חג החנוכה מתקרב ובא. לפי המסורת ימי החג נקבעו לזכר ניצחונו של יהודה המקבי ושל אחיו, שמרדו באנטיוכוס הרשע, מלך היוונים ששלט על ארץ ישראל – ושגזרות אנטיוכוס, שהיו גזרות שמד על התרבות היהודית ועל היהדות בכללותה, קרויות על שמו.
לפי המסורת שנקבעה בתלמוד הבבלי, מסכת שבת, דף כ"א, עמוד ב', ושעליה גדלנו ושאותה אנחנו מספרים לילדינו, יהודה נכנס לבית המקדש שעמד בירושלים, שאותו טימאו אנטיוכוס וחייליו. הוא מצא פך שמן קטן וטהור ששימש להדלקת המנורה שתמיד בערה במקדש. כמות השמן הזעומה הספיקה להדלקת המנורה ליום אחד בלבד – והנה נהייה נס גדול, והשמן הספיק להדלקתה למשך שמונה ימים, ולזכר הנס הזה אנחנו מדליקים נרות במשך שמונה ימים. במרוצת השנים נוספו לחג הזה מאפיינים נוספים, כמו סביבונים, לביבות וסופגניות ועוד.
אלא שלמסורת שעברה ביהדות למן ימי התלמוד שהועלה על הכתב בסביבות שנת 500 לה"ס, יש קשר רופף בלבד למרד החשמונאים. המרד פרץ בשנת 167 לפנה"ס, שהם כ-600 שנים ויותר לפני זמנם של חכמי התלמוד.
בידינו מצויים שני מקורות קדומים בהרבה, שנכתבו שנים לא רבות לאחר המרד, שמספרים סיפור אחר לחלוטין מזה שהשתרש במסורת היהודית, שעוברת מדור לדור – ואת הסיפור האחר, נביא לכאן.
המקור הראשון, ואת זה כבר חשוב לומר, הוא לא התנך. התנך לא מדבר על מרד המקבים ולא מזכיר את חג החנוכה. והמקור שכן מספר על המרד נקרא ספר המקבים (ק). שמספק תמונה מקיפה MA על אודות המרד – ושם, כמובן, לא מדובר על ניסים, לא על נפלאות ולא על לביבות ולא על סופגניות.
וכאן נעיר בקצרה שספר המקבים שייך לאסופת חיבורים רחבת היקף, שנקראת הספרים החיצונים, שנכתבה ברובה בארץ ישראל, ממש במקביל לימים שבהם התנך הועלה על הכתב. הספרים החיצונים נקראים בשם זה משום שהם נשארו מחוץ לתנך. לימים הם נאסרו LI לקריאה ולכן הם לא נלמדים בבתי הספר ומעטים יודעים על קיומם.
שרון ואני הקדשנו 6 פרקים לספרים אלה ומי שמעוניין, יכול להיכנס לאתר של הפודקאסט שלי, או לכתוב אלי דרך הפייסבוק ואני אשלח אליו את הלינק. המקור השני הוא כמובן ההיסטוריון היהודי, יוסף בן מתתיהו שחי כ-150 שנה לאחר המרד. ולמרות שגם בן מתתיהו חי שנים רבות לאחר המאורעות שעליהם סיפור, הוא עדיין חי בישראל וקדם ב-400 שנה ויותר לחכמי התלמוד שחיו בעירק.
לפני שנתקדם, נעשה סדר קצר בשמות חשמונאים/מקבים.
מתתיהו, אביהם של יהודה, שמעון, אלעזר, יוחנן ויונתן, היה בן שנקראה חשמונאי, שחייתה במודיעין. לכל אחד מחמשת בניו היה שם שני, ושמו השני של יהודה היה מקבי, עם ק'.
מתתיהו היה מי שהרים את נס המרד, אך זמן קצר לאחר מכן הוא הלך לעולמו ומפקד המרד היה יהודה, שאליו הצטרפו אחיו. והשם "מרד המקבים" הפך שם כולל של יהודה וארבעת אחיו. ובקיצור יהודה המקבי בא ממשפחת חשמונאי והמרד נקרא פעם על שמו ועל שם אחיו, ופעם על שם המשפחה שאליה השתייכו. ואנחנו לשם נוחות, נשתמש בפרק הזה בשם מרד החשמונאים.
ועכשיו עלינו לקבוע שני כללי ברזל שמתקיימים תמיד:
מרד הוא קצה הקרחון הגלוי לעין. הוא לעולם לא פורץ מעצמו, באופן ספונטני וללא סיבה. מטרת מנהיג המרד והחבורה שתומכת בו, היא לסלק בכוח הזרוע את השליט של המדינה ולתפוס את השלטון במקומו. הכלל השני אומר שמרד פורץ רק כאשר השליט חלש ויש סיכוי לסלקו – ושני הכללים האלה התקיימו גם במקרה שלנו. אם המרד מצליח, אזי המלך המודח, לרוב יחד עם בני משפחתו, יוצא להורג. אם יכשל, המורד וחבורתו ישלמו בחייהם.
מרד החשמונאים פרץ בשנת 167 לפנה"ס והוא נמשך כשלוש שנים, עד שנת 164 לפנה"ס. המרד כוון נגד אנטיוכוס ה-4, או אפיפנס, או אנטיוכוס הרשע שגזר גזרות שמד על העם היהודי – ולכך נגיע בהמשך.
אנטיוכוס, שהיה ממוצא יווני עלה לשלטון בשנת 175 לפנה"ס, בסה"כ כ-8 שנים לפני פרוץ המרד.
הוא היה מלך חזק מאד, ששלט על אימפריה אדירה וחלשה מאד, שכבר התפוררה מכל עבריה. מה שאומר שמנקודת מבט היסטורית הכלל האומר שמרד פורץ כאשר השליט חלש, כבר התקיים בימיו.
אנטיוכוס מת שלוש שנים לאחר פרוץ המרד, ולכאורה בכך הסתיים המרד. כל הגזרות שגזר בוטלו ויהודה המקבי טיהר את בית המקדש מהזוהמה שהכניסו לתוכו אנטיוכוס ואנשיו וחיי הדת והפולחן היהודיים התחדשו.
אלא שלאנטיוכוס היו יורשים ומותו לא הביא קץ לשלטון היוונים בארץ ישראל, והאחים החשמונאים הוסיפו להילחם בהם עוד כ-20 שנים, עד שבשנת 140 לפנה"ס קמה ממלכת החשמונאים, שהתקיימה כ-90 שנה.
20 שנות המלחמה האלה נקראות "מלחמות החשמונאים", ולא מרד החשמונאים, ומטרתן הייתה להרחיב את הטריטוריה של ארץ ישראל.
בפרק הזה נתמקד בסיבות שהובילו למרד, ולא ב-20 שנות המלחמה שבאו לאחריהן.
ועכשיו, אחרי הקדמה זו נראה איך הדברים עובדים.
אמרנו ששורשי מרד, כל מרד חבויים מעין, וכך גם הסיפור שלנו. בשנת 167 לפנה"ס, היא השנה שבה מתתיהו הניף את נס המרד, ארץ ישראל הייתה כבושה מזה כ-600 שנה בידי האימפריות הקדומות. ראשוני הכובשים היו מלכי אשור שחיו בתחום עיראק של ימינו. לאחריהם הגיע נבוכדנצר מלך בבל, שגם היא שכנה בתחום עיראק של ימינו. נבוכדנצר החריב את בית המקדש הראשון שבנה שלמה, והגלה את תושבי O ירושלים לבבל – וזו גלות בבל. לאחר הבבלים הגיע כורש מלך פרס – המלך הגדול שחשוב לכל מה שנגיד מעכשיו.
כורש עלה לשלטון בסביבות שנת 560 לפנה"ס, והאימפריה שעליה שלט השתרעה על השטח של הודו, ערב הסעודית, מצרים, סוריה ארמניה, לבנון, תורכיה של ימינו ועוד. והיא כללה עוד מחוז מיקרוסקופי זעיר וחסר חשיבות, שנקרא ישראל.
עשרים שנה לאחר שעלה לשלטון, הכריז כורש את ההכרזה הקרויה על שמו, שבה הוא התיר לכל בני העמים שנכבשו והוגלו ע"י האימפרטורים שקדמו לו, לשוב לארצם ולשקם את בתי המקדש שלהם.
ההצהרה המתייחסת באופן ספציפי ליהודים, מפורטת בפרק א' שבספר עזרא פרק א'. ובאמת בערך בשנת 540 לפנה"ס החלו היהודים שגלו לבבל לשוב לישראל. הם בנו את בירושלים את בית המקדש השני שנחנך בסביבות שנת 515.
למן היום שבו נחנך בית המקדש השני בשנת 515 לפנה"ס, ובמשך 350 השנים הבאות הכוהנים שעמדו בראש המקדש, השתייכו למשפחה בשם צדוק. או : בית צדוק. היא המשפחה שאותה יסלק יהודה המקבי מכהונתה ויתפוס את מקומה – ואם שאלנו מה ME הייתה מטרת המרד, אז התשובה כבר מצויה בידינו. החלפת שושלת הכוהנים מבית צדוק ששלטו על החברה ועל המקדש, בידי משפחת החשמונאים. זו הייתה המטרה הגדולה. מטרה שאכן הושגה.
ועכשיו נחזור לכורש ולכוהנים מבית צדוק
כורש לא היתיר לבני העמים שהוגלו ע"י האימפרטורים שקדמו לו, לשוב לארצם ולבנות מחדש את בתי המקדש שלהם משום שהיה הומניסט עדין ויפה נפש – הומניזם לא היה הסיפור שלו.
הוא היה איש חכם ופרקטי שהאמין שגולים שישובו אל אדמתם, ישקמו אותה. ושיקום אדמה שנעזבה, משמעה שיקום החיים הכלכליים. ושיקום החיים הכלכליים, משמעו גביית מיסים שהיו נחוצים כדי לכלכל את הצבא ואת האדמיניסטרציה הפרסית שהייתה פזורה על פני כל האימפרייה האדירה.
ומכיוון שבתי המקדש היו גם מרכזי הפולחן לאלים וגם הבנקים הקדומים, שבהם נשמרו אוצרות המלכים ואליהם נאספו המיסים, כורש היה מעוניין בבנייתם.
והמיסים היו תוצרת חקלאית, בדים יקרים, צאן ובקר ובהמות עבודה שנלקחו בכוח מבעליהם. המיסים היו גם עובדי כפייה שנלקחו כדי לשרת את ענייני הממלכה, או כדי לשרת בצבא של המלך, וכמובן כסף וזהב.
בקיצור, כל מה שניתן היה להעמיס על המשאית ולהילקח מהאוכלוסייה המקומית, הגיע אל בתי המקדש ומשם הופץ הלאה כדי לכלכל את הצבא ואת האדמיניסטרציה הפרסית – וכמובן כדי להעשיר את המלך.[1]
כדי שגביית המיסים (שהיו גבוהים מאד ורוששו את האוכלוסייה המקומית) תעבור בצורה חלקה וללא התקוממויות, כורש היה זקוק לשיתוף פעולה מתוך בני העמים שעליהם שלט – וההנהגה הזו הייתה של הכוהנים, שכן המלך היה כורש עצמו.
ובישראל אלה היו הכוהנים שהשתייכו למשפחה עתיקה בשם צדוק. או בית צדוק.
וכדי שהכוהנים ישתפו פעולה בגביית המיסים, כורש והמלכים שבאו לאחריו, העניקו להם פטור מתשלום המיסים. זאת ועוד, הפרסים העניקו לכוהנים מעמד של שליטים מקומיים שעמדו בראש החברה ונהנו מאוטונומיה דתית ושיפוטית – וכך היה גם בישראל.
חשוב להדגיש שהמדיניות הפרסית הייתה מהפכנית וחסרת תקדים! משום שאם בעבר, למן ימי דוד ושאול ואילך, המלכים ששלטו בישראל היו בני הארץ, ועמדו בראש ההיררכיה החברתית בישראל, הרי שעתה המלך היה כובש זר. ואם בעבר הכוהנים ששירתו בבית המקדש הראשון שבנה שלמה מילאו תפקיד שולי וחסר חשיבות, הרי שמעתה הם היו השליטים המקומיים הכפופים למלך הפרסי.
ומכיוון שהמלך רצה שישתפו איתו פעולה לצורך גביית המיסים שהטיל על פשוטי העם, אחרת לא הייתה לו שום סיבה להעניק להם זכויות יתר, הוא פטר אותם מתשלום המיסים שרוששו את שאר האוכלוסייה, והדברים האלה כתובים בצורה מפורשת בפרק ז שבספר עזרא ובפרק ה' שבספר נחמיה שמתייחסים לאותם ימים.
זכויות היתר שמהן נהנתה משפחת הכוהנים מבית צדוק, הפכו אותם עד מהרה לאנשים העשירים בישראל. ועושרם הגדול בא גם מהכנסות נוספות. בתקופת השלטון הפרסי הוטל על היהודים מס שנקרא "מחצית השקל" שזרם לבית המקדש ולכיסיהם של הכוהנים. ובנוסף לכך, בירושלים פעל שוק שהיה תחת המונופול של בית צדוק, ומי שביקש לסחור בו היה חייב לשלם להם מיסים – וגם לכך יש עדות בספר המקבים.
סיכום הדברים האלה אומר את הדבר הבא: כתוצאה מהמדיניות של הכובש הפרסי, קמה בירושלים אריסטוקרטיה חדשה ועשירה מאד וחזקה מאד, אריסטוקרטיה שמעולם לא התקיימה קודם לכן.
במשך 200 שנים שלטו מלכי פרס על כל העולם הקדום, עד שבשנת 334 לפנה"ס זרחה השמש מעל שמיו של אלכסנדר מוקדון, איש מקדוניה, שיצא למסעות מלחמה ביבשת אסיה ותוך שנתיים מוטט את האימפרייה הפרסית. והשטחים האדירים שעליה שלטו הפרסים, נפלו כפרי בשל לחיקו של האימפרטור החדש.
בשנת 332 לפנה"ס הגיע מוקדון לארץ ישראל ולמן אותה שנה היינו תחת הכיבוש היווני, דבר שלא פגע במעמדם של כוהני המקדש, שזכויותיהם הוסיפו להישמר וכיסיהם הוסיפו להתמלא ולהתמלא.
אלכסנדר מוקדון עלה לשלטון בגיל 23 בלבד וכעבור 10 שנים בגיל 33 הוא מת, והאימפריה הענקית, שאת מרביתה ירש מידי הפרסים, נחלקה בין חמישה קצינים בכירים שלחמו לצידו. חמשת הקצינים האלה נקראו יורשים, דיאדוכים.
וכאן צריך לשים לב שלמן יום מותו של אלכסנדר מוקדון, אנחנו מפסיקים לדבר על אימפריה אחת שבראשה עומד מלך אחד שמקים שושלת מלכים אחת. אנחנו מדברים על חמש ממלכות ועל חמש שושלות, שכולן ביחד נקראות שלטון יוון.
הדבר הראשון, השני והשלישי שעשו יורשיו של מוקדון, היה לכרות ברית שלום ביניהם ולהישבע שלעולם לא ילחמו זה בזה. הדבר הבא שעשו היה להפר את הברית שכרתו ולהילחם האחד בשני ולהוריד מהבמה את אחד היורשים. ולבסוף כל אחד מארבעת היורשים הכריז שהוא המלך של הארצות שנפלו בחיקו לאחר חלוקת האימפריה של אלכסנדר.
ארץ ישראל נפלה לאחר מלחמות רבות בידי בית מלוכה בשם סֵלֵווּקוּס, שירש את השטח הגדול ביותר מבין הארבעה. הוא שלט על פרס ועיראק, על סוריה, על תורכיה, לבנון וישראל, ומעת לעת ניסו מלכי אותה משפחה לכבוש גם את מצרים.
וכאן צריך לציין שהמרכז השלטוני של מלכי בית סלווקוס היה בסוריה, בעיר שנקראה אנטיוכיה, ושאנטיוכוס היה אחד מצאצאיו.
בית המלוכה שהקים יורשו של אלכסנדר מוקדון בסביבות שנת 320 לפנה"ס, היה חזק ועוצמתי ביותר. אלא שבינתיים חלפו כ-140 שנים והמציאות במזרח הקדום השתנתה. ואנטיוכוס שהשתייך לבית סלווקוס שעלה למלוכה בשנת 175 לפנה"ס, ירש אימפריה שכבר התפוררה מכל עבריה.
הוא סבל ממרידות באזור פרס, הוא ניסה לכבוש את מצרים, ואם בכך לא די, הרי שבזמנו רומא, האימפריה הבאה, כבר הרימה את ראשה, והוא נלחם גם ברומאים, וכמובן שהפסיד להם.
במילים פשוטות מרד החשמונאים פרץ כאשר אנטיוכוס ניהל במקביל, או כמעט במקביל, שלוש מערכות צבאיות – וכבר אמרנו שמרד פורץ רק כאשר השליט חלש – וכך היה גם הפעם. ולמרות שאנטיוכוס היה מלך חזק, בית המלוכה שבראשו עמד, כבר היה בשלבי גסיסה, והחשמונאים כמובן ניצלו זאת.
למן ימי שלטון בית סלווקוס, התחוללו שינויים מפליגים בישראל, שגם עליהם אנחנו חייבים לדבר.
נתחיל בכך שנדגיש שבעבר האימפרטור הפרסי חי בפרס הרחוקה וישראל שכנה בקצה הרחוק של המרכז השלטוני, ואת הנעשה בארץ הרחוקה הם שמו על הטייס האוטומטי וכמעט שלא התערבו במה שקורה כאן. אלא שמלכי בית סלווקוס קבעו את מושבם בסוריה, מה שאומר שמעתה היינו במרחק נגיעה מהם, והם בהחלט היו מעורבים בנעשה כאן – והדברים האלה מובילים אותנו למה שאנחנו מכירים בשם התייוונות, או התרבות ההלניסטית.
מאז ומעולם הייתה ישראל חלק מהתרבות המזרחית, שהתאפיינה באיפוק רב. ומכיוון שהשלטון הפרסי היה שלטון מזרחי לא נוצר מתח בין התרבות הפרסית לבין התרבות היהודית. מה גם שמלכי פרס לא ביקשו לשנות את הצביון החברתי של העמים שעליהם שלטו. לעומת זאת, מלכי יוון, ובמיוחד המלכים מבית סלווקוס – ויותר מכולם אנטיוכוס (ועל כך גם עמדו כל החוקרים), ביקשו להשליט את התרבות ההלניסטית, שבאמת הייתה מדהימה, על העמים שעליהם שלטו, שאותם הם כינו בשם ברברים, על שום שלא הכירו את התרבות ההלנית.
אחת הדרכים לעשות כן הייתה בניית ערים יווניות בארצות שעליהן שלטו, וליישב בערים האלה אוכלוסיות שהגיעו מיוון. הכוונה לחיילים משוחררים שבעבר שרתו בצבא היווני, שלאחר שחרורם קיבלו אדמה באחת מאותן ערים. הכוונה לסוחרים, לאיכרים שלא הייתה להם אדמה משלהם ביוון וחיפשו מקום להתיישב בו ועוד.
הערים האלה פעלו במתכונת הערים היווניות. הוקמו בהן בתי ספר שבהם לימדו יוונית, פילוסופיה, שירה ומוסיקה. הוקמו בהן גימנסיונים שבהם לימדו ספורט, ובהם התקיימו תחרויות ספורט בעירום. הוקמו בהן מקדשים לכבוד אלי יוון והתקיימו בהן חגים ופסטיבלים לכבוד אותם אלים – וכך היה גם בישראל. בישראל הוקמו כ-30 ערים יווניות. חלקן היו חדשות, מרביתן היו ערים קיימות שאותן, הפכו לערים יווניות והושיבו בהן אוכלוסייה יוונית. הכוונה לעכו, דור, אשקלון, אשדוד, יפו בית שאן ועוד ועוד.
ומכיוון שבית המלוכה היווני שלט על שטחים עצומים ועל ארצות רבות שאיתן קיים קשרי מסחר, מי שרצה להשתלב בחיי המסחר והכלכלה ולקבל משרה במנהל היווני היה חייב ללמוד יוונית ולהתנהל לפי כללי המסחר היווני. וכאן צריך לציין שהשלטת החוק והשפה היוונית הייתה הגיונית וחכמה, משום שהיא יצרה אחידות שלטונית על כל הארצות שעליהם שלטו מלכי יוון – וישראל בכלל זה.
עכשיו נסתכל על החברה היהודית שחייתה בארץ ישראל
כתוצאה מהמדיניות שהנהיג כורש הפרסי, מדיניות שאותה המשיכו השליטים היווניים, החברה בישראל התפצלה לשניים. פיצול שהגיע לשיאו בימי אנטיוכוס, שבימיו פרץ מרד החשמונאים.
הקבוצה האחת הייתה של המתייוונים והאוכלוסייה הזרה שחייתה בערים היווניות, שהיא לא חשובה להמשך דברינו. הקבוצה השנייה הייתה האוכלוסייה העממית שחייתה בערים ובכפרים ונשאה על גבה את עול המיסים הכבדים, וברור החשמונאים השתייכה אליה.
כאשר החוקרים מתייחסים להתייוונות בישראל, הם מדברים אך ורק על משפחות הכוהנים מבית צדוק, ובראשם הכוהן הגדול. הם מדברים על האריסטוקרטיה הירושלמית, שחייתה בבועה משל עצמה שהייתה מנותקת מהנעשה בערי השדה בישראל, אוכלוסייה שקיימה קשרים כלכליים ענפים עם השלטון היווני, שנהנתה מהתרבות היוונית הנפלאה ושנהנתה מקשרי המסחר שפעלו בכל רחבי הממלכה הסלווקית. ושוב צריך להזכיר שמדובר באותן משפחות שהוסיפו ליהנות מזכויות היתר שהעניק להם כורש לפני שנים ארוכות – ובמקום שבו יש עושר גדול ישנה שחיתות גדולה, שחיתות שהובילה למרד החשמונאים.
בראשית ימי שלטונו של אנטיוכוס, כהן בשם חוניו ה-3, או חנניה, היה הכהן הגדול שעמד בראש בית המקדש בירושלים.
בשלב זה נלחם אנטיוכוס בשלוש חזיתות במקביל, או כמעט במקביל. הוא יצא לדכא התקוממויות באזור פרס ועיראק, הוא נלחם ברומאים שכבר הציקו לו ומפעם לפעם F גם במצרים. מלחמות רבות עולות כסף רב, ולאנטיוכוס לא היה כסף.
באחד הימים נודע לו שבבית המקדש טמונים אוצרות רבים, והוא שלח לירושלים קצין בשם הליודורוס, והורה לו לרוקן את אוצרות המקדש ולהביאם אליו. חוניו, או חנניה סירב לצו המלכותי, (מק"ב ג, ה-יב) והגיע לסוריה כדי להסדיר את ענייניו עם אנטיוכוס – וזו הייתה טעותו הגורלית.
משום שבמקביל, ובהסתר ובאין רואים, יאסון (יהושע) אחיו הצעיר של חוניו הגיע לאנטיוכוס.
כידוע, הכהונה הגדולה בישראל עברה מאב לבנו הבכור, בדיוק כמו מלוכה. והאחים הצעירים נחשבו כוהנים פשוטים ויאסון, נחשב כהן פשוט, ששאף להתנשא על אחיו ולהיות כוהן גדול.
מכיוון שכל האמצעים כשרים להשגת משרה כה נעלה, ומכיוון שהיה מראשי המתייוונים בישראל, הוא הגיע לסוריה ושיחד את אנטיוכוס שידיח את אחיו ויעניק לו את כתר הכהונה הגדולה. בתמורה הוא ישלם לאנטיוכוס כסף וזהב רב, כסף שהמלך היה זקוק לו מאד. ותמורה נוספת הייתה שהוא, נצר למשפחת כוהנים גדולים, יהפוך את ירושלים, העיר הכי קדושה בישראל, שבה עמד בית המקדש, לעיר יוונית, ששמה ייקרא אנטיוכיה כשם מיודענו אנטיוכוס, ותושביה הירושלמים יהיו לאזרחים יווניים. עוד הבטיח שיקים בירושלים גימנסיון שבו התקיימו תחרויות ספורט בעירום – מתייוון מזה לא יכול להיות !!!
נקרא ציטוט קצר ומקוצר מפרק ד שבספר מקבים ב' שמתאר דברים אלה:
יאסון הבטיח 360 כיכר (=זהב) …ועל אלה הבטיח בכתב עוד 150 (כיכרות זהב) אם ינתן לו הרישיון להקים בכוחו גימנסיון ואפיביה (גמנסיון לצעירים ואפיביה למבוגרים) ולרשום את אנשי ירושלים לאנשי אנטיוכיה (כזכור, אנטיוכיה הייתה עיר הבירה של הסלווקים בסוריה). וכאשר הסכים המלך הוא קיבל את כוח הממשלה ומיהר להטות את בני עמו למידות ההלניות…..ואת החוקים הנכונים (=חוקי התורה) הפר, ויחדש מנהגים אשר לא כתורה. כי בשמחה בנה גמנסיון… ועד מעלה כזו הגיעה ההלניות …בחטאו של יאסון לא כוהן גדול. עד אשר הכוהנים חדלו להיות קנאים לעבודת המזבח ובעוזבם את הקרבנות היו ממהרים אל כיכר ההתאבקות בהנהגת הפשע על פי קריאת הדיסקוס. וכבוד האבות נחשב להם לאפס, והכיבודים ההלנים היו להם היפים ביותר.
ועל הדברים האלה הוסיף יוסף בן מתתיהו שאלה שהשתתפו במשחקי התחרות שהתקיימו בירושלים, ציטוט: עשו כן בעירום והם היו מכסים על מילתם שיהיו נראים כהלנים גם בשעה שהם ערומים ונטשו בכלל את מנהגי אבותיהם, וחיקו את מעשיהם של גויים אחרים (קד' יב, 141-140). "מכסים את מילתם", כלומר מושכים את כתר העורלה כדי שלא ייראו נימולים.
כמובן שאנטיוכוס שמח לקבל את השוחד ושמח להפוך את ירושלים לעיר יוונית. הוא הוציא להורג את חוניו, ויאסון אחיו חבש את כתר הכהונה הגדולה – רק ששמחתו נמשכה זמן קצר מאד, משום שלמגרש נכנס השחקן האמיתי הלא הוא מנלאוס 172-163 לפנה"ס.
ספר מקבים מציין שמנלאוס היה בן לשבט בנימין, ומכאן שבעורקיו לא זרם דם של כוהנים, לא גדולים ולא קטנים ולא בכלל, אלא שפרט קטן זה לא שינה את העובדה שגם הוא חשק בכתר הכהונה הגדולה.
כפי שציטטנו קודם ליאסון נותר חוב מהשוחד שאותו התחייב לשלם. ומכיוון שהיה איש הגון הוא שלח בידי מנלאוס את יתרת חובו. מנלאוס באמת התייצב בפני אנטיוכוס והציע לו שוחד גדול מזה ובלבד שידיח את יאסון ויעביר את הכהונה הגדולה אליו.
אנטיוכוס קפץ בשמחה על ההזדמנות לקבל שוחד כפול – ובהינף יד אחת הפך מנלאוס כהן גדול בישראל.
וכך, שוב בקיצור גדול אומר ציטוט קצר מפרק ד' שבספר מק"ב:
ומקץ שלוש שנים שלח יאסון את מנלאוס …להביא את הכס ף למלך…והוא בעמדו לפני המלך … השיג את הכהונה הגדולה לנפשו (=לעצמו) בהוסיפו על מתן יאסון (עוד) 300 כיכרות כסף.
ועכשיו מגיע דילוג גדול שאומר את הדבר הבא:
ומנלאוס, מאהבת התקיפים לבצע (=המלך) נשאר בשלטונו ובגודל רשעתו היה אויב אכזרי לבני עמו .
(שם, נ).
עכשיו התעוררה בעיה קטנה: למנלאוס לא היה כסף כדי לשלם את השוחד המובטח – ובמקום שיש בעיה, שם נמצא הפתרון. אנטיוכוס העמיד צבא לרשותו של הכוהן החדש, שגירש את יאסון מבית המקדש ומירושלים. לאחר מכן מנלאוס והצבא היווני פרצו לבית המקדש ושדדו את אוצרותיו, שהיו השוחד עבור המשרה הנחשקת – ובירושלים פרצו המהומות שהובילו למרד החשמונאים.
לפני שנתקדם צריך לשים לב לדברים הבאים. תשלום השוחד של יאסון והבטחתו להפוך את עיר המקדש לעיר יוונית, עבר בשתיקה מוחלטת. עובדה שמעידה על עומק החדירה של התרבות ההלניסטית בירושלים. יתכן שהמעשה שעשה יאסון עבר בשתיקה, למרות שגם הוא שדד את המקדש, הייתה משום שהשתייך לבית צדוק. הוא היה דם מדמה ורבים מאנשי ירושלים ממילא התייוונו.
ויתכן שהמהומות שהמהומות שפרצו בעקבות שוד המקדש של מנלאוס, פרצו משום שלא השתייך למשפחת צדוק, ושאת השרץ הזה כבר לא ניתן היה להכשיר.
וכעובדה בירושלים וברחבי ישראל פרצו מהומות, וכעובדה מנלאוס ברח מהמקדש והתבצר בחרקא שהיה מבצר שאותו בנה אנטיוכוס בירושלים, ומתוך המבצר הוא ונאמניו סייעו לצבא ששלח אנטיוכוס כדי לדכא באכזריות נוראית את המהומות, וספר המקבים באמת מספק תמונה זוועתית.
עכשיו חשוב לומר את הדבר הבא, התנהגותו של אנטיוכוס הייתה תקדים בהיסטוריה של ישראל וחסר תקדים בהיסטוריה של מלכי יוון.
ראשית, הכהונה הגדולה מעולם לא נקנתה בשוחד של השליט (ולמי שמודאג, מנלאוס לא היה האחרון). זאת ועוד למן ימיו של כורש ועד ימיו של אנטיוכוס, אף כובש לא הכניס צבא לתוך בית המקדש ואף כובש לא פעל בכוח רצחני כפי האוכלוסייה המקומית זכות הראשונים למעשה זה, שמורה לאנטיוכוס.
מכיוון שאנטיוכוס שלח כוח צבאי שדיכא את המהומות, הוא השיג רגעה קצרה. ואז נפוצה השמועה שאנטיוכוס נהרג במלחמה במצרים, דבר שלא היה נכון, והמהומות התחדשו – אנטיוכוס בראש צבא גדול חזר ממצרים ופשט על ירושלים ועל בית המקדש.
הוא שדד את מה שנותר מאוצרות המקדש ומהכלים ששימשו לעבודת הפולחן. הוא הפך את המקדש למקום פולחן לזיאוס והכניס לתוכו את הפסל של זיאוס, האל היווני, ועבודת הקודש שהתקיימה לכבוד אלוהים, הפכה ביום אחד לעבודת לכבודו של זיאוס. ואם בכך לא היה די, הרי שעל המזבח שעמד בפנים המקדש, שחטו עכשיו חזירים.
בשלב זה החליט אנטיוכוס שהגיע הזמן לסיים אחת ולתמיד את הישות היהודית, והוא גזר את הגזרות הקרויות על שמו: גזרות אנטיוכוס:
* דרישה להפסיק את עבודת הקודש שהתקיימה בבית המקדש, ולטמא את המקדש על ידי בניית מזבח לאל היווני זאוס, וכן ע"י הקרבת חזירים בתוך בית המקדש.
* איסור קיום ברית מילה, והוצאה להורג (בעינויים מחרידים) של התינוקות הנימולים ואת הוריהם.
* איסור ללמוד תורה.
* דרישה לחלל את השבת ואת חגי ישראל.
* כפייה על בני ישראל לאכול מאכלות אסורים. בעיקר חזיר.
* החלפת חוקי התנ"ך בחוקת יוון, והטלת עונש מוות על מי שיפר את צו המלך.
וכאן צריך לציין שחוקרים רבים עסקו בשאלה מה מסביר את התנהגותו של אנטיוכוס. אנטיוכוס בא ממשפחה של מלכים שהיו סובלניים כלפי בני הדתות שעליהם שלטו, והגזרות שגזר היו רק על ארץ ישראל ולא על אף ארץ נוספת באימפריה שעליה שלט. והעובדה שמדובר בתופעה יוצאת דופן, העלתה את ההנחה שמאחורי הגזרות עמד לא אחר מאשר מנלאוס עצמו. הוא ובני חוגו. אם כי, וגם את זה צריך לומר, להנחה זו אין עדות ישירה בספר המקבים. ועכשיו אחרי שעשינו סיבוב היסטורי ארוך הגענו סוף סוף לשנת 167 לפנה"ס, למתתיהו החשמונאי ולחמשת בניו.
החסידים
הגענו לרגע שבו עלינו להתייחס לקבוצה השנייה שחייתה בישראל ושעליה לא דיברנו, והיא כמובן האוכלוסייה העממית, שהייתה פזורה בערים ובכפרים. זו האוכלוסייה שתמיד נשאה בנטל המיסים הכבדים, שלא חייתה במדינת ירושלים ולא נהנתה ממנעמי השלטן היווני.
מתוך האוכלוסייה הזו החלו קמות קבוצות שספר המקבים מכנה בשם חסידים. החסידים היו קנאים דתיים שביקשו לקיים את מצוות התורה, ושכדי לא למלא את גזרות המלך, הם ברחו למדבר ולהרים ושם מצאו מסתור –– ועוד חצי דקה נחזור אליהם.
אך בינתיים, חייליו של המלך ועושי רצונו מבני ישראל המתייוונים עברו מכפר לכפר וכינסו את אנשי הכפר למקום אחד. לאחר מכן הם פנו לראש הכפר, וביקשו שיאכל בשר חזיר בנוכחות אנשיו. או שיאכל את האוכל שלו, אך יעמיד פנים כאילו הוא אוכל חזיר. בכך יוכיח את נאמנותו למלך, וישמש מופת לבני הכפר ללכת בעקבותיו. על מעשה נאצל זה, הבטיחו שליחי המלך לשלם לו בנדיבות רבה – וכך בדיוק היה גם עם מתתיהו, שהוא ובניו חיו במודיעין.
בשנת 167 לפנה"ס הגיעו שליחי המלך למודיעין, וביקשו ממתתיהו לשתף עימם פעולה. בתמורה, הוא יקבל "כסף, וזהב ומתנות רבות" (מק"א ב, טו-יח). מתתיהו סירב להצעה הנדיבה, אבל אחד מאנשי מודיעין החליט לקבלה ולאכול בשר חזיר ולזכות בתמורה הכספית, אלא שמתתיהו התנפל עליו והרג אותו ואח"כ הרג את אחד מחייליו של אנטיוכוס.
במעשה זה הניף מתתיהו את נס המרד.
מתתיהו ובניו נמלטו למדבר, למקום שבו כבר נאספו אותם יהודים חסידים שביקשו לשמור על דת אבותיהם. ומכיוון שלא נלחמו בשבת, חייליו של אנטיוכוס רדפו אחריהם והרגו אותם ביום שבת. משנודע הדבר למתתיהו, הוא קבע את מה שנקרא בימינו מלחמת אין ברירה. ציטוט קצר
וידע מתתיהו ואוהביו ויתאבלו עד מאד … ויוועצו ביום ההוא לאמור: כל אדם אשר יבוא אלינו למלחמה ביום השבת, נלחם בו, ולא נמות כולנו כאשר מתו אחינו במחבואים (מק"א ב, לח-מ). = זהו המקור הקדום ביותר למלחמת אין ברירה, וכולנו זוכרים את ההיתר שנתן הרב שלמה גורן לצאת למלחמה שפרצה ביום הכפורים 1973. ואחרי הערה קצרה זו נחזור לענייננו.
מתתיהו מת ואת הפיקוד על המרד הוא העביר לבנו יהודה המקבי. וכאן – חשוב לומר את הדבר הבא. במשך מאות השנים שחלפו מאז שבני ישראל חזרו מגלות בבל הם לא השתתפו באף מלחמה, ולכן ברור שליהודה שעמד בראש המרד ולאנשיו לא היה שום ניסיון צבאי קודם – ובכל זאת הוא נחל ניצחונות מרשימים ביותר על הצבא של אנטיוכוס, שהיה צבא עם ניסיון צבאי רב – ועובדה הזו מחזירה אותנו למה שאמרנו בתחילת דברינו.
כוחותיו העיקריים והחזקים של אנטיוכוס היו עסוקים במלחמות אחרות ובחזיתות אחרות.
ולכן, כך מקובל על החוקרים, הכוח הצבאי שנלחם ביהודה, היה כוח חלש שמבוסס על צבא שכירים לא מיומן ולא נאמן – צבא שכזה יכול בקלות להתנפל באכזריות על אוכלוסייה אזרחית שאין בכוחה להתגונן – כפי שהתנפל על האוכלוסייה שחייתה בירושלים ובערי השדה של ישראל.
אך צבא שנועד לדכא מהומות, הוא לא צבא שהמטרה שלו היא להגיע להישגים צבאיים. ויהודה שהקים כוח גרילה קטן שארב במחבוא לחייליו של אנטיוכוס, הסב לו נזקים רציניים.
אנטיוכוס מת בשנת 164 לפנה"ס ממחלת מעיים כלשהי, ובכך המרד הגיע לקיצו, וגם הגזרות שגזר בוטלו. בחודש כסלו נכנסו יהודה ואנשיו לבית המקדש וטיהרו אותו מהטומאה שהכניסו בו אנטיוכוס ואנשיו, ועבודת הפולחן חזרה. תיאור קצר עם דילוגים ארוכים ממק"א ד, לא:
ויהודה אמר לאחיו: הנה נגפו אוייבנו נעלה לטהר את המקדש ולחנכהו. ויקהלו כל המחנה ויעלו הר ציון , ויראו את המקדש שומם ואת המזבח מחולל ואת השערים שרופים …. ויבחר (יהודה) כוהנים תמימים חפצי תורה, ויטהרו את המקדש. ויוציאו את אבני השיקוץ למקום טמא… ותצלח עליהם מחשבה טובה לנתוץ אותו … ויקחו אבנים שלמות על פי התורה ויבנו מזבח חדש כראשון…. ויעשו כלי קודש חדשים ויביאו את המנורה ואת המזבח … להיכל…. ויעשו את חנוכת המזבח ימים שמונה …
המרד הסתיים. אנטיוכוס מת, הגזרות בוטלו והמקדש טוהר, ומכאן מתחילות 20 ויותר שנות מלחמות החשמונאי . והשאלה מדוע נמשכו מתבקשת מאליה, והתשובה היא שלא כל ההישגים שאותם ביקשו להשיג הושגו – וגם הדברים האלה מתכתבים עם מה שאמרנו בתחילת דברינו.
לו בית בית המלוכה שממנו הגיע אנטיוכוס עמד בשיא עוצמתו, והמרד והמלחמות שבאו לאחריו לא היו פורצים. אך בשנת 164 לפנה"ס האימפרייה היוונית על כל שלוחותיה כבר גססה, ורומא האימפרייה הבאה ששלטה על המזרח הקדום, כבר נגסה שטחים עצומים מהאימפרייה הגוועת. מנקודת מבט היסטורית נוצרו תנאים אידיאליים להשתחררות מעול הייוונים, והחשמונאים ניצלו זאת כדי להשיג הישגים טריטוריאליים בשטח של מדינת ישראל של ימינו. וכאן צריך לציין שספר המקבים מעיד שיהודה פנה לרומאים וביקש מהם סיוע במלחמתו נגד היוונים (מק"א ח, יז ואילך) ולימים יונתן אחיו עשה בדיוק את אותו הדבר.
ועכשיו נחזור לאחד מכללי הברזל של מרד, של כל מרד, והוא להחליף את השלטון המכהן. והשלטון המכהן בישראל הייתה של הכוהן הגדול ושל משפחת הכוהנים מבית צדוק שבמהלך 350 השנים האחרונות עמדה בראש חברה הישראלית, והכי חשוב בראש המקדש ששימש גם כמקום פולחן מרכזי וגם כמקום שאכסן את האוצרות וגם כמקום שאליו נאספו המיסים (ושלכן הכובשים תמיד שדדו אותו).
כזכור, במהלך המרד סולק מנלאוס מהמקדש ובסופו של דבר הוא הוצא להורג. אך כוהן אחר, בשם אלקימוס, או אליקים, שהשתייך לאחד הענפים הרחוקים של משפחת צדוק, החליט שגם הוא חפץ בכהונה הגדולה וגם הוא שילם שוחד לדמיטריוס, שהיה אחד היורשים של אנטיוכוס. אלא שהפעם השוחד לא היה כסף וזהב, כי אם ראשו של יהודה המקבי (מק"א ז, ד-כה).
מזימתו של אלקימס, שספר המקבים מכנה אותו "פושע ורשע מישראל", צלחה בחלקה הקטן. הוא אכן זכה במשרה הנחשקת, אך נאלץ להסתפק ברציחתם של 60 יהודים, ולא את יהודה.
לפי יוסף בן מתתיהו, לאחר מות אלקימוס יהודה קיבל על עצמו את הכהונה הגדולה (קד' 12, י, 414). אך לפי ספר המקבים, יהודה נהרג בשנת 160 לפנה"ס, ויונתן אחיו הצעיר ירש את מקומו והיה ראשון הכוהנים הגדולים מבית חשמונאי – והכהונה הגדולה וההנהגה על ישראל שבה החזיקה משפחת הכוהנים מבית נלקחה מידם ועברה לידי בית חשמונאי. (למי שעקב אחר סיפורה של כת הגברים שמצאה מסתור בקומראן, ולימים כתבה את המגילות הגנוזות, ראשוני הכת היו הכוהנים שנמלטו מיונתן. הפרקים האלה שמספרם 51-49, מצויים באתר של הפודקאסט שלי)
כידוע גם יונתן נהרג ואת מקומו תפס אחיו שמעון (שהיה מבוגר ממנו). בשנת 140 לפנה"ס הפך שמעון לכהן גדול ולמלך – למלך הראשון מבית חשמונאי, ולמעשה החל מימיו קמה ממלכת החשמונאים שהחזיקה מעמד כ-90 שנים עד שנכבשה על ידי הרומים בשנת 63 לפנה"ס.
נסכם את הדברים שאמרנו כאן
הזיכרון ההיסטורי של מרבית הציבור מבוסס על מסורות שונות שנתקבעו שנים רבות לאחר מרד החשמונאים, שכוללות מעשי ניסים ומנהגים שונים שמאפיינים את החג. וכאן צריך לציין שחג החנוכה באמת נקבע למשך שמונה ימים, משום שבאותה שנה נמצאנו במלחמה ולא חגגו את חג הסוכות. ומכיוון שלא מערבבים שמחה בשמחה, חג החנוכה נמשך שמונה ימים, זיכרון לחג הסוכות.
ולסיום נחזור לשני כללי הברזל שעליהם דיברנו בתחילה. ברגע שהשמענו את המילה מרד, או התקוממות, עלינו לדלג מייד אל השורה האחרונה ולראות כיצד הסתיים. סוף המרד מעיד על המטרות שעמדו בתחילתו.
ההנחה שיהודה ואחיו ביקשו לסלק את השלטון היווני מהארץ ולהקים ממלכה עצמאית שתישא את שמם, נראית לי חסרת היגיון ובלתי סבירה לחלוטין. זו דעתי. אך ההנחה שהם ביקשו להדיח את הכוהנים מבית צדוק, שהיו מושחתים ומסואבים, ושאך מעט ממעלליהם הבאנו לכאן, בהחלט מתקבלת על הדעת – ועובדה שזה גם מה שהיה.
מתתיהו לא היה איש סתמי, הוא היה כוהן, נצר רחוק למשפחת כוהנים עתיקה בשם יהויריב, שנזכרת בתנך ושנדחקה מירושלים ומהמקדש ע"י בני צדוק. מבחינת ייחוסם, בני חשמונאי היו יכולים לטעון שכתר הכהונה הגדולה מגיע להם. אין לנו עדות שעשו כן, אך הדבר הגיוני ואפשרי, כך או כך שושלת הכוהנים הגדולים שהחזיקה מעמד במשך מאות שנים וצברה הון עתק, הודחה ופינתה את מקומה לשושלת חדשה, שעד מהרה התייוונה גם היא.
עד כאן פרק מיוחד שמוקדש לחג החנוכה ולפער העצום שבין מסורת למציאות.
[1] וכאן כדאי להוסיף הערת שוליים קצרה: מגילת אסתר נפתחת בתיאור העושר הגדול של אחשוורוש, המלך הפרסי, שמלך מהודו ועד כוש= סודן של ימינו, והשתייך לשושלתו של כורש. למי ששואל מהיכן העושר האגדי שהגיע לידיו של אחשוורוש, התשובה אחת. מהמיסים שהטילו אבותיו על בני העמים שחיו ברחבי האימפרייה הפרסית.
