פרק 20 בסדרה המוקדשת לגיבורי ספר שמואל
מל"א א-ב
את הפרק הקודם הקדשנו לסיפורה של בת שבע שרחצה על גג ביתה ולנוכח עיניו המשתאות של דוד, שלקח אותה לביתו והכניסה להיריון. משנודע דבר ההיריון, ניסה דוד להלביש על אוריה, בעלה של בת שבע, את האחריות להיריון לא רצוי זה. אלא שאוריה הגאה העדיף למות מאשר לשתף פעולה עם מזימה כה מכוערת ומבישה. מייד לאחר מות אוריה לקח דוד את בת שבע לביתו והיא ילדה את בנם הראשון שמת שבוע ימים לאחר לידתו. כעבור זמן קצר היא הרתה בשנית וילדה את שלמה – ובכך מסתיים חלקה כפי שמסופר בספר שמואל ב' פרקים יא-יב.
את בת שבע נפגוש בשנית במרחק שנים רב, בִּפְרָקִים א-ב שבספר מלכים.
וכאשר שנפגוש בה, היא תהייה אישה מבוגרת, מנוסה וממוקדת מטרה: לדחוף את שלמה בנה למלוכה. באופן טבעי במהלך הזמן שחלף גם דוד הוסיף שנים רבות לגילו. וביום שנפגוש את בת שבע בשנית, דוד ישכב על ערס דווי. הוא יהיה איש תשוש פיזית ונפשית, שאין לו מושג איזו מהומה חוללה אשתו הנמרצת מחוץ לחדר שבו היה ספון. מהומה שתסתיים בעליית שלמה למלוכה, שלא היה ראוי לה לפי מעמדו וייחוסו.
מכיוון שסיפורנו נִמְתָּח מִסֵּפֶר שְׁמוּאֵל לספר מלכים, נציג אותו בכמה משפטים.
שני הפרקים שפותחים את ספר מלכים מתייחסים לאירועים שהתרחשו בימיו האחרונים של דוד, פחות או יותר בשנת 970 לפנה"ס. בהמשך מסופר על ימי מלכותו של שלמה. מסופר על הקרע שנפער בין שבט יהודה לבין שאר שבטי ישראל, קרע שהוביל להקמת ממלכת ישראל וממלכת יהודה, שנלחמו זו בזו והקיזו זו את דמה של זו, ועל הדרך נלחמו בממלכות שחיו ממזרח לירדן, שאותן הרחיק דוד מגבולות שבטי מערב הירדן. ספר מלכים עוסק בגלות בני עשרת השבטים ע"י מלכי אשור. והדבר האחרון שעליו מספר, הוא כיבוש והרס ירושלים בשנת 586 לפנה"ס והגליית תושביה לבבל – בסה"כ ספר מלכים מכסה תקופה של כ-400 שנים. תקופה שנפתחה, נמשכה והסתיימה באנדרלמוסייה שהובילה לחורבנן של שתי הממלכות . .
ואלו המילים הפותחות את ספר מלכים:
וְהַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַיְכַסֻּ֨הוּ֙ בַּבְּגָדִ֔ים וְלֹ֥א יִחַ֖ם לֽוֹ׃ וַיֹּ֧אמְרוּ ל֣וֹ עֲבָדָ֗יו, יְבַקְשׁ֞וּ לַֽאדֹנִ֤י הַמֶּ֨לֶךְ֙ נַֽעֲרָ֣ה בְתוּלָ֔ה וְעָֽמְדָה֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּתְהִי־ל֖וֹ סֹכֶ֑נֶת וְשָֽׁכְבָ֣ה בְחֵיקֶ֔ךָ וְחַ֖ם לַֽאדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ וַיְבַקְשׁוּ֙ נַֽעֲרָ֣ה יָפָ֔ה בְּכֹ֖ל גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּמְצְא֗וּ אֶת־אֲבִישַׁג֙ הַשּׁ֣וּנַמִּ֔ית וַיָּבִ֥אוּ אֹתָ֖הּ לַמֶּֽלֶךְ׃ וְהַֽנַּעֲרָ֖ה יָפָ֣ה עַד־מְאֹ֑ד וַתְּהִ֨י לַמֶּ֤לֶךְ סֹכֶ֨נֶת֙ וַתְּשָׁ֣רְתֵ֔הוּ וְהַמֶּ֖לֶךְ לֹ֥א יְדָעָֽהּ׃ (=לא שכב איתה)
תיאור ימי זקנתו של דוד שהקור חלחל לעצמותיו, יעמוד מעכשיו ברקע הארועים שהתרחשו מחוץ לחדרו וּלְלֹא ידיעתו.
והתמונה שעולה מהחוץ היא שנאמניו שליוו אותו במשך עשרות שנים ומילאו תפקידי מפתח בצבא ובממלכה שהקים, התפלגו לשני מחנות עויינים, ושהמלחמה לחיים או למוות כבר התלקחה.
בראש המחנה האחד עמד אדוניהו, בנו הרביעי של דוד שביקש למלוך אחריו. לצידו עמדו אחיו בני המלך שהתנך לא מזכיר את שמם, וכן יואב בן צרויה שר הצבא הוותיק. וּמִכֵּיוָן ששר הצבא מייצג את הצבא, הרי שגם הצבא תמך באדוניהו. אביתר הכהן, שגם הוא ליווה את דוד שנים ארוכות מאד, ייצג את הכהונה. ולבסוף , גם העילית הירושלמית השתייכה למחנה אדוניהו.
מנגד, בראש המחנה היריב עמדה בת שבע, שביקשה להריץ את שלמה בנה למלוכה. לצידה עמד נתן הנביא, שלמרות שמו הוא לא פעל כנביא ולא השמיע את דבר ה'. הנכון הוא שנתן פעל כעסקן רב פעלים שבחש בענייני חצר המלך, דומה מאד לנתן אשל שבוחש בנעשה בחצר המלך מרחוב בלפור ואחד הבודדים בכל היקום הגדול שהגברת נתניהו בוטחת בהם – וההשוואה הזו מדוייקת לחלוטין. לצידה של בת שבע עמד כהן בשם צדוק, שלימים יקים שושלת כוהנים חזקה שתישא את שמו. (ולמי שהקשיב לפרקים ששידרנו על כת קומראן ועל מרד החשמונאים, נגיד שאלה היו צאצאיו של צדוק הראשון, שעליו אנחנו מדברים כאן).
הדמות החזקה והחשובה והמשמעותית ביותר במחנה זה היה בניהו בן יהודע. בניהו בן יהוידע היה מפקד הפלתי והכרתי, שלדעת החוקרים היו חיל שכירים ממוצא פלישתי, שלאחר מות שאול, דוד גייס אותם לצבאו.
וכך, אם נכון לראות ביואב מקביל לרב-אלוף של ימינו, הרי שדרגתו של בניהו הקבילה לשל אלוף. אליהם הצטרפו גם כמה אישים שהתנך מכנה בשם "הגיבורים אשר לדוד". שמות הגיבורים האלה מופיעים בספר ( שמ"ב כג), וביניהם נמנו גם אוריה החיתי, בעלה הראשון של בת שבע, יואב בן צרויה ובניהו בן יהוידע, שעכשיו השתייכו לשני I מחנות יריבים.
ואחרי שהצגנו את שני המחנות, נגיד שאדוניהו היה הראשון שירה את יריית הפתיחה למלחמה על ירושת הכתר:
וַאֲדֹֽנִיָּ֧ה בֶן־חַגִּ֛ית מִתְנַשֵּׂ֥א לֵאמֹ֖ר אֲנִ֣י אֶמְלֹ֑ךְ וַיַּ֣עַשׂ ל֗וֹ רֶ֚כֶב וּפָ֣רָשִׁ֔ים וַֽחֲמִשִּׁ֥ים אִ֖ישׁ רָצִ֥ים לְפָנָֽיו׃
והנה שמות אנשי המחנה שתמך בו:
וַיִּֽהְי֣וּ דְבָרָ֔יו עִ֚ם יוֹאָ֣ב בֶּן־צְרוּיָ֔ה וְעִ֖ם אֶבְיָתָ֣ר הַכֹּהֵ֑ן וַֽיַּעְזְר֔וּ אַֽחֲרֵ֖י אֲדֹֽנִיָּֽה׃ … וַיִּקְרָ֗א אֶת־כָּל־אֶחָיו֙ בְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּלְכָל־אַנְשֵׁ֥י יְהוּדָ֖ה עַבְדֵ֥י הַמֶּלֶךְ׃ (ה)
אנשי יהודה עבדי המלך, הם שם אחר לעילית הירושלמית וספר מלכים מזכיר אותם פעמים רבות.
הדבר החשוב ביותר שעולה מדברים אלה הוא שאדוניהו הוכתר למלך ישראל מבלי ליידע את אביו, שכאמור היה ספון בחדרו ולא היה לו מושג מהנעשה בחוץ.
והנה שתי תמונות משמחת ההכתרה:
וַיִּזְבַּ֣ח אֲדֹֽנִיָּ֗הוּ צֹ֤אן וּבָקָר֙ וּמְרִ֔יא עִ֚ם אֶ֣בֶן הַזֹּחֶ֔לֶת אֲשֶׁר־אֵ֖צֶל עֵ֣ין רֹגֵ֑ל
עין רוגל הוא שם של מעיין מצפון לירושלים. ועוד אחת:
וַיִּקְרָא֩ לְכָל־בְּנֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ וּלְשָׂרֵ֤י הַצָּבָא֙ וּלְאֶבְיָתָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְהִנָּ֛ם אֹֽכְלִ֥ים וְשֹׁתִ֖ים לְפָנָ֑יו וַיֹּ֣אמְר֔וּ יְחִ֖י הַמֶּ֥לֶךְ אֲדֹֽנִיָּֽהוּ׃(כה)
ועכשיו מגיע פרוט ראשי המחנה היריב שכמובן לא הוזמנו להכתרה:
וְצָד֣וֹק הַ֠כֹּהֵן וּבְנָיָ֨הוּ בֶן־יְהֽוֹיָדָ֜ע וְנָתָ֤ן הַנָּבִיא֙ וְשִׁמְעִ֣י וְרֵעִ֔י וְהַגִּבּוֹרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לְדָוִ֑ד לֹ֥א הָי֖וּ עִם־אֲדֹֽנִיָּֽהוּ׃ (ח)
בדרך זו או אחרת דבר ההכתרה הפירטית נודע לנתן. ואיש החצר הנאמן לא הזדרז לגלותה לדוד. הוא הזדרז לבוא אל בת שבע לגלות לה שירושת הכתר חומקת מתחת לאפם, ולטקס עצה שתמנע את הרעה הזו מלהתגשם. להלן עוד ציטוט קצר ודרמטי:
וַיֹּ֣אמֶר נָתָ֗ן אֶל־בַּת־שֶׁ֤בַע אֵם־שְׁלֹמֹה֙ לֵאמֹ֔ר הֲל֣וֹא שָׁמַ֔עַתְּ כִּ֥י מָלַ֖ךְ אֲדֹֽנִיָּ֣הוּ בֶן־חַגִּ֑ית וַֽאֲדֹנֵ֥ינוּ דָוִ֖ד לֹ֥א יָדָֽע׃
ועכשיו מגיעה הדרמה לשיאה, שמגלה שהמאבק בין שני המחנות היה לחיים או למוות:
וְעַתָּ֕ה לְכִ֛י אִֽיעָצֵ֥ךְ נָ֖א עֵצָ֑ה וּמַלְּטִי֙ אֶת־נַפְשֵׁ֔ךְ וְאֶת־נֶ֥פֶשׁ בְּנֵ֖ךְ שְׁלֹמֹֽה׃
דבריו של נתן משקפים אמת אוניברסאלית שחוזרת על עצמה אלפי פעמים. במאבק על ירושת הכתר הצד המפסיד משלם בחייו, ולכן השעה שבה עמד סיפורנו הייתה כל כך דרמטית. זאת ועוד, קרוב לוודאי שנתן ידע שאם בת שבע ושלמה ישלמו בחייהם, גם הוא יאלץ להיפרד מעל ראשו. מכיוון שרצה שראשו יישאר מחובר לצווארו, הוא אמר לבת שבע:
לְכִ֞י וּבֹ֣אִי אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְאָמַ֤רְתְּ אֵלָיו֙ הֲלֹֽא־אַתָּ֞ה אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֗לֶךְ נִשְׁבַּ֤עְתָּ לַאֲמָֽתְךָ֙ לֵאמֹ֔ר כִּֽי־שְׁלֹמֹ֤ה בְנֵךְ֙ יִמְלֹ֣ךְ אַֽחֲרַ֔י וְה֖וּא יֵשֵׁ֣ב עַל־כִּסְאִ֑י וּמַדּ֖וּעַ מָלַ֥ךְ אֲדֹֽנִיָּֽהוּ׃ הִנֵּ֗ה עוֹדָ֛ךְ מְדַבֶּ֥רֶת שָׁ֖ם עִם־הַמֶּ֑לֶךְ וַֽאֲנִי֙ אָב֣וֹא אַֽחֲרַ֔יִךְ וּמִלֵּאתִ֖י אֶת־דְּבָרָֽיִךְ (א, יא-יד)
הדברים ברורים, נתן שם בפי בת שבע מילים שנועדו לתעתע את המלך הקשיש. מילים שמדברות על שבועה סודית שכבייכול לחש דוד על אוזנה של בת שבע. ואז, ברגע שהיא תדקלם את הדברים, ייכנס נתן ב"מפתיע" לחדר המלך ויחזק את דבריה. ואכן עד מהרה התייצבה בת שבע בפני דוד, ובין היתר כך אמרה:
וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אֲדֹנִי֙ אַתָּ֨ה נִשְׁבַּ֜עְתָּ בַּֽיהוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ לַֽאֲמָתֶ֔ךָ כִּֽי־שְׁלֹמֹ֥ה בְנֵ֖ךְ יִמְלֹ֣ךְ אַֽחֲרָ֑י וְה֖וּא יֵשֵׁ֥ב עַל־כִּסְאִֽי׃ וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֥ה אֲדֹֽנִיָּ֖ה מָלָ֑ךְ וְעַתָּ֛ה אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ לֹ֥א יָדָֽעְתָּ׃
ועכשיו שימו לב להמשך דבריה, שהם מאד חשובים לענייננו:
וְאַתָּה֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ עֵינֵ֥י כָל־יִשְׂרָאֵ֖ל עָלֶ֑יךָ לְהַגִּ֣יד לָהֶ֔ם מִ֗י יֵשֵׁ֛ב עַל־כִּסֵּ֥א אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ אַֽחֲרָֽיו׃ (יז-יח)
והאישה הנואשת חתמה במילים:
וְהָיָ֕ה כִּשְׁכַ֥ב אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ עִם־אֲבֹתָ֑יו וְהָיִ֗יתִי אֲנִ֛י וּבְנִ֥י שְׁלֹמֹ֖ה חַטָּאִֽים׃(כא), כלומר מתים. וְכַצָּפוּי, נכנס נתן לחדר המלך וחיזק את דבריה:
וַיֹּאמֶר֮ נָתָן֒ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אַתָּ֣ה אָמַ֔רְתָּ אֲדֹֽנִיָּ֖הוּ יִמְלֹ֣ךְ אַֽחֲרָ֑י וְה֖וּא יֵשֵׁ֥ב עַל־כִּסְאִֽי׃ (כד) אופס, לפי הגרסה שקראנו נתן אמר שאדוניהו ולא שלמה יירש את המלוכה. .
לפני שנתקדם עלינו להצביע על שלוש נקודות חשובות שעולות מהדברים שאמרנו וּשְׁאִיָּתָן נתמודד בהמשך דברינו.
1. ראשית, בערוב ימיו של דוד נאמניו התפלגו לשני מחנות עויינים, שתמכו בשני מלכים שונים.
2. שנית, קיימת שבועה סודית שכביכול נתן דוד לבת שבע, ששלמה בנה ימלוך אחריו.
3. שלישית, דוד לא הודיע מי ימלוך אחריו ולכן אדוניהו ואנשיו הזדרזו להמליכו, מעשה שנועד להעמיד עובדה מוגמרת. וגם אם לדברי נתן הבטחת המלוכה ניתנה לאדוניהו, עדיין אדוניהו הומלך מבלי ליידע את אביו.
ומששמע דוד שכך נהג בנו, הוא התעורר מתרדמתו וכינס את הקואליציה שבראשה עמדה בת שבע. להלן ציטוט מקוצר:
וַיֹּ֣אמֶר ׀ הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד קִרְאוּ־לִ֞י לְצָד֤וֹק הַכֹּהֵן֙ וּלְנָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא וְלִבְנָיָ֖הוּ בֶּן־יְהֽוֹיָדָ֑ע וַיָּבֹ֖אוּ לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ לָהֶ֗ם … וְהִרְכַּבְתֶּם֙ אֶת־שְׁלֹמֹ֣ה בְנִ֔י עַל־הַפִּרְדָּ֖ה אֲשֶׁר־לִ֑י וְהֽוֹרַדְתֶּ֥ם אֹת֖וֹ אֶל־גִּחֽוֹן (הכוונה למעיין הגיחון שהוא אחד ממקורות המים של ירושלים)׃ וּמָשַׁ֣ח אֹת֣וֹ שָׁ֠ם צָד֨וֹק הַכֹּהֵ֜ן וְנָתָ֧ן הַנָּבִ֛יא לְמֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וּתְקַעְתֶּם֙ בַּשּׁוֹפָ֔ר וַֽאֲמַרְתֶּ֕ם יְחִ֖י הַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹֽה׃ וַֽעֲלִיתֶ֣ם אַֽחֲרָ֗יו וּבָא֙ וְיָשַׁ֣ב עַל־כִּסְאִ֔י וְה֥וּא יִמְלֹ֖ךְ תַּחְתָּ֑י וְאֹת֤וֹ צִוִּ֨יתִי֙ לִֽהְי֣וֹת נָגִ֔יד עַל־יִשְׂרָאֵ֖ל וְעַל־יְהוּדָֽה׃ (לב-לד)
מצוות המלך מולאה ושלמה נמשח למלוכה. ומשהגיעו קולות הצהלה של מחנה בת שבע לאוזניהם של אדוניהו ותומכיו הם התפזרו בבהלה, דבר שכמובן לא עזר להם שהרי דוד הישיש חזר במפתיע לחיים והכריע לטובת שלמה.
ועכשיו, מכיוון שאמרנו את הדברים החשובים להמשך דברינו, נקפוץ הישר לסוף הסיפור. וסופו של כל סיפור מלחמה על ירושת הכתר מסתיים בכך שהצד המפסיד משלם בחייו, וכך היה גם במקרה שלנו. בניהו בן יהוידע הוציא להורג את אדוניהו ואת יואב בן צרויה, ויתכן שגם נוספים מתומכיהם, ואביתר הכהן הושלך מבית המלך. .
כאשר אנחנו מנתחים את הנתונים שמספק התנך ברור לחלוטין שכל מה שאסור שיקרה – קרה. וכל מה שיכול היה להשתבש, השתבש. ובמקום שדוד יעביר את המלוכה בצורה שקטה ומסודרת ולפי הכללים הקובעים מי יירש את מקומו, בחצרו התחוללה מלחמה של ממש. אז מה קרה כאן ???
לכאורה אדוניהו ניצל את ימי זקנתו של אביו כדי להתנשא מעל אחיו לֵאמֹ֖ר אֲנִ֣י אֶמְלֹ֑ךְ
והוא גם עשה לו רכב ופרשים ו-50 איש רצו לפניו והכריזו על בואו.
ובכן, שיהיה ברור באופן חד משמעי, אדוניהו לא התנשא לאמור שום דבר! הוא ולא שלמה, היה היורש הטבעי והלגיטימי למלוכה. וזה בסדר גמור שהיה לו רכב ופרשים וּשְׁרָצִים הכריזו על בואו, כשם שזה בסדר גמור שהנסיך צ'ארלס , ולא אף אחד מאחיו, יושב לצידה של אימו המלכה שעה שהיא נוסעת במרכבת הזהב שלה ו-50 פרשים רצים לפניה. הפרטים האלה מצביעים על יורש המלוכה, ועד כאן הכל תקין.
ובכל זאת, השאלה מה הקנה לאדוניהו את הזכות למלוכה מחייבת הסבר קצר. פעמים רבות דיברנו על כך שהתנך מתייחס בחיוב לכך שגברים יישאו נשים רבות ככל שיכלו לשאת. מתוך שלל הדוגמאות שבידינו, מתברר שהנשים שניתנו לבעליהן השתייכו לאחד מתוך ארבעה רבדים: נשים בכירות, פילגשים, שפחות או שבויות מלחמה.
קרוב לוודאי שבחיי היומיום לא היה הבדל גדול בין הנשים שהיו נשואות לאותו גבר ולא חשוב לאיזה רובד הן השתייכו.
ההבדל המהותי ביניהן התבטא במעמד ירושת האב. הכלל הקובע אמר שהבן הבכור שנולד מהאישה הבכירה הוא יירש את אביו, ולכן מעמדו היה גבוה יותר משל אחיו. ואחיו שנולדו לפילגשים, לשפחות או לשבויות מלחמה מלכתחילה לא היו אמורים לרשת את אביהם.
והדוגמה הטובה ביותר לכלל זה הוא יצחק, בנם של אברהם ושרה. יצחק שנולד אחרי ישמעאל נחשב לבנו הבכור וליורשו של אברהם משום שנולד לאישה בכירה, שכן אחיו נולד לאישה שפחה.
כאשר לגבר היו מספר נשים בכירות, הבן שנולד לו ראשון, נחשב יורשו. אך אם הבן הלך לעולמו, כי אז מעמד הבכורה עבר לבן השני, גם אם נולד לאישה בכירה אחרת, וזה בְּדִיּוּק מה שקרה בבית דוד. פרק ג' שבספר שמואל ב' נפתח במילים הבאות:
וַיִּוָּֽלְד֧וּ לְדָוִ֛ד בָּנִ֖ים בְּחֶבְר֑וֹן וַיְהִ֤י בְכוֹרוֹ֙ אַמְנ֔וֹן לַֽאֲחִינֹ֖עַם הַיִּזְרְעֵאלִֽת׃ וּמִשְׁנֵ֣הוּ כִלְאָ֔ב לַֽאֲבִיגַ֕יִל אֵ֖שֶׁת נָבָ֣ל הַֽכַּרְמְלִ֑י וְהַשְּׁלִשִׁי֙ אַבְשָׁל֣וֹם בֶּֽן־מַעֲכָ֔ה בַּת־תַּלְמַ֖י מֶ֥לֶךְ גְּשֽׁוּר׃ וְהָֽרְבִיעִ֖י אֲדֹֽנִיָּ֣ה בֶן־חַגִּ֑ית וְהַֽחֲמִישִׁ֖י שְׁפַטְיָ֥ה בֶן־אֲבִיטָֽל׃ וְהַשִּׁשִּׁ֣י יִתְרְעָ֔ם לְעֶגְלָ֖ה אֵ֣שֶׁת דָּוִ֑ד אֵ֛לֶּה יֻלְּד֥וּ לְדָוִ֖ד בְּחֶבְרֽוֹן׃
הרשימה שקראנו איננה רשימת שמות סתמית, כי אם רשימה שקובעת את סדר הירושה בבית דוד. וגם אם לאחריהם נולדו לדוד בנים נוספים, זו הרשימה שמעניינת אותנו משום שהיא מונה את שמות ששת בניו הראשונים.
באופן טבעי אמנון נחשב יורשו הטבעי של דוד. אלא שאמנון הוצא להורג וירושת I המלוכה קפצה לבן השלישי משום שכלאב, הבן השני נעלם מהסיפור המקראי. הבן השלישי היה אבשלום, שגם הוא נהג לעבור במרכבתו ברחובות ירושלים, ולהכריז בכך על כוונתו למלוך אחרי אביו. כזכור אבשלום מרד בדוד ויואב בן צרויה הוציאו להורג, ולכן ירושת המלוכה עברה לבן הרביעי. והבן הרביעי היה אדוניהו בן חגית.
נחזור לדבריה של בת שבע לדוד וְאַתָּה֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ עֵינֵ֥י כָל־יִשְׂרָאֵ֖ל עָלֶ֑יךָ לְהַגִּ֣יד לָהֶ֔ם מִ֗י יֵשֵׁ֛ב עַל־כִּסֵּ֥א אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ אַֽחֲרָֽיו׃ (יז-יח).
הדברים האלה בטלים ומבוטלים וממילא סותרים את דברי נתן שאמר שאדוניהו ימלוך, והם סותרים גם את הדברים של אדוניהו לבת שבע שנאמרו זמן מה לאחר שהמאבק על ירושת הכתר הסתיים:
וַיָּבֹא אֲדֹנִיָּהוּ בֶן-חַגִּית, אֶל-בַּת-שֶׁבַע אֵם-שְׁלֹמֹה, … וַיֹּאמֶר, אַתְּ יָדַעַתְּ כִּי-לִי הָיְתָה הַמְּלוּכָה, וְעָלַי שָׂמוּ כָל-יִשְׂרָאֵל פְּנֵיהֶם, לִמְלֹךְ; וַתִּסֹּב הַמְּלוּכָה וַתְּהִי לְאָחִי, כִּי מֵיְהוָה הָיְתָה לּוֹ.
הציטוטים שקראנו מוכיחים שכל בני ישראל ידעו מי היה אמור לרשת את המלוכה. ומכיוון שזהותו של היורש הייתה ידועה, לא היה צריך להכריז עליה.
ובכל זאת נתייחס לטענה שלפיה דוד נשבע ששלמה יירש את כסאו. הבטחה שכזו היא בלתי אפשרית לחלוטין וישנם חוקרים שהצביעו על כך שאת הבדיה שרקח נתן שתלה בת שבע במוחו של המלך הקשיש – ולא רק במוחו, אלא גם במוחנו …
ראשית, צריכה להימצא סיבה טובה שתסביר מדוע ידלג דוד על שלושת הבנים שנולדו לו אחרי אבשלום, ושלכן כל אחד מהם קדם בסדר הירושה לשלמה צעיר בניו.
שנית, אין ולא הייתה חיה שנקראת "הבטחת מלוכה" שניתנה בסוד. מלוכה היא לא עסק פרטי ולא מכולת שכונתית והשאלה מי יירש את הכתר היא עניין לכל העם. ולו הבטחת מלוכה התקיימה, הרי שלדוד היו נשים רבות, שכל אחת מהן יכלה לטעון שההבטחה ניתנה דווקא לבנה.
והדבר האחרון בעניין זה. לפני חצי דקה שרק הבן הבכור שנולד לאישה הבכירה היה יכול להיחשב יורש לגיטימי לאביו, ומכאן עולה השאלה אם בת שבע הייתה אחת מנשותיו הבכירות של דוד, או שהייתה אחת מפילגשיו?
התנך מתייחס פעמים רבות לנשים בכירות ולפילגשים , ללמדנו שהן לא היו שוות מעמד. מהדוגמאות שבידינו עולה שמוהר הנישואין שנתן החתן, או אביו תמורת הנערה שביקש לשאת, הוא שהקנה לנערה מעמד של אישה בכירה בבית בעלה.
לרוב חילופי כלות בין שני הבתים שהשיאו את ילדיהם, היו מוהר הנישואין המקובל. אך כאשר חילופיים שכאלה לא התאפשרו, אזי אבי החתן, או החתן עצמו, שילם לאבי הכלה את מוהר נישואייה.
למשל, אברהם שלח מתנות יקרות לבני משפחתה של רבקה תמורת לקיחתה להיות אישה ליצחק. יעקב שילם בשנות עבודה את מוהר נישואיהן של לאה ושל רחל. ומוהר נישואייה של מיכל היו 200 עורלות פלישתים ששילם דוד לשאול.
מכיוון שתמורת בת שבע לא ניתן מוהר, הרי שלא התקיים בה התנאי שקבע את מעמדה כאישה בכירה, ולכן נראה שהסטאטוס שלה היה של אישה פילגש. ואם כך הדבר, הרי שלא רק ששלמה נולד אחרון הרי שגם לפי ייחוסו הוא לא היה ראוי לרשת את המלוכה.
בין אם בת שבע הייתה פילגש, וזו דעתי, ובין אם הייתה אישה בכירה, השאלה המרתקת שעומדת לפתחנו היא כיצד הצליחה אישה נמרצת זו לנפנף מדרכה את כל נשותיו האחרות של דוד, והכי חשוב כיצד הצליחה לגייס תומכים חזקים שסייעו בידה לדחוף את בנה למלוכה?
בראשית דברינו הראנו שהמעגל הקרוב ביותר לדוד התפלג לשני מחנות, ואך טבעי להניח שכל מחנה ציפה להרוויח מכך שהמועמד שלו יירש את הכתר – ומכאן שרווח היא מילת המפתח שלנו.
כאשר אנחנו בוחנים מי היו הדמויות שעמדו בראש כל מחנה, מתברר שהם לא שוויי מעמד.
המחנה שתמך באדוניהו, היה הבכיר מבין השניים וכלל את אחיו בני המלך, את שר הצבא, את אביתר שייצג את הכהונה ועוד רבים מבני העילית הירושלמית. לו ניצח אדוניהו במאבק על הירושה, כי אז תומכיו היו שומרים על כוחם המסורתי ואולי אפילו מתחזקים.
המחנה השני, של בת שבע היה במעמד נחות מהראשון. והוא כלל את נתן העסקן, את בניהו בן יהוידע שהיה מפקד חיל השכירים של דוד, ולא שר הצבא. המחנה הזה כלל כמה דמויות שנקראו "גיבורי המלך", וכן כהן בשם צדוק, שהיה רק אחד הכוהנים שפעלו באותם ימים. שכן, ואת זה כבר חשוב לציין, לצידו של צדוק פעלו אביתר ובנו אחימלך שתמכו באדוניהו (שמ"ב י, יז). וכן כהן בשם עירא היאירי וגם כמה מבניו של דוד נקראו כהנים (שמ"ב כ, כו). כלומר, צדוק היה בסה"כ אחד הכוהנים שפעלו באותם ימים.
הרווח שציפה לתומכי בת שבע היה להעיף מתפקידם את בני המחנה הראשון ולהתקדם לראש הצמרת של הליגה הלאומית בממשל החדש. ואכן, הַפְלֵ֣א וָפֶ֑לֶא , משהוכרע המאבק על הכתר, צמרת השלטון אכן התחלפה. וכך אומר הכתוב:
וַיִּתֵּ֨ן הַמֶּ֜לֶךְ (הכוונה לשלמה) אֶת־בְּנָיָ֧הוּ בֶן־יְהֽוֹיָדָ֛ע תַּחְתָּ֖יו עַל־הַצָּבָ֑א וְאֶת־צָד֤וֹק הַכֹּהֵן֙ נָתַ֣ן הַמֶּ֔לֶךְ תַּ֖חַת אֶבְיָתָֽר מל"א ב, לה.
הכתוב לא מגלה מה היה שכרו של נתן, אך קרוב לוודאי שגם הוא יצא נשכר. התנך וממצאים ארכיאולוגיים מזכירים שמות אישים שנשאו במשרה שנקראה "אשר על הבית" (מל"א ד, ו ; טז, ט; יח, ג, טז ועוד). לדעת החוקרים האיש שנקרא "אשר על הבית", היה פקיד רם מעלה שהיה ממונה על בית המלך וּלְעִתִּים השתתף במשאים ומתנים של המלך. נכון שהתנך לא מציין שנתן זכה במשרת הממונה עַל בֵּית הַמֶּלֶךְ החדש, אך ההיגיון נותן שזה היה שכרו.
נחזור לשאלה כיצד הצליחה בת שבע לגייס תומכים לשלמה, דומה שעכשיו התשובה לפנינו: היא ניצלה את חולשתו של דוד כדי להקים קואליציה שתיקח חלק בהפיכה שלטונית, שתזניק את תומכיה לעמדה הבכירה ביותר בממשל החדש.
על הרווח הנאה שהיא עצמה גרפה לכיסה נדבר בסוף. אבל לפני כן נחזור לדוד ונשאל מדוע הוא לא העביר את המלוכה בצורה מסודרת לאדוניהו, שבאמת היה אמור לבוא אחריו, ומה מסביר את הבלאגן הנורא ששרר בערוב ימיו בחצרו, ומדוע בסופו של הוא תמך בהמלכת שלמה. שאלות גדולות .
ובכן, מה מסביר את ההפיכה שהתחוללה בחצרו של דוד ומדוע בסופו של דבר תמך דוד בשלמה כיורש ולא באדוניהו או באחד משני הבנים שנולדו לאחריו?
וזו התשובה שלנו:
בפרק שהוקדש למרד אבשלום הדגשנו שאבשלום תפר את המרד במשך שנים ארוכות. בכל השנים האלה הוא התנהג כמי שמעוניין במלוכה. אבשלום החל לשפוט את האנשים שבאו להישפט בפני אביו, תפקיד שהיה אחד מתפקידיו של המלך, וכמובן שעבר במרכבתו בחוצות ירושלים ו-50 איש רצו לפניו והכריזו על בואו.
העובדה שאבשלום פעל בירושלים ומתוך חצר המלוכה, מהווה עדות לכך שדוד החל להכשיר אותו לקראת התפקיד התובעני שציפה לו במעלה הדרך. וּשְׁנוֹת הַחֲפִיפָה שבהן המלך היוצא העביר בהדרגה כמה מתפקידו לבנו, נועדו להבטיח שהמלוכה תעבור מיד ליד בצורה חלקה ושקטה. למרבה הצער אבשלום ניצל את השנים האלה כדי לבשל מרד. והמרד פרץ והבן שהוכשר למלוכה הוצא להורג.
רע מאד.
אנחנו לא יודעים בני כמה היו דוד ואבשלום באותם ימים. אנחנו רשאים להניח שדוד כבר היה איש מבוגר, אולי אפילו זקן, שכן התנך מדגיש שבסוף המרד הוא היה עייף מאד ושאנשיו לא הרשו לו לצאת יותר למלחמות (שמ"ב כא, טו, יז). זהו, הסוללה של סוס הקרבות הוותיק התרוקנה.
אין זה מן הנמנע שדוד לא הכשיר את אדוניהו למלוכה משום שהגיע לקצה הדרך, ושלכן שנות החפיפה שהתקיימו עם הבן השלישי לא התקיימו עם הרביעי.
וחולשתו ושקיעתו של המלך שיחקו לרעת אדוניהו, אך שיחקו לטובת של בת שבע ושותפיה. ימי שקיעתו של המלך הגווע היו אידיאליים לשיפור עמדות ולהחלפת הצמרת השלטונית, וזה גם מה שקרה.
אנחנו רשאים להניח שפעילותה הקדחתנית של בת שבע לא נעלמה מעיני אדוניהו ואנשיו, שהבינו שעליהם להזדרז ולהמליך את היורש הלגיטימי, לפני שהגברת תעשה את הצעד הראשון. אני עכ"פ לא מוצאת הסבר אחר להמלכה הפירטית.
נניח שכל מה שאמרנו עד עכשיו הוא טוב ויפה, ובכל זאת, עדיין לא הסברנו מדוע דוד העביר את תמיכתו מאדוניהו לשלמה הצעיר, ולא לשפטיה או יִתְרְעָ֔ם שנולדו לאחרי. מדוע דווקא שלמה הצעיר שלא לקח חלק בהפיכת החצר ולא הוכשר למלוכה, זכה בכל הקופה?
ביכולתנו להציע שתי תשובות אפשרויות ולומר ששתיהן התקיימו.
הסיבה שבגללה הסיר דוד את תמיכתו באדוניהו היית משום שהוא ותומכיו פעלו מאחורי גבו וללא ידיעתו. חטיפת מלוכה, גם אם נעשית ע"י היורש החוקי, היא מרד – ודוד כבר היה בסרט הזה. כזכור, אבשלום, עשה בדיוק את אותו הדבר. בתואנת שווא הוא עזב את ירושלים וקול תקיעת השופר שגילתה שהוא המליך את עצמו על חברון, גילתה לדוד שבנו בגד בו. והעובדה ששנים ספורות לאחר מכן בן נוסף הכריז על עצמו כמלך מאחורי גבו, הייתה פעם אחת יותר מדי. אך מדוע הוא לא העביר את לשפטיה או יִתְרְעָ֔ם שנולדו לו לאחר אדוניהו. איזה יתרון היה לשלמה על פני אחיו הבוגרים?
גם אם אנחנו משוכנעים שאת השבועה בדבר העברת המלוכה לשלמה I רקח נתן הפיקח, העברת התמיכה לשלמה הייתה מעשה חכם מאד.
בנקודת הזמן שבה עומד סיפורנו, לצידו של שלמה הצעיר עמדו תומכים חזקים ומנוסים שיכלו להבטיח שלמרות תנאי המשבר שנוצרו, המלוכה תעבור בצורה חלקה ככל שניתן. בפועל לשלמה כבר הייתה חצר מוכנה שכללה אמא חזקה שכבר צברה כוח אישי רב, ועל כך נדבר מייד. היא כללה את נתן שהיה מנוסה בהלכות השלטון. והכי חשוב הוא שלצידם עמד בניהו בן יהוידע שהיה שני בכוחו ליואב. הכוחות האלה לא עמדו לצידם של האחים שנולדו לאחר אדוניהו.
ולכן אם רצה דוד לצמצם נזקים ולא לסכן את חייהם של בניו האחרים, הבחירה בשלמה, בשל תומכיו החזקים הייתה המעשה הנכון. ובל נשכח שבניהו בן יהוידע היה אחד המרוויחים הגדולים בסיפורנו, וכשם שחרבו השיגה את אדוניהו ואת יואב, כך היא יכלה להשיג כל בן אחר שיתחרה בשלמה ויאיים על מינויו כשר הצבא החדש. .
לפני סיום נדבר על בת שבע. סוף סוף הגיע תורה. גברת זו לקחה את ההימור הגדול בהקמת הקואליצייה שתמכה בהפיכת החצר שחוללה בירושלים. מדבריה עולה שהיא הייתה מודעת לכך שלו הפסידה, כי אז היא ובנה היו משלמים בחייהם, אך מכיוון שההימור הצליח הרי שהיא הייתה המרוויחה הגדולה.
בת שבע זיהתה נכון את הכוחות שפעלו בחצרו של דוד. היא זיהתה מי האישים שיכלו להרוויח מכך שיזיזו את צמרת הממשל ממקומה והשכילה לגייסם לצידה. ואכן, הודות לתכמנותה ועורמתה, בנה עלה למלוכה שלא היה זכאי לה לפי גילו וייחוסו.
אך לדעתי, וזו דעתי, המרוויחה הגדולה הייתה שחקנית הפוקר הגדולה והמבריקה, זו שגרפה את כל הז'יטונים לכיסה. מצעירה חסרת כל ייחוס שרחצה על גג ביתה, היא פילסה את דרכה לתוך בית המלך ומשם למעמד של גבירה, מעמד הגבוה ביותר בממלכה, גבוה יותר משל שלמה בנה – ואת זה צריך להסביר.
התואר "גבירה" היה תואר של אֵם המלך, והוא מוזכר מספר פעמים בתנך והיה מוכר בעולם הקדום (מל"א טו,יג ; מל"ב י, יג ; כד טו ועוד). לדברי החוקרים הגבירה הייתה אשתו של המלך, שמסיבה כלשהי הלך לעולמו, ובנה הועלה למלוכה בעודו ילד, צעיר מכדי למלוך. ועד שהבן הִגִּיעַ לְבַגְרוּת אימו שימשה בתפקיד עוֹצֶרֶת המלוכה, או כגבירה. בשנות העוצרות היא צברה כוח פוליטי רב ומילאה תפקידים מרכזיים בשלטון, ובפועל היא הייתה השליטה.
ניתן דוגמה מאלפת שממחישה את דברינו.
אישה בשם שיבתו הייתה נשואה לאיש בשם זימרילים, שהיה מלך מארי ששכנה בתחום סוריה של ימינו.
כן, הייתה אישה בשם שיבתו ומלך בשם זימרילים, והייתה גם ממלכה בשם מארי.
זימרילים נהג לצאת למסעות מלחמה ובימים הרבים שבהם נעדר מהבית, שיבתו, שהייתה אחת מנשותיו הרבות, שלטה בשמו על הממלכה. היא ניהלה את האדמיניסטרציה של מארי ושל הארמון, וכן מילאה תפקידי פולחן שונים ועוד. אין זה מן הנמנע ששיבתו נהנתה מאמונו של בעלה, משום שבנם היה מיועד לרשת אותו.
ישנן דוגמאות נוספות, אם כי לא בתנך, שבהן אשת המלך או אימו של יורש העצר המיועד, הצליחה לצבור כוח אישי רב ולהחזיק בידה את השלטון לתקופה מסוימת. (ובסוגריים נעיר שאיזבל, אשתו של אחאב לא הייתה במעמד של גבירה ולא היה לה שום כוח אישי, ועל כך נדבר בעתיד).
חשוב להדגיש שהגבירה, או העוצרת, הצליחה לצבור כל כך גדול רק כאשר נוצר חלל שלטוני. ואם היא גייסה תומכים חזקים שסייעו בידה בניהול השלטון, היה סיכוי טוב שבנה הינוקא יישאר בחיים, ובבוא היום יתפוס את המלוכה.
על כך שבת שבע גייסה לצידה תומכים חזקים כבר דיברנו. אך האם היא הייתה השליטה בפועל בשנות שלטונו הראשונות של שלמה? לשאלה זו נחזור בצורה מפורטת בפרק הבא שאותו נייחד לצוואת דוד ולהוצאתם להורג של אדוניהו ויואב. אך בינתיים ניתן לטקסט לדבר בשם עצמו. ועד שנגיע לפרק הבא הינה תמונה מדהימה של בת שבע הנכנסת אל החדר שבו נמצא שלמה:
המחבר אמר את דברו: שלמה המלך קם מכיסאו והשתחווה בפני אמו! תמונה ששווה אלף מילים.
נסכם במילים אחדות את הדברים שאמרנו בפרק זה.
השבועה שכביכול נתן דוד לבת שבע ששלמה בנה יירש את המלוכה, היא חסרת כל היגיון ועומדת בניגוד לכללים המדויקים והקשוחים שקובעים כיצד מלוכה עוברת מיד ליד. רק מלך שמייחל שלאחר מותו בניו ילחמו ויהרגו זה את זה, יתן הבטחה שזכו. מבחינתנו, מבחינתי, הדבר הכי מעניין, או מוזר כאן, הוא שהשבועה הזו נחרטה כל כך עמוק בזיכרוננו, עד שהזיכרון הזה האפיל על כך שהטקסט קובע במילים מפורשות שהיא ניתנה לאדוניהו. ושאחיו בני המלך תמכו בו ושכל בני ישראל ידעו שהוא יישב על כס דוד.
העובדה שימי שקיעתו של המלך המכהן, אם בשל זקנתו, או מחלתו או פציעתו נוצלו לשם הפיכות חצר והצמחת יורש שלא היה זכאי למלוכה, מוזכרים מספר פעמים בספר מלכים ומוכרים היטב מהעולם הקדום והמודרני כאחד.
בת שבע בסה"כ עשתה מה שרבים עשו לפניה ורבים יותר יעשו לאחריה. הדבר המרתק בסיפורנו, הוא שבראש ההפיכה עמדה אישה ולא אחד ממקורביו של המלך או קצין צבא תאב שלטון שמרד במלכו.
להבנתי בת שבע ניצחה את אדוניהו משום שהיא הייתה הרבה יותר חכמה ממנו. היא נהגה בחוכמה ואילו הוא בטיפשות. טיפשות שעלתה לו במלוכה, והטיפשות הבאה תעלה לו בחייו ועל כך נדבר בפרק הבא.
לו אדוניהו נהג כמותה, ולו נכנס לחדר המלך וגילה לו שמתחת לאפו וללא ידיעתו בת שבע מגייסת כוחות במטרה לבצע הפיכה שלטונית, קרוב לוודאי שדוד היה שולח אותה ואת תומכיה לכל הרוחות והשדים.
אלא שאדוניהו באיוולתו סבר שאביו הישיש הגיע לקץ דרכו ושניתן להתעלם ממנו, והוא הומלך מאחורי גבו. זו הייתה טעות פטאלית שלא ניתן לפרשה אלא כמרד, למרות שהוא היה היורש הלגיטימי. כעובדה, דוד התעורר והדיח אותו מהמלוכה ובת שבע, איך אמרנו? שחקנית הפוקר המבריקה, גרפה את כל הג'טונים לכיסה.
קרדיטים.
את אות הפתיחה היפה שלנו הלחינה ומנגנת השחקנית אורנה כץ. עומר בינדר המוכשר אחראי על מיתוג האתר היפה שלנו. ופרופ' אסתי בורוכובסקי בראבא היא היועצת הלשונית שלנו. אסתי, עומר ואורנה תודה רבה לשלושתכם.
כתמיד, אני מזכירה את הספר שלי, התנך היה באמת. הספר עוסק בסיפורי המשפחה המפורסמים ביותר בתנך, וּכְמוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ עושים בכל תוכנית, גם בספר אני משבצת כל סיפור וסיפור על רקע המציאות החברתית והמשפטית שהתקיימה בימים שבהם סופר. הספר תורגם לאנגלית תחת השם DAIY I IN BIBIA TIS, שם שמשקף בצורה מדויקת יותר את מהותו.
את שני הספרים ניתן לרכוש ישירות אצלי בהנחה משמעותית.
זה הזמן להזכיר את הפודקאסט דברי הימים של ידידי ד"ר אילן אבקסיס. אילן ובתו נטע העלו לאחרונה פודקאסט חדש לילדים, שנקרא איזה קטע תנך עם נטע – מקסים ומשובח.
