פרק כב שבספר בראשית מספר על הניסיון שניסה אלוהים את אברהם.
אלוהים, כך לפי הכתוב, העמיד את אברהם במבחן האהבה האולטימטיבי : את מי אתה, אברהם, אוהב יותר, את אלוהים או את הבן שנולד לך בערוב ימיך?
וכדי לקבל תשובה לשאלה נשגבת וחשובה זו, הורה אלוהים לאברהם להעלות את יצחק לעולה. נצטט ונתקדם:
… וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַבְרָהָ֖ם וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃ וַיֹּ֡אמֶר קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֨ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֨בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק וְלֶ֨ךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּֽרִיָּ֑ה וְהַֽעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃
עכשיו צריך לומר מה המשמעות של "לעלות לעולה". עולה הוא פולחן דתי שבו לוקח הכוהן בהמה ומעלה אותה על המזבח שהיה במה מוגבהת כלשהי (במוזיאון ישראל שבירושלים יש מזבח שכזה ואפשר לראותו). משעלתה הבהמה המסכנה על המזבח, הכוהן עוקד אותה (=קושר אותה) ושורף אותה כליל, והשריפה השלמה מסמלת את הקדשתה לאלוהים. (קורבן "עולה" נבדל מקורבנות אחרים, שבהם לבעל הבהמה ולבני משפחתו, וגם לכוהן, יש זכות לאכול מבשרה).
וזה בדיוק הניסיון שבו העמיד אלוהים את אברהם. במילים אחרות, אלוהים הורה לאברהם לבצע בבנו רצח פולחני, שבו יועלה יצחק על המזבח – ואז אברהם ישרוף אותו. הומאני.
כל אדם בר דעת היה מצפה שאברהם יתקומם, שילחם על חיי בנו, שיציע למסור את חייו. אבל זה לא מה שקרה. ומה שכן קרה הוא שאברהם, כרובוט אטום ונטול כל רגש שנשלט על ידי פקודה מרחוק, יצא למלא את המשימה המחרידה. ועוד ציטוט קצר ומקוצר שנותן לנו תמונה מדויקת על מהות הניסיון ועל הצייתנות חסרת הרגש שבה נהג אברהם:
וַיַּשְׁכֵּ֨ם אַבְרָהָ֜ם בַּבֹּ֗קֶר וַֽיַּחֲבֹשׁ֙ אֶת־חֲמֹר֔וֹ וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י נְעָרָיו֙ אִתּ֔וֹ וְאֵ֖ת יִצְחָ֣ק בְּנ֑וֹ וַיְבַקַּע֙ עֲצֵ֣י עֹלָ֔ה (אלה העצים המשמשים לשרפת הקורבן) וַיָּ֣קָם וַיֵּ֔לֶךְ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־אָֽמַר־ל֥וֹ הָֽאֱלֹהִֽים׃ …. וַיַּ֥רְא אֶת־הַמָּק֖וֹם מֵֽרָחֹֽק… וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת־עֲצֵ֣י הָֽעֹלָ֗ה וַיָּ֨שֶׂם֙ עַל־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ אֶת־הָאֵ֖שׁ וְאֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת (שהיא סכין השחיטה) וַיֵּֽלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו׃ …. וַיָּבֹ֗אוּ אֶֽל־הַמָּקוֹם֮ אֲשֶׁ֣ר אָֽמַר־ל֣וֹ הָֽאֱלֹהִים֒ וַיִּ֨בֶן שָׁ֤ם אַבְרָהָם֙ אֶת־הַמִּזְבֵּ֔חַ וַֽיַּעֲרֹ֖ךְ אֶת־הָֽעֵצִ֑ים וַֽיַּעֲקֹד֙ (=קשר) אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיָּ֤שֶׂם אֹתוֹ֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ מִמַּ֖עַל לָֽעֵצִֽים׃ וַיִּשְׁלַ֤ח אַבְרָהָם֙ אֶת־יָד֔וֹ וַיִּקַּ֖ח אֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת לִשְׁחֹ֖ט אֶת־בְּנֽוֹ׃
וברגע שבו נטל אברהם את סכין השחיטה, התערב אלוהים ואמר :
וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֜יו מַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֖אמֶר אַבְרָהָ֣ם ׀ אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃ וַיֹּ֗אמֶר אַל־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל־הַנַּ֔עַר וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֑וּמָה כִּ֣י ׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִֽידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי׃
הערה: בתנך קיים ערבוב מסוים ולפעמים אלוהים והמלאך הם אותה דמות עצמה. והנה הפרשה הגיעה אל סופה הטוב:
וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּה־אַ֔יִל אַחַ֕ר נֶֽאֱחַ֥ז בַּסְּבַ֖ךְ בְּקַרְנָ֑יו וַיֵּ֤לֶךְ אַבְרָהָם֙ וַיִּקַּ֣ח אֶת־הָאַ֔יִל וַיַּֽעֲלֵ֥הוּ לְעֹלָ֖ה תַּ֥חַת בְּנֽוֹ׃
על שאברהם עמד בגבורה ובהצלחה בניסיון המחריד הוא זכה לציון לשבח ולתואר "אבי המאמינים".
רצח פולחני שבמהלכו הוקרבו ילדים לאלים (בעיקר ילדים או אנשים צעירים מאד) היה תופעה נדירה, אבל קיימת. מהעדות שמוסר התנך היא כנראה התקיימה גם במרחב הגיאוגרפי שלנו, אם כי למזלנו בישראל לא נמצאו עדויות ארכיאולוגיות שמאשרות שקורבנות אדם התקיימו כאן. ובכל זאת כותבי התנך ידעו על קיומה של תופעה זו וראו בה מעשה מתועב ואסור לחלוטין. ציטוט קצר ומקוצר מספר דברים (יב, כט):
כִּֽי־יַכְרִית֩ (יהרוג, ישמיד) יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ אֶת־הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֛מָּה לָרֶ֥שֶׁת אוֹתָ֖ם מִפָּנֶ֑יךָ וְיָֽרַשְׁתָּ֣ אֹתָ֔ם וְיָֽשַׁבְתָּ֖ בְּאַרְצָֽם׃ (הגויים הם האוכלוסייה הכנענית שחייתה כאן לפני בואם של בני ישראל לארץ) לֹֽא־תַעֲשֶׂ֣ה כֵ֔ן (=כמנהגי הפולחן של אותם עמים) לַֽיהוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּי֩ כָל־תּֽוֹעֲבַ֨ת יְהוָ֜ה אֲשֶׁ֣ר שָׂנֵ֗א עָשׂוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּ֣י גַ֤ם אֶת־בְּנֵיהֶם֙ וְאֶת־בְּנֹ֣תֵיהֶ֔ם יִשְׂרְפ֥וּ בָאֵ֖שׁ לֵֽאלֹהֵיהֶֽם׃ שריפה באש היא העולה.
(פרק כ' שבספר ויקרא חוזר במילים שלו על מה שאנחנו מכנים "קורבן עולה".)
העמדה שלפיה אלוהים רואה בקורבנות אדם מעשה אכזרי, מתועב, פסול ואסור לחלוטין, מחדדת את השאלה כיצד יתכן שאלוהים, שהוא מהות הצדק והמוסר, דרש מאברהם לבצע פולחן שכזה.
ואכן הבעיה המוסרית שעולה מהפרשה שלפנינו העסיקה את פרשני התנך לאורך הדורות. הפרשנים האורתודוכסים, הרבנים ואנשי המוסר שמתייחסים לכתוב בתנך כאל אמת מוחלטת שכל הכתוב בו התרחש במציאות, עשו כמיטב יכולתם להרחיק את אלוהים מהניסיון וּלְהוֹכִיחַ שיש לקרוא את הפרשה באופן שונה מפשט הכתוב. ומי שדבקים בטקסט כלשונו, למשל ההיסטוריונים, הם אהבלים גמורים שלא מכירים את הרבדים האמיתיים והנסתרים של התנך.
בְּפֶרֶק זה נציג שלוש דוגמאות מרתקות שמציגות את הגישה הפרשנית שאומרת שהאמת שונה לחלוטין מִזּוֹ שכתובה בתנ"ך. בפרק הבא נתעמת עם האמיתית: לפי התנך הניסיון האכזרי שכביכול ניסה אלוהים את אברהם, לא היה ולא נברא. הן מנקודת מבט היסטורית והן מנקודת מבט תיאולוגית, הוא בלתי אפשרי לחלוטין. ואם כך, מדוע כותבי התנך העלו אותו על הכתב? איזו תכלית שימש סיפור שהוא פיקציה מראשיתו ועד סופו – התשובה בפרק הבא.
הדוגמה הראשונה המרחיקה את אלוהים מהניסיון שניסה אלוהים את אברהם לקוחה מספר היובלים, שנמנה על הספרים החיצונים. בהמשך, נראה מה עשה ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, או יוספוס פלביוס, מסיפור העקדה. והדוגמה השלישית תהייה של פרשן יהודי בשם רבי שלמה יצחקי שמוכר לכולם בשם רש"י, שנחשב לאחד מפרשני התנך החשובים והידועים.
ספר היובלים
הראשון מִבֵּין הפרשנים הקדומים שהתמודד עם הבעיה המוסרית שעולה מסיפור העקדה היה מחבר ספר היובלים.
ספר היובלים הוא אחד מתוך אסופת חיבורים רחבת היקף שנכתבה בארץ ישראל, בערך למן סביבות שנת 400 לפנה"ס ועד סביבות שנת 100 לספ'. מכיוון שהתנך הועלה על הכתב בבית המקדש השני שעמד בירושלים, ואילו הספרים החיצונים הועלו ע"י סופרים שלא השתייכו לחוג המקדש, הם לא שובצו בתנך וּלְיָמִים אף הוצאו מארון הספרים היהודים. הם נקראים 'חיצונים' משום שנשארו מחוץ לתנך, ובכל זאת הייתה להם השפעה עצומה על ספרות חז"ל, על היהדות בת ימינו ועל הנצרות. (אנחנו הקדשנו לחיצונים סדרה מיוחדת ומי שמעוניין להקשיב לה שיפנה לאתר של הפודקאסט שלנו ויגלגל לכיוון פרק 10.) ומכיוון שהרחבנו עליהם בעבר את הדיבור, נסתפק בהערה קצרה שחשובה להמשך דברינו.
אחד מאותם סופרים 'חיצונים' היה מחבר היובלים שחי ִּבִּסְבִיבוֹת שנת 250 לפנה"ס. המחבר חזר בספרו על רבים מהסיפורים שבספר בראשית שמוכרים לכל אחד מאיתנו. אלא שהוא שינה, הפחית והוסיף להם תכנים משלו, שלא מצויים בתנך, ובדרך זו הוא התאים אותם לתפיסת עולמו הדתית והאידיאולוגית – וכך עשה גם לסיפור העקדה.
כדי להבין מה שעשה מחבר היוב' יש לומר את הדבר הבא: בתנך שולטת התפיסה שלפיה העולם נשלט על ידי אל אחד בלבד. אל חזק ועוצמתי שהוא מהות המוסר והצדק.
זה חד-משמעי.
גם הספרים החיצונים רואים באלוהים אל עוצמתי, טהור, שמגלם את המוסר והצדק.
אך בעוד שהתנך מכיר באל אחד בלבד שהוא הכוח העליון השולט בעולם, בחיצונים ישנו כוח שני ולא פחות עוצמתי – והוא שר המשטמה, או השטן. ולמן ראשית הימים שר המשטמה, התמצית המזוקקת ביותר של הרשע, הוא האויב של אלוהים. והמטרה הקדושה שעומדת לנגד עיניו הזדוניות היא למגר את אלוהים, וּלְהַדִּיחַ את בני ישראל מאמונתם באל האמיתי.
וְהתפיסה שלפיה לאלוהים יש אויב, כמעט שווה כוח, שנאבק בו על השררה בעולם בכלל ועל בני ישראל בפרט – זה לא תנך. זה אנטי-תנך!
אבל בספרים החיצונים השטן קיים, ומהם הוא זלג לספרות חז"ל ולברית החדשה.
נחזור לסיפור העקדה שבספר היוב'.
גם לפי היוב' נחשב אברהם למאמין הגדול באלוהים. אברהם הוא המלך שעל לוח השחמט! ואם שר המשטמה יצליח לסדוק את אמונתו השלמה של אברהם באלוהים, כי אז זה יהיה זה יהיה המט הגדול שייתן לאלוהים. אם יצליח להוריד את המאמין הגדול ביותר באלוהים, המאבק על השליטה בבני ישראל יסתיים בניצחונו. שהרי בלי המלך לשאר הכלים שעל לוח השחמט אין שום חשיבות.
וּבְרוּחַ הדברים האלה התייצב שר המשטמה בפני אלוהים וטען בפניו שאהבתו של אברהם ליצחק, גדולה מאהבתו לאלוהים. והמבחן שיוכיח את האמת, הוא שאלוהים יורה לאברהם לבצע בבנו את המעשה הנורא מכל. להלן ציטוט קצר ומקוצר מתוך פרק יז שבספר היוב':
וְיָבוֹא הַשַּׂר מַשְׂטֵמָה, וַיֹּאמֶר לִפְנֵי אֱלֹהִים: הִנֵּה אַבְרָהָם אָהַב אֶת יִצְחָק בְּנוֹ, וִיבַכְּרֵהוּ עַל הַכֹּל. אמור לו (=אלוהים לאברהם): העלהו עולה עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְאַתָּה תִּרְאֶה אִם יַעֲשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וְתֵדַע אִם נֶאֱמָן הוּא בְּכָל אֲשֶׁר תְּנַסֵּהוּ.
ואלוהים ידע כי נאמן אברהם בכל צרה (=ניסיון) אשר יאמר אליו ….
במילים פשוטות, היות שאלוהים שידע את האמת הוא מעולם לא ביקש ולא היה צריך להעמיד את אמונתו של אברהם במבחן. אך הוא נעתר לאתגר הזדוני שהגה השטן מסיבה אחת בלבד: להעמיד רשע זה בִּמְקוֹמוֹ!
כצפוי, אברהם עבר בהצלחה גדולה את המבחן והשטן עמד מבויש לנוכח מפלתו המביכה.
נסכם דברים אלה במשפט אחד: אין ספק שהבעיה המוסרית שעולה מהסיפור הניסיון שניסה אלוהים את אברהם בסיפור המקורי, הציקה למחבר היוב'. ומכיוון שהאמין שלמן ראשית הימים העולם נשלט ע"י שני כוחות תמירים, אוייבים ועוינים זה לזה שנלחמים על השליטה בבני ישראל, הוא פתר את הבעיה המוסרית בכך שייחס את הניסיון לשר המשטמה.
יוסף בן מתתיהו
גרסה אחרת לחלוטין לסיפור העקדה אנו מוצאים אצל ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו שמוכר גם בשם יוספוס פלביוס. ואם אמרנו שמחבר היוב' חי בִּסְבִיבוֹת שנת 250 לפנה"ס, הרי שבן מתתיהו חי כ-300 שנים מאוחר יותר.
בן מתתיהו חי במאה הראשונה לספ'. הוא חי בימים שבהם ארץ ישראל הייתה נתונה תחת הכיבוש הרומי. ליתר דיוק, הוא חי בימי המרד הגדול שפרץ בִּשְׁנַת 67 לספ' נגד הרומאים, מרד שהסתיים בִּשְׁנַת 70 בחורבן בית המקדש השני שעמד בִּירוּשָׁלַיִם. שלוש שנים מאוחר יותר הנצורים שהסתתרו במצדה שמו קץ לחייהם בשל החשש ליפול חיים בידי הרומאים. (מעשה ההתאבדות ידוע לנו מספרו של בן מתתיהו עצמו. מלחמות היהודים נגד הרומאים).
בימי המרד בלטה דמותו של יוסף בן מתתיהו, שלו אנחנו צריכים להקדיש פרק מיוחד. אך לעת הזו נסתפק במשפט קצר שאומר שהוא היה נצר למשפחת כוהנים עשירה ומיוחסת שחייתה בירושלים, ושלכן זכה לחינוך משובח וידע יוונית על בוריה ואף נסע מספר פעמים לרומא.
למרות התנגדותו הנחרצת למרד, הוא הצטרף למרד והיה מפקד הגליל ונלחם ברומאים, שאיתם כאמור היו לו יחסים קודמים.
בסופה של המלחמה בגליל, בן מתתיהו ואחרוני לוחמיו התבצרו ביודפת (כ-20 ק"מ מדרום לעכו) שהייתה עיר חשובה והרומאים צרו עליה. לפני שהרומאים פרצו את חומות העיר, הנצורים (בהם נשים וילדים ולוחמים), שמו קץ לחייהם.
בן מתתיהו ולוחם נוסף היו האחרונים שנותרו בחיים. בן מתתיהו שכנע את חברו לא להתאבד אלא להיכנע לרומאים, וְכָךְ היה. הוא נכנע והוגלה לרומא ושם בחסות הקיסר הרומי הוא חי בעושר ובאושר עד יום מותו. ברומא הוא כתב ספרים שעוסקים בהיסטוריה של ישראל למן תקופת התנך ועד זמנו.
יוסף בן מתתיהו היה משוכנע שהסיפור שלנו כעם, הסתיים. זהו. היינו. מרדנו, הובסנו וחדלנו מלהיות.
ומכיוון שהיה משוכנע שכך עלה בגורלנו, הספרים שכתב מלכתחילה נועדו לרומאים ולא ליהודים. בין השאר הם נועדו להסביר לענק הרומי שבאותם שעמד בשיא עוצמתו ובעזרת צבאו האדיר שלט על כל המזרח הקדום, את סוד הקנאות הדתית. הוא רצה להסביר להם מדוע המיעוט היהודי מרד בהם, ומדוע היו ביניהם אנשים שבחרו למות על "קידוש השם", שמשמעו שבשם התורה המאמין מוסר את נפשו מרצונו חופשי ובגבורה עילאית. כשההבנה שמוות על קידוש השם הוא הביטוי העילאי של אמונה דתית, נראה מה עשה יוסף בן מתתיהו מסיפור העקדה.
בספרו "קדמוניות היהודים" חזר בן מתתיהו על רבים מסיפורי התנ"ך ובהם סיפור העקדה.
בדומה לאין ספור פרשנים שבאו לאחריו, גם הוא שם לב לְכָךְ שאברהם שבספר בראשית מתואר כאב אטום וחסר כל רגש, שללא כל היסוס נעתר לדרישתו של אלוהים לעקוד (=לקשור) ולשרוף את הבן שלו המתין כל ימיו.
בן מתתיהו שם לב לדבר נוסף, והוא שהתנ"ך לא מציין בן כמה היה יצחק ביום שהלך עם אביו להישחט. הוא ניצל את הפרצה הזו וקבע שיצחק היה בן 25, בערך בגיל שהיה הוא עצמו בימים שבהם שפיקד על הגליל, ובימים שבהם הנצורים ביודפת ובמצדה העדיפו להתאבד בשם אמונתם מאשר להיכנע לרומאים.
נראה את השיטה שבה עבד.
אמרנו שהתנך לא מציין בן כמה היה יצחק ביום שבו ציווה אלוהים על אברהם להעלותו לעולה. אך מתוך השיחה התמימה שהתקיימה בין האב לבנו, נראה שיצחק היה ילד קטן אך לא קטן מאד, שכן הוא הבחין שאביו לקח איתו עצים ואש, אך לא את השה שאותו התכוון אברהם להעלות לעולה. וכך לפי התנך שאל יצחק הקטן את אביו:
הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה לעֹלָה (כב, ז). בתשובה, אמר אברהם לבנו משהו בנוסח "אל תדאג, יהיה בסדר", "הכל סבבה".
בגרסה של בן מתתיהו, השיחה שהתקיימה בין השניים הפכה משהו אחר לגמרי.
בקדמוניות היהודים מתואר אברהם כאב אוהב לבן שנולד לו בערוב ימיו. ויצחק איננו ילד כמתואר בתנך, כי אם גבר בן 25 שנים שבקלות היה יכול לסרב לעלות על המוקד ולהישרף חיים.
אלא שיצחק של בן מתתיהו הוא מרטיר. הוא פנאט דתי שמרצונו החופשי הוא מת למות על "קידוש השם" ולהפגין בכך את מסירותו האין סופית לאלוהים. יצחק בקדמוניות היהודים דומה לקנאים שפעלו בזמנו של בן מתתיהו, שגררו את ישראל למרד נגד הרומאים, שהסבו לנו שואה נוראית ולבסוף גם התאבדו.
ומכיוון שיצחק קנאי דתי, הוא סייע בשמחה וברצון לבנות את המזבח, שעליו בעוד רגע יישרף למוות בייסורים נוראיים, שלעד ישמשו מופת לאמונה צרופה, מזוקקת וטהורה.
וכך, בשעה שהאב ובנו עשו את דרכם למקום העקדה, סיפר אברהם ליצחק על הימים שקדמו ללידתו. ובין היתר אמר – וציטוט קצר ומקוצר מתוך קדמוניות (א, 234-228):
בני באלפי תפילות שאלתיך מאת אלוהים שתיוולד לי.
וּכְשֶׁבְּאֵת לעולם לא היה דבר שלא הִקְדַּשְׁתִּיו כדי לגדלך, או שחשבתיו לאושר גדול לי מאשר לראותך גבר … אולם אלוהים הוא שעשאני אב לך וגזירה היא מלפניו שֶׁאֶשְׁכָּלְךָ … שא בגבורה את קורבנך, שכן הנני מעבירך לרשותו של אלוהים שדורש [זאת] ממני … לאחר שנוצרת שלא כדרך העולם, תמות שלא כדרך כל בני האדם…
ועוד ציטוט קצר המתאר את נפשו של אברהם:
[ו]אברהם היה סבור שלא יהיה בזה מן הצדק בשום פנים, אם יסרב לציית לאלוהים.
והנה תֵּאוּר פנים נפשו של יצחק, השקולה באמונתה לשל אביו:
ויצחק קיבל בעונג את הדברים (את הידיעה שהוא הולך להישרף חיים) כי יאה לבן של אב כזה להיות בעל רוח אמיצה. ואמר שנוח היה לו לא להיברא כלל, אילו היה דוחה את גזר דינם של אלוהים ושל אביו , ולא היה נכנע ברצונו הטוב לרצון שניהם … [ויצחק] הלך וקרב אל המזבח להישחט. ובוודאי היה אברהם עושה את המעשה, אלמלא עיכב בידו אלוהים….
הפרשה הסתיימה בכך שאלוהים אמר שהניסיון נועד לשמש מופת לאמונה בו. מופת שיזכה את האב ואת הבן בעושר ובאושר גדול. והשניים התחבקו בשמחה על שעמדו בגבורה בניסיון, וחזרו בשלום לשרה.
נסכם בקצרה את גרסתו של יוסף בן מתתיהו לסיפור העקדה.
כאשר אנחנו בוחנים את השיחה שהתקיימה בין אברהם ליצחק בִּמְנֻתָּק לזמנו של בן מתתיהו ולמסרים שאותם ביקש להעביר לרומאים, היא נשמעת מופרכת, מטורללת ומזעזעת.
אך כאשר אנחנו לוקחים בחשבון שככל פרשן דתי גם בן מתתיהו השתמש בסיפור הקדום כמקור המשרת מטרות עכשוויות; וכאשר אנחנו זוכרים שהוא דיבר אל הרומאים ולא אל היהודים, אנחנו רשאים לטעון שהוא התאים את הפרשה לאוזנם של הרומאים ולימים שבהם הוא חי. אנחנו רשאים לטעון שבן מתתיהו עשה אקטואליזציה לסיפור קדום ושהתיאור של אברהם ויצחק הצועדים בשמחה וגאון כדי למלא את הצו האלוהי, משקפים את מראות המתאבדים שראה במו עיניו.
בן מתתיהו נחשב עד היום בעיני רבים כבוגד (כך גם תיאר אותו השופט העליון חיים כהן ז"ל בספר "משפטו ומותו של ישו הנוצרי"). אלא שבן מתתיהו ראה את עצמו סניגור גדול לבני עמו. הוא רצה שהרומאים, שהאמינו באלים רבים, יבינו מהי אמונה עזה עד מוות שפעמה בלב היהודים שמרדו בהם, שהאמינו באל אחד שלמענו היו מוכנים להקריב את חייהם ואת חיי ילדיהם ונשותיהם.
רש"י = רבי שלמה יצחקי. המאה ה-11 לספ'
הדמות האחרונה שעל אופן התמודדותה עם סיפור העקדה הוא רבי שלמה יצחקי, שמוכר בכינוי רש"י.
רשי נולד במאה ה-11 לספ', ברוזנות בשם טרואה שבצפון צרפת, ובעיני רבים הוא נחשב מגדולי מפרשי התנ"ך והתלמוד.
בדיוק כמו מחבר ספר היובלים ויוסף בן מתתיהו, גם רש"י התאים את סיפור העקדה כרומז לימים שבהם הוא עצמו חי.
בזמנו של רש"י (המאה ה-11) ארץ ישראל הייתה תחת הכיבוש המוסלמי. והאפיפיורים, הצדיקים הגדולים שחיו ברומא, שלחו צבאות גדולים כדי להציל את ארץ הקודש מידיהם של המוסלמים, שאותם כינו 'כופרים'. לשיטתם, ארץ הקודש הייתה קדושה משום שבה נולד ישו, ולא חלילה משום שליהודים היה קשר אליה.
מכל בחינה, רשי, הפרשן היהודי, חי בימים שבהם השלטת הנצרות על ארץ ישראל הייתה הדלק שהניע את מסעות הצלב (בהמשך יצאו לדרך גם מסעות נוספים להשלטת הנצרות באירופה, אבל זה לא שייך לכאן).
ואם בכך לא די, רשי חי בימים שבהם הפולמוס היהודי-נוצרי עמד בעיצומו – וכאן צריך לומר במילים אחדות מה עומד מאחורי המושג "הפולמוס היהודי-נוצרי".
כידוע, ישו נולד, חי ומת בישראל. תלמידיו וממשיכיו שהיו יהודים כמותו, ניסו להשליט כאן את דרכו. אך משנדחו, הם החלו פועלים בקרב הקהילות היהודיות שהיו פזורות לאורך אגן הים התיכון וכמובן שגם ברומא.
במרוצת 200 השנים שבאו לאחר מותו של ישו, ניתקו ממשיכיו את הנצרות מהיהדות ובהדרגה הפכה הנצרות דת שעומדת בזכות עצמה.
בִּסְבִיבוֹת שנת 330-320 לספ' קיבל על עצמו קונסטנטינוס, הקיסר הרומי, את הנצרות, שעד כה הייתה דת נרדפת – ומעתה הנרדפת הפכה רודפת. באלף (ויותר) השנים הבאות השלטתה הנצרות באכזריות אין קץ על אירופה הפגאנית.
הפולמוס היהודי-נוצרי, שהחל פחות או יותר בִּסְבִיבוֹת 900 לספ', היה חלק בלתי נפרד מתהליך השלטת הנצרות על אירופה ומטרתו הספציפית הייתה להוכיח שהיהדות שהייתה הדת הנבחרת, הפכה לדת מנוונת.
מכיוון שהברית החדשה מבוססת על התנך, הוויכוח עסק בשאלה איזו דת ממשיכה את התנך. הנוצרים טענו שהם "ישראל האמיתי" ושהיהדות שדוחה את הנצרות היא דת מנוונת שעדיין ממשיכה להתקיים.
בהדרגה הפולמוס הלך והחריף וכלל מאמרים וספרים שכללו עלילות דם נגד היהודים, שהובילו גם לפרעות (פרופ' דוד פלוסר ז"ל עסק בהרחבה בנושא ז). וזה המקום להזכיר את ספר הכוזרי.
(ספר הכוזרי, " ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת הבזויה, של רבי יהודה הלוי נכתב בשנת 1139. כלומר, ממש בזמנו של רשי. הספר מספר על מלך כוזר שביקש לאמץ את הדת הנכונה, וּלְשֵׁם כך הוא נפגש עם שני אנשי דת, מוסלמי ונוצרי. לבסוף הוא נפגש עם פילוסוף יהודי, שאכן ייצג את הדת שבזמנו נחשבה בזויה. מחזור השיחות בינו לבין הפילוסוף היהודי, משכנע את מלך כוזר להתגייר וכמותו עושים כל בני עמו).
לדעתי, וזו הדעה שלי, סיפור שלפיו אלוהים הורה לאברהם להעלות את בנו לעולה ולשרוף אותו על המזבח, נשמע רע מאד-מאד בימיו של רש"י שבהם הפרקטיקה המזעזעת הזו נהגה באירופה. ויתכן שזו הסיבה לְכָךְ שרש"י מחק את העקדה מפרשנותו.
אלוהים ציווה על אברהם להעלות לעולה את יצחק??
איזו מן שטות זו!!
לשיטתו של רשי, אלוהים ציווה על אברהם להעלות את יצחק על אחד ההרים. כלומר לעשותו עולֶה על אחד ההרים, ואח"כ לעשותו יורד מההר.
ציטוט:
[אלוהים] לא אמר לו (=לאברהם) שחטהו, לפי שלא היה חפץ הקב"ה לשחטו אלא, שיעלהו להר לעשותו עולֶה, (=עולה על ההר) וּמִשֶּׁהֶעֱלָהוּ אמר לו הורידהו.
כלומר, אלוהים אמר עולֶה (מנוקד בסגול), אבל אברהם טעה וחשב שמדובר בעֹולָה בקמץ. אברהם, שהופתע מכך שלא ירד לסוף דעתו של אלוהים, ענה לאלוהים: "אם כך באתי הנה (להר המוריה) לחינם. אעשה בו, ביצחק, חבלה קטנה ואוציא ממנו מעט דם". ועל כך השיב לו אלוהים: אל תעש בו מאומה. כלומר, אל תעשו ביצחק כל מום, גם לא חבלה קטנה אחת. (רש"י, כ"ב, ב).
ראוי להוסיף לְכָאן, שהרמב"ם שהיה כמעט בן זמנו של רש"י, ביטל גם הוא את כל הפרשה.
בספרו, מורה נבוכים (חלק ג, פרק כד) טען הרמב"ם שאברהם נרדם. ובעת שנתו הוא עבר חוויה נבואית. בחלומו – ובשום אופן לא במציאות – ציווה עליו אלוהים לשחוט את בנו. ובחלום, הוא וביצע מעשה שהטבע סולד ממנו. ומכאן שכל סיפור העקדה היה "בכאילו" ולא באמת.
נסכם את מה שאמרנו בפרק זה
שלוש הדוגמאות שהבאנו לסיפור העקדה מצביעות על שתי תופעות פרשניות מוכרות היטב.
האחת היא שאצל הפרשן "אין מוקדם ומאוחר בתורה". ובאמת הפרשנים לדורותיהם עשו אקטואליזציה לסיפורים בני אלפי שנים, ונהגו בהם כאילו הם מתכוונים לזמנו של הפרשן, לבעיות שאיתן התמודד וּלְהַשְׁקָפַת עולמו, שהרי התנ"ך הוא פלסטלינה שכל אחד יכול לעצב אותה לרצונו (ועל השיטה הזו מבוססת גם הפרשנות הנוצרית והמוסלמית לתנך).
העניין השני שעליו הצבענו ושחוזר על עצמו אין ספור פעמים, הוא שהפרשנות האורתודוכסית לדורותיה קבעה עמדה חד-משמעית שלפיה אין לקרוא את התנך כלשונו; לתנך יש רובד נסתר הגלוי רק לעינו של הפרשן – ודי לפתוח עמוד אחד מפרשנותו של רש"י לתורה, או כדי להקשיב לדברי הרבנים החיים בימינו כדי להיווכח בכך.
ההיסטוריון, כמובן, פועל בדרך הפוכה! הוא איננו מתייחס לטקסט שאותו בוחן כאילו היה פלסטלינה. כאילו מותר להוציא טקסט בן אלפי שנים מהקונטקסט של הזמן שבו הועלה על הכתב ולהתאימו לצרכיו וּלְהַשְׁקָפַת עולמו. היסטוריון לעולם לא יאמר ששר המשטמה הוא שהגה את הרעיון להעלות את יצחק לעולה, הוא לא יתאר את יצחק כמרטיר השש למות בייסורים נוראיים, או שאברהם עשה את יצחק " עוֹלֶה" על הר המוריה ואח"כ יורד ממנו.
להיסטוריון אסור לנהוג בדרך זו. על ההיסטוריון לבחון כל סיפור וכל עניין לאור המציאות ודרכי האמונה שנהגו במקום ובזמן שהתרחש האירוע עליו מספר. וכך אנחנו ננהג בפרק הבא.
אנחנו נחזור לימים שבהם התנך הועלה על הכתב ולאקסיומה שקבעו כותבי התנך עצמם, שאלוהים הוא אל צודק ומוסרי. זוֹ אמת מוחלטת שלא ניתן לערער עליה.
ואם לשיטת כותבי התנך אלוהים הוא אל מוסרי, משמע שהניסיון שלכאורה ניסה בו את אמונתו של אברהם, הוא מוסרי. הוא סופר מוסרי. הוא סופר מוסרי מכיוון שלא התרחש מעולם. ומכאן שהשאלה שתעמוד לנגד עינינו תהייה מדוע הוא מופיע בתנך ואיזו תכלית היה אמור לשרת. או שמלכתחילה כתבו סיפור מפוברק שנועד לשרת תכלית שעמדה לנגד עיניהם ושאותה ביקשו לקדם. עד כאן.
