פרק 18 בסדרה המוקדשת לגיבורים הגדולים בספר שמואל
הפרק הקודם הוקדש לסיפור האונס שהתרחש בביתו של דוד המלך. אמנון, בנו הבכור, אנס את תמר שהייתה אחותו למחצה. בשנתיים שחלפו מאז האונס נתן דוד מחסה לאמנון. בחלוף אותן שנתיים, אבשלום, אחיה של תמר מאב ומאם הוציא את אמנון להורג .
את הפרק הקודם סיימנו במספר אמירות חשובות שייקחו אותנו אל הפרק הזה, שמוקדש לנקמתו הגדולה של אבשלום – ולא באמנון, כי אם בדוד. באביו.
האמירה הראשונה מתייחסת למציאות המשפטית שהתקיימה בישראל בסביבות שנת 1000 לפנה"ס, שבה התרחשה הפרשה.
אנחנו תמיד חוזרים ומזכירים שהחברה הישראלית הייתה בייסודה חברה שבטית וְשבראש כל שבט ושבט עמדו הזקנים. זקן בתנך משמעו איש נכבד ומעמדם של הזקנים, שבין היתר היו גם שופטים, נשמר לאורך כל תקופת המלוכה.
יחד עם זאת, למן ימי ראשית המלוכה גם למלך הייתה סמכות שיפוטית, וסמכותו הייתה גבוהה מזו של הזקנים. שכן הזקנים שפטו אך ורק את בני עדתם, ואילו המלך שפט את כל העם.
אחד הדברים שאמרנו ושחשוב לזכור, הוא שהזקנים לא הוציאו לפועל את עונשו של פושע שדינו היה מוות – ודינו של אנס היה מוות. במקרה של אונס זה היה תפקידו של גואל הדם, שלרוב היה אחיה של הנערה שנפגעה. וההוצאה להורג לא נחשבה לרצח, כי אם לגאולת דם.
וכאן, בנקודה הזו עלינו על המוקש הראשון. מכיוון שביום שבו אנס אמנון את תמר, בישראל כבר היה מלך, ובמציאות שנוצרה היה על דוד לשפוט את בנו ולהורות לאחד מִלוחמיו להוציאו להורג את בנו.
אלא שליבו של דוד התנגש התנגשות חזיתית עם חובתו כמלך. דוד לא היה מסוגל לשחרר את אמנון לגורלו, ולא להרשות לאבשלום לגאול את דם אחותו. ולו מצב עניינים זה היה נמשך, כי אז אמנון שהיה פושע שדינו מוות, היה יוצא פטור מכל עונש.
הנקודה השנייה שחשובה להמשך דברינו מתייחסת למעמדו המיוחד של אבשלום.
אמנון היה בנו הבכור של דוד ולכן נחשב יורש טבעי למלוכה. אך אין ספק שלאחר האונס ירושתו נשללה ממנו ועברה לבנו השני, לכלאב. אלא שכלאב נעלם מהסיפור המקראי, ולכן ירושת המלוכה עברה לבן השלישי – והבן השלישי היה אבשלום.
אבל אבשלום לא היה יכול להיחשב יורש ראוי לאביו.
אונס נחשב קלון וחרפה על בית האב של הנערה שנפגעה, ובמיוחד על אחי הנערה. ואח שלא גאל את דמה של אחותו, לא השיב לעצמו את כבודו ואת כבוד משפחתו.
וזה היה מצבו של אבשלום, שכן אביו נתן מחסה לאמנון.
במצב העניינים שנוצר, לדוד לא היה יורש. הן משום שאבשלום ארב על פתח דלתו והן משום שראשי השבטים, שרי הצבא ובעצם כל העם לא היה נשבע אמונים ליורש עלוב, חלש ומבוזה, שאביו מונע ממנו לשמור על כבודו.
בסופו של דבר, בתום שנתיים של השהיות, לא נותרה לדוד ברירה אלא להתיר לאבשלום לגאול את דמה של תמר ובכך להשיב לעצמו את כבודו – וזה מה שהיה. אבל עכשיו מגיעה התפנית הגדולה בסיפור.
אבשלום, או ליתר דיוק אחד מאנשיו, הוציא את אמנון להורג, דבר שעלה בקנה אחד עם דרכי המשפט שנהגו בזמנו, שהרי מדובר בגאולת דם. והנה, במקום שיחזור לירושלים בראש מורם ויתחיל להתכונן לשנות המלוכה המצפות לו, אבשלום ברח לממלכת גשור שהייתה ממלכה זעירה ששכנה ממזרח לכנרת, לא הרחק מקיבוץ תל קציר ועין גב של ימינו ושם שהה במשך שלוש השנים הבאות.
אך אם אבשלום נהג כראוי ולפי דרכי המשפט שנהגו בזמנו, מדוע ברח? וכאן נזכיר שאת הפרק הקודם סיימנו באמירה שלמרות שהתנך קובע שאבשלום ברח, אנחנו אומרים שהוא לא ברח מאף אחד, ועכשיו אנחנו חוזרים בשנית על קביעה זו.
אם אבשלום לא ברח, מה מסביר את הסתלקותו?
כדי לענות על שאלה זו, יש להדגיש שמחבר הפרשה לא גילה מֶה היו מעשיו במשך שלוש השנים שבהן שהה בממלכת גשור. המחבר קפץ היישר אל השורה האחרונה והמסכמת של הפרשה, שממנה ביכולתנו ללכת אחורנית ולשחזר מה היו מהלכיו של אבשלום במרוצת שלוש השנים שבהן נמצא בגשור – ולמיקומה הצפוני של הממלכה הזו חשיבות רבה להמשך דברינו.
ספר שמואל מספר שחלפו שלוש שנים מאז שאמנון הוצא להורג ועד שאבשלום חזר לירושלים, ושחלפו שנתיים נוספות עד שנפגש עם אביו. ומשהתייצב בפני אביו, נשק לו המלך על לחיו ובכך סימן שהאירועים שייסרו את שניהם במהלך חמש השנים האחרונות הפכו נחלת העבר. עתה, כך סבר המלך, החיים יוכלו סוף סוף לחזור למסלולם. הוא יוכל לפתוח דף חדש ביחסיו עם בנו ולהכשירו לקראת ימי המלוכה. אלא שאבשלום לא רצה להיות מלך. הוא רצה לראות את אביו, שנתן מחסה לאמנון ובכך השפיל אותו לעיני כל ירושלים, מתבוסס בדמו. הוא רצה לְהחריב את כל מה שבנה דוד. אבשלום רצה נקמה והרס.
כדי להסביר את מה שאמרנו עלינו להאיר בקצרה את הרקע הגיאוגרפי וההיסטורי של ימי עליית דוד למלוכה.
האוכלוסייה הישראלית שחייתה בארץ ישראל נחלקה לשתי קבוצות: צפונית ודרומית. אזור מדבר יהודה הנפרש מירושלים ודרומה, השתייך לשבט יהודה. אזור הערבה שמדרום למדבר יהודה ועד אילת השתייך לממלכה בשם אדום שלא חשובה לענייננו.
ירושלים שהייתה הגבול הצפוני של שבט יהודה, חצצה בינו לבין השבטים האחרים, שכולם שכנו מצפון לירושלים, פחות או יותר בגבולות ארץ ישראל של ימינו. בגלל מיקומה המיוחד של ירושלים כאזור חיץ, הפך אותה דוד לעיר הבירה שלו – וזו התמונה הגיאוגרפית שמוכרת לכל אחד מאיתנו.
למן תחילת המאה ה-12 לפנה"ס, שהם כמאתיים שנים לפני זמנו של דוד, עבר המזרח הקדום שינויים מפליגים, שחייבו את שבטי ישראל להתלכד ולעבור בהדרגה למשטר מלוכני. במאה ה-12 לפנה"ס הגיעו הפלשתים מאזור הים האיגאי לחוף המזרחי של הים התיכון וחדרו לארץ ישראל.
על הפלישתים דיברנו בהרחבה בתוכניות קודמות, אך מכיוון שהם כל כך חשובים לסיפורנו, נסתפק בשתי הערות קצרות בעניינם.
בפרקים שהקדשנו לימיו של שאול, דיברנו על כך שהפלשתים נהגו לתקוף את הכפרים הישראלים במטרה להשתלט על שטחי מגוריהם. ומכיוון שהחברה הישראלית הייתה חקלאית שמפולגת לשבטים, לא היה בכוחה להתמודד עם הפלישתים שלהם היה ניסיון צבאי רב. כדי להתמודד עם הפלישתים, היה על השבטים להתאחד ולהפוך חברה מלוכנית שלה צבא אפקטיבי אחד– וזה הרקע שמסביר את עלייתו של שאול למלוכה – ועל כך, דיברנו בעבר.
אלא שבואם של הפלישתים לארץ ישראל, היה שום-כלום. הפלישתים שהגיעו לישראל היו אדווה קלה וחלשלושה שנותרה מנחשול צונאמי אדיר והרסני של מה שהיו באמת.
הפלישתים חצו בספינותיהם את ים תיכון ובמשך עשרות שנים נלחמו לאורך הדלתא של מצרים, במטרה לחדור לפנים מצרים. בנוסף, הם הגיעו לממלכת חת ששכנה בתחום סוריה ותורכיה של ימינו. והממלכה הגדולה והמפוארת בת 500 השנים רוסקה לחלוטין. ומכיוון שהפלישתים לא הקימו על חורבותיה שלטון משלהם, השבטים שחיו בשטח הנמצא בתחום סוריה של ימינו, שהיו כפופים לממלכה החתית השתחררו מכל עול.
הכוונה לחמת, ארם צובא וארם דמשק. שלושת השבטים האלה שנקראו בשם הכולל שבטי ארם, ניצלו את החלל השלטוני שנוצר והחלו מתגבשים לכלל ממלכות עצמאיות.
בעתיד, שכמעט כבר הפך הווה, כאשר יושלם תהליך התגבשותם, הם יהפכו לממלכת ארם, שתהייה כמעט שלוש פעמים גדולה וחזקה מכל שבטי ישראל גם יחד. והמשמעות המאיימת של ממלכה מפלצתית שיושבת בתחום סוריה של ימינו על שבטי ישראל שחיו ממערב לירדן, ברורה לכל אחד. שהרי הגיאוגרפיה לא השתנתה.
וכך קרה שבימים שבהם שאול נלחם בפלישתים במרכז הארץ, שבטי ארם כבר החלו מתגבשים לכלל ממלכות. ורק הירדן שהוא לא גבול ולא מכשול, אלא בקושי תעלת מים צרה ורדודה, הפריד בין ארם לבין שבטי ישראל .
וכאן חשוב להדגיש שבזמנם של שאול ושל דוד שבטי ארם עדיין היו רגועים לחלוטין, אך השינויים שכבר התחוללו בשטחם היו מדאיגים ומאיימים. ואכן מייד לאחר מות דוד, החלה ממלכת ארם פולשת פעם אחר פעם לתוך שטחה של ישראל, היא נגסה ממנה חתיכות והכתה בתושביה.
באחד הפרקים הקודמים דברנו על כך שזמן קצר לאחר מותם של שאול ושלושת בניו, עלה דוד למלוכה בחברון, שהיא עיר דרומית, ושכעבור זמן קצר נוסף הוא החל חותר צפונה.
תחילה ניסה אבנר בן נר, שהיה בן משפחתו של שאול ואחד ממפקדיו הבכירים, לחסום בעד דוד ולא לאפשר לו לחצות את ירושלים ולנוע עם הצבא שלו צפונה (על כך מסופר בפרקים ב-ג שבספר שמואל ב').
ואז, ביום אחד אבנר התהפך. הוא חדל מהמלחמה וכרת ברית שלום עם דוד, ואף שכנע את זקני שבטי הצפון לעשות כמותו ולהכיר בו כמלך עליהם. ציטוט קצרצר:
וַ֠יָּבֹאוּ כָּל־זִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֶל־הַמֶּ֨לֶךְ֙ חֶבְר֔וֹנָה וַיִּכְרֹ֣ת לָהֶם֩ הַמֶּ֨לֶךְ דָּוִ֥ד בְּרִ֛ית בְּחֶבְר֖וֹן לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיִּמְשְׁח֧וּ אֶת־דָּוִ֛ד לְמֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃ (שמ"ב ה, ג)
שר צבא לא מתהפך ביום אחד סתם כך וללא סיבה, ולמעבר החד של אבנר חייב להימצא הסבר. חייב להימצא הסבר מדוע אבנר שנלחם אתמול בדוד, שכנע היום את זקני הצפון לכרות איתו ברית ולהכיר בו כמלך עליהם.
ובכן, מה הסיבה שמסבירה תפנית חדה זו?
התשובה שלנו חוזרת למה שאמרנו לפני חצי דקה. קרוב לוודאי שאבנר וזקני הצפון הכירו בסכנה המתגבשת מכיוונה של ארם. ולכך יש להוסיף עוד נקודה חשובה.
בתום המלחמה בגלבוע, שהסתיימה בתבוסה מוחלטת, שבטי ישראל שהכירו במלכותו של שאול, נותרו ללא מלך וללא צבא.
ולכן דוד שכבר היה לוחם ומנהיג מנוסה, שעמד בראש צבא משל עצמו, היה חבל ההצלה היחיד שלהם. הם הכירו בו משום שהוא היה האדם היחיד שיכול היה לסייע להם. אני עכ"פ לא רואה כל סיבה אחרת.
ואכן, ברגע שהברית נכרתה, נפתחה הדרך. דוד היה יכול לצאת מירושלים ולחצות את שבטי ישראל, להגיע לארם ולכבוש אותה – וזה בדיוק גם מה שעשה. אלא שדוד לא כבש רק את ארם, אלא גם הרחיק את הגבול של ממלכת עמון ששכנה בתחום ממלכת ירדן של ימינו – בערך במרחק של חצי מטר משבטי ישראל שחיו במרכז הארץ.
מתישהו במהלך ימי העשייה והכיבוש הקדחתניים האלה אנס אמנון את תמר. ודוד, הגאון הצבאי ובעל החזון המדיני שלא התיירא RE מפני איש, לא היה מסוגל להורות לאחד מלוחמיו להוציא את בנו להורג. ובכך הוא בייש את אבשלום והקים לעצמו את המר והמסוכן באויביו: את הבן שדמה לו יותר מכל.
עכשיו, אחרי שהרקע הנחוץ לנו ברור, נחזור לאבשלום.
כזכור לאחר שאבשלום הרג את אמנון הוא ברח לגשור, משום שמלך גשור היה הסבא שלו ואצלו שהה במשך שלוש השנים הבאות.
מה שהדליק אצלנו נורה אדומה ובוהקת הייתה העובדה שאבשלום נהג כחוק. הוא היה גאל דמה של תמר ולא הייתה סיבה לברוח. ולכן השאלה למה כתוב שברח, ומה עשה במהלך שלוש השנים הבאות, מתבקשת מאליה.
מנקודת מבט לאחור ניתן לקבוע שאבשלום ניצל את שלוש השנים האלה כדי להתסיס את זקני שבטי הצפון נגד אביו, לשכנעם להפר את הברית שכרתו איתו ולחדול להכיר בו כמלך. ולא סתם להפר את הברית, כי אם לסייע לו באופן אקטיבי ולהעמיד צבא לרשותו, שהרי לאבשלום לא היה צבא משלו.
ועכשיו בעיה. לפני דקה דברנו על כך שזקני הצפון הכירו בסכנות שנערמו מכיוונה של ארם, ושהתועלתיות היא שמסבירה מדוע המליכו את דוד עליהם. אז למה להפר אותה? למה נלחמו באיש שנלחם את מלחמתם?
ספר מלכים שמספר על הימים שבאו לאחר מות דוד, מציע תשובה.
מתוך ספר מלכים עולה שלאורך כל תקופת המלוכה ועד צאתם לגלות, שמרו שבטי הצפון על המבנה החברתי השבטי והמסורתי. הנאמנות של האדם ושל זקני השבט, הייתה לשבט ולא למלך או לממלכה. ולמרות שקמו מלכים מבין שבטי הצפון, אף אחד לא החזיק מעמד. ומלך שעלה אתמול, נרצח היום. ואם במקרה הטוב הוא הצליח להעמיד שלושה דורות של יורשים – אזי הנין שעלה למלוכה בדור הרביעי – נרצח ע"י אחד מבני השבטים האחרים.
במילים אחרות, ברגע שאנחנו לוקחים בחשבון שמדובר באוכלוסייה שעדיין לא פיתחה שום תודעה לאומית, שהנאמנות שלה הייתה לשבט ולא למלך, אל לנו להתפלא שהם הפרו את הברית עם דוד.
לסיבה הזו מצטרפת סיבה שנייה. אין זה מן הנמנע שמבחינת זקני הצפון דוד עשה את שלו. הוא הרחיק את שבטי ארם ועמון מהגבול שלהם, ועכשיו משסיים את תפקידו הם לא הצטרכו אותו יותר – וקישטה! שילך הביתה ויעזוב אותם בשקט. ושוב צריך להזכיר שארם ועמון היו באותה עת שקטות לגמרי.
יתכן כמובן שישנן סיבות נוספות לדברים שאמרנו. כך או כך, כדי שאבשלום ימצא לו תומכים, היה עליו להימצא בצפון הארץ והרחק מירושלים. היה עליו להימצא במקום שממנו היה יכול לפעול ללא הפרעה מבלי שאביו יידע על מעשיו.
התנך כמובן לא מספר שבמהלך שלוש השנים שבהן שהה אבשלום בממלכת גשור הוא הסית את ראשי השבטים נגד אביו, דבר שהיה קריטי מבחינתו. שהרי שללא תמיכתם לא היה לו צבא למרוד באביו. המסקנה שזה מה שעשה היא שלנו, אך היא נתמכת מדברי הכתוב.
אחרי שלוש שנים בגלות חזר אבשלום לירושלים וחלפו שנתיים נוספות עד שדוד קרא לו והם התפייסו (שמואל ב' יד, כח-לג). אלא שהתפייסות זו הייתה חד-צדדית.
אבשלום העמיד פנים כמי שמוכן לפתוח דף חדש בחייו ולכאורה החל להתכונן לקראת היום שבו המלוכה תעבור לידיו. אך האמת שהוא מזג סם שינה חריף בכוסו של אביו והרדים אותו, משום שבמקביל הוא המשיך בהכנותיו למרד ושיתוף הפעולה החשאי בינו ובין ראשי המשפחות הצפוניות נמשך כל העת.
כדי לחזק מראית עין הרצויה, הוא החל למלא כמה מהתפקידים המוטלים על המלך, והראשון שבהם היה להתייצב עם בוקר בשער העיר, שהיה מקום המשפט הקדום, ולשפוט את האנשים שבאו להישפט בפני אביו – ואל לנו להתפלא שכך עשה, שהרי למלך היה מעמד של שופט. ולכן נוכחותו בשער העיר היוותה הוכחה שדוד החל מעביר לידיו סמכויות. בנוסף, אבשלום נהג לעבור ברחובות ירושלים כשהוא יושב במרכבה רתומה לסוסים וחמישים איש מכריזים על בואו, מעשה שחיזק את הרושם שרצה להיות מלך. ציטוט קצר מפרק טו:
וַֽיְהִי֙ מֵאַ֣חֲרֵי כֵ֔ן וַיַּ֤עַשׂ לוֹ֙ אַבְשָׁל֔וֹם מֶרְכָּבָ֖ה וְסֻסִ֑ים וַֽחֲמִשִּׁ֥ים אִ֖ישׁ רָצִ֥ים לְפָנָֽיו׃
וְהִשְׁכִּים֙ אַבְשָׁל֔וֹם וְעָמַ֕ד עַל־יַ֖ד דֶּ֣רֶךְ הַשָּׁ֑עַר (שער העיר היה מקום המשפט) וַיְהִ֡י כָּל־הָאִ֣ישׁ אֲשֶֽׁר־יִֽהְיֶה־לּוֹ־רִיב֩ לָב֨וֹא אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ לַמִּשְׁפָּ֗ט וַיִּקְרָ֨א אַבְשָׁל֤וֹם אֵלָיו֙ וַיֹּ֗אמֶר אֵֽי־מִזֶּ֥ה עִיר֙ אַ֔תָּה וַיֹּ֕אמֶר מֵֽאַחַ֥ד שִׁבְטֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל עַבְדֶּֽךָ׃ וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אַבְשָׁל֔וֹם רְאֵ֥ה דְבָרֶ֖יךָ טוֹבִ֣ים וּנְכֹחִ֑ים וְשֹׁמֵ֥עַ אֵין־לְךָ֖ מֵאֵ֥ת הַמֶּֽלֶךְ׃ (עכשיו מגיע דילוג ארוך) וַיַּ֨עַשׂ אַבְשָׁל֜וֹם כַּדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ לְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־יָבֹ֥אוּ לַמִּשְׁפָּ֖ט אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ וַיְגַנֵּב֙ אַבְשָׁל֔וֹם אֶת־לֵ֖ב אַנְשֵׁ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (שמואל ב' טו, א-ו).
הפסוק שקראנו נשמע תמים – ובכן תמימות אין כאן. דוד הסיק מגנוני המלכות שעטה בנו, שהוא באמת מעוניין להיות מלך בישראל, וההיפך הוא הנכון!
גינוני המלכות האלה היו חלק ממהלך הונאה מבריק שנועד להקנות לאבשלום זמן נוסף לשם השלמת הכנותיו למרד.
נסביר את הדברים.
כפי שאמרנו קודם, בימיו של דוד ולאורך כל שנות המלוכה, הוסיפו הזקנים להחזיק בתפקידם המסורתי כשופטים של בני עדתם. והמשפט בפני המלך היה נוהג חדש, שכן המלוכה הייתה חדשה, והמשפט בפני המלך התקיים במקביל לדרכי המשפט המסורתיות. לפיכך, נוהגו של אבשלום להתייצב בשער העיר כדי לשפוט את האנשים שבאו להישפט בפני המלך לא מילא כל חלל שיפוטי.
זאת ועוד, לפי הנאמר בקטע שקראנו, אבשלום נהג להקדים ולברר מהו מקום מושבו של כל איש ואיש שבא להישפט בירושלים. ואם התשובה הייתה "מֵֽאַחַ֥ד שבטי ישראל", כי אז הוא שידל אותו להישפט בפניו.
התשובה: "מאחד שבטי ישראל עבדך", נשמעת באוזנינו כתשובה סתמית, אלא שהיא מחזירה אותנו לחלוקה הגיאוגרפית של שבטי ישראל. אמרנו ששבט יהודה חי בשטח שמירושלים ודרומה, וששארV השבטים חיו מצפון לירושלים, פחות או יותר בגבולות ישראל של היום.
עד זמנם של שאול ודוד, התנ"ך מתייחס לכל שבטי ישראל כאל ישות אחת, ומכנה אותם בשם הכולל "ישראל". ברם למן ראשית המלוכה ואילך, השם "ישראל" מתייחס אך ורק לשבטים שהתגוררו מצפון לירושלים ואילו השם "יהודה" מתייחס אך ורק לשבט יהודה.
ולכן, אם הבא למשפט השיב שהוא "מאחד שבטי ישראל", הרי שבכך הסגיר את העובדה שאיננו בן שבט יהודה ושמקום מושבו הוא בצפון הארץ.
אך לשם מה ילך איש הצפון להישפט בירושלים הדרומית? מדוע שיטריח את עצמו להישפט בפני דוד, ולא במקום מושבו ובפני זקני עדתו, כפי שהיה נהוג מאז ומתמיד? וכן, מדוע שכנע אבשלום את המתדיין להישפט בפניו ולא בפני אביו?
התשובה מתבררת מהמשך הדברים.
מששלמו ההכנות למרד פנה אבשלום לאביו ובתום לב מעושה אמר לו שברצונו לצאת מירושלים לחברון כדי לקיים נדר כלשהו שנדר בימים שבהם שהה בממלכת גשור. דוד שכמובן לא חשד בדבר, ברך את בנו לשלום ואבשלום יצא לדרכו. ועכשיו מתגלה המטרה האמיתית של "הנדר". ציטוט קצר מפרק טו, י:
וַיִּשְׁלַ֤ח אַבְשָׁלוֹם֙ מְרַגְּלִ֔ים בְּכָל־שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר כְּשָׁמְעֲכֶם֙ אֶת־ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר וַֽאֲמַרְתֶּ֕ם מָלַ֥ךְ אַבְשָׁל֖וֹם בְּחֶבְרֽוֹן׃
הדברים ברורים. אנשיו של אבשלום שהיו פזורים בכל שבטי ישראל, המתינו לקול תקיעת השופר שתשמיע את האות המוסכם לפריצת המרד.
וַיְהִ֤י הַקֶּ֨שֶׁר֙ (=מרד) אַמִּ֔ץ וְהָעָ֛ם הוֹלֵ֥ךְ וָרָ֖ב אֶת־אַבְשָׁלֽוֹם (למרד הצטרפו אנשים רבים)׃ וַיָּבֹא֙ הַמַּגִּ֔יד (=מבשר) אֶל־דָּוִ֖ד לֵאמֹ֑ר הָיָ֛ה לֶב־אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵ֖ל אַֽחֲרֵ֥י אַבְשָׁלֽוֹם׃
ועד כמה הצליח אבשלום להפתיע את אביו ניתן ללמוד מתגובתו של דוד:
וַיֹּ֣אמֶר דָּ֠וִד לְכָל־עֲבָדָ֨יו אֲשֶׁר־אִתּ֤וֹ בִירֽוּשָׁלִַ֨ם֙ ק֣וּמוּ וְנִבְרָ֔חָה כִּ֛י לֹא־תִֽהְיֶה־לָּ֥נוּ פְלֵיטָ֖ה מִפְּנֵ֣י אַבְשָׁלֹ֑ם מַֽהֲר֣וּ לָלֶ֗כֶת פֶּן־יְמַהֵ֤ר וְהִשִּׂגָ֨נוּ֙ וְהִדִּ֤יחַ עָלֵ֨ינוּ֙ אֶת־הָ֣רָעָ֔ה וְהִכָּ֥ה הָעִ֖יר לְפִי־חָֽרֶב׃ (שמ"ב טו, יב-יד)
התנך מספק תיאור ארוך ומפורט על האופן המבוהל ומעורר הרחמים שבו נמלט דוד מירושלים. אנחנו נסתפק בציטוט קצרצר שממצה את הכל:
וְדָוִ֡ד עֹלֶה֩ בְמַֽעֲלֵ֨ה הַזֵּיתִ֜ים עֹלֶ֣ה ׀ וּבוֹכֶ֗ה וְרֹ֥אשׁ לוֹ֙ חָפ֔וּי (=מושפל, הרכנת ראש היא ביטוי לאבל) וְה֖וּא הֹלֵ֣ךְ יָחֵ֑ף וְכָל־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ חָפוּ֙ אִ֣ישׁ רֹאשׁ֔וֹ וְעָל֥וּ עָלֹ֖ה וּבָכֹֽה (טו, ל)
בתחילת דברינו שאלנו מדוע לאחר שאבשלום הוציא להורג את אמנון, הוא לא חזר לירושלים אלא ברח לממלכת גשור. דומה שעכשיו התשובה ברורה.
ניתן לקבוע בוודאות שכדי לשכנע את זקני הצפון להפר את הברית שכרתו עם דוד ולגייס אותם לשורותיו, היה עליו להימצא בקרבת מקום. וכדי להכין בחשאי מרד שכל פרטיו ערוכים וממתינים לקול תקיעת השופר, הוא היה צריך להוסיף לקיים איתם קשר גם לאחר שובו לירושלים, ותפקיד השופט שלקח על עצמו שירת תכלית זו בצורה מושלמת.
מבחינתנו, העובדה שאבשלום תפר מרד מתחת לאפו של דוד תומכת בטענה שהוא לא ברח לגשור, אלא יצא לשם במטרה אחת: לסגור איתו את החשבון הישן. ואכן, עם הישמע תקיעת השופר, שבטי צפון הארץ נענו לקריאתו והתייצבו לימינו על כל חילם ועוזם. והמרד פרץ.
פרטי המרד מפורטים באריכות רבה בפרקים טו-יט שבספר שמואל ב. הפרטים הרבים כוללים סיפורים שונים שקשורים למרד, אך לא קשורים אחד לשני, מה שמעיד על תפוצת הסיפור בישראל, שבמרוצת השנים הצמיח סיפורי משנה, ושכותב או עורך הספר, קיבץ את הסיפורים יחד והצמיד אותם זה לצד זה.
לצערי, אנחנו לא יכולים להתייחס לכל הסיפורים, ולכן נקפוץ לסוף המרד, ולומר שלמרות התכנון הקפדני, המרד כשל.
המרד כשל משום שאבשלום היה טירון חסר כל ניסיון וחשיבה צבאית. מלכתחילה המרד שתוכנן בקפדנות ולאורך שנים ארוכות, היה מיותר וחסר כל היגיון. אבשלום לא הצטרך צבא כדי להרוג את אביו. שלושה לוחמים ומכת חרב אחת הייתה היו עושים את העבודה בצורה הרבה יותר מהירה ויעילה.
בניגוד לאבשלום, דוד היה איש צבא חכם ומנוסה. מבחינתו, המרד כשל עוד לפני שהתחיל, משום שאבשלום נמצא בחברון ולא בירושלים. ולמרות שדוד הופתע ולמרות שנמלט מירושלים יחף וחפוי ראש, הוא ניצל את המרחק הפיזי שבינו לבין בנו כדי להתעשת ולערוך מחדש את כליו ואת חייליו.
דוד שתל במחנה של אבשלום איש בשם חוּשַׁ֣י הָֽאַרְכִּ֔י שהיה אחד מיועציו הנאמנים. על חוּשַׁ֣י היה לומר לאבשלום, שאותו כמובן הכיר, שהוא זונח את אביו ומעביר אליו את נאמנותו. אך הנכון הוא שחושי לא בגד באדונו אלא העביר לידיעת דוד את תוכניותיו הצבאיות של בנו. דוד נערך בהתאם והצבא הקטן והמיומן שעמד לרשותו היכה מכה ניצחת את הצבא הגדול שגייס אבשלום, ועל כך מסופר באריכות בפרק יח. אנחנו נסתפק בציטוט קצרצר וממצה של תוצאות המלחמה:
וַיִּנָּ֤גְפוּ שָׁם֙ עַ֣ם יִשְׂרָאֵ֔ל (=שבטי/לוחמי ישראל) לִפְנֵ֖י עַבְדֵ֣י דָוִ֑ד וַתְּהִי־שָׁ֞ם הַמַּגֵּפָ֧ה גְדוֹלָ֛ה בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא עֶשְׂרִ֥ים אָֽלֶף׃ (יח, ז)
המספרים שהתנך נוקב בהם הם תמיד מוגזמים, ולכן ברור שלא מדובר ב-20,000 הרוגים, כי אם במאות לוחמים בודדים. אך גם אם מספר המתים מוגזם לגמרי, מחנה המורדים נחל תבוסה מוחלטת.
וכאן צריך לעצור ולומר את הדבר הבא. סביר מאד להניח שדוד העריך שידו תהייה על העליונה. ולמורד במלכות, בדיוק כמו לאנס, היה עונש אחד. והנה הסיפור חוזר על עצמו בשנית.
כשם שדוד לא היה מסוגל למצות את הדין עם אמנון, כך היה גם הפעם. הוא השביע את שלושת שרי הצבא שלו לבל יפגעו באבשלום:
וַיְצַ֣ו הַמֶּ֡לֶךְ אֶת־י֠וֹאָב וְאֶת־אֲבִישַׁ֤י וְאֶת־אִתַּי֙ לֵאמֹ֔ר לְאַט־לִ֖י לַנַּ֣עַר לְאַבְשָׁל֑וֹם וְכָל־הָעָ֣ם שָֽׁמְע֗וּ בְּצַוֹּ֥ת הַמֶּ֛לֶךְ אֶת־כָּל־הַשָּׂרִ֖ים עַל־דְּבַ֥ר אַבְשָׁלֽוֹם׃ (יח, ה).
אלא שאבשלום כן הומת. כאשר רכב על פרדו, ראשו נלכד בסבך ענפי עץ האלה והוא נתלה בין שמים וארץ. משראה יואב בן-צרויה את אבשלום התלוי בצווארו, הוא הפר את צו המלך ולקח שלושה ענפי עץ חדים ונעץ אותם בלִבו (יח, ט-טו).
משהגיעה הידיעה על מות בנו, ליבו של דוד נשבר בקרבו והוא השמיע יבבה נוראית, יבבה שאותה באלפי השנים שחלפו, זעקו אין ספור אבות על קבר בניהם:
וַיַּ֛עַל עַל־עֲלִיַּ֥ת הַשַּׁ֖עַר וַיֵּ֑בְךְּ וְכֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר בְּלֶכְתּ֗וֹ בְּנִ֤י אַבְשָׁלוֹם֙ בְּנִ֣י בְנִ֣י אַבְשָׁל֔וֹם מִֽי־יִתֵּ֤ן מוּתִי֙ אֲנִ֣י תַחְתֶּ֔יךָ אַבְשָׁל֖וֹם בְּנִ֥י בְנִֽי׃ …. וְהַמֶּ֨לֶךְ֙ לָאַ֣ט אֶת־פָּנָ֔יו וַיִּזְעַ֥ק הַמֶּ֖לֶךְ ק֣וֹל גָּד֑וֹל בְּנִי֙ אַבְשָׁל֔וֹם אַבְשָׁל֖וֹם בְּנִ֥י בְנִֽי׃ (יט, א-ה).
מששמע יואב בן צרויה שמלכו מתאבל על מות בנו, הוא דרש ממנו לקום, להתעשת ולדבר אל העם. והציטוט הבא חשוב לנו משום שהוא מעיד על עוצמת השנאה שרחש אבשלום לאביו. ציטוט קצר ומקוצר (יט, ו-ח)
וַיָּבֹ֥א יוֹאָ֛ב אֶל־הַמֶּ֖לֶךְ הַבָּ֑יִת וַיֹּאמֶר֩ הֹבַ֨שְׁתָּ (=ביישת) הַיּ֜וֹם אֶת־פְּנֵ֣י כָל־עֲבָדֶ֗יךָ הַֽמְמַלְּטִ֤ים אֶֽת־נַפְשְׁךָ֙ …. כִּ֣י ׀ יָדַ֣עְתִּי הַיּ֗וֹם כִּ֠י לא (ל֣וּא) אַבְשָׁל֥וֹם חַי֙ וְכֻלָּ֤נוּ הַיּוֹם֙ מֵתִ֔ים כִּי־אָ֖ז יָשָׁ֥ר בְּעֵינֶֽיךָ׃ וְעַתָּה֙ ק֣וּם צֵ֔א וְדַבֵּ֖ר עַל־לֵ֣ב עֲבָדֶ֑יךָ כִּי֩ בַֽיהוָ֨ה נִשְׁבַּ֜עְתִּי כִּֽי־אֵינְךָ֣ יוֹצֵ֗א …. וְרָעָ֧ה לְךָ֣ זֹ֗את מִכָּל־הָֽרָעָה֙ אֲשֶׁר־בָּ֣אָה עָלֶ֔יךָ מִנְּעֻרֶ֖יךָ עַד־עָֽתָּה׃
עם מותו של אבשלום הסתיים המרד והסתיימה המלחמה והמורדים, נסו בבהלה על נפשם. ברגיל בכך הייתי מסיימת פרק עמוס זה – אלא שבנקודה זו התרחשה תפנית דרמטית בעלילה, שמאירה את אישיותו החד-פעמית של דוד כמלך ענק וכמנהיג חד פעמי בתולדות ישראל.
היינו מצפים שדוד ידלוק אחרי המורדים ויהרוג בהם, שהרי זה דינם של מורדי מלכות, וכך עשו מלכים במורדים.
אלא שדוד לא דלק בעקבות הבורחים, ולדעתי הוא עשה כן מסיבה אחת. בשעה שבה שבטי ארם התעצמו בתחום סוריה של ימינו, איחוד שבטי ישראל תחת מנהיגות אחת הייתה חשובה יותר מנקם וענישה. לו דלק דוד בעקבות המורדים והרג בהם, כי אז הוא היה מחליש את כוח עמידתם מול ארם.
גדולתו של דוד כמנהיג ניכרת בכך שהתנהג כמלך. מלך שרואה את פני העתיד ושטובת כל שבטי ישראל עומדת ראשונה מול עיניו. וזאת בניגוד לזקנים שטובת השבט שלהם היא שעמדה לנגד עיניהם. כידוע האופק הנגלה לעין תלוי בגובה המבט.
דוד פייס אפוא את המורדים והם נמלכו בדעתם וחזרו אליו ובשנית הכירו בו כמלך. הם חזרו אליו משום שלפתע נזכרו שהוא הציל אותם מידי הפלישתים, דבר שלא לגמרי מדויק (על כך מסופר בפרק יט). משום שדוד הציל אותם מהאיום שנערם בתחום סוריה של ימינו; וגם עכשיו כשכבר היה איש מבוגר, מותש ממלחמות ושבור לב על מות ילדיו, הוא היה חבל ההצלה היחיד שלהם. ואיחוד השבטים, למה שאנחנו מכנים בשם הממלכה המאוחדת, יצא לדרך. למרבה הצער דרכה של הממלכה המאוחדת הייתה קצרה מאד.
נסגור את הדברים שאמרנו בפרק טעון זה.
מרד אבשלום לא פרץ משום שלאבשלום אצה הדרך למלוכה, או משום שחשש שמא אחד מאחיו יתחרה בו על הכתר. כל פרט שמספק התנך מעיד שלו חשק במלוכה, היא הייתה ניתנת לו על מגש של זהב. ודי שנזכור כיצד עבר במרכבתו ברחובות ירושלים כש-50 איש רצים לפניו ומכריזים על בואו.
לו חשק אבשלום במלוכה, כי אז כדאי היה לו לשמור על יציבות השלטון בירושלים, להבטיח את ההישגים הצבאיים המרשימים שהשיג דוד מעבר לגבולות ישראל ולחזק את קשריו הטובים עם זקני הצפון.
לו חשק אבשלום במלוכה, הדבר הטוב ביותר שהיה יכול לעשות, זה להאריך את תקופת החפיפה עם אביו, עד היום שבו השרביט יעבור לידיו בצורה מסודרת.
אלא שאבשלום בחר בנקמה. הוא לא סלח לאביו שהעניק מחסה לבן הבלייעל שאנס את אחותו, מעשה שהשפיל אותו לעיני כל אנשי ירושלים.
אבשלום לא רצה להניח לדוד לסיים את ימי מלכותו בשקט ולרשת את השלטון בצורה מסודרת. הוא רצה מלחמה – ומלחמה הוא עשה.
כאשר אנחנו זוכרים שאבשלום נמצא במגע יומיומי עם אביו, ברור ששנות ההכנה הארוכות וגיוס צבא גדול כדי להרוג אדם אחד, היה מעשה חסר כל היגיון. לא צריך פיל כדי להרוג זבוב אחד. זיקית עם לשון ארוכה ודביקה, עושה את העבודה בצורה הרבה יותר מהירה ויעילה.
המרד כשל ואבשלום נהרג מבלי שישיג את מטרתו, למעט אחת. קודם למותו הוא הספיק להשפיל את אביו בדרך שבה הושפלה אחותו, ובדרך שבה הושפל הוא עצמו.
משנמלט דוד מירושלים, הוא הפקיד עשר נשים פילגשים לשמור על ביתו. ופילגשים, כבר אמרנו כל כך הרבה פעמים, היו נשים נשואות ככל אישה אחרת, אלא שמעמדן בבית הבעל שלהן היה נחות משל נשותיו הבכירות. ולדוד היו נשים בכירות ולכל הפחות עשר נשים פילגשים.
בעיצומו של המרד נכנס אבשלום לבית אביו והעלה את הפילגשים אל גג הבית, ושם לנוכח אנשי ירושלים הוא אנס אותן בזו אחר זו:
וַיַּטּ֧וּ לְאַבְשָׁל֛וֹם הָאֹ֖הֶל עַל־הַגָּ֑ג וַיָּבֹ֤א אַבְשָׁלוֹם֙ אֶל־פִּֽלַגְשֵׁ֣י אָבִ֔יו לְעֵינֵ֖י כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃ (טז, כא-כב).
בפרק הקודם דיברנו על כך שנערה שנאנסה נחשבה מוכתמת ופסולה לנישואין. נערה שכזו הסתגרה באוהל משפחתה ושם כלו ימיה. זה היה גורלה של תמר ועכשיו זה היה גם גורלן של פילגשי דוד.
וַיָּבֹ֨א דָוִ֣ד אֶל־בֵּיתוֹ֮ יְרֽוּשָׁלִַם֒ וַיִּקַּ֣ח הַמֶּ֡לֶךְ אֵ֣ת עֶֽשֶׂר־נָשִׁ֣ים ׀ פִּֽלַגְשִׁ֡ים אֲשֶׁ֣ר הִנִּיחַ֩ לִשְׁמֹ֨ר הַבַּ֜יִת וַֽיִּתְּנֵ֤ם בֵּית־מִשְׁמֶ֨רֶת֙ (כלומר כלא אותן במעין ביתסוהר) וַֽיְכַלְכְּלֵ֔ם וַֽאֲלֵיהֶ֖ם לֹא־בָ֑א (כלומר דאג למחסורן, אך לא שכב איתן ולא התקרב אליהן) וַתִּֽהְיֶ֧ינָה צְרֻר֛וֹת (=כלואות) עַד־י֥וֹם מֻתָ֖ן אַלְמְנ֥וּת חַיּֽוּת׃ (כ, ג)
נסיים באופן שבו תיאר מחבר הפרשה את אבשלום, משום שבכך גילה מה הייתה דעתו שלו.
וּכְאַבְשָׁל֗וֹם לֹֽא־הָיָ֧ה אִישׁ־יָפֶ֛ה בְּכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל לְהַלֵּ֣ל מְאֹ֑ד מִכַּ֤ף רַגְלוֹ֙ וְעַ֣ד קָדְקֳד֔וֹ לֹא־הָ֥יָה ב֖וֹ מֽוּם׃ (יד, כה).
כנוהג כותבי התנך כמעט שלא אמרו אף מילה על מראהו החיצוני של הגיבור שעליו כתבו, אלא אם המראה הוסיף אינפורמציה חשובה לסיפור. ולפי הכלל הזה נהג גם המספר, או המספרים, שכתבו את ספר שמואל. מחבר הספר לא אמר מילה על מראם של שמואל, יונתן, אמנון, תמר, מיכל ובת-שבע שאליה נגיע בפרק הבא.
ורק כאשר התיאור החיצוני כן מילא תפקיד בסיפור, אנחנו נמצא תיאור מאד חסכוני של הגיבור. למשל, כדי להעצים את גבורתו של דוד הצעיר, הוא תואר כילד סמוק לחיים ויפה עיניים שהתייצב עם הרוגטקה המפורסמת לפני הענק הפלישתי שהיה חמוש מכף רגל ועד ראש בכלי נשק עשויים ברזל.
המספר הציג את שאול, שהיה משכמו ומעלה גבוה מכל העם, והראה כיצד האיש גבה הקומה הלך מדחי אל דחי והונמך והונמך, עד שלבסוף נפל מלוא קומתו ארצה למראה רוחו של שמואל המת שיצאה מעולם המתים וצרחה עליו במותו כשם שצרח עליו בחייו.
רק פעם אחת, בספר שמואל ובתנך כולו, אנו מוצאים חריגה מדרך הכתיבה המקראית שפועלת לפי כללים כל כך ברורים ומצמצמים, וזה בתיאור מראהו של אבשלום. איזו תכלית מילא התאור המפליג של יופיו של אבשלום?
לדעתי, דברי ההתפעלות האלה הם הרבה-הרבה יותר מאשר תיאור יופיו החיצוני של אבשלום. הן מגלות מה הייתה דעתו של המספר על האיש המיוחד והגאה והפרוע הזה.
וּכְאַבְשָׁל֗וֹם לֹֽא־הָיָ֧ה אִישׁ־יָפֶ֛ה בְּכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל לְהַלֵּ֣ל מְאֹ֑ד מִכַּ֤ף רַגְלוֹ֙ וְעַ֣ד קָדְקֳד֔וֹ לֹא־הָ֥יָה ב֖וֹ מֽוּם׃ (יד, כה).
צדק המחבר – באבשלום לא נפל כל מום. לא בחזותו, לא בכבודו, לא באהבתו הרכה והמגוננת לאחותו. לא בנקמתו הפראית שעלתה לו בחייו ושכמעט מוטטה את בית המלוכה שהקים אביו.
