זהו הפרק ה-17 בסדרה המוקדשת לגיבורים הגדולים שעליהם מספר ספר שמואל.
את שני הפרקים הבאים נקדיש לפרשת אונס שהתרחשה בין כתלי ביתו של דוד.
בחלק הראשון נספר כיצד אנס אמנון, בנו הבכור של דוד, את תמר שהייתה אחותו למחצה. שנתיים לאחר מכן, אבשלום, אחיה של תמר מאב ומאם, הוציא את אמנון להורג. לאחר מכן הוא נמלט לממלכת גשור ששכנה ממזרח לכינרת, לא הרחק מקיבוץ עין גב ותל קציר של ימינו ושם שהה במשך שלוש שנים.
בחלק השני נספר על שובו של אבשלום לירושלים, ועל כך שמטרת שובו הייתה לנקום באביו על שנתן מקלט לבן הבלייעל שאנס את אחותו. לפרשה המחרידה שמפורטת בפרק יג-יח שבספר שמואל ב' ולתוצאותיה המרות נקדיש את שני הפרקים הבאים.
ואחרי שאמרנו את הדברים האלה, נצא לדרך.
פרשת האונס שהתרחשה בבית דוד מכילה את כל המאפיינים למה שאנחנו מְכַנִּים "אונס בתוך המשפחה". תמר נאנסה ע"י אחיה הבכור במתחם מגורי משפחתם, במקום שבו הייתה אמורה להיות מוגנת מכל רע. אחיה ניצל את קטנותה ואת תמימותה ואת העובדה שבטחה בו. הוא התנפל עליה בברוטליות ואנס אותה. בדרך מעוותת, המוכרת לנו ממקרים דומים הזועקים אלינו כמעט מכל מהדורת חדשות, גם דוד, אביו של הפושע, גונן עליו עד שזה הוצא להורג בידי בנו האחר.
לדברי התנ"ך, הסיבה שבגללה אנס אמנון את תמר הייתה משום "אהבתו" אליה. ושוב, גם הנימוק של אהבת האנס לנאנסת, חוזר אין ספור פעמים במקרי אונס שמתרחשים בתוך המשפחה. אבות הפוגעים בבנותיהם, ואחים המעוללים את אותו פשע לאחיותיהם, לא עושים כֵּן משום שהם שונאים אותן. מדובר בפסיכופטים שיודעים היטב שמעשיהם מתועבים, שהם הופכים את חייה של בתם, או של אחותם הקטנה, לעיי חורבות. אך כאשר "אהבתם" משתלטת עליהם, הם פורקים אותה על הילדה באכזריות וללא רחמים. וְאהבתו של אמנון לתמר השתייכה לקטגוריה איומה זו.
וזה סיפור המעשה (שמואל ב' יג):
אמנון, בנו הבכור של דוד והמועומד הטבעי לרשת את כתר המלוכה, "אהב" את תמר אחותו הקטנה והבתולה. ציטוט קצר:
וַיְהִ֣י אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן וּלְאַבְשָׁל֧וֹם בֶּן־דָּוִ֛ד אָח֥וֹת יָפָ֖ה וּשְׁמָ֣הּ תָּמָ֑ר וַיֶּֽאֱהָבֶ֖הָ אַמְנ֥וֹן בֶּן־דָּוִֽד. וַיֵּ֨צֶר לְאַמְנ֜וֹן לְהִתְחַלּ֗וֹת בַּֽעֲבוּר֙ תָּמָ֣ר אֲחֹת֔וֹ כִּ֥י בְתוּלָ֖ה הִ֑יא וַיִּפָּלֵא֙ בְּעֵינֵ֣י אַמְנ֔וֹן לַֽעֲשׂ֥וֹת לָ֖הּ מְאֽוּמָה׃
במילים פשוטות הוא לא היה יכול לממש את תשוקתו אליה.
באחד הבקרים שבהם שכב קודח והוזה באלף צורותיה של אחותו האסורה עליו, הגיע לבקרו דודו וְיוֹעֲצוֹ יהונדב בן שמעה. משראה היועץ הנאמן את מראה פניו של בן המלך המעונה, הוא נחרד והפציר בו לגלות לו מה רובץ על לִבו.
מששמע יהונדב מהו סוד כאבו של אמנון, הוא יעץ לו להתחזות לחולה וּלְהַמְתִּין עד שדוד יבוא לבקרו וְלִדְרֹשׁ בִּשְׁלוֹמוֹ. ואז, כל אשר יהיה עליו לעשות, הוא לומר למלך שלשם החלמתו המהירה נחוץ לו דבר אחד: לאכול לביבות. לא סתם לביבות, אלא לביבות שאותן תלבב לנגד עיניו אחותו הקטנה והנחשקת (יג, ה).
יהונדב, כמובן, לא הציע לאמנון לאנוס את תמר. יועץ ערמומי שכמותו ידע היטב שעצה שכזו עלולה לעלות לו בחייו. וּמִכֵּיוָן שלא התחשק לו להפריד את ראשו מצווארו, הוא הסתפק בכך שהצביע על הדרך שבה יוכל אמנון לבודד את תמר משאר בני משפחתם, ולא התעמק בשאלה מה יקרה ברגע שיבוא לאחר מכן.
למרבה הצער, מזימתו של בעל העצה הרעה צלחה.
אמנון שכב במיטתו וקדח מחום שהציתה מדורת הטירוף שבמוחו, והמלך המודאג הזדרז לפקוד את בנו. ככל הנראה אמנון לא נדרש להתאמץ כדי למלא את תפקיד החולה, שכן חושיו הערים של המלך שהצילוהו מסכנות רבות, לא קלטו את אותות הרמאות המהבהבים ממיטת חוליו של בנו – ועל שחושיו בגדו בו, שילם המלך, ושילמו כל המעורבים בפרשה, מחיר נורא.
לא חלפה שעה ארוכה מאז שנפרד המלך מעם אמנון ועד שפגש את תמר והורה לה לצאת לבית אחיה, לְלַבֵּב אֶת הַלְּבִיבוֹת הדרושות לשם החלמתו.
תמר יצאה בשליחות אביה, ומשהגיעה אל סף דלת ביתו של אחיה, היא עמדה על סִפָּהּ של המלכודת שטמן לה. בתחילה נמצאה בחדר ההסבה, שבו נמצאו אמנון וחבריו, ושם גם לבבה את הלביבות. אך משהגישה אותן לאמנון, הוא סירב לקבלן והורה לאורחיו לעזוב את ביתו:
וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֗ר בֵּ֛ית אַמְנ֥וֹן אָחִ֖יהָ וְה֣וּא שֹׁכֵ֑ב וַתִּקַּ֨ח אֶת־הַבָּצֵ֤ק ותלוש (וַתָּ֨לָשׁ֙) וַתְּלַבֵּ֣ב לְעֵינָ֔יו וַתְּבַשֵּׁ֖ל אֶת־הַלְּבִבֽוֹת׃ וַתִּקַּ֤ח אֶת־הַמַּשְׂרֵת֙ וַתִּצֹ֣ק לְפָנָ֔יו וַיְמָאֵ֖ן לֶֽאֱכ֑וֹל וַיֹּ֣אמֶר אַמְנ֗וֹן הוֹצִ֤יאוּ כָל־אִישׁ֙ מֵֽעָלַ֔י וַיֵּֽצְא֥וּ כָל־אִ֖ישׁ מֵֽעָלָֽיו׃ (יג, ח-ט).
משנטרקה הדלת מאחורי חבריו נותר אמנון לבדו עם תמר. לפתע היא הייתה לגמרי לבדה ולגמרי שלו.
אפשר שעדיין יכלה להימלט על נפשה, אלא שתמר לא ברחה. היא לא העלתה על לִבה איזה שדים משתוללים מאחורי העיניים הנעוצות בה, ולא ידעה שבעוד רגע אחיה יתנפל עליה.
עכשיו הורה לה אמנון להביא את הלביבות מחדר ההסבה אל החדר הפנימי. שם, כך אמר, יסב לאכול את המטעמים שהכינה:
וַיֹּ֨אמֶר אַמְנ֜וֹן אֶל־תָּמָ֗ר הָבִ֤יאִי הַבִּרְיָה֙ (האוכל שנועד להבריאו) הַחֶ֔דֶר וְאֶבְרֶ֖ה מִיָּדֵ֑ךְ (אבריא). וַתִּקַּ֣ח תָּמָ֗ר אֶת־הַלְּבִבוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔תָה וַתָּבֵ֛א לְאַמְנ֥וֹן אָחִ֖יהָ הֶחָֽדְרָה׃ (יג, י).
ומשנכנסה לחדר הפנימי, סגר עליה אמנון את הפח שטמן לה. הוא אחז בה בכוח ותבע ממנה לשכב עִמו:
וַתַּגֵּ֥שׁ אֵלָ֖יו לֶֽאֱכֹ֑ל וַיַּֽחֲזֶק־בָּהּ֙ וַיֹּ֣אמֶר לָ֔הּ בּ֛וֹאִי שִׁכְבִ֥י עִמִּ֖י אֲחוֹתִֽי
הזוועה שעמדה להתרגש עליה ניתכה בבת אחת בפניה. ברגע מצמרר אחד הבינה תמר להיכן נקלעה וּמָה רוצה אחיה. היא ידעה שאם בתוליה יאבדו, תדבק בה החרפה וחייה יסתיימו. היא תאבד בין כתלי הארמון וּלְעוֹלָם לא תשוב אל בין הרבים ואל החיים הרוחשים מתחת לשמים הכחולים שמעל ירושלים. תמר התחננה על חייה:
וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אַל־אָחִי֙ אַל־תְּעַנֵּ֔נִי (=עינוי בלשון התנך משמעו אונס. המילה אונס במשמעות מינית, לא קיימת בתנך) כִּ֛י לֹֽא־יֵעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אַֽל־תַּעֲשֵׂ֖ה אֶת־הַנְּבָלָ֥ה הַזֹּֽאת׃ וַֽאֲנִ֗י אָ֤נָה אוֹלִיךְ֙ אֶת־חֶרְפָּתִ֔י וְאַתָּ֗ה תִּֽהְיֶ֛ה כְּאַחַ֥ד הַנְּבָלִ֖ים בְּיִשְׂרָאֵ֑ל
משסירב אמנון להקשיב לקול הגיונה, היא התחננה בפניו שיישא אותה לאישה:
ְועַתָּה֙ דַּבֶּר־נָ֣א אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֛י לֹ֥א יִמְנָעֵ֖נִי מִמֶּֽךָּ׃ (יג, יב-יג).
את הרעיון המעורר חלחלה שאמנון יישא אותה, נסביר עוד מעט.
אך כשם שאמנון סירב להקשיב לתחנוניה, כך סירב להקשיב לדבריה האחרונים. הוא התנפל עליה וביצע בה את זממנו.
וְלֹ֥א אָבָ֖ה לִשְׁמֹ֣עַ בְּקוֹלָ֑הּ וַיֶּֽחֱזַ֤ק מִמֶּ֨נָּה֙ וַיְעַנֶּ֔הָ (=אנס אותה) וַיִּשְׁכַּ֖ב אֹתָֽהּ׃
וּמִשֶּׁבָּא אל פורקנו הנורא, נפשו התהפכה בו. והיפוך הנפש הוא אחד המאפיינים המובהקים להתנהגות פסיכוטית:
וַיִּשְׂנָאֶ֣הָ אַמְנ֗וֹן שִׂנְאָה֙ גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֔ד כִּ֣י גְדוֹלָ֗ה הַשִּׂנְאָה֙ אֲשֶׁ֣ר שְׂנֵאָ֔הּ מֵֽאַהֲבָ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֲהֵבָ֑הּ וַֽיֹּאמֶר־לָ֥הּ אַמְנ֖וֹן ק֥וּמִי לֵֽכִי׃ (יג, טו).
תמר נאנסה. בתוליה אבדו וגורלה נחרץ. במציאות הימים שבהם חייתה, אף גבר, זולת אמנון, לא היה נושא אותה לאישה. תמר ידעה שאם תושלך מביתו יהיה עליה להינעל בין כתלי הארמון ושם תחיה עד שייתמו ימיה. עדיין היה סיכויי שאמנון ייעתר לתחנוניה ויציל אותה מהגרוע מכל שעוד ציפה לה. אך כפי שאמרנו לִבו כבר היה במקום אחר והוא סירב להקשיב לה. אמנון קרא למשרתו והורה לו להשליכה מביתו:
וַיִּקְרָ֗א אֶֽת־נַעֲרוֹ֙ מְשָׁ֣רְת֔וֹ וַיֹּ֕אמֶר שִׁלְחוּ־נָ֥א אֶת־זֹ֛את מֵֽעָלַ֖י הַח֑וּצָה וּנְעֹ֥ל הַדֶּ֖לֶת אַֽחֲרֶֽיהָ׃ …. וַיֹּצֵ֨א אוֹתָ֤הּ מְשָֽׁרְתוֹ֙ הַח֔וּץ וְנָעַ֥ל הַדֶּ֖לֶת אַֽחֲרֶֽיהָ׃ (יג טז-יז).
שלושה מנהגי אבלות היו בישראל: קריעת בגד, לבישת שק ופיזור אפר על הראש. חייה של תמר הגיעו לקיצם והיא קרעה את בגדיה ופיזרה אפר על ראשה.
וַתִּקַּ֨ח תָּמָ֥ר אֵ֨פֶר֙ עַל־רֹאשָׁ֔הּ וּכְתֹ֧נֶת הַפַּסִּ֛ים אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יהָ קָרָ֑עָה וַתָּ֤שֶׂם יָדָהּ֙ עַל־רֹאשָׁ֔הּ וַתֵּ֥לֶךְ הָל֖וֹךְ וְזָעָֽקָה.
דקות אחדות חלפו עד שאבשלום פגש את אחותו הנסערת. הוא הבין את שקרה לה ואמר:
וַיֹּ֨אמֶר אֵלֶ֜יהָ אַבְשָׁל֣וֹם אָחִ֗יהָ הַֽאֲמִינ֣וֹן אָחִיךְ֮ הָיָ֣ה עִמָּךְ֒ וְעַתָּ֞ה אֲחוֹתִ֤י הַֽחֲרִ֨ישִׁי֙ אָחִ֣יךְ ה֔וּא אַל־תָּשִׁ֥יתִי אֶת־לִבֵּ֖ךְ לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַתֵּ֤שֶׁב תָּמָר֙ וְשֹׁ֣מֵמָ֔ה בֵּ֖ית אַבְשָׁל֥וֹם אָחִֽיהָ׃ (יג, יח-יט).
תמר התכנסה בבית אבשלום שגונן עליה. אך כנראה שלא החזיקה מעמד וזמן קצר לאחר מכן הלכה לעולמה, שכן התנך מספר שלאבשלום הייתה בת יפה, שלה הוא קרא בשם אחותו, תמר.
ננתח את סיפור המעשה
מעשי אונס בתוך המשפחה התרחשו בעבר ומתרחשים בימינו. הם לא קשורים לזמן או למקום, כי אם למצבו הנפשי של האנס.
ההבדל היחיד, שהוא באמת הבדל ענק, בין מה שקורה בימינו לבין הֶעָבָר הרחוק, הוא המצב החוקי, או המשפטי – ואת זה צריך להסביר.
בימינו ישנם גופים ממלכתיים שעומדים מעל המשפחה, כמו בית משפט, משטרה, בתי חולים ועוד – וההיפך המוחלט מכך התקיים בעולם הקדום. בתקופה שעליה מספר התנך עדיין לא קמו בישראל מוסדות ממלכתיים שעמדו מעל המשפחה.
וכך, אם בימינו רק לרשות השופטת מותר לשפוט ולגזור את עונשו של הפושע, הרי שבעבר הסמכות הזו הייתה בידי זקני השבט, ומקום המשפט היה בשער העיר ולא בהיכל מפואר.
ועוד הבדל חשוב שצריך להדגיש הוא שזקני השבט שפטו אך ורק את בני עדתם, שלרוב היו גם בני משפחתם, דבר שלא יעלה על הדעת בימינו.
סמכותם השיפוטית של הזקנים נעה מהמקרה הפשוט ביותר שבו היה עליהם לפסוק את עונשו של איש שהבעיר קוצים בשדהו, והאש פשטה לשדה של שכנו והסבה לו נזק (שמ' כב, ה). וסמכותם כללה התרת דמו של פושע שביצע פשע, שגזר דינו הוא מוות. ורצח ואונס השתייכו לקטגוריה זו. דינו של אנס היה מוות!
אלא שזקני השבטים לא היו אלה שהוציאו להורג את הפושע. מה שהם כן עשו, הם התירו את דמו בידי גואל הדם.
גואל הדם היה אחד ממקורביו של הנפגע. במרבית המקרים זה היה האח, שעליו הוטלה האחריות לגאול את דם הקורבן – ותכף נגדיר מי כאן הקורבן – ולהוציא להורג את הפושע, מבלי שהוא עצמו ייחשב פושע (במדבר לה; דברים יט; יהושע כ). ועוד חשוב לציין שגאולת הדם שעליה מדבר התנך, שונה בתכלית מנקמות הדם שמוכרת לנו מהחברה המוסלמית, שמאפשרת לפגוע בכל אחד מבני משפחת היריב. כאן לא מדובר בנקמה, כי אם בעשיית צדק. וגואל הדם היה רשאי להרוג רק את הפושע ולא איש אחר זולתו – וכמובן שדברים אלה מצביעים לעברו של אבשלום.
ההבדל השני בין שתי דרכי המשפט מתייחס, כאמור, לזהותו של הקורבן, במיוחד כשמדובר באונס.
בימינו לאישה יש מעמד משפטי בפני עצמה ובית המשפט מכיר בזכותה על גופה, ולכן נערה שנפגעה נחשבת לפי חוק קורבן האונס.
ובואו לא נהייה תמימים. כולנו יודעים שכאשר היא תיפול בידי המשטרה ובית המשפט, שם היא תיאנס בשנית ובשלישית, דבר שיכפיל וישלש את פגיעתה. וזו בדיוק הסיבה שבגללה חלק גדול מהנערות שנפגעו, מעדיפות לא להתקרב למשטרה. וכולנו יודעים שעונשו של האנס, גם אם מדובר באונס קבוצתי, לא ייקבע לפי חומרת המעשה, כי אם לפי גובה שכרו של עורך הדין, שיעשה כל מאמץ להציג את החיה הרעה ששכרה אותו כבחור "טוב ונורמטיבי". ושהיחסים היו "בהסכמה" ושמדובר בנערה מופקרת שהביאה על עצמה את מה שקרה לה.
דוגמאות להמחשת דברינו יש למכביר. אך אנחנו נסתפק בדוגמה אחת שקשורה קשר הדוק לפרשה שלפנינו ונזכיר את פרשת האונס המפורסמת ביותר בישראל, והיא של משה קצב; הנשיא שהורשע בשני מעשי אונס ובשלל מעשים מגונים.
ביוני 2007 היה משה קצב נשיא המדינה והיועץ המשפטי של הממשלה היה עו"ד מני מזוז. מני מזוז, הציע לקצב שיודה שביצע עבירות קלות, שבעטיין הוא יישלח למאסר על תנאי.
שימו לב, היועץ המשפטי של הממשלה, שבתום תפקידו מונה שופט בבית המשפט העליון, הוא ולא אחר, סימן בצבעים בוהקים את הדרך שבה יוכל קצב לחמוק ממאסר, ולחזור לביתו ללא כל עונש!
רגע אחד מני מזוז, האם חשבת מה המשמעות המעשית של העסקה המגונה שרקחת על הנשים האחרות שנפלו קורבן בידי קצב ועל הנשים בכלל?
האם חשבת איזה כתם נוראי הצעה שכזו מכתימה את כל המערכת המשפטית.
לא.
מני מזוז היה יועץ. גם יהונדב בן שמעה היה יועץ. שניהם בסה"כ היו יועצים שמילאו את תפקידם.
בתחילה הסכים קצב לעסקה. בהמשך משהפרשה התגלגלה לבית המשפט, עו"ד אמיר ציון, שנחשב לאחד הפרקליטים היקרים והמפורסמים בישראל, ייצג אותו. אמיר ציון תמך בעסקה המפנקת של מני מזוז. למרבה המזל קצב חזר מהסכמתו, דבר שעלה לו בשבע שנות מאסר בפועל.
וכאן, בדיוק בנקודה זו בא לידי ביטוי הבדל עצום נוסף בין המשפט המודרני לקדום. בניגוד לימינו, החוק הקדום לא היכיר בזכותה של האישה על הגוף שלה, ולכן במקרה של אונס, לפחות בהגדרה, היא לא נחשבה קורבן.
הקורבן היה אחיה. כבודו של האח נרמס וכבוד בית אביהם חולל. ולכן על האח הוטלה החובה להשיב את כבודו ולהוציא להורג את האנס – ופעם נוספת אנחנו מצביעים לעברו של אבשלום.
וּבְכָל זאת, הדברים שאמרנו אינם חד משמעיים, וזה הרגע לחזור לתחינתה של תמר, שביקשה שאמנון יישא אותה לאישה.
ועַתָּה֙ דַּבֶּר־נָ֣א אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֛י לֹ֥א יִמְנָעֵ֖נִי מִמֶּֽךָּ …
מתוך ספר שמות וספר דברים מתברר שהאפשרות שהעלתה תמר התקיימה. במקרים מסוימים נערה שנאנסה כן נישאה למי שפגע בה.
ועכשיו אומר את דעתי בעניין זה. לדעתי, אפשרות שכזו התממשה רק במקרים שבהם הנערה באה ממשפחה חלשה, או שלא היה לה אח לגאול את דמה, שהרי כבר אמרנו שאונס שקול לרצח.
במקרה שכזה היה פשע והיה אקדח מעשן. היה דם, אך לא היה קורבן, שכן בהגדרה המשפטית הנערה לא נחשבה קורבן. ובמצב שבו לא היה מי שיעניש את הפושע, התערבו זקני השבט וציוו עליו לשאת את הנערה ולשלם לאביה את מוהר נישואיה. ציטוט מספר דברים אומר את הדברים האלה במילים ברורות. פרק כב:
כִּֽי־יִמְצָ֣א אִ֗ישׁ נַֽעֲרָ֤ בְתוּלָה֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־אֹרָ֔שָׂה וּתְפָשָׂ֖הּ וְשָׁכַ֣ב עִמָּ֑הּ וְנִמְצָֽאוּ׃(=זהות האנס ידועה) וְ֠נָתַן הָאִ֨ישׁ הַשֹּׁכֵ֥ב עִמָּ֛הּ לַֽאֲבִ֥י הַֽנַּעֲרָ֖ חֲמִשִּׁ֣ים כָּ֑סֶף וְלֽוֹ־תִהְיֶ֣ה לְאִשָּׁ֗ה תַּ֚חַת אֲשֶׁ֣ר עִנָּ֔הּ (=אנס. כבר אמרנו שעינוי בלשון התנך משמעו אונס) לֹֽא־יוּכַ֥ל שַׁלְּחָ֖הּ (=לגרשה) כָּל־יָמָֽיו׃ (דברים כב, כח-כט; וכן שמות כב, טו).
צריך להסביר מדוע אונס היה שקול למעשה רצח. חברות מסורתיות ייחסו ערך עצום לכך שהבעל יהיה הראשון ששכב עם אשתו – וכמובן שלא מדובר באישה שאלה נישואייה השניים.
אדם שחי בחברה מסורתית כמו זו שעליה מספר התנך, לעולם לא היה משיא לִבְנוֹ נערה שנאנסה. אף גבר לא היה נושא אישה שהוא לא הראשון ששכב איתה. ולכן נערה שכך אירע לה, הפכה מתה-חיה. מוכתמת, פסולה. היא נסגרה באוהל של משפחתה ושם חלפו חייה. והמציאות האיומה הזו נשמעת היטב מתוך דבריה של תמר:
וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אַל־אָחִי֙ אַל־תְּעַנֵּ֔נִי כִּ֛י לֹֽא־יֵעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אַֽל־תַּעֲשֵׂ֖ה אֶת־הַנְּבָלָ֥ה הַזֹּֽאת׃ וַֽאֲנִ֗י אָ֤נָה אוֹלִיךְ֙ אֶת־חֶרְפָּתִ֔י
ואת העובדה שתמר נסגרה בבית אחיה אנחנו למדים מדבריה הקצרים והנוקבים: וַתֵּ֤שֶׁב תָּמָר֙ וְשֹׁ֣מֵמָ֔ה בֵּ֖ית אַבְשָׁל֥וֹם אָחִֽיהָ. .
אין ספק שהתערבותם של הזקנים, שציוו על האנס לשאת את הנערה שפגע בה מעוררת בנו חלחלה ושאט נפש.
אך האמת היא, שאם נותר לה מעט מזל, זה מה שהיה. היא נישאה לאנס וילדה לו ילדים ושיקמה את חייה, ולכך דאגו זקני השבט.
יתרה מכך, אנחנו כל הזמן צריכים לזכור שכאשר הדינמיקה החברתית פעלה כסדרה, והאח, או האחים יישבו את החשבון עם הפושע, הם השיבו לעצמם את כבודם ואת כבוד בית אביהם. אך הצדק שנעשה עימם, העמיק את השבר בחיי אחותם. שכן הגבר היחיד שהיה יכול לשאתה, הומת.
וכך, באופן פאראדוכסלי, שאינו מתקבל על הדעת בעיניים מערביות, דווקא זו שזכתה לסיוע של הזקנים נמצא גבר שנשא אותה והוליד לה ילדים. ולכן, בסופו של חשבון מצבה היה טוב לאין ערוך מזה של רעותה, שהיה לה גואל דם שהוציא להורג את הגבר היחיד שהיה יכול לשאתה – והדברים האלה מחזירים אותנו לסיפור שלפנינו ופותחים בו צוהר נוסף. חדש.
תחינתה של תמר שאמנון יישא אותה, לא יכלה להתממש. דוד לא היה יכול להתיר נישואים שכאלה, משום שנישואיי אח ואחות מהווים הפרה בוטה של אחד האיסורים החמורים ביותר בתנך, שנקראים איסורי עריות. עריות = ערווה.
נכון שהתנך מתייחס בחיוב לכך שגבר יישא נשים רבות ככל שביכולתו לשאת, ושיוליד לנשותיו ילדים רבים, דבר שיוסיף לחוסנה של משפחתו ושל השבט שאליו משתייך. ודווקא משום כך, הוא שם סייגים וגדרות סביב נשים שאיתן אסור לגבר לשכב ואסור לו לשאת.
בפרק יח שבספר ויקרא, וכך גם בפרק כ', מצויה רשימה מפורטת של קשרי נישואים אסורים שנחשבים לגילוי עריות. ואחד האיסורים האלה הם נישואים בין אח ואחות, גם אם נולדה מאישה אחרת, כמו במקרה שלפנינו:
עֶרְוַ֨ת אֲחֽוֹתְךָ֤ בַת־אָבִ֨יךָ֙ א֣וֹ בַת־אִמֶּ֔ךָ מוֹלֶ֣דֶת בַּ֔יִת א֖וֹ מוֹלֶ֣דֶת ח֑וּץ לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽן׃….. עֶרְוַ֨ת בַּת־אֵ֤שֶׁת אָבִ֨יךָ֙ מוֹלֶ֣דֶת אָבִ֔יךָ אֲחֽוֹתְךָ֖ הִ֑וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ (ויק' יח, ט-יא)
מכיוון שמדובר באיסור מפורש וחד-משמעי, דוד לעולם לא היה יכול להתיר לאמנון לשאת את תמר. ובל נשכח שלדמה של תמר היה גואל ושאבשלום לעולם לא היה מוחל על כבודו ומסכים לפתרון מסוג זה.
נחזור לסיפורנו
לא צריך לקבל דוקטורט בפסיכולוגיה כדי לדעת שאמנון היה מטורלל ומופרע על כל הראש. אדם נורמאלי לא אונס! אח נורמאלי לא מתאהב באחותו, לא טומן לה מלכודת, לא אונס אותה ולא מחריב את חייה. אח נורמאלי מגונן על אחותו, והוא יגונן עליה כל חייו.
לו נותר באמנון שמץ של שפיות, הוא היה לוקח בחשבון שאבשלום ירדוף אחריו ושעליו לברוח על נפשו. אלא שאמנון לא נמלט אלא נותר לחיות בבית אביו שנתיים נוספות, עד שחרבו של אבשלום השיגה אותו.
עכשיו נדבר על דוד.
מעשה האונס נודע לדוד. וְהַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֔ד שָׁמַ֕ע אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיִּ֥חַר ל֖וֹ מְאֹֽד . דוד רתח מזעם אך לא עשה דבר (יג, כא). והשתיקה ששתק, גבתה את חיי שני בניו וכמעט שגבתה גם את חייו והמיטה קץ על שלטונו.
דוד נקלע למצב טרגי וייחודי. הוא היה מלך שכבודו חולל בידי בנו הבכור שהיה המועומד הטבעי לרשת את כיסאו. לו היה אחד מדלי העם, יתכן שהמעשה היה נבלע כסוד נורא בין כתלי ביתו. אלא שהוא היה מלך שעמד בראש העם והצבא, ודבר האונס נודע ברבים ועתה עיני כולם היו נשואות אליו, לראות כיצד יגיב. ועד כמה שהמצב שאליו נקלע דוד היה טרגי וייחודי, ניתן להבין רק לאור השינויים ההיסטוריים והחברתיים שהתחוללו בזמנו בישראל.
גיבורי הפרשה שלנו חיו בסביבות שנת 1000 לפנה"ס. בשנת 1000 לפנה"ס המלוכה בישראל עמדה בראשיתה, וגופי הממשל שהקים דוד כמו פקידות וצבא מקצועי, רק החלו לבצבץ. והשינוי החשוב ביותר שנוגע לענייננו היה בסמכות השיפוטית.
ברגיל, ואת זה כבר אמרנו קודם, זקני השבטים שפטו את אנשיהם והמצב הזה הוסיף להתקיים מאות שנים נוספות, למעשה עד סוף התקופה שעליה מספר התנך. אך במקביל, גם המלך קיבל סמכות שיפוטית, שהייתה גבוהה מזו של הזקנים. ואכן התנך נותן שפע של דוגמאות לכך שלאורך כל תקופת המלוכה פעלו בישראל שתי רשויות שיפוטיות במקביל: זו שבידי הזקנים ששפטו רק את בני עדתם, וזו שבידי המלך שעמד מעליהם והיה רשאי לשפוט את כל העם (שמואל ב' ח, טו; יד, א-יז; מלכים א פרק ג). (ושיריים של תופעה זו שהתקיימה בכל העולם הקדום, מתקיימים גם בימינו. לנשיא בישראל ובארה"ב יש זכות להעניק חנינה לפושעים. )
עם עלייתו של דוד למלוכה, הפך גם הוא שופט. ומתוקף סמכותו אין זה מן הנמנע שהפסיקה המשפטית הראשונה שאליה נדרש, הייתה לחרוץ את דינו של בנו הבכור, ולאנסים , כבר אמרנו, היה דין אחד.
ואם בכך לא די, הרי שבהעדר רשות מבצעת שעמדה מעל למשפחה, האחריות למצות את הדין עם אמנון, הייתה מוטלת על משפחת הקורבן. והתוצאה הטרגית של צירוף המקרים שעליו אנחנו מדברים, הייתה שדוד גם נחשב קורבן האונס וגם האדם היחיד בסמכותו לשפוט את בנו ולחרוץ את גורלו.
צירוף הזמנים שאותו אנחנו מדגישים חייב את המלך לעשות מעשה שלִבו לא נתן לו לעשותו. דוד אהב את בנו אהבת נפש והעדיף לשאת בנטל החרפה מאשר להורות לאחד מחייליו להמיתו, או להתיר לאבשלום לגאול את דם אחותו. והבחירה שבחר הקימה מרבצה את המסוכן שבאויביו, את אבשלום.
מבין ארבעת בניו של דוד שעליהם מספר התנ"ך, אבשלום דמה ל ביותר, ודוד טעה טעות מרה כאשר לא לקח זאת בחשבון.
אבשלום ניחן באומץ לב, בסבלנות ובשיקול דעת. הוא היה איש גאה שידע לתכנן את מהלכיו בשקט ובתבונה. אבשלום ירש מאביו תכונה נוספת שיש הקוראים לה כריזמה. הוא התחבב על אנשים ועורר בהם אמון – ואת הדברים האלה נוכיח היטב בפרק הבא. אבשלום ידע שלאביו, לא נמצאו כוחות הנפש הדרושים כדי לשחרר את אמנון לגורלו, ועל שבמשך שנתיים רצופות הוא נתן לו מחסה בביתו – ומכאן הדברים רק הלכו והסתבכו.
אנחנו רשאים להניח שבכורתו של אמנון נשללה ממנו מיד לאחר האונס, וששוב לא היה עתיד להיות מלך בישראל.
לפי סדר הירושה שקובע התנ"ך, כִּלאב, בנו השני של דוד, היה עתה ראשון למלוכה (שם ג, ג). אלא שכִּלאב נעלם מן הסיפור המקראי ולא ידוע מֶה עלה בגורלו. וּלְפִיכָךְ הבן השלישי התקדם אל המקום הראשון – והבן השלישי היה אבשלום.
והנה הגענו אל לב ליבה של התסבוכת. עצם הישארותו של אמנון בחיים, הייתה אות קלון. אות קלון על מצחו של דוד, ועוד יותר מכך על מצחו של אבשלום. הקלון מנע ממנו להיחשב יורש ראוי למלוכה. שהרי ברור שזקני השבטים, שרי הצבא והלוחמים לא היו מקבלים את מרותו של מלך חלש, שאביו שומר בביתו על האיש שאנס את אחותו, שאיננו מרשה למועמד למלוכה לשמור על כבודו. אבשלום ידע זאת, ודוד ידע זאת כמותו.
חלפו שנתיים ובסופו של דבר שְעַת הנקם הגיעה.
באחד מימי ראשית הקיץ כילו הגוזזים לגוז את עדר הכבשים שגידל אבשלום. כמנהג הימים, בתום ימי הגז נערכה חגיגה ואבשלום ואנשיו התכוונו לחגוג ברוב עם. מששלמו ההכנות הוא התייצב בבית אביו והזמין אותו ואת אחיו לבוא ולשמוח בשמחתו.
דוד שהיה איש חכם ומנוסה, זיהה הפעם היכן אורבת לו הסכנה. הוא היכיר היטב את אבשלום ולא הייתה לו שום כוונה ליפול בשנית לתוך הפח שטמן לו אחד מבניו והוא סירב באדיבות להזמנה ואמר:
וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל־אַבְשָׁל֗וֹם אַל־בְּנִי֙ אַל־נָ֤א נֵלֵךְ֙ כֻּלָּ֔נוּ וְלֹ֥א נִכְבַּ֖ד עָלֶ֑יךָ וַיִּפְרָץ־בּ֛וֹ וְלֹֽא־אָבָ֥ה לָלֶ֖כֶת וַֽיְבָרְכֵֽהוּ׃
ויפרץ בו = הפציר בו. כלומר אבשלום הפציר באביו לבוא אל חג הגז, אלא שדוד לא אבה לקבל את ההזמנה. אבל אבשלום התעקש והוסיף להפציר באביו ואמר:
וַיֹּ֨אמֶר֙ אַבְשָׁל֔וֹם וָלֹ֕א יֵֽלֶךְ־נָ֥א אִתָּ֖נוּ אַמְנ֣וֹן אָחִ֑י וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הַמֶּ֔לֶךְ לָ֥מָּה יֵלֵ֖ךְ עִמָּֽךְ׃ וַיִּפְרָץ־בּ֖וֹ אַבְשָׁל֑וֹם וַיִּשְׁלַ֤ח אִתּוֹ֙ אֶת־אַמְנ֔וֹן וְאֵ֖ת כָּל־בְּנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (יג, כה).
העובדה שאבשלום היה צריך להפציר, ולחזור ולהפציר באביו לשחרר את אמנון, מעידה עד כמה התקשה דוד לשחרר את בנו לגורלו. אך בסופו של דבר נעתר לאבשלום, ובתכלס, גם לא הייתה לו ברירה אלא להיכנע.
דוד ידע שכל עוד אמנון חי, פרשת האונס לא תגיע אל קִצִהּ ושאבשלום יוסיף לארוב על פתח דלתו. הוא ידע שהמחסה שנותן לאמנון מרתיח את דמו של אבשלום ומשפיל אותו לעיני כל העם.
במצב עניינים זה לדוד לא היה יורש, והוא לא היה יכול להתחיל להכשיר את אבשלום לקראת היום שבו המלוכה תעבור לידיו. דוד ידע שעליו להתיר לאבשלום לגאול את דמה של תמר – וכך אכן היה. אמנון הגיע אל מקום חג הגז ואנשיו של אבשלום הרגו אותו (יג, כח-כט).
אמנון מת, אך מסיבה שאיננה ידועה השמועה שהגיעה לאוזני דוד אמרה שאבשלום הִכה את כל אחיו עד האחרון שבהם. מששמע המלך את הבשורה הנוראה, הוא קרע את בגדיו ונפל ארצה מוכה יגון. לעת הזאת אמר יהונדב, היועץ שהציע לאמנון להעמיד פני חולה ולדרוש שתמר תבוא לביתו ללבב לביבות:
וַיַּ֡עַן יֽוֹנָדָ֣ב בֶּן־שִׁמְעָ֨ה אֲחִֽי־דָוִ֜ד וַיֹּ֗אמֶר אַל־יֹאמַ֤ר אֲדֹנִי֙ אֵ֣ת כָּל־הַנְּעָרִ֤ים בְּנֵֽי־הַמֶּ֨לֶךְ֙ הֵמִ֔יתוּ כִּֽי־אַמְנ֥וֹן לְבַדּ֖וֹ מֵ֑ת כִּֽי־עַל־פִּ֤י אַבְשָׁלוֹם֙ הָֽיְתָ֣ה שׂוּמָ֔ה (=חובה, מטלה) מִיּוֹם֙ עַנֹּת֔וֹ אֵ֖ת תָּמָ֥ר אֲחֹתֽוֹ׃ וְעַתָּ֡ה אַל־יָשֵׂם֩ אֲדֹנִ֨י הַמֶּ֤לֶךְ אֶל־לִבּוֹ֙ דָּבָ֣ר לֵאמֹ֔ר כָּל־בְּנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ מֵ֑תוּ כִּֽי־אם אַמְנ֥וֹן לְבַדּ֖וֹ מֵֽת׃ (יג, לב-לד).
יהונדב אמר את האמת. מהיום שבו עינה, אנס אמנון את תמר, שומה היה על אבשלום להוציאו להורג.
ספר שמואל מספר שמיד לאחר מכן נמלט אבשלום אל ממלכת גשור ששכנה ממזרח לכנרת. גשור הייתה ארץ הולדתה של אמו מעכה, שהייתה בתו של מלך גשור, שאצלו שהה אבשלום במשך שלוש השנים הבאות (יג, לז-לח).
רבים מהחוקרים פירשו את הימלטותו של אבשלום כפחד מפני תוצאות מעשיו, אלא שאני חולקת על דעתם. אבשלום נהג כדין ובהתאם לנורמות המשפטיות והחברתיות שהיו נהוגות בזמנו. הוא היה גואל הדם של תמר ומכיוון שדוד לא היה מסוגל למלא את תפקידו כשופט, הרי שכמעט נוצר מצב שבו לא היה מי שיעניש את אמנון, ואלמלא התעקשותו של אבשלום, הוא היה יוצא פטור מכל עונש.
וראייה לכך שאבשלום נהג כהלכה, היא העובדה שדוד לא רדף אחריו ולא ביקש להענישו בדרך כלשהי. והינה, במקום שיחזור לירושלים בראש מורם ויתחיל להתכונן לימות המלוכה המצפים לו, הוא נמלט צפונה אל סבו שבממלכת גשור. למה??? למה ברח?
בואו נשאיר את התשובה לפרק הבא ונסכם בקצרה את הדברים שאמרנו כאן.
סיפור המעשה שעליו דיברנו בפרק זה איננו שונה מסיפורים דומים שמתרחשים בחברה שאנחנו חיים בה.
המטרה העיקרית שעמדה לנגד עינינו הייתה להביא את הסיפור, אך בעיקר לחדד את הפער העצום, הבלתי נתפס בין שתי מערכות המשפט: זו המערבית, המודרנית ו"המתקדמת", וזו השבטית ה"פרימיטיבית" .
בימינו נערה שנפגעה נחשבת קורבן האונס ורק לבית המשפט יש רשות להעניש את האנס. אלא שהצדק נקבע בעסקאות טיעון של חלפנים שסוחרים בצדק, לפי שער יכולתו הכלכלית של הלקוח לשלם את שכרו של עורך הדין שמייצג אותו – ולא בכדי פרשת משה קצב שימשה כאן דוגמה מייצגת.
ובכן, חלפנות מהזן הזה לא התקיימה בעולם שבו חיו גיבורי התנך. וכך גם אם הנערה שנפגעה לא נחשבה קורבן הפשע, הזקנים שהתכנסו בשער העיר, פעלו לפי מידת הצדק הטבעי.
תחינתה הנואשת של תמר שאמנון יישא אותה לאישה פתחה בפנינו צוהר נוסף לדרכי המשפט שנהגו בתקופה התרחש סיפורנו.
לדעתי, וזו העמדה שלי, הזקנים כפו על האנס לשאת את הנערה שפגע בה רק במקרים שבהם היא באה ממשפחה חלשה ושלא היה לה גואל דם. וככל הדברים נשמעים מקוממים, הכפייה הזו פעלה לטובתה.
נישואים היו הדרך היחידה שבה היא יכלה לשקם את חייה ולא להיות מוכתמת ומנודה, כלואה עד סוף ימיה בתוך אוהל משפחתה. בסופו של חשבון ארוך, מצבה של נערה שכזו היה טוב יותר משל זו שהיה לה גואל שהוציא להורג את הגבר היחיד שהיה יכול לשאתה.
רק שהפתרון הזה לא עמד לרשותה של תמר.
תחינתה שאמנון יישא אותה עמדו בניגוד מוחלט לאחד מאיסורי העריות החמורים בתנך, איסור שלעולם אין לו היתר. והתנך שרואה בדוד את הגיבור הגדול שלו, לעולם לא היה מספר שדוד השיא את בנו לבתו – זה בלתי מתקבל על הדעת.
ושוב, אל לנו לשכוח את אבשלום – ואיש כאבשלום שלו נקדיש את הפרק הבא, לעולם לא היה מוחל על כבודו.
התנך מספר שלאחר שאבשלום הרג את אמנון הוא ברח לבית סבו שבממלכת גשור. ובכן, קבלו תיקון. אבשלום היה איש גאה ואמיץ והוא לא ברח מאף אחד, ואת ההסבר לקביעה נחרצת זו, נסביר בפרק הבא.
