מל"א פרק ב | פרק 21 בסדרה
הפרק שלפנינו חותם סדרה בת 21 פרקים שהוקדשה לגיבורים הגדולים שעליהם מספר ספר שמואל, ואותו נקדיש לדבריו האחרונים של דוד לשלמה, שמוכרים בשם "צוואת דוד". ובעברית של היום הצוואה היא הוראה שלאחר מות דוד יבצע שלמה טיהור פוליטי בחצר המלוכה ויחסל את יריביו מִבַּיִת, והדברים האלה מפורטים בפרק ב' שבספר מלכים א' ואליהם נחזור בעוד דקות אחדות.
לפני שנתקדם נזכיר שאת הפרק הקודם הקדשנו לשאלה כיצד פילסה בת שבע את דרכה ואת דרכו של בנה לַמְּלוּכָה.
ניתוח הנתונים שמספק פרק א' שבספר מלכים מגלה שהיא ניצלה את ימיו האחרונים של דוד, שבהם הוא כבר יותר לא היה מאשר היה, כדי לארגן הפיכת חצר שנועדה לסלק את אדוניהו, בנו הרביעי של דוד, שהיה המועמד החוקי לרשת את המלוכה. מטרתה הייתה להריץ את שלמה בנה למלוכה, שלא היה זכאי לה הן לפי ייחוסו והן משום שהיה צעיר בניו של דוד.
בְּפֹעַל בת שבע פילגה את חצר המלך לפלג לשני מחנות.
המחנה האחד תמך באדוניהו וּלְצִדּוֹ עמדו אחיו בני המלך והעילית הירושלמית. יואב בן צרויה, שר הצבא של דוד שהיה התומך החשוב והחזק ביותר במחנה זה שכן הוא ייצג את הצבא.
בראש המחנה היריב עמדה בת שבע. והאיש החזק והמסוכן מכולם שתמך בה, היה בניהו בן יהוידע שהיה מפקד צבא השכירים של דוד.
ולפני שנתקדם נעיר שמכיוון שמלוכה לעולם לא נחלקת בין שני יורשים, כאשר מתחוללת הפיכת חצר, הצד המפסיד משלם בחייו. כך היה בעולם הקדום, כך בימינו. וכך גם בסיפורנו.
כזכור, אדוניהו ירה את יריית הפתיחה למלחמה בין שני המחנות וזו הייתה טעותו הגדולה, שאותה כמובן ניצלה בת שבע לטובתה.
מאחורי גבו של דוד ומבלי שהמלך יידע דבר או חצי דבר, תומכיו של אדוניהו המליכו אותו למלך על ישראל. וְכָךְ, למרות שאדוניהו נחשב יורשו החוקי של דוד, ההמלכה הפירטית שנעשתה ללא ידיעת המלך וללא שיהיה שותף לה, הייתה מרד. בת שבע הזדרזה לגלות את הדבר לדוד. וברגע שדוד שמע שבנו בגד בו, הוא נעור וחזר לחיים ונישל את אדוניהו מהמלוכה והעביר את תמיכתו לשלמה. וְכָךְ, הודות לאיוולתו של אדוניהו, עלה שלמה למלוכה. על האיוולת הבאה שיעשה הוא ישלם בחייו.
צוואת דוד
פרק ב' שבספר מלכים פותח בצוואת דוד לשלמה, המלך הצעיר וחסר הניסיון שאך אתמול הומלך.
דוד היה מודע היטב לכך שהדחתו של אדוניהו מהמלוכה, אך החריפה והעצימה את הפילוג בין שני המחנות הניצים. הוא ידע שאדוניהו ויואב לא יסכימו לקבל את העובדה שהכריע לטובת שלמה, וביום שבו יעצום את עיניו המלחמה על ירושת הכתר תתלקח במלוא עוזה. דוד ידע שכל עוד יואב בן צרויה בחיים, חייו של שלמה בסכנה, ושאין סיכוי שיצליח לייצב את מלוכותו. ולכן הדבר הנכון לעשותו הוא להוציא להורג את יואב, את שר הצבא הנאמן שליווה אותו למן היום שבו נמלט מבית שאול ועד הרגע הזה. אם יומת יואב, אדוניהו יישאר ללא שום יכולת צבאית. הוא ירגע והממלכה תרגע.
צוואת דוד מתחלקת למסר דתי ולמסר פרקטי. המסר הדתי אומר שאם שלמה ישמור את אֶת־מִשְׁמֶ֣רֶת יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ לָלֶ֤כֶת בִּדְרָכָיו֙ לִשְׁמֹ֨ר חֻקֹּתָ֤יו מִצְוֹתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו מלכותו תיכון עד עולם.
המסר הפרקטי הוא זה שעליו דיברנו. ציטוט קצר מדברי דוד:
וְגַ֣ם אַתָּ֣ה יָדַ֡עְתָּ אֵת֩ אֲשֶׁר־עָ֨שָׂה לִ֜י יוֹאָ֣ב בֶּן־צְרוּיָ֗ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֣ה לִשְׁנֵֽי־שָׂרֵ֣י צִבְא֣וֹת יִ֠שְׂרָאֵל לְאַבְנֵ֨ר בֶּן־נֵ֜ר וְלַֽעֲמָשָׂ֤א בֶן־יֶ֨תֶר֙ … וְעָשִׂ֖יתָ כְּחָכְמָתֶ֑ךָ וְלֹֽא־תוֹרֵ֧ד שֵֽׂיבָת֛וֹ בְּשָׁלֹ֖ם שְׁאֹֽל׃ (ב, ה-ו).
לא תוריד שיבתו בשלום שאולה, משמעו להרוג את יואב ולא להניח לו להזדקן ולמות בשיבה טובה.
הנימוק להרוג את יואב מבוסס על חשבון ישן שלכאורה היה לדוד עם שר הצבא שלו – וכאן אני מבקשת לעצור ולומר שהנימוק של פרעון חשבון ישן אכן מקובל במחקר, אלא שעלי ההסכמה הזו איננה מקובלת. לדבריי, לו לדוד היה חשבון עם יואב, הוא פורע אותו בעצמו ובזמן אמת ולא נזכר בו בדקה האחרונה לחייו. נסביר את הדברים.
אבנר בן נר שר הצבא שאותו הרג יואב, היה מפקד הצבא של שאול, והאירוע שעליו מדובר התרחש בימים שבאו מייד לאחר מות שאול, שבהם נלחם אבנר בדוד. ואז ביום אחד התהפך אבנר והחליט לחדול מהמלחמה ולכרות ברית שלום עם דוד, וכך אכן היה – עניין זה מפורט בפרק ג' שבספר שמואל ב' ואליו נחזור עוד מעט. משדבר הברית נודע ליואב, הוא היה משוכנע שמדובר בתרמית ושלמען האמת אבנר זומם להפיל את דוד, ולכן הוא הרג אותו.
עמשא בן יתר שר הצבא השני שגם אותו הזכיר דוד וְשֶׁגַּם אותו הרג יואב, לוקח אותנו לימים שבאו מייד לאחר שמרד אבשלום כשל, וגם לסיפור המרד הקדשנו פרק מיוחד.
בפועל לאבשלום לא היה לו שום ניסיון צבאי והוא עשה כל טעות אפשרית בתכנון המרד. ודוד שידע שהמרד כשל עוד לפני שהחל, הורה למפקדי הצבא שלו, ובהם יואב, לא לפגוע בבנו, למרות שדינו של מורד הוא מוות. יואב הפר את פקודתו של המלך והרג את אבשלום.
למראית עין, כעונש על הפרת הפקודה, הדיח דוד את יואב מהפיקוד על הצבא ומינה במקומו את עמשא בן יתר (שמב"ב יט, יד). והסיבה שמדובר במראית עין בלבד, היא שעמשא היה היה מורד. עמשא היה אחד ממפקדי הצבא שהצטרפו לאבשלום. ולכן מינויו כמפקד הצבא של דוד, הוא חסר כל היגיון. ויואב, ויואב עשה את מה שידע לעשות הכי טוב. הוא הרג את עמשא והחזיר לעצמו את תפקידו כמפקד הצבא (שמ"ב כ, ט-י) .
מאז אותם ימים חלפו שנים ארוכות, והכל היה טוב ויפה, בְּדִיּוּק עד נקודת הזמן שבה עומד סיפורנו, שבה נזכר דוד בדבר אותו חשבון ישן.
וכאן צריך לומר את הדבר הבא. בקריטריונים המקובלים בימינו, יואב לא היה שר הצבא הכי ממושמע. יואב פעל לפי המצפן והמצפון שהנחה את דרכו. ואם המצפן הורה לו להרוג את אבנר, עמשא ואפילו להפר את פקודת המלך ולהאג את אבשלום, אז מה הבעיה??? ובכל זאת, יואב היה לוחם מצוין ונאמן וקשה להניח שבלעדיו דוד היה נוחל כל כך הרבה ניצחונות והישגים צבאיים.
אלא שיואב הצטרף לאדוניהו ולהכתרה הפירטית, ולכן בנקודת הזמן הזו הוא נחשב בוגד ומורד. וחמור מכך איש שכמותו היווה איום מוחשי לחייו של שלמה, ואת האיום הזה היה צריך להסיר מהר ככל האפשר.
ולבסוף, דוד ציווה על שלמה להוציא להורג גם איש בשם שמעי בן גרא, שהיה בן שבט בנימין ואחד מתומכיו הגדולים של שאול. מכיוון ששמעי לא חשוב להמשך דברינו, נתקדם בלעדיו.
ימיו של דוד הגיעו לקיצם והמחבר נפרד ממנו במילים צנועות, שהן ההיפך הגמור מדברי המספד הבומבסטיים שנהוג להשמיע בימינו. וכך אמר
וַיִּשְׁכַּ֥ב דָּוִ֖ד עִם־אֲבֹתָ֑יו וַיִּקָּבֵ֖ר בְּעִ֥יר דָּוִֽד׃ וְהַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר מָלַ֤ךְ דָּוִד֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה בְּחֶבְר֤וֹן מָלַךְ֙ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וּבִירֽוּשָׁלִַ֣ם מָלַ֔ךְ שְׁלֹשִׁ֥ים וְשָׁלֹ֖שׁ שָׁנִֽים׃ (ב, י-יא)
קצר, צנוע ומדויק.
לפי סדר האירועים שקובע התנך, ברגע שנודע לאדוניהו שדוד העביר את תמיכתו לשלמה, ההכתרה התפזרה בבהלה. אדוניהו הבין שההתמלכות מאחורי גבו של המלך עלתה לו במלוכה ועלתה לו בחייו ,והוא הזדרז להחזיק בקרנות המזבח. ציטוט קצר ולאחריו נסביר את הדברים:
וַיֶּֽחֶרְדוּ֙ וַיָּקֻ֔מוּ כָּ֨ל־הַקְּרֻאִ֔ים אֲשֶׁ֖ר לַאֲדֹֽנִיָּ֑הוּ וַיֵּֽלְכ֖וּ אִ֥ישׁ לְדַרְכּֽוֹ׃(כלומר, ההכתרה התפזרה) וַאֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ יָרֵ֖א מִפְּנֵ֣י שְׁלֹמֹ֑ה וַיָּ֣קָם וַיֵּ֔לֶךְ וַֽיַּחֲזֵ֖ק בְּקַרְנ֥וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃ וַיֻּגַּ֤ד לִשְׁלֹמֹה֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּה֙ אֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ יָרֵ֖א אֶת־הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֑ה וְ֠הִנֵּה אָחַ֞ז בְּקַרְנ֤וֹת הַמּזְבֵּ֨חַ֙ לֵאמֹ֔ר יִשָּׁבַֽע־לִ֤י כַיּוֹם֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה אִם־יָמִ֥ית אֶת־עַבְדּ֖וֹ בֶּחָֽרֶב׃ (א, נ-נג)
בארץ ישראל נמצאו מספר מִזְבְּחוֹת, אחד מהם מוצב במוזיאון ישראל שבירושלים כך שקל מאד לראותו. המזבח נראה כמו קוביה גדולה ובכל פינה מבצבצת בליטה קטנה שדומה לקרן, ואיש בוגר יכול להחזיק בידיו שתיים מתוך ארבע הקרנות.
אדם שאחז בקרנות המזבח היה אדם שביצע פשע שעונשו מוות ושעתה הוא נמלט על נפשו. כל עוד אחז בקרנות אסור היה להרוג אותו, משום שהמזבח ששימש לעבודת הפולחן לאלוהים ולכן נחשב קדוש. בנוסף, פרק הזמן שבו הנמלט אחז בקרנות, נתן בידי הרודף פסק זמן להימלך בדעתו – וכך היה גם במקרה שלנו.
העובדה שאדוניהו מיהר להחזיק בקרנות המזבח מעידה באופן חד משמעי שהבין שיום הכתרתו הוא גם יום מותו. ולכן השביע את שלמה לבל יהרוג אותו בחרב. ועל כך השיב שלמה:
וַיֹּ֣אמֶר שְׁלֹמֹ֔ה אִ֚ם יִֽהְיֶ֣ה לְבֶן־חַ֔יִל לֹֽא־יִפֹּ֥ל מִשַּֽׂעֲרָת֖וֹ אָ֑רְצָה וְאִם־רָעָ֥ה תִמָּֽצֵא־ב֖וֹ וָמֵֽת׃ וַיִּשְׁלַ֞ח הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֗ה וכיּֽוֹרִדֻ֨הוּ֙ (את אדוניהו כמובן) מֵעַ֣ל הַמִּזְבֵּ֔חַ וַיָּבֹ֕א וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֑ה וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ שְׁלֹמֹ֖ה לֵ֥ךְ לְבֵיתֶֽךָ׃ (נב-נג).
במילים פשוטות, שלמה היתנה את החנינה לאדוניהו בכך שישב בשקט ולא יחתור להפילו אִ֚ם יִֽהְיֶ֣ה לְבֶן־חַ֔יִל לֹֽא־יִפֹּ֥ל מִשַּֽׂעֲרָת֖וֹ אָ֑רְצָה וְאִם־רָעָ֥ה תִמָּֽצֵא־ב֖וֹ וָמֵֽת. אדוניהו השתחווה בפני אחיו, מעשה המסמל שקיבל את התנאי ושברור לו שהטעות הבאה תעלה לו בחייו – וְכַצָּפוּי, הטעות הבאה לא איחרה להגיע.
זמן קצר לאחר לאחר מותו של דוד פנה אדוניהו לבת שבע ואמר לה את הדברים הבאים:
כולנו יודעים שאדוניהו לא היה העיפרון הכי מחודד בקלמר ושטיפשותו כבר עלתה לו במלוכה, אך זה שהיה עיפרון ללא כל עופרת, זה כבר בלתי נסבל לחלוטין.
קשה להבין כיצד אדם שיודע שחייו תלויים על בלימה מזכיר לאישה הכי פקחית ומסוכנת בממלכה, שהמלוכה נועדה לו ולא לבנה. הרי מבחינתה הוא האויב של בנה.
ואם באיוולת זו לא היה די, הרי שבקשתו לשאת את אבישג השונמית, הוסיפה מנה גדושה של ארס קטלני.
נזכיר שאבישג הייתה הנערה שניתנה לדוד במטרה שתשכב בחיקו ושחום גופה יחמם את הישיש שרעד מקור, עד ששום בגד לא הצליח לחממו.
נכון שלפי הכתוב אבישג הייתה "סוכנת" של המלך, ששירתה וטיפלה בו. ונכון שכתוב שהמלך לא שכב איתה במובן המיני, דבר שלא משנה את העובדה שהיא שכבה לצידו– ולכן נחשבה לאשת המלך. ועכשיו, כאילו מדובר בעניין פעוט של מה-בכך, ביקש אדוניהו לשאתה.
אלא שהבקשה לא הייתה עניין של מה בכך, כי אם משאלת מוות, שהפעילה את המרעום לקיום צוואתו של דוד, ובכך נפתח מסע הטיהורים של שלמה.
נסביר מה עשה אדוניהו. נתחיל בכך שנאמר שספר ויקרא מונה שורה ארוכה של איסורי עריות. עריות בא מלשון ערווה. כלומר, השיער שמכסה על איבר המין.
איסורי עריות מתייחסים לנישואים מקרבה ראשונה שהמחוקק המקראי רואה בהם מעשי תועבה, ושלכן לעולם אין להם היתר. אחד מהם אוסר באיסור מוחלט על בן לשאת, או לקיים יחסי מין עם אשת אביו. וגם אם האב הלך לעולמו האיסור מוסיף להתקיים: ציטוט מספר ויקרא:
עֶרְוַת אֵשֶׁת-אָבִיךָ, לֹא תְגַלֵּה; עֶרְוַת אָבִיךָ, הִוא (ויק' יח, ח). פרק כ' חוזר על האיסור הזה במילים מפורשות עוד יותר: וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-אֵשֶׁת אָבִיו, עֶרְוַת אָבִיו, גִּלָּה; מוֹת-יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם, דְּמֵיהֶם בָּם (כ, יא).
ברור אפוא שבקשתו של אדוניהו לשאת נערה ששכבה בחיק אביו, הייתה הפרה בוטה של אחד מאיסורי העריות החמורים. ויתכן שמשום כך ביקש אדוניהו את הסכמת המלך לעקוף את האיסור.
אלא שלא נישואיי עריות חרצו את גורלו. וּכְדֵי להסביר את דברינו עלינו לחזור לימים שבהם נלחם אבנר בן נר בדוד, ועוד קודם אמרנו שנחזור לעניין זה.
לשאול היה בן רביעי שלא יצא למלחמה בגלבוע ושלא מת יחד עם המלך ועם שלושת אחיו הבוגרים, ושלכן נחשב יורשו של שאול. לבן הזה קראו איש בושת (שזהו שם גנאי ולא שמו האמיתי). בנוסף, לשאול הייתה אישה-פילגש בשם ריצפה בת איה – וריצפה הוא שם יפה שפירושו גחלת אש ולא בלטה.
בעיצומם של הימים שבהם נלחם אבנר בדוד במטרה לשמר את המלוכה בידי איש בושת, הטיח בו הצעיר את הדברים הבאים:
וּלְשָׁא֣וּל פִּלֶ֔גֶשׁ וּשְׁמָ֖הּ רִצְפָּ֣ה בַת־אַיָּ֑ה וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל־אַבְנֵ֔ר מַדּ֥וּעַ בָּ֖אתָה אֶל־פִּילֶ֥גֶשׁ אָבִֽי׃
מששמע אבנר שאיש בושת מאשים אותו ששכב עם אשת אביו, הוא התפוצץ ואמר, ולהלן ציטוט מקוצר:
וַיִּחַר֩ לְאַבְנֵ֨ר מְאֹ֜ד עַל־דִּבְרֵ֣י אִֽישׁ־בֹּ֗שֶׁת וַיֹּ֨אמֶר֙ הֲרֹ֨אשׁ כֶּ֥לֶב אָנֹכִי֮…..וַתִּפְקֹ֥ד עָלַ֛י עֲוֹ֥ן הָֽאִשָּׁ֖ה הַיּֽוֹם׃ (ג,ז).
חוצפתו של איש בושת עלתה לו בחייו, שכן אבנר הסיר מייד את חסותו מעליו וזמן קצר לאחר מכן הוא נרצח.
התנך לא מספק הסבר ישיר לזעמו של אבנר. יחד עם זאת, לעלבון כל כך עמוק יש סיבה וניתן להבינו רק בקונטקסט הימים שבהם התרחשו הדברים.
מבחינתו של אבנר, איש בושת האשים אותו בבגידה. ושר צבא המואשם בבגידה זה דבר חמור מאד.
נסביר. אשת המלך, כמו הכתר, השרביט וסוסו של המלך, הייתה אחד מסמלי המלוכה, ולאיש זולתו אסור היה לשכב איתה, גם אם המלך מת. אשת המלך נשארת סמל. ועל חשיבותו הסמל ניתן ללמוד מהדברים שאמר דוד לצדוק ולנתן ולצדוק ביום שבו העביר את המלוכה לידי שלמה. להלן עוד ציטוט קצרצר ומקוצר:
וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ לָהֶ֗ם … וְהִרְכַּבְתֶּם֙ אֶת־שְׁלֹמֹ֣ה בְנִ֔י עַל־הַפִּרְדָּ֖ה אֲשֶׁר־לִ֑י …. וַֽעֲלִיתֶ֣ם אַֽחֲרָ֗יו וּבָא֙ וְיָשַׁ֣ב עַל־כִּסְאִ֔י וְה֥וּא יִמְלֹ֖ךְ תַּחְתָּ֑י …. וַיֵּ֣רֶד צָד֣וֹק הַ֠כֹּהֵן וְנָתָ֨ן הַנָּבִ֜יא וּבְנָיָ֣הוּ בֶן־יְהֽוֹיָדָ֗ע … וַיַּרְכִּ֨בוּ֙ אֶת־שְׁלֹמֹ֔ה עַל־פִּרְדַּ֖ת הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֑ד וַיֹּלִ֥כוּ אֹת֖וֹ עַל־גִּחֽוֹן׃ (ב, לג-לח).
מגילת אסתר מספקת עדות מרתקת למעמדה של אשת המלך. כזכור לאחשוורוש היה הרמון, או בית נשים, שדמה יותר לבית כלא שכן נשות המלך חיו בבידוד מוחלט ולאיש מלבדו אסור היה לראותן – וכולם זוכרים את הסקנדל שעשתה וושתי כשהמלך ביקש שתתייצב בפני חבר מרעיו להראותם כמה יפה היא.
במילים אחרות, אשת המלך הייתה סמל מלכותי. ולכן כאשר איש בושת האשים את אבנר ששכב עם ריצפה בת איה, אבנר קיבל את דבריו כאילו חתר תחת זכותו של איש בושת לרשת את המלוכה. ועל כך כבר אמרנו שילם בחייו.
וכאן צריך לציין שסמלי השלטון מתקיימים גם בימינו. כל עוד המלך חי, איש לא יישב על כיסאו ולא יחבוש כתר ולא יאחוז בשרביטו, ואף אלוף לא יענוד לעצמו דרגות של רב אלוף, ואף שר לא יישב על כסאו של הנשיא בחדר הסגלגל. לסמלים יש משמעות, והפרה מכוונת שלהם מתפרשת כבגידה.
אחרי שאמרנו את הדברים האלה נחזור לאדוניהו ולמשאלת המוות לשאת את אבישג. ברור שלו היה מדובר בנערה סתמית הוא לא היה צריך לבקש רשות לשאתה. אבל כאן, הבקשה הדיפה ריח רע של חתרנות, ובת שבע הפקחית הזדרזה להעבירה לשלמה
וַתֹּ֕אמֶר (בת שבע לשלמה) יֻתַּ֖ן אֶת־אֲבִישַׁ֣ג הַשֻּֽׁנַמִּ֑ית לַאֲדֹֽנִיָּ֥הוּ אָחִ֖יךָ לְאִשָּֽׁה׃
תגובתו של שלמה מאשרת שפירש את הבקשה כמעשה חתרנות:
וַיַּעַן֩ הַמֶּ֨לֶךְ שְׁלֹמֹ֜ה וַיֹּ֣אמֶר לְאִמּ֗וֹ וְלָמָה֩ אַ֨תְּ שֹׁאֶ֜לֶת אֶת־אֲבִישַׁ֤ג הַשֻּֽׁנַמִּית֙ לַאֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ וְשַֽׁאֲלִי־לוֹ֙ אֶת־הַמְּלוּכָ֔ה כִּ֛י ה֥וּא אָחִ֖י הַגָּד֣וֹל מִמֶּ֑נִּי וְלוֹ֙ וּלְאֶבְיָתָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וּלְיוֹאָ֖ב בֶּן־צְרוּיָֽה׃ (כא)
ובהמשך ישיר לדברים אלה פתח שלמה את מסע הטיהורים שנועד לחסל את ראשי המחנה שבראשו עמד אדוניהו. ושלמה הוסיף ואמר:
כִּ֣י בְנַפְשׁ֔וֹ דִּבֶּר֙ אֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃ … כִּ֣י הַיּ֔וֹם יוּמַ֖ת אֲדֹֽנִיָּֽהוּ׃ וַיִּשְׁלַח֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה בְּיַ֖ד בְּנָיָ֣הוּ בֶן־יְהֽוֹיָדָ֑ע וַיִּפְגַּע־בּ֖וֹ וַיָּמֹֽת׃ (כד)
מששמע יואב שאדוניהו מת, הוא הבין שתורו הגיע וגם הוא הזדרז לאחוז בקרנות המזבח. ועוד ציטוט קצר ומקוצר :
וְהַשְּׁמֻעָה֙ בָּ֣אָה עַד־יוֹאָ֔ב כִּ֣י יוֹאָ֗ב נָטָה֙ אַֽחֲרֵ֣י אֲדֹֽנִיָּ֔ה … וַיָּ֤נָס יוֹאָב֙ אֶל־אֹ֣הֶל יְהוָ֔ה וַֽיַּחֲזֵ֖ק בְּקַרְנ֥וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃
וַיֻּגַּ֞ד לַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֗ה כִּ֣י נָ֤ס יוֹאָב֙ אֶל־אֹ֣הֶל יְהוָ֔ה וְהִנֵּ֖ה אֵ֣צֶל הַמִּזְבֵּ֑חַ וַיִּשְׁלַ֨ח שְׁלֹמֹ֜ה אֶת־בְּנָיָ֧הוּ בֶן־יְהֽוֹיָדָ֛ע לֵאמֹ֖ר לֵ֥ךְ פְּגַע־בּֽוֹ׃ ….ועכשיו דילוג ארוך… וַיַּ֗עַל בְּנָיָ֨הוּ֙ בֶּן־יְה֣וֹיָדָ֔ע וַיִּפְגַּע־בּ֖וֹ וַיְמִתֵ֑הוּ וַיִּקָּבֵ֥ר בְּבֵית֖וֹ בַּמִּדְבָּֽר׃ (ב, כח)
לאחר מכן הרג בניהו גם את שמעי בן גרא משבט בנימין, שאותו הזכרנו בתחילת דברינו. ואביתר הכוהן שהיה אחד מתומכי אדוניהו, סולק מירושלים. יתכן שהיו חיסולים נוספים שהתנך לא מזכיר. מכל מקום, לאחר מותם של אדוניהו ויואב, מינה שלמה את בניהו כשר הצבא במקומו של יואב ואת צדוק הכוהן הוא מינה תחת אביתר:
וַיִּתֵּ֨ן הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־בְּנָיָ֧הוּ בֶן־יְהֽוֹיָדָ֛ע תַּחְתָּ֖יו עַל־הַצָּבָ֑א וְאֶת־צָד֤וֹק הַכֹּהֵן֙ נָתַ֣ן הַמֶּ֔לֶךְ תַּ֖חַת אֶבְיָתָֽר …. ועכשיו וְהַמַּמְלָכָ֥ה (באמת) נָכ֖וֹנָה בְּיַד־שְׁלֹמֹֽה.
סיכום הפרק
נסכם בקצרה את הדברים שאמרנו בפרק זה, ולאחר מכן ניפרד מהסדרה שהוקדשה לגיבורים הגדולים שעליהם מספר ספר שמואל.
התנך הוא בראש ובראשונה חיבור דתי בעל אג'נדה ברורה שקובעת שאלוהים מכתיב את המציאות שבה חיו גיבורי התנך. ושעל כן, אם שלמה עלה למלוכה, משמע שזה היה רצונו של אלוהים. ואם בניו של דוד רצחו אחד את השני, הרי שזה היה עונש דוד של שום שחטא עם בת שבע והרג את אוריה.
אלא שהקריאה הזו שבאמת השתרשה בזיכרון של כולנו, היא קריאה חד-צדדית ומתעלמת מכך שכותבי התנך חיו חיים ריאליים, ותיארו את המציאות כהווייתה.
הם לא העלימו מספרם את העובדה שלירושת מלוכה יש כללים ברורים וקפדניים, שלפיהם בנו הבכור של המלך עתיד לבוא במקומו. וְכַאֲשֶׁר הכללים האלה מתקיימים כסדרם, המלוכה עוברת בצורה מדור לדור בצורה שקטה וללא מהומות.
וְכַאֲשֶׁר דרכי הירושה משתבשות והבן הצעיר עולה למלוכה, משמע שמשהו רע מאד קרה בחצר המלך. כך היה תמיד וכך גם בסיפורנו, ואכן דברים רעים מאד התרחשו בחצרו של דוד.
בימים שבהם השקיע דוד את כל זמנו באיחוד שבטי ישראל לממלכה אחת ובמסעות מלחמה שנועדו להבטיח על גבולות הארץ, אמנון, בנו הבכור שהיה אמור לרשת את כסאו, אנס את תמר אחותו, והוצא להורג ע"י אבשלום אחיה. מאמנון המלוכה הייתה אמורה לעבור לבנו השני, לכלאב, אלא שכלאב נעלם ואנחנו לא יודעים מה עלה בגורלו – ולכן ירושת המלוכה נדדה לבן השלישי, לאבשלום. במשך שנים ארוכות בישל אבשלום מרד באביו, ומשכשל המרד הוא הוצא להורג ע"י יואב. ועכשיו, כאשר דוד שכב על ערס דווי, הוא הורה לשלמה להוציא להורג את יואב. וכדי לייצב את מלכותו הורה שלמה להרוג את אדוניהו ואת יואב.
דוד מת בידיעה שבניו בגדו בו ושחצר המלוכה שהקים הייתה כַּמֶּרְקָחָה.
יתכן שדוד קיווה שחיסולו של יואב ירגיע את אדוניהו והוא ייוותר על החלום לרשת את המלוכה. יחד עם זאת אין זה מוגזם להניח שדוד ידע ששלמה לא יסתפק בכך ויורה להרוג גם את אחיו.
כך או כך, אב שאלה דבריו האחרונים הוא אדם אומלל שחי בתוך מסכת אסונות שאין לה הפסק. ובדברים אלה תם עידן דוד והחל עידן שלמה .
סיכום 21 הפרקים שהוקדשו לספר שמואל:
האירועים שעליהם מספר הספר משתרעים על פני קצת יותר ממאה שנים. בערך למן שנת 1100 לפנה"ס שבהם נולד שמואל ועד סביבות שנת 970, שבה מלכותו של שלמה יצאה לדרך.
ספר שמואל כולל עשרות סיפורים, ומאות שברי סיפורים שמשווים לו מראה של שמיכת טלאים שנתפרה על ידי חייטים רבים שהשתמשו בחתיכות בד גדולות ובחתיכות בד זעירות, של 2-3 מילים. לכאורה נראה שהסיפורים הרבים לא ממש קשורים זה לזה ולא מסבירים זה את זה. אך ממבט מלמעלה, ממעוף הציפור הקשר ביניהם גלוי לעין והם מתקדמים בסדר כרונולוגי מדויק.
ליווינו את שמואל למן היום שבו חנה אמו התקשתה להרות ולכן נשבעה שאם ייוולד לה בן היא תקדיש אותו לאלוהים. חנה עמדה בשבועתה ומשנגמל שמואל מיניקה, היא הביאה אותו למרכז פולחני קטן שעמד בשילה, והפקידה אותו בידי כוהן זקן בשם עלי. שמואל היה אז כבן שלוש שנים.
בעברית של ימינו, לא מדובר על הפקדה, כי אם על הפקרה. הפקרה כרונית שפוצעת את הנפש ושלא ניתן להחלים ממנה. משום שחנה והילדים האחרים שנולדו לה, נהגה לבקר את שמואל מדי שנה, ובתום כל ביקור היא וילדיה נטשו אותו בשנית, בשלישית וברביעית. ואפשר שמסיבה זו שמואל שבגר והפך מנהיג דתי וחברתי, היה איש מר נפש, רגזן ונקמן.
דיברנו על הסיבות שבגללן החליטו ראשי השבטים להעמיד בראשם מלך, על פנייתם לשמואל ועל התנגדותו הנחרצת לבקשתם. בלית ברירה נכנע שמואל לדרישתם ומשח את שאול למלך הראשון של ישראל – וזו הייתה בחירה אכזרית ומרושעת.
במקום מלך שבא מאחת המשפחות החזקות בישראל, איש בעל ביטחון עצמי שצבר ניסיון צבאי קודם, בחר שמואל בשאול הצעיר שבא מהשבט הקטן בישראל, שרעד מפחד למראהו.
בפועל שמואל מינה נער שעדיין לא עבר טירונות, להיות הרמטכ"ל ומפקד הצבא. להיות המלך שיביס את הפלישתים וילחם בממלכות שהתגבשו ממזרח לירדן. ולאחר הבחירה הוא רמס את שאול והכשיל ובייש אותו לעיני כל ובנוכחות חייליו – והדברים האלה כתובים ומונצחים.
האם שמואל נהג כך משום שננטש על ידי הוריו וגדל ללא שום אהבה? שכל אחד מהמאזינים ייתן את התשובה שלו לשאלה זו.
כך או כך מחבר הספר תיאר כיצד ספג שאול בהכנעה את הבושות שנחל מידי שמואל, ותיאר כיצד בהדרגה משהו פשוט התרסק אצלו מבפנים.
ברגישות אין סופית הוא תיאר את תהליך ההתדרדרות של המלך גבה הקומה, שלא הירפה מהחנית שבידו, משום שרוחות ביעותים שאישמלבדו תקפו אותו. והוא תיאר כיצד יונתן בנו לא ספר אותו ממטר וכיצד חייליו ריחמו עליו והביאו לו איש מנגן בכינור, נער יפה עיניים, שינגן בפני המלך ויקל על ייסוריו.
אבל אי אפשר היה להקל על שאול, שכן מחלתו הלכה וגברה ולאט לאט הוא איבד את הקשר עם המציאות והפך איש רדוף ורודף.
האם פרק שמואל על ראשו של שאול זעם שהיה אצור בו מאז ילדותו, או שיחסו היה רק הטריגר שהצית מחלה שממילא קיננה במלך הצעיר? גם לשאלה זו כל אחד ישיב כהבנתו.
תהא התשובה אשר תהא, במצב העניינים שבו שקע המלך לתוך עולם של הזיות הגיע תורו של דוד, שהיה בן 13-14 ושעדיין לא התגלח, לעלות על הבמה ההיסטורית ולהפוך מטרה לחנית שהמלך החזיק בידו.
וכך הרדיפה של שמואל אחרי שאול, הפכה לרדיפה של שאול אחרי דוד.
הקדשנו פרקים רבים לימים שבהם, כארנבת הנמלטת מפני הנשר שבשמים, נמלט דוד מפני שאול ממקום מסתור אחד לשני.
מה שעורר את סקרנותנו ופליאתנו הייתה העובדה שביום אחד הפך דוד שספק אם מלאו לו 16שנים פליט חסר כל. ביום אחד הוא נותר ללא קורת גג, ללא משפחה וללא שום מסגרת חברתית להשתייך אליה. הבדידות והניתוק החברתי היו הורסים כל אדם אחר, אבל לא את דוד. דווקא הירידה למצב של אפס בכל תחומי החיים החברתיים והכלכליים נתנו הזדמנות לאופיו המיוחד לפרוץ החוצה, ובחשבון ארוך שנות המנוסה היו שנים של חניכות שהכשירו אותו לתפקיד שציפה לו במעלה הדרך.
אנשים שנפלטו כמותו מהחברה נמשכו אליו וראו בו מנהיג, ודוד הקים מהם מעין תת-משפחה שהחליפה את המשפחה שממנה נותק. הוא הקים מהם צבא קטן, אפקטי ונאמן, שליווה אותו במשך עשרות השנים הבאות – ויואב בן צרויה היה אחד הבולטים שבין אנשיו.
ביום ששאול מת פסקו הרדיפות ודוד ואנשיו עזבו את המדבר והתיישבו בחברון, והוא הפך מלך העיר חברון.
ודוד שבשלב זה עמד במיטב שנותיו ונשא נשים והוליד ילדים, ראה את המציאות נכוחה. הוא אמנם ביסס את כוחו בחברון שמדרום לירושלים, אך מעיניו לא נעלמה העובדה שלאחר מות שאול ושלושת בניו, שבטי הצפון נותרו ללא מלך וללא צבא, ושלמעשה הם חזרו למתכונת שקדמה לימי המלוכה, שבה כל שבט התקיים כיחידה אוטונומית שפעלה לטובת עצמה – והפירוד וחוסר הנהגה משותפת היה אסון משום הממלכות שקמו ממזרח לירדן, ובראשן ממלכת ארם האדירה ששכנה בתחום סוריה של ימינו, הלכו והתעצמו ולא חיכו עד ששבטי ישראל יתלכדו ויקימו בשנית כוח צבאי משותף שיפעל תחת פיקוד אחד.
אז דוד סגר את החלל שנוצר, ובתכלס לא היה אדם אחר שיעשה זאת. בנקודת הזמן הזו הוא היה האדם היחיד שכבר צבר ניסיון צבאי ושהיה לו צבא מאומן ולא בכדי אבנר בן נר חבר אליו ודאג שראשי שבטי הצפון יכירו בו כמלך עליהם ועל כך מסופר בפרק ג' שבספר שמואל ב'. ואכן כאשר דיברנו על תנועת המלחמה של דוד, ראינו שהוא והצבא שלו עלו צפונה. שהם חצו את הירדן והרחיקו את הממלכות מהגבול של שבטי ישראל.
דיברנו על כך שראשי השבטים שהכירו בו כמלך לא באמת ראו בו אחד משלהם. דוד היה בן הדרום ולא בן הצפון והם הצטרפו למרד של אבשלום ונלחמו בו.
ואחרי שהמרד הסתיים במפלתם הם נסו בבהלה לביתם, שהרי דינם של מורדים הוא מוות.
לטעמי גדולתו של דוד והאופי החד-פעמי שניחן בו, שמציב אותו בקטגוריה שונה משל כולנו, באה לידי ביטוי בתום המרד.
ביום שבו מירר בבכי על מות בנו אבשלום, והשמיע את המילים שאין ספור אבות השמיעו על קבר בניהם וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי.
ביום הזה התגלתה גדולתו. דוד סלח ופייס את שבטי הצפון שחברו לאבשלום ומרדו בו.
זה היה יום של של אבל, של סליחה ולא של נקמה ורדיפה. דוד קירב אותם אליו ושבטי הצפון חזרו והמליכו אותו עליהם בשנית. ולשאלה מדוע דוד לא נהג כמקובל ורדף אחריהם, השבנו בכלים פרקטיים ולא אמוציונליים. רדיפה הייתה מספקת את יצר הנקם, אך מחלישה את כוחם אל מול הממלכות שקמו ממזרח הירדן. דוד אמנם הרחיק אותן, אך הן לא נעלמו מהמפה ולא באמת איבדו מכוחן.
התנך נותן לנו אינדיקציה ברורה וחד משמעית שאחדות השבטים תחת מנהיג אחד וצבא אחד, הייתה תנאי ראשון והכרחי לכך שהעם הזה יצליח לעמוד מול ערימת האיומים שהלכה ונערמה במהירות מפחידה, ולא בכדי אני כל הזמן חוזרת ומזכירה עניין זה. ואכן, הקמת ממלכה מאוחדת מכל שבטי ישראל, הייתה מפעל חייו הגדול של דוד.
והמפעל הגדול הזה קרס מתוך בית המלך עצמו.
באחת משנות העשייה הקדחתניות שבהן יצא דוד עם הצבא שלו פעם אחר פעם להילחם על גבולות ישראל, אנס אמנון את אחותו תמר. במקום שדוד יורה לאחד מלוחמיו להוציא להורג אמנון, שכן דינו של אנס היה מוות, הוא נתן לו מחסה ובכך השפיל לעיני כל ישראל את אבשלום, שהיה אחיה של תמר מאב ומאם. אבשלום שהיה אש גאה הרג, כמתחייב, את אמנון. לאחר מכן כנקמה הוא מרד באביו ושילם בחייו. וכך התגלגלה ירושת המלוכה לאדוניהו. היא התגלגלה לידי איש לא חכם, שהטעויות שעשה גלגלו את המלוכה לתחנה הבאה, לידי שלמה
אני מבקשת לסיים את הפרק הזה ואת הסדרה הזו בכמה מילים שמתייחסות לזיכרון הקולקטיבי שלנו לגבי דוד ושלמה, זיכרון שהפך אמת מוחלטת למרות שעומד בניגוד מוחלט לדברי התנך.
רבים "זוכרים" שדוד חתר תחת שאול ועשה כמיטב יכולתו להפילו ולרשת את מקומו, דבר שכמובן לא היה ולא נברא. האמת היא שדוד הגיע לבית שאול בעודו נער צעיר והוא נמלט על נפשו משום ששאול רדף אחריו.
רק לאחר מותם של שאול ושלושת בניו הפך דוד מלך העיר חברון ורק שבע שנים מאוחר יותר הוא הפך מלך על כל שבטי ישראל.
אז חתרנות לא הייתה כאן ובכל זאת
מסיבה שקשה להסבירה בימינו האיש המיוחד הזה עבר השנאה שיטתית, זדונית ושקרית. ועל כך כבר אמרו חכמים: אבן אחת שזרקה מרשעת אחת לבאר, אלף חכמים לא יוציאו. כעובדה זה בדיוק מה שקרה.
בשורה המסכמת דוד היה מלך בשר ודם. מלך של הישגים כבירים שאך מנהיגים בודדים יכולים לזקוף לזכות עצמם, ושל חולשות גדולות שיש לכל אחד מאיתנו.
נעבור לשלמה.
ימי מלכותו של שלמה זכורים לנו בעיקר בזכות הפסוק הבא:
וַיֵּשֶׁב֩ יְהוּדָ֨ה וְיִשְׂרָאֵ֜ל לָבֶ֗טַח אִ֣ישׁ תַּ֤חַת גַּפְנוֹ֙ וְתַ֣חַת תְּאֵֽנָת֔וֹ מִדָּ֖ן וְעַד־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע כֹּ֖ל יְמֵ֥י שְׁלֹמֹֽה ה,ה
לא נכון.
אנחנו זוכרים פסוק אחד מתוך אחד עשר הפרקים שמוקדשים לימי מלכותו של שלמה. באף אחד מהם אין שלום, אין ביטחון, אין גפן ואפילו לא עלה תאנה.
ואם דוד היה מלך שהבין שאחדות העם היא תנאי ראשון לקיומו, הרי שהעדות שמוסר התנך היא ששלמה היה מלך עריץ ומפלג שהפך את שבטי ישראל לעבדים לו. ושלכן בסוף ימיו הם מרדו בו, וכך קרס מפעל חייו הגדול של דוד לאיחוד העם, דבר שכמובן שיחק לידיהם של ממלכות מזרח הירדן.
ממלכת ארם קמה ובשלב הראשון היא החזירה לעצמה את השטחים שכבש דוד, בשלב השני היא יצאה למלחמות אין סופיות בישראל, מלחמות שניתן היה למנוע לו שבטי ישראל נשארו מלוכדים.
שלמה עלה למלוכה בימים של כאוס בחצרו של דוד, והירושה שהותיר אחריו הייתה כאוס גדול עוד יותר. ירושתו של שלמה היא חברה מפולגת ואובדן ההישגים הצבאיים שהשיג אביו. ועל ימיו של שלמה נדבר בעתיד.
