בראשית פרק וו
היום נספר סיפור זר ומוזר שכאילו נלקח מאחת המיתולוגיות שסיפרו בני העמים הקדומים. סיפור שעומד בניגוד לרוח התנך והשאלה מה הוא עושה בתנך, תעמוד בראש שמחתנו. נפתח אפוא את פרק וו שבספר בראשית ונקרא בקיצור מסוים:
וַֽיְהִי֙ כִּֽי־הֵחֵ֣ל הָֽאָדָ֔ם לָרֹ֖ב (להתרבות) עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה וּבָנ֖וֹת יֻלְּד֥וּ לָהֶֽם; וַיִּרְא֤וּ בְנֵי־הָֽאֱלֹהִים֙ אֶת־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם כִּ֥י טֹבֹ֖ת הֵ֑נָּה וַיִּקְח֤וּ לָהֶם֙ נָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר בָּחָֽרוּ…. הַנְּפִלִ֞ים הָי֣וּ בָאָרֶץ֮ בַּיָּמִ֣ים הָהֵם֒ וְגַ֣ם אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן אֲשֶׁ֨ר יָבֹ֜אוּ בְּנֵ֤י הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם וְיָֽלְד֖וּ לָהֶ֑ם הֵ֧מָּה הַגִּבֹּרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר מֵֽעוֹלָ֖ם אַנְשֵׁ֥י הַשֵּֽׁם׃
מה זה צריך להיות???
איך קורה שהתנך שמקדם את התפיסה שאלוהים, שהוא אל יחיד שאיננו מזדווג וּמוֹלִיד, מספר שהיו לו בנים? בני אלוהים.
ואיך אנחנו מסבירים שאותם "בני אלוהים" חמדו את בנות האדם וירדו ארצה והולידו להן את הנפילים?
ומי היו הנפילים ומי היו "הגיבורים אשר מעולם אנשי השם"?
מה כל זה צריך להיות ???
לפני שנתקדם ונתחיל לענות על השאלות ששאלנו, חשוב לשים לב שהסיפור הקצרצר הזה כתוב כִּלְאַחַר יד, ללא שום אמירה שיש משהו פסול בזיווג מוזר זה. ובכל זאת, בפסקה הבאה מסופר שזמן כלשהו לאחר מכן החלו בני האדם חוטאים ולכן החליט אלוהים להביא את המבול, וּבְכָךְ למחות וּלְהַשְׁמִיד את בני האדם ואת החיות שברא רק לפני מספר דורות קודם לכן:
וַיַּ֣רְא יְהוָ֔ה כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל־יֵ֨צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל־הַיּֽוֹם׃ וַיִּנָּ֣חֶם (=התחרט) יְהוָ֔ה כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל־לִבּֽוֹ׃ וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה אֶמְחֶ֨ה אֶת־הָֽאָדָ֤ם אֲשֶׁר־בָּרָ֨אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַד־רֶ֖מֶשׂ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי (התחרטתי) כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם׃ וְנֹ֕חַ מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃ (ו,ה-ח)
המסורת קושרת את הזיווג של בני האלוהים עם בנות האדם עם יצר האדם לעשות רע ועם סיפור המבול – זו מסורת שנסמכת על סמיכות הפרשות, אך היא לא כתובה בתנך. וּמִי שכן קושר בֵּין העניינים השונים אלה הם הספרים החיצונים, מה שאומר שהגיע הזמן להזכיר שלפני כשנתיים הקדשנו סדרה לחיבורים אלה ושהגיע הזמן לחזור אליהם.
אך לפני שנעשה כן ולפני שנספר עליהם לאלה שלא שמעו את הסדרה, עלינו להקדים וְלוֹמַר כמה מילים על סיפורי הבריאה שרווחו בקרב בני העמים הקדומים, משום שכל החבילה קשורה יחד.
ברשותנו מאות מיתולוגיות שמספרות כיצד בראו האלים הרבים שבהם האמינו הקדמונים את העולם.
אחד המאפיינים שחוזרים על עצמם אין ספור פעמים, הוא שלאחר הבריאה קבעו האלים את מקומם בַּפַּנְתֵּאוֹן שֶׁבשמים. ועם זאת, הם נהגו לרדת ארצה ולהסתובב בקרב בני האדם וּלְהִזְדַּווג עם בנות האדם וּלְהוֹלִיד להן בני כלאיים שהיו אלים מצד אביהם ובני תמותה מצד אימם. ובני הכלאיים האלה היו ענקים עצומים וחזקים ונוראים.
למשל, גלגמש, הענק המפלצתי שחי לפני כ-6,000 שנים בשומר (בתחום עיראק של ימינו) היה שני שלישים אל ו-1/3 אדם בֶּן תמותה. אכילס, אחד הגיבורים הגדולים והחשובים במלחמת טרויה, היה בנה של תטיס נימפת הים ושל מלך בשר ודם בשם פלאוס (ובכלל בעורקיהם של כל הגיבורים במלחמת טרויה זרם במידה זו או אחרת דם של אלים). ולא נקפח את הרקולס, החזק באדם, שנולד לזאוס מלך אלי יוון ולאישה בת תמותה בשם אַלְקְמֵנֵה – וְזוֹ רק תחילתה של רשימה ארוכה מאד של גיבורים שהיו חצי אלים וחצי בני אדם. ואם לפני רגע שאלנו מי הם הנפילים והגיבורים מעולם השם וכיצד הגיעו לתנך, כל שעלינו לעשות הוא לפתוח את אחד מספרי המיתולוגיות של העמים – הכל כתוב שם.
אבל מה שאמרנו זה לא תנך!
סיפור הבריאה שפותח את התנך מייחס את הבריאה לאל אחד בלבד. אל טהור, קדוש ומופשט. אל ללא גוף, שלא מתרבה, או חלילה חומד את בנות האדם ויורד ארצה כדי להזדווג איתן.
יופי.
אז אחרי שחזרנו על המנטרה שידועה לכל אחד, איך אנחנו מתמודדים עם העובדה שפרק וו שבספר בראשית מפריך את שאמרנו ברגע זה?
נתחיל להתמודד עם השאלות שהצבנו לעצמנו ונקרא את הפסוק הפותח את פרק וו:
וַֽיְהִי֙ כִּֽי־הֵחֵ֣ל הָֽאָדָ֔ם לָרֹ֖ב (להתרבות) עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה וּבָנ֖וֹת יֻלְּד֥וּ לָהֶֽם
לכאורה הכל בסדר ואך טבעי שבני האדם התרבו – ומתרבים.
האמת, שום דבר כאן לא בסדר ולא טבעי. יש כאן דרמה אדירה!
האמת היא שבני האדם התרבו משום שלא יכלו למות! והם לא מתו משום שאלוהים לא התקין בתוכם את מנגנון המוות – והוא גם לא היה יכול להתקין בהם את המוות. באותה מיסה לא יתכן שאלוהים ברא אדם שיֵ֨צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל־הַיּֽוֹם׃ משהו כאן לגמרי לא מסתדר עם התפיסה התיאולוגית של התנך ואת זה צריך להסביר.
המיתולוגיות המספרות כיצד בראו האלים את העולם, מעידות שהקדמונים האמינו בכוחם ובעוצמתם האין סופית של האלים שלהם. יחד עם זאת, הם ייחסו להם כל פשע שניתן להעלות על הדעת.
האלים חיו חיי נצח, אלא אם אחד האלים האחרים רצח אותם. האלים שדדו, נאפו, גנבו, רימו, סכסכו וחרחרו מלחמות ועוד. בקיצר, האלים היו איומים וּמֻשְׁחָתִים באותה המידה שבה היו חזקים.
מכיוון שהם נהגו לרדת ארצה ולהוליד לבנות האדם, הם החדירו בדרך זו את הרוע שזרם בהם לעורקיהם של בני הכלאיים שהולידו.
אלוהים שאותו מתאר התנך, עומד בניגוד מוחלט וקיצוני לאלים שבהם האמינו בני העמים השכנים. עוצמתו של אלוהים היא כמובן אין סופית, ובאותה מידה אין סופית הוא טהור וקדוש. ומכיוון שהוא אל מופשט וטהור ואין בו שמץ של גשמיות, ומכיוון שהוא אל יחיד אין שום אפשרות שהוא יוליד בנים ("בני אלוהים") ; אין שום אפשרות שירד ארצה כדי להוליד לבנות האדם, או יברא בני אדם שיצר ליבם רע כל הימים. אין שום אפשרות שהוא יברא בני אדם שסופם למות! לא יתכן שהוא יברא משהו שעומד בניגוד קיצוני למהותו, ואת הדברים האלה צריך לפרק ולהסביר.
לפי התנך עשיית זדונית של פשעים (כמו נטישת אלוהים, רצח ועוד), יוצרת טומאה. מכיוון שטומאה עומדת בניגוד לטוהרה, לא יתכן שהאל הטהור יברא אדם שנמשך לעשות רע.
באותה מידה לא יתכן שהוא יברא אדם שסופו למות, משום שברגע מות האדם, ולא החיה, הגוף שלו הופך טמא בטומאת מת שהיא החמורה והמסוכנת שבטומאות.
במילים אחרות, אנחנו לא יכולים לדבר על לבן צחור מצחור, ולהוסיף לו טיפה אחת של צבע שחור. משום שדי בטיפה שחורה אחת, כדי להפריך את הטענה שהלבן הוא צחור מצחור – וכותבי התנך הבינו זאת היטב.
בדברים אלה הצפנו את הבעיה הגדולה שבפניה עמדו כותבי התנך. אם אל טהור לא יכול לברוא אדם שיצר ליבו מפתה אותו לעשות מעשים שמחוללים טומאה, ואם הוא לא יכול לברוא אדם שברגע מותו הופך טמא, מהיכן בא המוות וכיצד נסביר שהתנך לא מפסיק לדבר על פשעיהם של בני ישראל?
התפיסה האידילית של אלוהים חייבה את כותבי התנך למצוא מקור חיצוני לטומאה שנוצרת במות האדם ומהצורך לעשות רע ולהשחית, מקור שהוא חס ושלום לא אלוהים – וכעובדה, זה בדיוק מה שעשו.
הם וויתרו על התפיסה שאלוהים הוא הכוח העליון היחיד שפועל בעולם וסיפרו שהיו לו בנים שירדו ארצה והולידו לבנות האדם – והדברים האלה מובילים אותנו למקור החיצוני ולספרים החיצונים.
הספרים החיצונים
כתיבת התנך באופן שיטתי ומסודר נמשכה כ-700 שנים (ישנם חוקרים המחזיקים בדעה שמדובר ב-1000 שנים). היא החלה בערך בִּשנת 500 לפנה"ס והתנך נחתם בסביבות שנת 130 לספ' (ואנחנו מדברים על 700 שנים משום שהכרונולוגיה שבידינו מאד נזילה ולא מדויקת. לשאלה מדוע ומתי נכתב התנך, הקדשנו את הפרקים 46-45).
התנך נכתב בין כותלי בית המקדש השני שעמד בירושלים וע"י סופרים ועורכים שפעלו בתוך המקדש. סופרים שקידמו את האג'נדה שעליה דיברנו, שלפיה אלוהים הוא אל יחיד, טהור, קדוש ומושלם שברא לבדו את העולם. אג'נדה שחייבה אותם להצביע על מקור חיצוני שהכניס את הפשע ואת הטומאה לעולם הטהור שברא אלוהים במהלך ששת ימי הבריאה. והמקור החיצוני היו הספרים החיצונים.
הספרים החיצונים הם אסופת חיבורים רחבת היקף שנכתבה במקביל לכתיבת התנך, ממש באותן שנים עצמן. מכיוון שהם לא נכתבו במקדש כי אם ברחבי הארץ, הם חיצונים לתנך ולכן גם לא נכללו בו. (בסביבות שנת 130 לספ' הוצאו החיצונים מחוץ לארון הספרים היהודי ונאסרו לקריאה. ולכן גם לא מלמדים אותם בארץ. עוד ביזיון של מערכת החינוך).
מכיוון שהסופרים החיצונים פעלו ברחבי הארץ הם לא היו כפופים לאג'נדה של כותבי התנך. ואכן החיבורים שלהם מציגים יהדות עממית, קרובה ברוחה למיתולוגיות שסיפרו בני העמים הקדומים, שאותן הזכרנו קודם.
בדומה לתנך, גם לפי החיצונים אלוהים הוא אל טהור באופן אין סופי, אלא שבדומה למסופר במיתולוגיות הוא לא הכוח העליון היחיד שפועל בעולם.
לצידו של אלוהים פועל יריבו הנצחי, הלא הוא שר המשטמה, או השטן. ובדיוק כפי שאלוהים היה מאז ומעולם, כך גם שר המשטמה היה מאז ומעולם. ואם בכך לא די בכך, הרי שעוצמתו וכוחו משתווים לכוחו של אלוהים.
אך בעוד שאלוהים הוא מהות הטוהרה, שר המשטמה הוא מהות הטומאה. הוא מקור הפשע, המלחמות והמגפות. ולמן ראשית בריאת העולם הוא חדור מטרה אחת: להדיח את אלוהים וּלְהִשְׁתַּלֵּט על בני ישראל, למשוך אותם לעברו ולהשחית את מידותיהם.
זאת ועוד, לפי החיצונים מתחת לאלוהים ולשר המשטמה עומדת שדרה ארוכה של מלאכים שסרה למרותם, שבדומה לאלים שעליהם מספרות המיתולוגיות הקדומות, גם הם ירדו ארצה וּפָעֲלוּ בקרב בני האדם.
באופן טבעי אלוהים הוא אדונם של מלאכי הקודש ומלאכי השרת שמשרתים אותו. שר המשטמה הוא כמובן אדונם של מלאכי החבלה ורוחות המשחית. וכפי שאמרנו לפני דקה, לפי החיצונים גם מלאכי הקודש וגם מלאכי החבלה ירדו ארצה ופעלו בקרב בני האדם. אלה פעלו בשליחות אלוהים ואלה פעלו בשליחות השטן (ספר טוביה והמלאך אשמדאי).
מבין החיצונים ששרדו בידנו ישנו חיבור שנקרא ספר היובלים, או ספר היובלות, שנכתב בסביבות שנת 250 לפנה"ס. חיבור נוסף שנכתב בסביבות שנת 300 לפה"ס נקרא ספר חנוך ואליו נחזור עוד מעט. (שני החיבורים הועלו על הכתב בעיצומם של הימים שבהם, במקדש, התנך הועלה על הכתב).
מחבר היוב' חזר בספרו על רבים מבין הסיפורים הכלולים בספר בראשית: כולל סיפור הבריאה, סיפורי האבות והאימהות; כולל סיפורם של בני האלים שירדו ארצה והזדווגו עם בנות האדם, וסיפור המבול.
לדברינו, אין ספק שכותבי התנך הסתייעו ביוב' (ובהמשך נראה שגם בחנוך) כגשר שבאמצעותו הם הכניסו לספרם את המוות ואת השאיפה המקננת בלב האדם לעשות רע (=מחוללי הטומאה). וזה נוסח היוב' לסיפורם של בני האלוהים:
היוב' אומר את מה שהתנך נמנע מלומר, וזה שבני הכלאיים שנולדו למלאכים, שללא ספק סרו למרותו של שר המשטמה, היו ענקים, רוצחים (חמס=רצח) וקניבלים שאכלו האחד את השני. הם מחוללי הטומאה ואלה שהשחיתו את הטבע שקבע אלוהים בבני האדם, בחיות וברמשים, עד שלא נותרה ברירה בידי אלוהים אלא להביא מבול על פני האדמה.
ואם אמרנו קודם שכותבי התנך הצטרכו גשר שיגשר בין תפיסת האל הקדוש והטהור שלא יכול לברוא שום דבר טמא ומטמא, לבין המציאות העכורה, הרי שהיוב' מספק לו את הגשר הנחוץ.
וגם ספר חנוך.
ברור שגם לפי חנוך המלאכים שחמדו את בנות האדם היו שליחיו של השטן. המלאכים האלה שבראשם עמד שמחזי קשרו קשר נגד אלוהים. החבורה הסוררת והמורדת נשבעה בחרם לרדת ארצה במטרה אחת: להוליד בנים לבנות האדם, בנים שישחיתו את הבריאה האלוהית. וכאן צריך לציין שמשמעות המונח "חרם" הוא לא רק נידוי חברתי כמקובל בימינו, אלא גם שבועה חמורה. חרם הוא גם נדר שאין להפר אותו ולכך מתכוון מחבר ספר חנוך. ציטוט:
עכשיו כולם יודעים שהר חרמון נקרא על שום החרם, הוא הנדר שבשמו נשבעו המורדם באלוהים….
כשפים
לשמות המלאכים הסוררים אין משמעות בסיפורנו. לנו חשובה ההשפעה החד-משמעית של המיתולוגיות שרווחו במזרח הקדום על מחבר ספר חנוך ועל חיבורים חיצונים נוספים, השפעה שעומדת בניגוד לרוח התנך.
הענקים שגובהם 3000 אמה, שהם כ-900 מטר שאכלו איש את בשר רעהו ושתו את דמו, מזכירים במידה רבה את הטיטאנים ואת הציקלופים (קיקלופים) שלהם הייתה עין אחת בגודל של גלגל שהייתה טבועה באמצע המצח, וכן הקאטונכרים שלהם היו 100 ידיים. היצורים האלה נולדו לגאיה אלת האדמה היוונית ולאורנוס אל השמים.
היצורים האלה היו ענקים מפלצתיים שצעדיהם גרמו לרעידות אדמה ולהתפרצויות של הרי געש. אורנוס, אביהם, שנא אותם וכלא אותם בבטן האדמה, ואת הילדים האחרים שנולדו לו הוא אכל ברגע לידתם – אז אם נדמה לנו שענקים קניבלים הם המצאה של מחבר ספר חנוך – אז לא. המפלצות האלה הגיעו לספר חנוך הישר מהמיתולוגיות שרווחו בעולם הקדום.
ברור לחלוטין שכותבי התנך שקידמו את האמונה בקיומו של אל אחד, התעלמו מהמיתולוגיות של בני העמים השכנים והתרחקו מהמיתוסים העממיים שרווחו בישראל, ממש מצידו השני של קיר המקדש, מיתוסים שאותם אנחנו מוצאים בספרים החיצונים.
אלא שהשאיפה לשוות לתנך צביון סטרילי לא צלחה, שכן גם בתנך מוזכרים מלאכים שלבשו צורת אדם רגיל וירדו ארצה והתערבבו בקרב בני האדם, בדיוק כפי שמסופר במיתולוגיות ובספרים החיצונים (ההבדל בין אלים לבין מלאכים, הוא סמנטי בלבד). ודי שנזכיר את שלושת המלאכים שגילו לאברהם ולשרה שעתיד להיוולד להם בן. וישנו מלאך שגילה לגדעון (אחד השופטים) שאלוהים בחר בו להציל את ישראל. והתנך מזכיר את הכרובים והשרפים, שהיו חיות שמימיות שנגלו לנביאים, וישנן דוגמאות נוספות שמעידות שהשאיפה לשמר את התנך נקי מהשפעות חיצוניות לא באמת צלחה.
יחד עם זאת, כל המלאכים שמוזכרים בתנך, היו שליחיו של אלוהים וּפָעֲלוּ בשמו. הם לא היו שליחיו של השטן ולא ירדו ארצה במטרה להוליד לבנות האדם בני כלאיים מפלצתיים ורצחניים – ומה שהקפיץ לנו את כל הפיוזים היא העובדה שלמרות דברים אלה, בתנך ישנו סיפור כל כך חריג, כמו זה שעליו דיברנו כאן.
נתחיל לסגור את מה שאמרנו בְּפֶרֶק זה. כאשר אנחנו נתקלים בסיפור מוזר וזר לרוח התנך, עלינו לבדוק איזו תכלית הוא משרת. עלינו לשאול למה הוא שובץ בחיבור הכי משוכלל שנכתב מעולם, שעבר מיליון הגהות עד שהגיע לידינו, שהרי ברור שהוא לא נכתב במקרה וכלאחר יד.
למה הסיפור הזה נכנס לתנך, איזה צורך הוא מילא ???
לדעתי יש שתי תשובות לשאלה זו. התשובה הראשונה מתייחסת לשיקולי העריכה של כותבי ועורכי התנך.
סיפור בריאת האדם שבפרק א' שבספר בראשית מסתיים בצו המפורסם שנתן אלוהים לבני הזוג הראשון:
פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ (א, כח) .
זה פרק א'. פרק וו נפתח במילים הבאות:
וַֽיְהִי֙ כִּֽי־הֵחֵ֣ל הָֽאָדָ֔ם לָרֹ֖ב (להתרבות) עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה וּבָנ֖וֹת יֻלְּד֥וּ לָהֶֽם;
הקשר הענייני שבין שני הפסוקים שקראנו גלוי לעין, אלא שחמישה פרקים מפרידים ביניהם ולכן אנחנו לא שואלים מדוע בני האדם התרבו והתרבו ללא מעצור.
לדעתי, וְזוֹ הדעה שלי, היא שעורכי התנך הפרידו בין הצו לפרות ולרבות שבפרק א' לבין התרבותם של בני האדם שבפרק וו. והנימוק להנחה זו מבוסס על כך שבין שני הפרקים שובץ סיפור בריאה שני, זה שהוביל לגירוש מגן עדן (ועל כך דיברנו באריכות בפרק 31).
לענייננו, אין שום חשיבות לכך שבתנך מצויים שני סיפורי בריאה שונים, שכן מדובר בתופעה מוכרת היטב. גם לבני העמים השכנים נמצאו מספר סיפורי בריאה.
מה שכן חשוב לנו הוא שבסיפור הבריאה שבפרק א מצווה אלוהים את בני הזוג הראשון להתרבות, ואילו בסיפור הבריאה שהתרחש בגן עדן (פרק ב-ג), אין התרבות ואין מוות.
נראה איך הדברים עובדים.
מכיוון שבני הזוג הראשון לא היו שונים משאר החיות שחיו בגן האלוהי, כולם חיו חיי נצח. ומכיוון שכולם אכלו פירות, אף חיה לא טרפה את השנייה. ומכיוון שכל דיירי הגן חיו חיי נצח, המוות שהוא מקור הטומאה החמור ביותר, לא נכנס לתוכו והגן נשאר סטרילי.
אלא שהגן עמד קפוא על מקומו ושום חיים לא התקיימו בו. משום שמקום שבו אף אחד לא נולד ואף אחד לא מת, דומה למכונית משוכללת שהיצרן שכח להכניס לתוכה מנוע. משוכללת, אבל תקועה במקומה – והנה חזרנו לסוגיית המוות ולמחיר שנדרשו כותבי התנך לשלם גם כדי להתניע את המכונית ולהוציאה לדרך וגם לשמור על טוהרתו של אלוהים.
וּכְדֵי שהחיים האמיתיים יתחילו, היה על בני הזוג הראשון להפר את הצו האלוהי ולאכול את הפרי האסור. וכך אומר הכתוב:
וַיְצַו֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃ וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֨עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃ (א, ו-ז)
אמרנו שכל החיות שבגן עדן אכלו מפירות העצים שצמחו בגן, זולת פרי של עץ אחד שפריו היה אסור לאכילה. וזה פרי עץ הדעת טוב ורע. והסיבה לאיסור, היא שלפרי העץ האסור היו שתי תכונות ששירתו את צרכיהם של כותבי התנך. הפרי העניק לאוכל ממנו את הידע שהיה דרוש להכרה בקיומו של אלוהים ואת היכולת להחליט אם ללכת בדרך הטובה או הרעה, וכן את המוות. מי שאכל מהפרי האסור, איבד אתל היכולת לחיות חיי נצח והפך בן תמותה: כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת – ואכן ברגע שבני הזוג הראשון אכלו מהפרי האסור ה-DNA שלהם השתנה והמוות חדר לגופם. ועכשיו נוצרה סכנה אמיתית ומיידית שמא יטמאו את הגן האלוהי, ולכן הכרח היה לגרשם אל החיים הריאליים שרחשו מחוצה לו. ובאמת, מייד לאחר שהשניים גורשו מהגן הם הזדווגו לראשונה בחייהם והולידו את קין ואת הבל. וקין רצח את הבל, והדורות הבאים נולדו ומתו – והארץ התמלאה שפע של טומאה משובחת ואילו גן עדן נשאר סטרילי כבעבר.
נסכם את מה שאמרנו בפרק זה.
כאשר אנחנו מתייחסים במבט כולל לשני סיפורי הבריאה, אנחנו יכולים להבחין שהחשש לייחס לאלוהים טומאה כלשהי מחבר בין שניהם: אל טהור לא יכול לברוא אדם בן תמותה משום שהמוות הוא מקור הטומאה החמורה ביותר. באותו אופן הוא לא יכול לברוא אדם שיצר ליבו רע מנעוריו ושכל היום חושב כיצד לעשות רע, שכן שני הדברים עומדים בניגוד למהותו הטהורה. אי אפשר להפיק צבע שחור מצבע לבן! זה לא הולך יחד.
לדברינו, וזו הטענה שעומדת במרכז הפרק הזה, סיפור הבריאה שבפרק א' שומר על מהותו הטהורה של אלוהים. אלוהים הורה לבני הזוג הראשון: פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וזה בדיוק מה שעשו (ולמרבה הצער עושים עד היום). לו המוות הותקן בבני הזוג הראשון, הכל היה טוב ויפה, אבל אז הפסוק שפותח את פרק וו: וַֽיְהִי֙ כִּֽי־הֵחֵ֣ל הָֽאָדָ֔ם לָרֹ֖ב (להתרבות) עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה וּבָנ֖וֹת יֻלְּד֥וּ לָהֶֽם היה מיותר לחלוטין. לו לפי סיפור הבריאה שבפרק א' אלוהים התקין באדם לב ששואף כל הימים להרע, כי אז הפסוק וַיַּ֣רְא יְהוָ֔ה כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל־יֵ֨צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל־הַיּֽוֹם היה מיותר לחלוטין.
במילים אחרות, לו לפי סיפור הבריאה שבפרק א' המוות והצורך לעשות רע היו חלק טבעי מהבריאה האלוהית, כי אז לא היה צורך בסיפור ירידתם של בני אלוהים ארצה כדי להוליד לבנות האדם. הסיפור הזה היה מיותר לחלוטין ולא מקיים שום קשר עם מה שבא לפניו ומה שבא לאחריו.
וזו הנקודה לחזור למה שאמרנו בתחילת דברינו. התנך הוא חיבור כל כך משוכלל ומתוחכם שעבר מיליון עריכות והגהות, ואם עורכי הספר שיבצו בספרם
סיפור כל כך מוזר וזר לרוח התנך, משמע שהוא ממלא תפקיד חשוב.
לדבריי, וזו הדעה שלי, כדי להשאיר את סיפור הבריאה שבפרק א' טהור ונקי, עורכי התנך העבירו את מחוללי הטומאה (מוות והצורך להרע) לפרק וו.
שיקולי עריכה הם שמסבירים את ההפרדה בין שני הפרקים.
נחתום את דברינו במילים הבאות: הסיפור שעליו עמדנו כאן מציף כלפי מעלה שני דברים חשובים. האחד הוא שהאג'נדה של כותבי התנך לשמור על טוהרתו של האל שבו האמינו חייבה אותם להסתייע באמונות העממיות שרווחו בישראל, ממש מעברו השני של קיר המקדש, אמונות שממלאות את הספרים החיצונים.
הדבר השני שמעניין להצביע עליו הוא שהחיצונים עצמם הושפעו מהמיתולוגיות של הקדמונים שהרבו לספר כיצד האלים העוצמתיים והמושחתים שבהם האמינו, נהגו להסתובב על פני האדמה וּלְהוֹלִיד בני כלאיים שהיו נפילים, גִּבֹּרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר מֵֽעוֹלָ֖ם אַנְשֵׁ֥י הַשֵּֽׁם׃
