על קורות המעשה הזה נספר עכשיו ועל המשכו נספר בפרק הבא שמתרחש במרחק שנים רב. ובו בת שבע כבר הייתה אישה מבוגרת שניצלה את העובדה שדוד שוכב על ערס דווי כדי לחולל הפיכת חצר ולהעלות את בנה, את שלמה למלוכה.
וזה סיפור המעשה
הפרשה שלפנינו נפתחת במילים שמספקות את הזמן והמקום שבו התרחשה העלילה
וַיְהִי֩ לִתְשׁוּבַ֨ת הַשָּׁנָ֜ה לְעֵ֣ת ׀ צֵ֣את הַמְּלָאכִ֗ים וַיִּשְׁלַ֣ח דָּוִ֡ד אֶת־יוֹאָב֩ וְאֶת־עֲבָדָ֨יו עִמּ֜וֹ וְאֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיַּשְׁחִ֨תוּ֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן וַיָּצֻ֖רוּ עַל־רַבָּ֑ה וְדָוִ֖ד יוֹשֵׁ֥ב בִּירֽוּשָׁלִָֽם׃ (שמ"ב יא, א)
תשובת השנה היא שנה שלמה שחלפה מאז העניין הקודם שעליו סיפר המחבר. מבחינת סיפורנו לציון הזמן אין משמעות רבה, זולת העובדה ששתי הפרשות התרחשו בימים שבהם נלחם דוד בצידו המזרחי של הירדן, בתחום ממלכת ירדן של ימינו. ורבה, כמו רבת עמון, הייתה עיר הבירה של ממלכת עמון.
מסיבה לא ידועה הפעם נותר דוד בירושלים ולא השתתף במלחמה. יתכן שנשאר בביתו משום שהמערכות הרבות שהתנהלו מעבר לגבול המזרחי היו גיחות צבאיות קצרות. יתכן משום שהיה עליו לנהל את ענייני הממלכה; וגם האפשרות שבשלב זה כבר היה איש מבוגר ושבע קרבות, הגיונית בהחלט. כך או כך מפקד המלחמה היה יואב בן צרויה, ואוריה בעלה של בת שבע היה אחד מלוחמיו.
ביום שבו התרחש סיפורנו עלה דוד על גג ביתו לשאוף לריאותיו אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים הנישא ברוח הערביים עם קול פעמונים, ולצפות כיצד האור האחרון של היום צובע את גבעות העיר בצבעים של זהב, ושל נחושת ושל אור.
ואז בשעה שבֵּין הָעַרְבַּיִם שבה השמש נמוכה והאור עמום ומתעתע, נגלה לנגד עיני המלך, שכבר ראה בחייו אישה או שתיים ואפילו שלוש וארבע, מחזה מופלא שלקח אותו למחוזות אפלים. ציטוט
וַיַּ֥רְא אִשָּׁ֛ה רֹחֶ֖צֶת מֵעַ֣ל הַגָּ֑ג וְהָ֣אִשָּׁ֔ה טוֹבַ֥ת מַרְאֶ֖ה מְאֹֽד׃ וַיִּשְׁלַ֣ח דָּוִ֔ד וַיִּדְרֹ֖שׁ לָֽאִשָּׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר הֲלוֹא־זֹאת֙ בַּת־שֶׁ֣בַע בַּת־אֱלִיעָ֔ם אֵ֖שֶׁת אֽוּרִיָּ֥ה הַֽחִתִּֽי׃
ומראה האישה היפה כבש את ליבו של המנהיג החכם והמרשים והוא עשה את המעשה שנחשב לו לגנאי עד עצם היום הזה:
וַיִּשְׁלַח֩ דָּוִ֨ד מַלְאָכִ֜ים וַיִּקָּחֶ֗הָ וַתָּב֤וֹא אֵלָיו֙ וַיִּשְׁכַּ֣ב עִמָּ֗הּ וְהִ֥יא מִתְקַדֶּ֖שֶׁת מִטֻּמְאָתָ֑הּ (= כלומר בת שבע רחצה את עצמה לאחר המחזור החודשי, עדות לכך שלא הייתה בהיריון קודם למפגש האוהב עם דוד)וַתָּ֖שָׁב אֶל־בֵּיתָֽהּ׃ וַתַּ֖הַר הָֽאִשָּׁ֑ה וַתִּשְׁלַח֙ וַתַּגֵּ֣ד לְדָוִ֔ד וַתֹּ֖אמֶר הָרָ֥ה אָנֹֽכִי (יא, ב)
איזו טעות אומללה !
ניאוף
את הציטוט שקראנו יש להכניס לקונטקסט היסטורי מסודר שכן מדובר במעשה ניאוף. וניאוף בתנך שונה במידה ניכרת ממה שמוכר בימינו.
בחברה המערבית, המודרנית, עומדים מתחת חופה אחת שני אנשים בלבד. לצורך דברינו נניח שמדובר בגבר ואישה, ולא בשני גברים או שתי נשים וגילה אלמגור אחת. נישואי ביגמיה שבהם הגבר נשוי למספר נשים, כמו שאנחנו מכירים מהחברה הערבית, אסורים אצלנו לחלוטין, גם אם ייעשו בהסכמה הדדית.
מכיוון שמדובר במערכת זוגית, שיוויונית, אם אחד מבני הזוג יקיים יחסי מין מחוץ לנישואין, הדבר ייחשב כניאוף.
מה שחשוב לנו להדגיש הוא שניאוף בימינו איננו נחשב פשע, אלא עילה לגירושין ולמאבק אין סופי על חלוקת הרכוש, לשמחת ליבם של עורכי הדין.
הדברים שאמרנו כרגע מתארים אותנו אבל לא את החברה שעליה מדבר התנך, שבה הגבר היה רשאי לשאת נשים רבות. ובמקום שבו ריבוי נשים מותר ואף רצוי, אין לאישה בלעדיות על מיניותו של בעלה, ולכן הגבר לא יכול לנאוף באשתו.
מצב של ניאוף נוצר כאשר גבר מקיים יחסי מין עם אשת איש אחר, ואז הוא נחשב נואף בבעלה של האישה – ואכן דוד נאף באוריה ולא באף אחת מנשותיו.
נסתכל על הצד השני של אותו מטבע. מכיוון שהאישה נחשבה קניינו של בעלה, היא הייתה מותרת רק לו. ואם הלכה בעקבותיה של בת שבע, אזי נחשבה נואפת, משום שהפרה את זכותו הבלעדית של בעלה על מיניותה. והחוקים הכלולים בעשרת הדברות מתייחסים לכך במילים מפורשות:
"לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ; לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ. (שמ' כ).
הדברים ברורים: האישה, כמו הבית החמור, השור והעבד, היא חלק מנכסיו של בעלה.
ואם לפני דקה אמרנו שבימינו מעשי ניאוף מסתיימים, במאה שנים של לכלוכים הדדייים, הרי שהתנך מתייחס לניאוף כאל פשע חמור שמחייב את הוצאתם להורג של זוג החוטאים. ובקיצור רב:
וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִנְאַף֙ אֶת־אֵ֣שֶׁת אִ֔ישׁ … מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַנֹּאֵ֖ף וְהַנֹּאָֽפֶת׃ (ויקרא כ,י).
כולנו יודעים שעונש לחוד ומציאות לחוד ושדוד ובת שבע לא הוצאו להורג, ובכל זאת הוולד שנוצר מיחסי ניאוף נחשב ממזר. והסקנציה על ממזר היא נידוי חברתי וקלון: לֹֽא־יָבֹ֥א מַמְזֵ֖ר בִּקְהַ֣ל יְהוָ֑ה גַּ֚ם דּ֣וֹר עֲשִׂירִ֔י לֹא־יָ֥בֹא ל֖וֹ בִּקְהַ֥ל יְהוָֽה (דב' כג, ג).
תו מוסיקאלי.
פרט לעובדה שהדין המקראי רואה בקשר שנוצר בין דוד לבת שבע מעשה פשע שהצדיק את הוצאתם להורג, המעשה האסור היניב היריון של וולד שנחשב ממזר.
ואם איכשהו ניתן היה להסתיר את הרומן ששגשג בין כותלי בית המלך, היריון וילד קטן וחמוד כבר לא ניתן להסתיר.
כדי לפתור את הבעיה שנוצרה שלח דוד להביא לירושלים את אוריה מהמצור שבעבר הירדן המזרחי. המטרה הגלויה של הזימון הייתה לקבל ממנו דין וחשבון על מצב המלחמה ועל שלומם של הלוחמים.
המטרה הנסתרת הייתה לשלוח אותו לביתו, שם אשתו הנאמנה והחסודה המתינה לו בכליון נפש. לו התחבולה עלתה כמצופה, כי אז ניתן היה לטעון שההיריון הוא תוצר של המפגש הקצר שהתקיים בין אוריה לבין בת שבע. בדרך זו בעיית הניאוף ובעיית הממזרות הייתה נפתרת.
אלא שהתחבולה לא צלחה.
אוריה אכן התייצב בפני המלך ודיווח לו על מצב המלחמה. ומשהסתיימה "פגישת העבודה" שהייתה העילה להבאתו לירושלים, הורה לו המלך ללכת לביתו:
וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ לְא֣וּרִיָּ֗ה רֵ֥ד לְבֵֽיתְךָ֖ וּרְחַ֣ץ רַגְלֶ֑יךָ וַיֵּצֵ֤א אֽוּרִיָּה֙ מִבֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ (ח) בשפת התנך, "רחץ רגליך" היא לשון נקייה לקיום יחסי מין, ולא לרחצה באמבטיה.
וכך השיב אוריה להצעתו הנדיבה של המלך ציטוט מקוצר:
וַיֹּ֨אמֶר אֽוּרִיָּ֜ה אֶל־דָּוִ֗ד …. (וַֽ)אדֹנִ֨י יוֹאָ֜ב וְעַבְדֵ֤י אֲדֹנִי֙ עַל־פְּנֵ֤י הַשָּׂדֶה֙ חֹנִ֔ים וַֽאֲנִ֞י אָב֧וֹא אֶל־בֵּיתִ֛י לֶֽאֱכֹ֥ל וְלִשְׁתּ֖וֹת וְלִשְׁכַּ֣ב עִם־אִשְׁתִּ֑י (זו המקבילה לרחיצת הרגליים) חַיֶּ֨ךָ֙ וְחֵ֣י נַפְשֶׁ֔ךָ אִֽם־אֶעֱשֶׂ֖ה אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ (ט).
כמעט מיותר לציין שתשובתו של אוריה איננה לעניין ואיננה מתכתבת עם המציאות. אך טבעי היה שהוא ינצל את החופשה הקצרה לפגישה עם אשתו, ושפגישה שכזו לא הייתה פוגעת ביואב ובלוחמיו.
ולכן סירובו הנחרץ של אוריה להיפגש עם אשתו לא קשור למצב המלחמה, אך הוא תומך בהנחה שדבר הניאוף ודבר ההיריון הגיע לידיעתו, ושהוא הבין היטב מדוע זומן לירושלים. ומכיוון שאיש הגאה לא הִסְכִּים לשתף פעולה עם דוד, הוא לא עזב את בית המלך במהלך שלושת הימים שבהם שהה בירושלים, ובלילה נשאר לישון יחד עם חיילי משמר הבית:
וַיִּשְׁכַּ֣ב אֽוּרִיָּ֗ה פֶּ֚תַח בֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֖ת כָּל־עַבְדֵ֣י אֲדֹנָ֑יו וְלֹ֥א יָרַ֖ד אֶל־בֵּיתֽוֹ׃
משנוכח דוד שדברי נועם לא ירככו את עקשותו של החייל הסרבן, הוא השקה אותו ביין, בתקווה שהאלכהול יפעל את פעולתו. ומשגם פעולת הריכוך הזו לא צלחה, כתב דוד ספר; בעברית של ימינו הכוונה למכתב, שבו נאמר:
וַיִּכְתֹּ֥ב דָּוִ֛ד סֵ֖פֶר אֶל־יוֹאָ֑ב וַיִּשְׁלַ֖ח בְּיַ֥ד אֽוּרִיָּֽה׃ וַיִּכְתֹּ֥ב בַּסֵּ֖פֶר לֵאמֹ֑ר הָב֣וּ אֶת־אֽוּרִיָּ֗ה אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֤י הַמִּלְחָמָה֙ הַֽחֲזָקָ֔ה וְשַׁבְתֶּ֥ם מֵאַֽחֲרָ֖יו וְנִכָּ֥ה וָמֵֽת׃ (יד)
את המכתב המצווה לשלוח את אוריה אל מותו הוודאי, נתן דוד בידי אוריה עצמו, שיא הציניות, והחייל הנאמן עשה כמצוות אדונו.
וכאן צריך לומר הבא. המכתב היה חסר משמעות לחלוטין. אוריה חזר למלחמה במטרה אחת : ללכת בראש מורם וזקוף אל מותו. אוריה חזר למלחמה כדי למות – ואת הדברים האלה נצדיק עוד מעט. תו מוסיקאלי.
החוק שקובע שאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִנְאַף֙ אֶת־אֵ֣שֶׁת אִ֔ישׁ… מֽוֹת־יוּמַ֥ת הוא וְהַנֹּאָֽפֶת, לא מציין פרט קטן אבל הכרחי: מי יוציא אותם להורג? ושאלה פעוטה זו מחזירה אותנו לדברים שאמרנו בשני הפרקים הקודמים.
בתקופה שעליה אנחנו מדברים, ובפועל לאורך כל תקופת התנך, נשמרו בישראל דַּרְכי המשפט המסורתיות. דהיינו, זקני השבטים, ובהמשך גם המלך, היו הרשות השופטת, אך הם לא היו הרשות המבצעת.
במקרה של פשע חמור, כמו אונס או רצח, על אחיו של הקורבן היה לגאול את דמו ולהורג את הפושע. ההוצאה להורג גאלה את כבוד המשפחה, ובמיוחד את כבודו של האח. וכפי שראינו בשני הפרקים הקודמים, כל עוד אמנון, בן הבליעל שאנס את תמר היה בחיים, אבשלום נחשב איש מושפל שכבודו נרמס. ורק לאחר שהרג את אמנון, הוא גאל את דמה של אחותו – ואת כבודו.
במקרה של ניאוף לא כבוד האח חולל, כי אם כבודו של הבעל הנבגד – ולכן עליו הוטלה החובה להוציא להורג את אשתו ואת מאהבה, ולו רק משום שלא היה אף אדם אחר מלבדו לעשות כן (כמו בפרשת ניאוף נוספת שמוכרת בשם "פילגש בגבעה" שחותמת את ספר שופטים, שלה נקדיש בעתיד הקרוב פרק נפרד).
וגבר שלא השיב לעצמו את כבודו, היה איש נלעג ומבוזה שלא היה יכול להרים את ראשו – והדברים האלה מתארים את מצבו של אוריה. ולו אוריה התפתה לשתף פעולה עם דוד, כי אז שום תחתית לא הייתה מספיק עמוקה כדי להטביע בתוכה את השפלתו.
במצב עניינים זה היה עליו לעשות אחת משתיים, או להוציא להורג את המלך ואת אשתו, דבר שכנראה לא היה ריאלי, או לצאת בראש מורם אל מותו הוודאי. ומכיוון שבחר למות בכבוד, המכתב שכתב דוד היה חסר משמעות.
משמת אוריה לקח דוד את בת שבע לביתו והיא ילדה לו בן, שמת ביום השביעי ללידתו. התנך רואה במות הילד עונש בידי שמים, ובכל זאת שאלת מעמדו המשפטי של התינוק שנולד ממזר, נפתרה מעצמה. זמן מה לאחר מות הילד הרתה בת שבע בשנית, וילדה את שלמה:
וַיְנַחֵ֣ם דָּוִ֗ד אֵ֚ת בַּת־שֶׁ֣בַע אִשְׁתּ֔וֹ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַיִּשְׁכַּ֣ב עִמָּ֑הּ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֗ן וַתִּקְרָ֤א) אֶת־שְׁמוֹ֙ שְׁלֹמֹ֔ה וַֽיהוָ֖ה אֲהֵבֽוֹ׃ (יב, כד) תו מוסיקאלי
נדבר על בת שבע
התנך כבר אמרנו, הקדיש לגברת זו שני סיפורים שנמצאים בשני ספרים שונים ובמרחק שנים גדול זה מזה. הראשון התרחש בשנים שבהן הייתה אישה צעירה ויפה. השני, המסופר בספר מל"א א-ב, התרחש בימים שבהם בת שבע הייתה אישה מבוגרת, שניצלה את העובדה שדוד שכב על ערס דווי כדי להעלות את בנה למלוכה. ומכיוון שהמטרה תמיד מקדשת את האמצעים, היא חוללה הפיכה בחצר המלך ופלגה אותה לשניים. מעשה שמעיד על הכוח העצום שצברה במהלך השנים, ועל כך נדבר בפרק הבא.
ועכשיו נחזור לפרשה שלפנינו.
השאלה אם בת שבע הייתה צעירה תמימה שנפלה קורבן חסר ישע בידי איש חזק ומבוגר שניצל את חולשתה, או שמדובר בצעירה מניפולטיבית וערמומית, העסיקה רבים וטובים.
גם אם נסכים שהתנהגותו של דוד מקוממת, ושהמזימה שרקח מעוררת שאט נפש, הצגתה של בת שבע כקורבן חסר ישע מעלה תהיות רבות.
נתחיל בכך שנאמר שדוד לא השתמש בטלסקופ עם עדשות משוכללות שאפשרו לו לצפות בנעשה על הירח, כדי להתבונן בחמוקי הגברת שרחצה על גג הבית שממול. ומכיוון שגגות הבתים היו סמוכים, הרי כפי שהוא ראה אותה כך גם היא יכלה לראות אותו. ואם גג ביתה היה סמוך לגגות של בתים אחרים, הרי שגם גברים אחרים יכלו ליהנות מזיו יופייה.
בתכלס, אישה שלא רוצה שיראו את מערומיה, לא הולכת לחוף של נודיסטים, ולא רוחצת על גג ביתה.
שנית, השפה שבה השתמש המחבר מערערת את ההנחה שבת שבע נפלה קורבן. לו דוד כפה את עצמו עליה, כי אז היה מדובר באונס. וכאן ח צריך לשים לב שלמרות שהמחבר גינה את דוד במילים חריפות ואף קילל אותו בקללות נמרצות, הוא האשים אותו בניאוף ולא באונס.
שלישית, וזו אולי הנקודה החשובה ביותר. לא הייתה שום אפשרות להטיל על אוריה את האחריות על ההיריון ללא שיתוף פעולה מצידה של בת שבע, וכנראה שגם בעידודה. בסיטואציה שבה נמצאה, היא זו שעמדה בסכנה שמא בעלה יכסח לה את הצורה ויפרוק על ראשה את זעמו. לפיכך שליחתו של אוריה לשכב איתה, הייתה בראש ובראשונה פותרת את הבעיה שלה. במילים אחרות, לבת שבע עצמה היה אינטרס מובהק לשכב עם אוריה ולהלביש עליו את ההיריון.
ולפני סיום, זו ההזדמנות להזכיר את שמו של קצין המשמר יפה התואר Andrew Parker Bowles . שמו של הקצין לעולם לא היה נזכר אלמלא גם הוא היה נשוי לאישה נמרצת, שהבינה שהבינה היטב שלהיות פילגשו של מלך אנגליה לעתיד, היא הרבה-הרבה יותר משתלמת מאשר להיות נשואה לסתם קצין משמר. Andrew Parker Bowles נשאר כמובן בחיים ובשעה שאשתו לשעבר נוסעת במרכבות של זהב הרתומות לסוסים של משמר המלכה שבו שירת, הוא צועד בקומה גבוהה ובראש זקוף מתחת לשולחן. כך ייעשה המלך לאישה אשר חפץ ביקרה.
ובואו נודה על האמת, כשם שמותו של אוריה סלל את דרכה של בת שבע לבית המלך, גם מותה של דיאנה היפה הסיר את המחסום בפני דרכה של קמיליה לארמון באקינגהם.
הגדרת מעמדה של בת שבע בבית דוד הוא בעייתית ונראה שהסטאטוס שלה היה של אישה-פילגש.
דיברנו על כך שהתנך מעודד ריבוי נשים, ושהנשים שניתנו לבעליהן השתייכו לאחד מארבעת הרבדים הבאים.
לרובד הראשון השתייכו נשים בכירות שניתנו לנישואין תמורת מוהר ששילם אבי החתן, או החתן עצמו, תמורת הנערה שביקש לשאת. המוהר היה יכול להיות חילופי כלות בין שתי המשפחות. הוא היה יכול להיות 100 עורלות פלישתים, שהיו מוהר נישואייה של מיכל, אשתו הראשונה של דוד. מוהר נישואין היה יכול להיות שנות עבודה, כמו אלה ששילם יעקב לאביהן של לאה ורחל. לענייננו, המוהר הוא שהקנה לנערה מעמד של אישה בכירה.
הרובד השני היה של פילגשים. הפילגשים ניתנו חינם לנישואין, והמעמד שלהן היה נמוך משל הנשים הבכירות. לשלמה, בנה של האישה המפורסמת היו 700 נשים "שרות" = בכירות, ו-300 פילגשים (מל"א יא, ג), וברור שהמספר המוגזם הזה לא מדבר בשבחו, כי אם בגנותו.
שפחות היו עבד ממין נקבה, וגם הן ניתנו לנישואים, לרוב לצורך הולדה והמעמד שלהן היה נמוך משל הנשים הבכירות ומשל הפלגשים. כזכור, שרה השיאה את הגר שפחתה לאברהם, רחל השיאה את בלהה שפחתה ליעקב, ולאה השיאה לו את זילפה. ולבסוף גם שבויות מלחמה ניתנו לנישואים והולדה וככל הנראה שהמעמד שלהן היה זהה לשל השפחות.
מכיוון שדוד לא שילם מוהר נישואין עבור בת שבע היא לא נמנתה בין נשותיו הבכירות. היא בוודאי לא הייתה שפחה או שבויית מלחמה – ולכן נראה שנחשבה פילגש. והעובדה שהצליחה לפלס את דרכו של שלמה למלוכה, מעידה שדחקה הצידה את נשותיו האחרות של דוד, שכנראה באמת אהב אותה – ועל כך כמובן נדבר בפרק הבא. תו מוסיקאלי
לפני סיום נחזור לדוד
דוד הוא כוכב הצפון של התנך ובצדק. אין מנהיג בעל שיעור קומה כשלו בתנך, וראינו זאת בכל אחד מהפרקים שהקדשנו לו. ליווינו אותו למן היום שבו היה נער צעיר ויפהI עיניים, שבמבט אחד זיהה את נקודת החולשה של גולית, הענק הפלישתי, שהיה חמוש מכף רגל ועד ראש, ובאבן קלע אחת שלח אותו לעולם הבא.
ליווינו אותו לאורך שנות המנוסה הארוכות מפני שאול, שבהן נמלט כארנבת ממקום מסתור אחד לאחר, שנים שבהן המערות שבמדבר יהודה היו קורת הגג שמעל ראשו.
התלאות שעבר היו הופכות כל אדם אחר לאיש מר נפש ונרגן, אך לא את דוד. מבחינתו השנים האלה היו שנות צמיחה שהכשירו אותו לתפקידו כמלך. הודות לכריזמה שניחן בה, אנשים שנפלטו כמותו מהחברה, נמשכו אליו והוא הקים מהם מסגרת חברתית, מעין תת-חמולה נאמנה שליוותה אותו לאורך כל ימיו. בשנים האלה הוא ואנשיו נשאו נשים והולידו ילדים.
דיברנו על כך שהמלחמות שבהן נלחם לאחר שעלה למלוכה, נועדו ליצור חגורת ביטחון סביב שבטי צפון הארץ, בעיקר מפני ארם שהתעצמה מצידו המזרחי של הירדן, למרות שהוא עצמו היה בן הדרום.
בידינו פרטים רבים שמעידים שמדובר באישיות יוצאת מהכלל ושדוד, כמנהיג, היה מרשים בהרבה ממשה, שלא חדל להתלונן על בני ישראל. משה לא חדל לקטר ולהתלונן נגד העם שהלך אחריו במדבר, דוד לא התלונן מעולם.
יופי.
אז הוא היה מנהיג נהדר. ענק.
ואם כך איך אנחנו מסבירים את המעשה השפל שעשה לאוריה?
לשאלה זו שתי תשובות מנוגדות.
הראשונה מתייחסת לפרשנות המסורתית, האורתודוכסית. חכמי התלמוד שחיו כ-1400 ואולי 1500 שנים לאחר זמנו, חיו בציפייה מתמדת לבואו של משיח בן דוד, איש האלוהים שיביא עימו את הגאולה הנכספת, את השלום והשגשוג. העובדה המשיח חייב להיות טהור ונקי מכל רבב, אילצה את כותבי התלמוד לטהר מכל אשמה את הדוד המקורי– וזה אכן מה שעשו. הם קבעו את הכלל הבא, שהאורתודוכסיה מחזיקה בו עד היום:
א"ר שמואל בר נחמני, אמר ר' יונתן: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה".
וכי למה טועה מי שמאשים את דוד?
משום : [ש]כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו. (בבלי, מסכת שבת, דף נ"ו, עמוד א)
ובעברית פשוטה, לשיטת כותבי התלמוד, קודם צאתם למלחמה חייליו של דוד התגרשו מנשותיהם. ומכיוון שלשיטת התלמוד זה היה הנוהג, הרי שבת שבע הייתה גרושה, ולכן דוד לא הפר את "לא תנאף; ולא תחמוד את אשת רעך", שהם שניים מהאיסורים שלפי התנך ניתנו במעמד הר סיני. וכמובן שלפי פרשנות זו גם הוולד שנשאה לא נחשב ממזר.
ואת הקושי של הצו "לא תרצח", פתרו בכך שאוריה כינה את יואב בשם "אדוני". כינוי שהסגיר את היותו מורד במלכות, שהרי דוד ולא יואב היה אדונו.
לגופו של עניין ההמצאה של גרושים טרם יציאה למלחמה היא אבסורדית לחלוטין ולא ניתנת למימוש. מדובר בהמצאה שנועדה לטהר את דוד, ולא מעבר לכך.
לצורך דברינו נניח שזה היה הנוהג, כפי שקובע התלמוד. במקרה שכזה אף גבר לא היה יוצא למלחמה מהחשש שמא אשתו תנצל את היעדרותו ותעשה כמעשה בת שבע. האישה תהייה רשאית לשכב עם גבר אחר ואף להרות לו, ואז עוד לפני שדיברנו על הסבך המשפטי שהיה נוצר, לבעל האומלל שהתגרש מאשתו לא היה בית לשוב אליו בתום המלחמה – כשם שלאוריה לא היה בית לחזור אליו.
התשובה השנייה שמסבירה מדוע התנך שרואה בדוד מלך ומנהיג מהדרגה העליונה, מייחס לו מעשה כל כך נורא, היא שלנו.
כותבי התנך מעולם לא העלימו את החולשות של הגיבורים שעליהם כתבו, ומעולם לא הכשירו שרצים.
כל גיבורי התנך מתוארים כאנשים רגילים, עם מעלות וחולשות כלכל אדם רגיל. אברהם נתן להגר לרדת לחייה של שרה, עד שזו העיפה את החצופה מביתה. יעקב מתואר כרמאי חמום מוח. שמואל זינב אחרי שאול ולא הפסיד אף הזדמנות להכשיל את המלך הצעיר. ומשה הרביץ לסלע שאליו היה אמור לדבר – ואחרי שנענש הוא האשים את בני ישראל על שבגללם הוא הפר את הצו האלוהי (דב' א, לז).
ומכיון שכותבי התנך לא העלימו את חולשותיהם וחסרונותיהם של הגיבורים שעליהם סיפור, הם לא העלימו גם את חולשותיו של דוד. הם סיפרו כיצד דוד התחפש למשוגע שהזיל ריר על זקנו (שמ"א כא, טו-טז) ; וכיצד ברח יחף, מושפל ובוכה מפני אבשלום (שמ"ב טו, ל), וכיצד כדרך הקשישים הוא סבל בערוב ימיו מקור ומתשישות הגוף והנפש (מל"א א).
ומכיוון שכותבי התנך לא שיפצו את דמותם של הגיבורים שעליהם סיפרו, הם גם לא שיפצו את דמותו של דוד.
לדעתי דווקא השמירה על הממד הארצי של גיבורי התנך היא שמסבירה מדוע אנחנו מגיבים בצורה כל כך אמוציונאלית לסיפורים הקשורים בהם. אנחנו מזדהים עם זעמה שרה על אברהם שהעדיף את הגר הצעירה על פניה, משום שאנחנו פוגשים סיפורים שכאלה גם בימינו. החמדנות של יעקב שחשק בירושה שלא הגיעה לו, מוכרת גם היום. אנחנו מעריצים את דוד דוד על אומץ ליבו, ומגנים אותו על שביקש להלביש על אוריה את ההיריון של בת שבע, ומרחמים עליו על שבימיו האחרונים סבל מתשישות הגוף והרוח. אנחנו אוהבים, מעריצים ושונאים אותו משום שאנחנו מזהים בו משהו בסיסי ועמוק שמצוי בכל אחד מאיתנו.
לפני סיום אני מבקשת להוסיף הערה אחרונה וחשובה שמתייחסת לתפיסת הגמול שחוצה את התנך לאורכו ולרוחבו. לפי תפיסה זו מעשיו של האדם מישראל עומדים למשפט האלוהי בכל דקה ודקה. לפי תפיסה זו אלוהים גומל לאדם על צדיקותו ומעניש אותו על פשעיו. ומשום שזו התפיסה התיאולוגית של התנך, האסונות הרבים שפקדו את דוד במהלך חייו, מוסברים כעונש מידי שמים על שחטא עם בת שבע. והצדיקה היחידד הה שיצאה ברווח גדול מהמקלחת שעשתה על הגג, היא בת שבע עצמה. המשפט האלוהי לא חל על גברת מיוחדת זו שעל עלילותיה ומזימותיה נדבר בפרק הבא. ועד כאן שלום שלום.
