולמו הפרטית – וכך גם אנחנו נוהגים.
לשיטתנו, אם כותבי התנך כתבו שאלוהים הורה לאברהם להעלות את יצחק לעולה ולשרוף אותו, משמע שלכך התכוונו – ועכשיו נצא לדרך.
ראשית וְלִפְנֵי כל דבר אחר יש לחזור ולהדגיש שכותבי התנך קבעו עמדה חד-משמעית שלפיה אלוהים הוא מהות המוסר והצדק. זו אקסיומה שהתנך רצוף בה מתחילתו ועד סופו, שחוזרת על עצמה אין ספור פעמים, שלא ניתן לבטלה או להפחית ממנה.
המשמעות של אקסיומה זו אומרת שאם אלוהים ניסה את אברהם, אזי הניסיון הוא מוסרי לחלוטין. הרי לא ניתן לטעון שאלוהים הוא אל מוסרי, וּבְאוֹתָהּ נְשִׁימָה לומר שהצו להעלות את יצחק לעולה ולשרוף אותו הוא לא מוסרי.
וּכְדֵי להבין מדוע סיפור העקדה מוסרי יש לחזור לימים שבהם חיו כותבי התנך.
בתוכניות רבות חזרנו ואמרנו שהתנך הועלה על הכתב בצורה שיטתית ומסודרת בין כותלי בית המקדש השני שעמד בירושלים. היות שלִשְׁאֵלָה זוֹ הקדשנו את פרקים 46-45, נגיד כאן רק את מה שנחוץ לענייננו.
בית המקדש השני נבנה על ידי האנשים ששבו מגלות בבל והוא נחנך בסביבות שנת 515 לפנה"ס. ניתן לשער ששנים אחדות לאחר מכן, נניח בִּשְׁנַת 500 לפנה"ס התכנסו ראשוני הסופרים בבית המקדש, ואז המפעל הגדול של כתיבת התנך יצא לדרך – ולכן שנת 500 לפנה"ס תשמש לנו עוגן היסטורי בְּפֶרֶק זֶה. כתיבת התנך נמשכה ברציפות במשך כ-700 שנים (ויש חוקרים המדברים על אלף שנים) . אל המקדש נאספו מסורות שעברו בעל-פה במשך מאות שנים מדור לדור ומאב לבנו, ושם הועלו לראשונה על הכתב. אל המקדש נאספו גם חומרים שכנראה כבר היו כתובים, ושם כתבו אותם מֵחָדָשׁ. כותבי התנך, כתבו כמובן סיפורים חדשים משל עצמם. כך או כך אנחנו מדברים על אסופת חיבורים עצומה שעברה עריכות והגהות חוזרות ונשנות, עד שבעבור מאות שנים רבות התנך נחתם והפך ספר קאנוני שלא ניתן להוסיף או להחסיר ממנו אף מילה ואף אות.
עכשיו יש לשים לב לדבר הבא: ברגע שאמרנו שכתיבת התנך באופן שיטתי ומסודר החלה בשנת 500 לפנה"ס, אמרנו שהתנך נכתב בדיעבד, מתוך הסתכלות על העבר הרחוק והמתרחק של ישראל ולא על מה שקרה בישראל במהלך מאות השנים שבהם נכתב.
ואכן, כאשר אנחנו מסתכלים על התנ"ך כעל מקשה אחת, אנחנו נוֹכְחִים לדעת שהוא פותח בְּתֵאוּר ששת ימי בריאת העולם. משם הוא מתקדם אל סיפורי האבות שבספר בראשית, לסיפור יציאת מצרים וכיבוש הארץ בימי יהושע. בהמשך הוא מפליג לספר שופטים, שמואל ומלכים. התנך מספר כיצד התרסקה ממלכת ישראל ועל גלות בני עשרת השבטים שאבדו לנו. הוא מספר על חורבן בית המקדש הראשון ועל גלות בני שבט יהודה לבבל – ולבסוף על שובם של מעט מהגולים לירושלים החרבה. הוא מספר על הערים ההרוסות שמצאו השבים. ספר עזרא וספר חגי מספרים על העוני והרעב של יושבי הארץ. וספר חגי מספר עד כמה הִתְקַשּׁוּ השבים האומללים לבנות את בית המקדש השני.
בנוסף לתכנים ההיסטוריים, התנך כולל מגוון עצום של חיבורים נוספים. כמו ספר תהילים, משלי, איוב קהלת ועוד ועוד. ברור מאליו שספר כל כך מורכב וכל כך מסודר לא היה יכול להיכתב בזמן אמת, כי אם בדיעבד – וזה המפתח להבנת עקדת יצחק.
הטענה שהתנך נכתב במרחק שנים גדול מהאירועים שעליו מספר לוקחת אותנו לזמנם של אברהם ושרה ההיסטוריים.
אברהם ושרה ההיסטוריים חיו בסביבות שנת 1,800 לפנה"ס. ואכן בסיפורם של השניים מצויים פרטים רבים שמתאימים לתקופה מוקדמת זו, שבה בכלל לא היינו עם, כי אם, קובץ של משפחות קטנות ומבודדות שעברו ממקום למקום.
המשמעות המיידית של נתון זה אומרת שסיפורם של השניים לא נכתב בשנת 1800 לפנה"ס, אלא בשנת 500 לפנה"ס לכל המוקדם. ובמרוצת 1,300 השנים שחלפו מאז זמנם, סיפורם עבר כמסורת שבעל-פה מִדּוֹר לְדוֹר עד שהגיע לידיהם של כותבי התנך. ורק אז הוא הפך מסיפור שבעל-פה לסיפור כתוב.
(וְכָאן צָרִיךְ לפתוח סוגריים ולומר שחוקרים רבים סבורים שיש להקדים את זמן כתיבת סיפורם של אברהם ושרה בכמה מאות שנים. גם אם נניח שהצדק איתם אין לכך שום חשיבות. שכן בסופו של דבר הסיפור הגיע לבית המקדש ושם הוא נכתב מחדש ועבר עריכות חוזרות ונשנות עד שקיבל את עיצובו הסופי.)
עכשיו צריך יש להדגיש פרט נוסף שאותו הזכרנו קודם כלאחר יד, והוא שכותבי התנ"ך לא הסתפקו בכתיבת הסיפורים שהגיעו אליהם כלשונם. הם עשו מה שעשו חכמי המשנה והתלמוד ואת מה שיעשו אלפי דורות של פרשנים שחיים עד עצם היום הזה. גם הם גם הלבישו על הסיפורים המקוריים שהגיעו לידיהם, סיפורים חדשים שאותם כתבו בעצמם! וינטג', כבר אמרנו!
וּבְדִיּוּק כְּפִי שהראנו בפרק הקודם, וּבְדִיּוּק כְּפִי שנהוג בימינו, התכנים החדשים שנוספו לסיפור המקורי, שיקפו מצב עכשווי. מצב הנכון לסביבות שנת 500 לפנה"ס ואילך. והלבשה של תוכן חדש ועכשווי על סיפור עתיק, תמיד-תמיד משרתת את הצורך של המספר.
ומכיוון שמדובר בשיטת כתיבה מוכרת היטב, השאלה שחשובה לנו היא לא מתי חיו אברהם ושרה ההיסטוריים, אלא מתי פעלו הסופרים שהעלו את סיפורם על הכתב. וּלְיֶתֶר דִּיּוּק: לאיזו תקופה מתאים סיפור עקדת יצחק, ומתי סיפור שכזה היה נחוץ.
אמרנו קודם שהמוסריות של אלוהים היא אחד מאבני הייסוד של התנך. עכשיו עלינו להוסיף עוד שני אבני ייסוד, או שתי אקסיומות.
אבן היסוד הראשונה אומרת שאלוהים הוא אל שעוצמתו היא אין סופית. הוא ברא את העולם והוא האדון של היקום והטבע. אבן הייסוד השנייה אומרת שאלוהים בחר בבני ישראל להיות לו לעם, ומתוקף בחירה זו הוא נתן להם את תורתו ואת חוקיו במעמד הר סיני. תפיסת הגמול היא הנגזרת המעשית של אקסיומה זו, שאף היא חוצה את התנך לאורכו ולרוחבו.
תפיסת הגמול אומרת שאם בני ישראל יקיימו את החוקים שקיבלו במעמד הר סיני, אזי אלוהים ישמור עליהם מכל צרה והם ישגשגו בארץ שבה נתן להם לשבת. ואם בזדון ליבם הם יחטאו, אזי אלוהים יזעם עליהם ויעניש אותם וישליך אותם מעל אדמתו. ודוגמה מצוינת לדברים אלה מצויה בספר מלכים ב', פרק יז. (+ דב' ז ועוד הרבה).
במבחן המציאות האקסיומה בדבר עוצמתו האין סופית של קרסה והתפוררה לאלפי רסיסים.
כותבי התנך חיו בימים שבאו לאחר מלחמות רבות. הם חיו לאחר האסון שהוביל לאובדן עשרה מתוך שנים עשר שבטי ישראל; הם חיו לאחר חורבן ירושלים וּבֵית המקדש הראשון שבנה שלמה, וּלְאַחַר שֶׁהַנְּצוּרִים בין חומות ירושלים, שלא מתו ברעב, הוגלו לבבל, ולאחר שרק מיעוטם חזרו לישראל ובנו את בית המקדש השני וחידשו את עבודת הפולחן לאלוהים.
ארץ ישראל שנחשבת לאדמתו של אלוהים, נכבשה פעם אחר פעם על ידי מלכים גדולים וַחֲזָקִים. ראשונים היו מלכי אשור, לאחריהם הגיעו הבבלים, הפרסים והרומאים. בפועל, כותבי התנך שתיארו בספרם אל גדול ועוצמתי שכל היקום סר למרותו, הכירו אל חלש ומפסיד.
במבחן המציאות גם הטענה שאלוהים שומר ומגן על בני עמו, הוכחה גם היא כלא נכונה.
לא עוצמה אין סופית ולא הגנה, ולא נעליים. אפילו לא כפכפים.
ההיסטוריה של התנך לא נִכְתְּבָה ע"י המנצחים, כי אם ע"י המפסידים.
וכאן, בדיוק בנקודה שבה המציאות ניטחה בפניהם של כותבי התנך, התרחשה תופעה מפתיעה, שאנחנו נוכחים בה גם היום: האמונה תמיד מנצחת את המציאות!
ומכיוון שכותבי התנך שמרו מכל משמר על אמונתם בדבר כוחו וצדקתו האין סופית של אלוהים, הם תלו בנו עצמנו את האשמה לכל האסונות שפקדו אותנו. אנחנו פשענו ולכן אלוהים העניש אותנו. הוא הֵקִים עלינו אוייבים וּלְבַסּוֹף השליך אותנו מעל אדמתו– ואין בתנך הסבר אחר, זולת פשע כלפי אלוהים, שמסביר את האסונות שפקדו אותנו – והדברים האלה הם השער שדרכו נכנס אברהם וסיפור עקדת יצחק.
כדי להביא ראיה מוכחת וחד משמעית לטענה שאלוהים גומל למאמיניו ושומר עליהם כעל בבת עינו הם הצטרכו דמות מופת שמעולם לא פשעה ולא חטאה. דמות שעמדה בניסיונות קשים ומרים, אך הודות לאמונתה השלמה באלוהים, אלוהים הגן עליה ושום דבר רע לא היה יכול לקרות לה; שהרי האמונה שאלוהים גומל למאמיניו היא אחת מאבני היסוד של התנך.
אברהם, כמובן, נבחר לשחק את התפקיד של דמות המופת הנחוצה ולכן ברור שהסיפור שלפיו אלוהים העמיד במבחן את אמונתו, הוא פייק ניסיון. הסיפור הזה נועד לשרת צרכים של אנשים שחיו במרחק של 1,300 שנים מזמנו של אברהם ההיסטורי. הוא נועד לשרת את האג'נדה שאומרת ששום דבר רע לא יכול לקרות למאמין האמיתי.
נוכיח את דברינו.
כזכור, אברהם נולד באור שבתחום עיראק של ימינו (רבים מכנים את 'אור' בשם אור כשדים, ולכך אין משמעות להמשך דברינו). מאור, או אור כשדים, יצא המסע לארץ כנען. ועכשיו שימו לב מי יזם ועמד בראש המסע. עוד ציטוט קצר ומקוצר :
וַיִּקַּ֨ח תֶּ֜רַח אֶת־אַבְרָ֣ם בְּנ֗וֹ וְאֶת־ל֤וֹט בֶּן־הָרָן֙ בֶּן־בְּנ֔וֹ וְאֵת֙ שָׂרַ֣י כַּלָּת֔וֹ אֵ֖שֶׁת אַבְרָ֣ם בְּנ֑וֹ וַיֵּֽצְא֨וּ אִתָּ֜ם מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֗ים לָלֶ֨כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֥אוּ עַד־חָרָ֖ן וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם׃ (בר, יא, לא).
הטקסט קובע במילים חד משמעיות שתרח, אביו של אברהם, יזם ועמד בראש המסע. ולכן מדובר בסיפור הגירה פשוט, שמבחינה היסטורית מתאים לסביבות שנת 1,800 לפנה"ס. בדרכם עצרו ההולכים בעיר בשם חרן, שהייתה עיר גדולה, חשובה ומפותחת ששכנה בתורכיה של ימינו, סמוך לגבול עם סוריה (חרן ההיסטורית עדיין קיימת). בחרן הלך תרח הלך לעולמו ואז לפתע קורה דבר מדהים: כותבי התנ"ך עשו RESTART לסיפור המסע, ובאיבחה אחת הפכו אותו למסע שֶׁבִּיסוֹדוֹ עומדת שליחות דתית. ולהלן ציטוט קצר ומקוצר מפרק יב :
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵֽאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃ וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל (= אב לעם גדול) וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַֽאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶֽהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה׃ …. וַיִּקַּ֣ח אַבְרָם֩ אֶת־שָׂרַ֨י אִשְׁתּ֜וֹ וְאֶת־ל֣וֹט בֶּן־אָחִ֗יו וְאֶת־כָּל־רְכוּשָׁם֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁוּ וְאֶת־הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ בְחָרָ֑ן וַיֵּֽצְא֗וּ לָלֶ֨כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃
עכשיו המסע התחיל בשנית. אלא שהפעם קפצנו מקטגוריה של סיפור הגירה פשוט ונחתנו בקטגוריה של שליחות דתית, והמסע נספר כחלק מהניסיונות שבהם עמד אברהם (את שרה התנך לא סופר לצורך עניין זה).
מעתה כל פרט הקשור בחייו של אברהם נועד להוכיח את אמונתו השלמה באלוהים.
יש משהו מתעתע בדיבור על המסע של אברהם ושרה, כאילו מדובר בעניין של מה בכך לעבור בהליכה רגלית את המרחק שבין עיראק של ימינו ועד מצרים (הנקודה הרחוקה במסע) ואז לחזור לארץ כנען וּלְהִתְיַשֵּׁב בה.
אלא שאנחנו לא מדברים על טיול שנתי של ילדי כיתה ד' או של נשות ויצו, כי אם על מסע מהגיהינום.
התנך מפרט מספר שמות יישובים שדרכם עברו אברהם ושרה, מה שמאפשר לנו לחשב כמה קילומטר הלכו. השניים גמעו בהליכה רגלית כ-3500 ק"מ והמסע נמשך כ-20 שנה. (ומי שרוצה הנמקה מסודרת לנתונים אלה, מוזמן להיכנס לאתר שלנו ולהקשיב לפרקים 13-12 שהוקדשו לעניין זה ופירוט רב יותר מופיע בספר שלי).
בינתיים, רק כדי לקבל תחושה כללית, די שנציין שתוואי ההליכה שעברו כלל טיפוס במעלה נְהַר הפרת שמחבר את אור עם חרן, שהם חצו את מישור אורפה שבתורכיה, וחצו את שרשרת הרי הלבנון, מה שאומר שהם נכנסו לארץ כנען לארץ כנען מכיוון צפון. אך מכיוון שהגיעו לארץ בשנות רעב היה עליהם להימלט למצרים. בעשותם כן הם חצו את ארץ כנען לאורכה והגיעו לנגב ומשם המשיכו למצרים, מה שאומר שהם חצו פעמיים את מדבר סיני. פעם אחת בדרך למצרים ופעם אחת בשובם משם. לצורך השוואה כדאי גם להזכיר שיוצאי מצרים חצו את מדבר סיני פעם אחת והלכו כ-400 ק"מ שבהם לא חדלו להתלונן על קשיי הדרך, על הרעב והצמא. ואילו אברהם ושרה הלכו כ- 3500 ק"מ (למעלה מפי 8). ואברהם, כיאה למאמין אמיתי לא התלונן אפילו פעם אחת – ולעניין זה נחזור עוד מעט.
שרה לא הרתה במהלך שנות ההליכה הארוכות – ושוב גם לעניין בריאותה התייחסנו בפרקים 13-12 וּבַסֵּפֶר שלי. מה שחשוב לנו הוא שכותבי התנך נימקו את עקרותה המתמשכת בטענה שאלוהים עצר את רחמה, ובכך הפכו את עקרותה המתמשכת למרכיב העיקרי והחשוב ביותר בניסיון שבו עמד אברהם; משום שהפרס שציפה לאברהם בתום כל הניסיונות הקשים שעמד בהם, שכללו גם ברית מילה, היה ילד קטן וחמוד בשם יצחק. הילד הקטן והחמוד היה גם הגמול של שרה על כל קשייה וייסוריה.
אלא שההבטחה שנתן אלוהים לאברהם ביום צאתו למסע לא קוימה במהלך 20 שנות ההליכה. היא בוששה לבוא גם כשהמסע הסתיים והשניים התיישבו במקום אחד, וההמתנה האין סופית לגמול המובטח, נכללת בניסיונות שבהם עמדה אמונתו של אברהם.
ובינתיים חלפו שנים רבות ושרה ואברהם הפכו אנשים זקנים. ורק פעם אחת הזכיר אברהם בקול עצוב לאל הגדול את ההבטחה שנתן לו לפני שנים רבות, שבהן אמונתו הייתה עדיין צעירה ואופטימית:
וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָ֗ם אֲדֹנָ֤י יְהוִה֙ מַה־תִּתֶּן־לִ֔י וְאָֽנֹכִ֖י הוֹלֵ֣ךְ עֲרִירִ֑י וּבֶן־מֶ֣שֶׁק בֵּיתִ֔י ה֖וּא דַּמֶּ֥שֶׂק אֱלִיעֶֽזֶר … יוֹרֵ֥שׁ אֹתִֽי׃
וּכְאִלּוּ לא חלפו שנים ארוכות, השיב לו אלוהים :
… לֹ֥א יִֽירָשְׁךָ֖ זֶ֑ה כִּי־אִם֙ אֲשֶׁ֣ר יֵצֵ֣א מִמֵּעֶ֔יךָ ה֖וּא יִֽירָשֶֽׁךָ׃ וַיּוֹצֵ֨א אֹת֜וֹ הַח֗וּצָה וַיֹּ֨אמֶר֙ הַבֶּט־נָ֣א הַשָּׁמַ֗יְמָה וּסְפֹר֙ הַכּ֣וֹכָבִ֔ים אִם־תּוּכַ֖ל לִסְפֹּ֣ר אֹתָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ כֹּ֥ה יִֽהְיֶ֖ה זַרְעֶֽךָ׃ וְהֶֽאֱמִ֖ן בַּֽיהוָ֑ה וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ לּ֖וֹ צְדָקָֽה׃ (טו, ב-ה)
ואלוהים גם הבטיח שיסיר את המצור ששם על רחמה של שרה הקשישה ויניח לה להרות את יצחק:
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים אֲבָל֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתְּךָ֗ יֹלֶ֤דֶת לְךָ֙ בֵּ֔ן וְקָרָ֥אתָ אֶת־שְׁמ֖וֹ יִצְחָ֑ק וַהֲקִֽמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֥י אִתּ֛וֹ לִבְרִ֥ית עוֹלָ֖ם לְזַרְע֥וֹ אַֽחֲרָֽיו׃ …. וְאֶת־בְּרִיתִ֖י אָקִ֣ים אֶת־יִצְחָ֑ק אֲשֶׁר֩ תֵּלֵ֨ד לְךָ֤ שָׂרָה֙ לַמּוֹעֵ֣ד הַזֶּ֔ה בַּשָּׁנָ֖ה הָֽאַחֶֽרֶת׃ (=בשנה הבאה. יז, יט).
והנה במזל טוב יצחק נולד!
יצחק היה הגמול, הוא היה מדליית הזהב שהעניק אלוהים לאברהם לאחר שעמד בניסיונות רבים וקשים, ולאחר שאמונתו הוכחה באופן חד משמעי.
וברגע שאמרנו שיצחק היה הגמול שניתן לאברהם, ברור שהסיפור שלפיו אלוהים דרש שאברהם יעלה את יצחק לעולה, ממוטט שתי אקסיומות שהן בסיס לתיאולוגיה המקראית. האחת היא שאלוהים גומל למאמיניו, והשנייה היא שאלוהים הוא מהות הצדק והמשפט.
מנקודת המבט של התנך עצמו, לא יתכן שאלוהים ישלול מאברהם את הגמול שהוא עצמו העניק, משום שהדבר היה מתפרש כעונש על פשע שלא בוצע – ואלוהים בתנך מעניש רק את הפושעים (ויצחק הקטן לא פשע)
אם כך, למה לספר סיפור שמלכתחילה עומד בניגוד לצדק הטבעי ובניגוד לתיאולוגיה ולחוקי התנך?
כדי לענות על שאלתנו יש לחזור פעם נוספת לשנת 500 לפנה"ס, היא השנה שבה המפעל הגדול של כתיבת התנך יצא לדרך; שבה מסורות שעברו בעל פה מדור לדור נאספו הועלו על הכתב; וְכַמּוּבָן השנה שבה על המסורות הישנות הולבשו סיפורים חדשים ששירתו את מטרותיהם של כותבי התנך.
בפועל, רק בשלב הזה נוצר צורך בִּדְמוּת מופת שמוכיחה שאמונה טוטאלית, צרופה ומזוקקת, באלוהים תמיד משתלמת. ולכן סיפור הניסיון שעליו אנחנו מדברים, לא מתאים לאברהם ההיסטורי שחי כ-1,300 שנים קודם לכן, ושסיפורו עבר כמסורת שבעל-פה מדור לדור. שכן, אברהם ההיסטורי חי בימים שבהם עדיין לא היינו חברה ולא היינו עם ולכן גם לא היה צורך שאמונתו תשמש מופת לאף אחד.
זאת ועוד, גם "קורבן עולה", שבו הבהמה מועלית על המזבח הוא מנהג מאוחר שלא התקיים בזמנו של אברהם ההיסטורי. וכאן צריך לומר את הדבר הבא: הקרבת קורבנות כדי לציין אירוע זה או אחר בחייו של המאמין, הוא מנהג קדום שהתקיים בקרב כל בני העמים הקדומים, וכך נהג אברהם וכך נהגו האבות הקדומים.
אלא שקורבן "עולה" נהג רק בבית המקדש והמקריב היה הכוהן הגדול (עניין זה מפורט בפרק א' שבספר ויקרא). מבחינתנו, העובדה שכותבי התנך ציינו שמדובר בקורבן עולה, מהווה עדות נוספת לכך שמדובר בסיפור חדש שהולבש על סיפור ישן. (באותה מידה של אמינות הם יכלו לספר שאברהם ושרה נסעו ברכבת החיג'אזית שחיברה את דמשק שבצפון עם מכה שבדרום, ושחצתה גם את ארץ ישראל. המסילה נבנתה ע"י התורכים ונחנכה בשנת 1908).
נסכם בשתי מילים את מה שאמרנו עכשיו.
בשנת 1800 לפנה"ס קורבן עולה לא התקיים וגם לא היה יכול להתקיים. ובאותם ימים גם לא היה צורך בדמות מופת שתוכיח את דַּרְכִּי האמונה של כותבי התנך. אך למן שנת 500 לפנה"ס ואילך, היה צורך בדמות שמוכיחה שאמונה צרופה תמיד משתלמת – ואברהם היה השחקן היחיד שהתאים לתפקיד.
לכאורה אפשר לומר שמשה היה מועמד שווה ערך לאברהם, ושגם הוא היה יכול לגלם את דמות מופת – אלא שלא כך הדבר.
משה אמנם היה מנהיג גדול (עוד גיבור שעלינו להקדיש לו סדרה מיוחדת) אך ככל יוצאי מצרים גם הוא כשל.
באחד מימי המחסור הכבד במים, ההולכים במדבר כמעט מרדו במשה (עוד פעם מרדו במשה …). וכך, בקיצור גדול אומר הכתוב (במדבר פרק כ):
וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵל כָּל־הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר־צִין֙ ….וְלֹא־הָ֥יָה מַ֖יִם לָֽעֵדָ֑ה …. וַיָּ֥רֶב הָעָ֖ם עִם־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּֽאמְר֣וּ לֵאמֹ֔ר …. וְלָמָ֤ה הֲבֵאתֶם֙ אֶת־קְהַ֣ל יְהוָ֔ה אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר הַזֶּ֑ה לָמ֣וּת שָׁ֔ם אֲנַ֖חְנוּ וּבְעִירֵֽנוּ (בעיר= חמור)
בתשובה לטרוניות העם אמר אלוהים למשה:
… וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ קַ֣ח אֶת־הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהֵ֤ל אֶת־הָֽעֵדָה֙ אַתָּה֙ וְאַֽהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְדִבַּרְתֶּ֧ם אֶל־הַסֶּ֛לַע לְעֵֽינֵיהֶ֖ם וְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו וְהֽוֹצֵאתָ֨ לָהֶ֥ם מַ֨יִם֙ מִן־הַסֶּ֔לַע וְהִשְׁקִיתָ֥ אֶת־הָֽעֵדָ֖ה וְאֶת־בְּעִירָֽם׃ וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֶּ֖ה מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֖ר צִוָּֽהוּ׃ וַיַּקְהִ֜לוּ מֹשֶׁ֧ה וְאַֽהֲרֹ֛ן אֶת־הַקָּהָ֖ל אֶל־פְּנֵ֣י הַסָּ֑לַע וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם שִׁמְעוּ־נָא֙ הַמֹּרִ֔ים (=מורדים) הֲמִן־הַסֶּ֣לַע הַזֶּ֔ה נוֹצִ֥יא לָכֶ֖ם מָֽיִם׃ וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת־הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּֽעֲמָ֑יִם וַיֵּֽצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָֽעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם׃
משה לא דיבר אל הסלע כאשר צווה, אלא הכניס לו שני פליקים עם המטה שלו. מים רבים אכן ניגרו ארצה והשקו את העם הצמא, אך על כך שמשה הטיל ספק בכוחו הגדול של אלוהים להושיע את בני עמו ולהשקותם במים, הוא ואהרון אחיו נענשו. על שניהם נגזר למות במדבר ולא להיכנס אל הארץ המובטחת.
נחזור לאברהם נתחיל לסכם את הדברים שאמרנו בְּפֶרֶק זֶה
מנקודת מבט ארצית סיפור נדידה של משפחה שבסביבות שנת 1800 לפנה"ס עזבה את אזור הפרת והחידקל, שבתחום עיראק, והלכה מערבה, לכיוון ארץ ישראל של ימינו, עומד בכל מבחן היסטורי (והתנך מספק פרטים נוספים שמעידים על קדמותו של הסיפור).
אלא שסיפור הניסיון שבו ניסה אלוהים את אברהם, לא מתאים לשנת 1800 לפנה"ס ולא למשפחה של נוודים. סיפור שכזה מתאים לחברה מפותחת
שיש לה עומק היסטורי להסתכל עליו ולהפיק ממנו תובנות תיאולוגיות או אחרות.
הצורך בדמות מופת שמוכיחה את התפיסה שאמונה שלמה באלוהים תמיד משתלמת, נוצרה בימים שבהם כותבי התנך התכנסו בבית המקדש וטענו שכל האסונות שפקדו אותנו היו עונש על שום שפשענו כלפי אלוהים. רק אז נוצר צורך בדמות מופת שחייתה בעבר הרחוק שתשמש לצרכים עכשוויים. רק אז נוצר צורך בדמות שכל חייה היו רצף ניסיונות בלתי פוסק, ובכל זאת לא נפל רבב באמונתה ובאהבתה לאלוהים. רק אז נוצר הצורך לסמן את רף האמונה הגבוה ביותר שרק אדם אחד בישראל עמד בה : אברהם !
