שלום לכל המאזינים ותודה שאתם מצטרפים לפרק ה-16 בסדרה המוקדשת לגיבורים הגדולים שעליהם מספר ספר שמואל.
גיבורת הפרק שלפנינו היא מיכל, בתו של שאול ואשתו הראשונה של דוד.
סיפורה של מיכל הוא כמובן סיפורה המיוחד שלה עצמה, אך הוא גם חושף את מצבן הפגיע של הנערות שחיו בעולם שבו עדיין לא היה לאישה שום זכות על חייה. עולם שבו האב היה רשאי להשיא את בתו באופן שישרת את צרכיו הפוליטיים והכלכליים. עולם שבו למן היום שבו ניתנה לבעלה, היא הפכה קניין מוחלט בידו במובן זה שגופה וילדיה השתייכו לו. והמציאות הזו, שהיא כל כך שונה מזו שנהוגה בחברה המערבית המודרנית שבה אנחנו חיים, מגיעה אל הקצה בסיפור של מיכל.
לפני שנצלול לעומק הסיפור יש להוסיף הערה חשובה שתלווה אותנו לאורך כל הפרק:
התנך הוא אסופה של מאות, אולי אלפי חיבורים ורסיסי סיפורים שהגיעו ממקורות שונים לידי הסופרים שפעלו בבית המקדש. כשיטה, הסופרים שהעלו אותם על הכתב, הצמידו זה לצד זה את הסיפורים ואת שברירי הסיפורים שעוסקים באותו עניין– והשבח לאל שכך עשו!
נכון שהצמדה הזו, שנראית כמו שמיכת טלאים, יוצרת תחושה שהקריאה בתנך מלאה מהמורות, במפרים ושיבושים אחרים. יחד עם זאת, רסיסי הסיפורים ששובצו בספר פורשים בפני החוקר את מגוון המסורות שרווחו בארץ ישראל בימים שבהם נכתב התנך. וסיפורה של מיכל הוא דוגמה מצוינת לסיפור שהורכב מחלקי סיפור גדולים ומשברירים מרוסקים שהוצמדו זה לצד זה – ואחרי שאמרנו שהתופעה הזו תלווה אותנו פעמים רבות בהמשך דברינו, ביכולתנו להתקדם.
וזה סיפורה של מיכל
פרק יד שבספר שמואל א' מציין את שמם של ששת ילדיו של שאול. את שמם של ארבעת בניו ושל שתי בנותיו, מרב הבכורה ומיכל הצעירה (שמ"א יד, נ).
מבחינה ספרותית, אזכור שמות בני שאול איננו קשור בשום צורה לדוד. שכן באותה נקודת זמן דוד היה נער צעיר ותמים, אולי בן 12 או 13 שנים, שהוליך מדי יום את עדר הצאן של אביו למרעה, ויידה אבנים בחיות טרף שאיימו לגזול טלה או גדי מעדרו .
יתכן שחלף זמן קצר ויתכן שחלפו מספר שנים, אך בפעם הבאה שבה נפגוש את מרב ומיכל תהייה לאחר שדוד הובא לבית אביהן. ובפעם הזו יספר לנו הכותב שמיכל אהבה את דוד בכל ליבה.
התנך מוסר שתי גרסאות שונות המספרות כיצד הובא דוד לבית שאול, ושתיהן תורמות לסיפורנו. לפי הגרסה הראשונה שבפרק טז , שאול סבל מסיוטים, שהתנך מכנה בשם רוחות ביעותים. ביעותים שבמהלך השנים הלכו והחמירו, עד שבלעו אותו לחלוטין. הביעותים שראה שאול בעיני רוחו היו מראות שהילכו עליו אימים; הם התבטאו בפחדים חסרי שחר, בחשדנות שהלכה וגברה. שאול האשים את יונתן, את מיכל ואת לוחמיו בבגידה בו, וכאשר נתקף בהתקפי זעם, הוא היה מטיל את החנית שממנה לא נפרד, במי שעמד בקרבתו.
וכאשר הגיעה מצוקתו לשיאה, ביקשו עבדיו שחרדו לגורלו להקל על סבלו. וכך אומר הכתוב:
ור֧וּחַ יְהוָ֛ה סָ֖רָה מֵעִ֣ם שָׁא֑וּל וּבִֽעֲתַ֥תּוּ רֽוּחַ-רָעָ֖ה מֵאֵ֥ת יְהוָֽה , וַיֹּאמְר֥וּ עַבְדֵֽי-שָׁא֖וּל אֵלָ֑יו, הִנֵּה-נָ֧א רֽוּחַ-אֱלֹהִ֛ים רָעָ֖ה, מְבַעִתֶּֽךָ; יֹאמַר-נָ֤א אֲדֹנֵ֙נוּ֙ עֲבָדֶ֣יךָ לְפָנֶ֔יךָ יְבַקְשׁ֕וּ אִ֕ישׁ יֹדֵ֖עַ מְנַגֵּ֣ן בַּכִּנּ֑וֹר וְהָיָ֗ה בִּֽהְי֨וֹת עָלֶ֤יךָ רֽוּחַ-אֱלֹהִים֙ רָעָ֔ה וְנִגֵּ֥ן בְּיָד֖וֹ וְט֥וֹב לָֽךְ (טז, יד-טו).
לאחר הדברים האלה הובא דוד לבית שאול ולפרק זמן קצר בלבד, נגינתו הביאה מרגוע בליבו של המלך והשכיכה את ייסוריו.
הגרסה השנייה מספרת סיפור אחר לחלוטין. לפיה שאול ודוד נפגשו לראשונה ביום שבו הצבא של הפלישתים והצבא שבראשו עמד שאול, נערכו למלחמה בעמק האלה – ועל כך מסופר בפרק יז.
אלא שהמלחמה לא פרצה. משום שלא הייתה מלחמה, זו הייתה מלחמה פייק.
ומה שכן פרץ החוצה הייתה הבהלה ששיתקה את שאול כל אימת שגוליית, הענק הפלישתי, יצא לקלל את שאול ואת אלוהיו.
כלוחם, וגם על כך דיברנו בעבר, גוליית לא היה שווה כלום. הוא לבש שריון כבד, הוא היה מסורבל ובקושי זז.
אך גוליית עשה שימוש גאוני במה שבימינו מכנים "לוחמה פסיכולוגית". מראהו המאיים והשאגות ששאג מדי יום, תמיד באותה שעה, העצימו את החרדה של שאול, שממילא סבל מביעותים ופחדים לא רציונליים. וכאשר המלך שהוא גם מפקד המלחמה היה משותק מרוב חרדה, כמותו היו גם חייליו. ציטוט קצרצר מפרק יז אומר את הדברים האלה במילים מפורשות:
וַיִּשְׁמַ֤ע שָׁאוּל֙ וְכָל-יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת-דִּבְרֵ֥י הַפְּלִשְׁתִּ֖י הָאֵ֑לֶּה (= כלומר את הקללות שלו) וַיֵּחַ֥תּוּ וַיִּֽרְא֖וּ מְאֹֽד (יז, יא)
ועוד אחד:
וְכֹל֙ אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל בִּרְאוֹתָ֖ם אֶת-הָאִ֑ישׁ וַיָּנֻ֙סוּ֙ מִפָּנָ֔יו וַיִּֽירְא֖וּ מְאֹֽד. וַיֹּ֣אמֶר | אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֗ל הַרְּאִיתֶם֙ הָאִ֤ישׁ הָֽעֹלֶה֙ הַזֶּ֔ה כִּ֛י לְחָרֵ֥ף אֶת-יִשְׂרָאֵ֖ל עֹלֶ֑ה
לפי הגרסה הזו דוד הגיע למחנה של שאול, בדיוק בשעה הקבועה שבה יצא גוליית למופע האימים היומי. דוד זיהה מייד שאין כאן כלום, כי לא היה כלום, ובאבן קלע אחת הרג שתי ציפורים. את גוליית ואת הכבוד האחרון שנותר לשאול, שברגע אחד נוכח לדעת שפחד מלא כלום – ועל כך שאול לא סלח לדוד עד יומו האחרון.
בין אם נלך לפי הגרסה הראשונה, ובין אם נלך לפי הגרסה השנייה, דוד הובא לביתו של המלך כאשר החולי שממנו סבל כבר היה נוֹכֵח בחייו. ומעתה החולי הזה ניהל את כל חייו של שאול והתנקז לעברה של מטרה אחת, להוציא את דוד להורג. ובמצב עניינים זה שימשה מיכל פיתיון קטן וחסר ישע שבו השתמש אביה למימוש תחבולותיו.
ועכשיו נחזור לריבוי הגרסאות השבורות שעליהן דיברנו קודם. לפי גרסה אחת, באחד הימים החליט שאול להשיא לדוד את בתו מרב, ולא את מיכל. וכך אומר התנך:
וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל־דָּוִ֗ד הִנֵּה֩ בִתִּ֨י הַגְּדוֹלָ֤ה מֵרַב֙ אֹתָהּ֙ אֶתֶּן־לְךָ֣ לְאִשָּׁ֔ה אַ֚ךְ הֱיֵה־לִ֣י לְבֶן־חַ֔יִל וְהִלָּחֵ֖ם מִלְחֲמ֣וֹת יְהוָ֑ה . וְשָׁא֣וּל אָמַ֗ר אַל־תְּהִ֤י יָדִי֙ בּ֔וֹ וּתְהִי־ב֖וֹ יַד־פְּלִשְׁתִּֽים … (יח, יז).
במילים פשוטות, התנאי שהציב שאול לנישואין היה שדוד ישרת בצבא. וכאשר ייצא להילחם בפלישתים הוא ייהרג בידם ושאול יוכל להעמיד פני תם ולרחוץ בניקיון כפיו, כאילו ידיו לא היו במעל. נחמד מצידו. אלא שמרב לא ניתנה לדוד, כי אם לאיש בשם עדריאל המחולתי.
הגרסה השנייה שעוסקת בנישואיי דוד ומיכל, היא לקט של מספר שברי סיפורים שהודבקו יחד. לפיה מיכל אהבה בסתר ליבה את דוד, שכנראה כלל לא היה מודע לאהבתה – דבר שכמעט כל אדם שמשמר בליבו התאהבות נואשת שמעולם לא נשכחה, יזהה בה את עצמו.
דבר אהבתה של מיכל לדוד נודע לאביה, שכצפוי החליט לנצלה כדי לממש את מזימתו. וכך אומר הכתוב:
וַתֶּֽאֱהַ֛ב מִיכַ֥ל בַּת־שָׁא֖וּל אֶת־דָּוִ֑ד וַיַּגִּ֣דוּ לְשָׁא֔וּל וַיִּשַׁ֥ר הַדָּבָ֖ר בְּעֵינָֽיו׃ וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶתְּנֶ֤נָּה לּוֹ֙ וּתְהִי־ל֣וֹ לְמוֹקֵ֔שׁ וּתְהִי־ב֖וֹ יַד־פְּלִשְׁתִּ֑ים . וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ אֶל־דָּוִ֔ד בִּשְׁתַּ֛יִם תִּתְחַתֵּ֥ן בִּ֖י הַיּֽוֹם׃ (בשתיים = מרב ומיכל)
וַיְצַ֨ו שָׁא֜וּל אֶת־עֲבָדָ֗ו דַּבְּר֨וּ אֶל־דָּוִ֤ד בַּלָּט֙ (=בסוד) לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֨ה חָפֵ֤ץ בְּךָ֙ הַמֶּ֔לֶךְ וְכָל־עֲבָדָ֖יו אֲהֵב֑וּךָ . וְעַתָּ֖ה הִתְחַתֵּ֥ן בַּמֶּֽלֶךְ (יח, כ-כב).
עבדיו של שאול מילאו את שליחותם ודוד המופתע העביר לשאול את תשובתו:
וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד הַֽנְקַלָּ֤ה (=דבר קל, פשוט) בְעֵֽינֵיכֶם֙ הִתְחַתֵּ֣ן בַּמֶּ֔לֶךְ וְאָֽנֹכִ֖י אִֽישׁ־רָ֥שׁ וְנִקְלֶֽה׃
ושאול שלח את תשובתו לדוד ואמר:
וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל כֹּֽה־תֹאמְר֣וּ לְדָוִ֗ד אֵֽין־חֵ֤פֶץ לַמֶּ֨לֶךְ֙ בְּמֹ֔הַר כִּ֗י בְּמֵאָה֙ עָרְל֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֔ים לְהִנָּקֵ֖ם בְּאֹֽיְבֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וְשָׁא֣וּל חָשַׁ֔ב לְהַפִּ֥יל אֶת־דָּוִ֖ד בְּיַד־פְּלִשְׁתִּֽים׃ (חזרה נוספת על אותה מזימה ידועה)
וַיַּגִּ֨דוּ עֲבָדָ֤יו לְדָוִד֙ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיִּשַׁ֤ר הַדָּבָר֙ בְּעֵינֵ֣י דָוִ֔ד לְהִתְחַתֵּ֖ן בַּמֶּ֑לֶךְ וְלֹ֥א מָֽלְא֖וּ הַיָּמִֽים (מלאו ימים=שנה אחת) וַיָּ֨קָם דָּוִ֜ד וַיֵּ֣לֶךְ ה֣וּא וַֽאֲנָשָׁ֗יו וַיַּ֣ךְ בַּפְּלִשְׁתִּים֮ מָאתַ֣יִם אִישׁ֒ וַיָּבֵ֤א דָוִד֙ אֶת־עָרְלֹ֣תֵיהֶ֔ם וַיְמַלְא֣וּם לַמֶּ֔לֶךְ לְהִתְחַתֵּ֖ן בַּמֶּ֑לֶךְ. וַיִּתֶּן־ל֥וֹ שָׁא֛וּל אֶת־מִיכַ֥ל בִּתּ֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃ (יח, כה-כח)
כל אחד משברי הסיפורים שהבאנו חוזר במילים שלו על נחישותו של שאול להוציא להורג את דוד, כאילו בכך נפשו החולה תמצא מרפא. אך בנוסף לאופן שבו נכתב התנך, סיפורה של מיכל פותח בפנינו שני שערים מרתקים לדרכי הנישואין שהיו מקובלים בעולם הקדום, שעדיין מתקיימים בחברות שונות גם בימינו.
השער הראשון מתייחס לכך שדוד הגדיר את עצמו כאיש רש ונקלה. כלומר, איש עני. ולתשובתו של שאול שאמר: כֹּֽה־תֹאמְר֣וּ לְדָוִ֗ד אֵֽין־חֵ֤פֶץ לַמֶּ֨לֶךְ֙ בְּמֹ֔הַר כִּ֗י בְּמֵאָה֙ עָרְל֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֔ים
את הדברים האלה צריך להסביר: נישואים בין בני זוג צעיר שאלה היו נישואיו הראשונים, נועדו לשרת את האינטרסים הכלכליים והפוליטיים של האבות שהשיאו את ילדיהם זה לזה. והשאלה אם השניים הכירו ורצו להינשא, הייתה חסרת חשיבות לחלוטין.
זאת ועוד, וגם על כך דיברנו בעבר, התנך מגלה רצייה גדולה לכך שגברים יישאו נשים רבות ויולידו להן ילדים רבים ככל האפשר. שכן בכך הם שיפרו את סיכויי השרידות של המשפחה והשבט שאליו השתייכו. ולכן התופעה של נשים רווקות שמעולם לא נישאו, שהיא כל כך נפוצה בימינו, לא התקיימה בעולם הקדום.
נשים ניתנו לנישואים בסטאטוס של אישה בכירה, אישה פילגש, ואישה שפחה שכמובן הייתה עבד ממין נקבה, או שנלקחה כשבויית מלחמה.
נערה שניתנה לנישואין במעמד של אישה בכירה, ומיכל בוודאי נישאה במעמד של אישה בכירה, הייתה נערה שאבי החתן, או החתן עצמו, שילם לאביה את מוהר נישואייה, דבר שהבטיח את מעמדה בבית בעלה.
ככל הנראה חילופי כלות היו מוהר הנישואין המקובל והשכיח. לפי העדות שמוסר התנך, מוהר שניתן לאבי הנערה בצורה של רכוש, התקיים במצב שבו חילופי כלות לא התאפשר. ואז המוהר, או הרכוש, פיצה את האב על כך שהילדים שתלד בתו לבעלה, יוסיפו לחוסנה של המשפחה של הגבר שלו נישאה, אך יגרעו מחוסנה של משפחתו, שכן הוא לא קיבל כלה לבנו – והמוהר נועד לפצות הפסד זה.
ספר בראשית מספק שתי דוגמאות מצוינות שממחישות דברים אלה.
לפי התנך לאברהם ולשרה נולד בן אחד בלבד, יצחק. ומכיוון שלא נולדו להם בנות, הרי שחילופי כלות היו בלתי אפשריים, ולכן כלה הייתה יכולה להינתן ליצחק רק תמורת מוהר נישואין.
כידוע, שלח אברהם את העבד שלו בראש שיירה של עשרה גמלים עמוסי כל טוב למשפחת אחיו שחייתה בחרן (שבתחום תורכיה של ימינו), למצוא שם כלה – ועל כך מסופר באריכות בפרק כד.
וכאן כדאי להעיר שמנקודת מבט היסטורית העבד לא יצא בראש שיירה של 10 גמלים ואפילו גמל מסכן אחד לא היה לו. שכן, לפי העדויות הארכיאולוגיות שבידינו, רק כ-500 שנים לאחר זמנו של אברהם, הצליח האדם לביית את ראשוני הגמלים. אך היות שסיפורו של אברהם הועלה הכתב מאות שנים לאחר זמנו, הכותב החרוץ החליט לתאר אברהם כאיש עשיר שהיה ביכולתו להעמיס 10 גמלים במוהר הנישואין ששולם תמורת כלה מיוחסת כרבקה, ולכן גמלים הוכנסו לסיפורנו.
סיפור נישואיו של יעקב לרחל וללאה, הוא דוגמה נוספת לכך שמוהר ניתן במקרה שחילופי כלות לא התאפשר. במקרה זה המוהר שניתן ללבן, אביהן של שתי האחיות, היה שכר עבודתו של יעקב במשק הצאן שלו. וכמובן ששתיהן נישאו במעמד של נשים בכירות.
הדוגמאות שהצגנו חשובות לנו מסיבה אחת. הן מתארות מצב שבו חילופי כלות לא התאפשר, ולכן אבי הנערה היה זכאי לפיצוי בצורת רכוש או עבודה.
נחזור לסיפורנו.
מתשובתו של דוד שהגדיר את עצמו כאיש עני, ברור לחלוטין שהוא הופתע מכך ששאול ביקש להשיא לו את מיכל, שהרי מיכל הייתה כלה יקרה, ולו לא היו האמצעים הכלכליים לשלם את מחירה.
תשובתו של שאול שלפיו אין לו חפץ במוהר, כי אם במאה עורלות פלישתים, היא כמובן לא נכונה.
מאה העורלות שביקש היו, כמובן, מוהר נישואייה של מיכל.
דוד הביא מאתיים עורלות פלישתים שמסיבה תמוהה סירבו לעבור גיור כהלכה, ונשא את מיכל. כמעט מיותר לומר שהעמידה בדרישת המוהר, אך העצימה את שנאתו ונחישותו של שאול להוציא להורג את דוד.
וַיֹּ֣אסֶף שָׁא֗וּל לֵרֹ֛א מִפְּנֵ֥י דָוִ֖ד ע֑וֹד וַיְהִ֥י שָׁא֛וּל אֹיֵ֥ב אֶת-דָּוִ֖ד כָּל-הַיָּמִֽים. (יח, כט)
מאה עורלות הפלישתים פתחו בפנינו את השער הראשון שמתייחס לעובדה שנערה שנישאה לבעלה במעמד של אישה בכירה, לא ניתנה לו חינם.
השער השני מרתק בהרבה.
מיכל הייתה בת של מלך ומכאן שהמעמד החברתי שלה ושל מרב אחותה, היה גבוה משל בנות ישראל האחרות. כל אחת משתיהן הייתה אמורה להינתן לחתן שבא ממשפחה רמת מעלה, באופן שנישואיה ישרתו את האינטרסים של הממלכה שבראשה עמד אביהן.
ואכן התופעה שלפיה בתי מלוכה התחתנו אלה באלה כחלק מעסקת חבילה שבה כרתו המלכים בדרך זו בריתות שלום, או בריתות מסחריות, או בריתות לסיוע בעת מלחמה, הייתה נהוגה בעולם הקדום ולמעשה כמעט עד ימינו. אולי עד היום שבו הנסיך צ'ארלס נשא לאישה את דיאנה היפה.
ובאמת, לימים יישא דוד את מעכה שהייתה בתו של מלך גשור. גשור הייתה ממלכה זעירה ששכנה מצידה המזרחי של הכנרת, לא הרחק מקיבוץ עין גדי ותל קציר של ימינו. שלמה הגדיל לעשות ונשא בנות-מלכים רבים ועל כך מסופר בספר מלכים פרק יא. שלמה כמובן לא הכיר את הנערות שניתנו לו, אך הוא נשא אותן משום שהדבר שרת
את קשרי המסחר הענפים שקיים עם מלכי הארצות שאיתם סחר.
אחאב, אחד המלכים הגדולים שעליהם מספר התנך, בוודאי השני בגדולתו לדוד, נשא את איזבל שהייתה בת אתבעל מלך צידון שבתחום לבנון של ימינו. באחד הימים נקדיש פרק מיוחד לאיזבל ולאחאב ונעשה עימם צדק היסטורי. עד לפני כ-100 שנה, כל בתי המלוכה של אירופה היו קשורים זה לזה בבריתות נישואים.
לאור דברים אלה היינו מצפים ששאול ישיא את מיכל באופן שיביא לו ולממלכתו את התמורה הרבה ביותר, ולא שיבזבז את שוויה הפוליטי והכלכלי כדי להשיאה לדלפון צעיר ויפה עיניים, קלע מצטיין ברוגטקה, שהסטאטוס החברתי שלו, לא היה יכול לתרום דבר לאינטרסים של הממלכה.
לרוע מזלה של מיכל גם לאחר שנישאה, האובססיה להרוג את הגבר שאהבה לא נתנה מרגוע לאביה. ומשכשלה התחבולה להמיתו בידי הפלישתים, החליט שאול שהגיע הזמן להפסיק לשחק משחקים. באחד הלילות הוא פקד על אנשיו להקיף את ביתם של בני הזוג הצעיר. ועם בוקר, כאשר ייצא דוד מהבית, הם יתפסו ויהרגו אותו. אלא שהדבר נודע למיכל, ובחשכת הליל היא מילטה את דוד חלון ביתם :
וַתַּגֵּ֣ד לְדָוִ֗ד מִיכַ֤ל אִשְׁתּוֹ֙ לֵאמֹ֔ר אִם-אֵ֨ינְךָ֜ מְמַלֵּ֤ט אֶֽת-נַפְשְׁךָ֙ הַלַּ֔יְלָה מָחָ֖ר אַתָּ֥ה מוּמָֽת. וַתֹּ֧רֶד מִיכַ֛ל אֶת-דָּוִ֖ד בְּעַ֣ד הַחַלּ֑וֹן וַיֵּ֥לֶךְ וַיִּבְרַ֖ח וַיִּמָּלֵֽט. יט, יא
שאול שפירש כל סיוע שניתן לדוד כבגידה, נקם בבוגדים בו – והוא נקם באכזריות במיכל. הוא הפקיע את נישואייה לדוד והשיא אותה לאיש בשם פלטי בן ליש מיישוב בשם גלים, שנמצא בתחום נחלת בנימין, לא הרחק מירושלים.
הכותב המקראי לא אמר דבר על רגשותיה של מיכל שאביה השתמש בה כאמצעי להכשיל בו את הגבר שאהבה, ולא מה הרגישה ביום שבו ביטל אביה את נישואייה, וכאילו הייתה חבילה כך מסר אותה לידי גבר אחר.
תלאותיה של הנערה המסכנה שעדיין לא הסתיימו, מקוממים אותנו ומעוררים חמלה בליבנו, אלא שרגשותינו לא ממלאים מקום בסיפור וממילא הם חסרי חשיבות.
מיכל חייתה בעולם שבו לנערות לא הייתה שום זכות לבחור את הגבר שלו נישאו. שאול היה רשאי להשיא את בתו לגבר שמעולם לא פגשה. הוא היה רשאי להשיאה לשם השגת מטרות פוליטיות. וכל עוד נמצאה ברשותו, הוא היה רשאי להשתמש בה כאמצעי בתחבולות החולניות שלו להפיל את דוד.
וכן, שאול היה רשאי להעניש אותה על מה שנתפס במוחו כבגידה בו, להכניסה למזוודה ולשלח אותה לבית אחר ולגבר אחר.
הוא היה רשאי לעשות כן, לא מפני שהיה מלך, אלא משום שהמצב המשפטי או החברתי שהתקיים בעולם שבו חיו גיבורי הפרשה, היתיר זאת. כך או כך תלאותיה של מיכל טרם הסתיימו.
חלפו שנים רבות מאז ששאול השיא את בתו לפלטי בן ליש. המלחמה בגלבוע הסתיימה מכבר וכמותה הסתיימה גם המלחמה שנלחם אבנר בן-נר בדוד, שעליה דיברנו בפרק הקודם. אך את החלק שמתייחס למיכל השארנו לפרק של היום.
אבנר היה מי שפנה לדוד והציע לו לחדול מהמלחמה. דוד הסכים להצעה בתנאי שמיכל תושב אליו . ציטוט קצר מפרק ג':
וַיֹּ֣אמֶר (=דוד, כמובן) ט֔וֹב אֲנִ֕י אֶכְרֹ֥ת אִתְּךָ֖ בְּרִ֑ית אַ֣ךְ דָּבָ֣ר אֶחָ֡ד אָנֹכִי֩ שֹׁאֵ֨ל מֵאִתְּךָ֤ לֵאמֹר֙ לֹא-תִרְאֶ֣ה אֶת-פָּנַ֔י כִּ֣י | אִם-לִפְנֵ֣י הֱבִיאֲךָ֗ אֵ֚ת מִיכַ֣ל בַּת-שָׁא֔וּל בְּבֹאֲךָ֖ לִרְא֥וֹת אֶת-פָּנָֽי:
דילוג קצר:
וַיִּשְׁלַח֙ אִ֣ישׁ בֹּ֔שֶׁת וַיִּקָּחֶ֖הָ מֵ֣עִֽם אִ֑ישׁ, מֵעִ֖ם פַּלְטִיאֵ֥ל בֶּן-לָֽיִשׁ (שימו לב שהגרסה הזו מתייחסת לאיש בושת, ולא לאבנר. ושבריר הגרסה הבא חוזר לאבנר:
. וַיֵּ֨לֶךְ אִתָּ֜הּ אִישָׁ֗הּ (הכוונה לפלטי בן ליש) הָל֧וֹךְ וּבָכֹ֛ה אַחֲרֶ֖יהָ עַד-בַּֽחֻרִ֑ים (בחורים = שם של מקום) וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֥יו אַבְנֵ֛ר לֵ֥ךְ שׁ֖וּב וַיָּשֹֽׁב (ג, יד-טו).
מאז היום שמיכל מילטה את דוד הצעיר בעד חלון ביתם ועד היום שבו נפגשו בשנית, דוד שנמלט מפני אביה ועבר ממקום מסתור אחד לשני, הפך מפקד צבא קטן ששמר לו אמונים. הוא התבגר ונשא נשים רבות. את אביגיל ואת אחינועם ואת מעכה, חגית ועגלה, שילדו לו ילדים.
כל פרט שמספק התנך מעיד בבירור שדוד לא דרש שמיכל תושב אליו כדי לשקם את נישואיהם שנקטעו ברגע אחד ולא כדי שתהייה לו לאישה. וכדי לספק הסבר אפשרי לכך, צריך להציב את סיפורם בקונטקסט הנכון.
למרות שסיפורה של מיכל הוא יוצא דופן ואין בתנך מקרה נוסף דומה לשלה, הספר מספק תשובה עקיפה השיבה.
פרק כד שבספר דברים מתייחס למצב עקרוני ולא ספציפי, שבו גבר נשא אישה שמסיבה כלשהי לא מצאה חן בעינו ושעל כן כתב לה ספר כריתות. כלומר, גט. (וכאן צריך לציין שבתקופת התנך אישה לעולם לא התגרשה מבעלה. זו תופעה הייתה חד-צדדית לחלוטין.)
לאחר שגרושתו עזבה את ביתו היא נישאה בשנית, אך לרוע מזלה גם נישואייה השניים התפרקו. וזו לשון החוק שמתייחס למקרה זה:
לֹֽא-יוּכַ֣ל בַּעְלָ֣הּ הָֽרִאשׁ֣וֹן אֲשֶׁר-שִׁ֠לְּחָהּ לָשׁ֨וּב לְקַחְתָּ֜הּ לִהְי֧וֹת ל֣וֹ לְאִשָּׁ֗ה אַֽחֲרֵי֙ אֲשֶׁ֣ר הֻטַּמָּ֔אָה (דב' כד, ד)
כלומר, האישה כן תוכל להינשא בשלישית, אך לא לבעלה הראשון, שלו נחשבה טמאה – וזה בדיוק המצב שבו נמצאה מיכל.
מיכל נישאה לראשונה לדוד ואח"כ לפלטי בן ליש. ומלשון החוק שקראנו, היא הייתה רשאית להינשא בשלישית – אך לא לדוד.
ואם כך, מדוע דרש דוד את השבתה אליו, ומדוע לא הניח לה לחיות את חייה עם בעלה השני?
כדי להציע תשובה אפשרית לשאלתנו, צריך לשים לב לכך שבנקודת הזמן שבו הציע אבנר לדוד לחדול מהמלחמה בין שניהם, דוד מלך על העיר חברון לבדה. הוא עדיין לא היה המלך של כל שבט יהודה ובוודאי לא מלך של שאר שבטי ישראל. ומכאן, שמלכותו עדיין עמדה בראשית דרכה, ועדיין לא התייצבה.
מסיבה שהתנך איננו מגלה מהי מיכל לא ילדה ילדים לבעלה השני – וזו מילת המפתח שחשובה לנו.
ניתן להניח במידה רבה של סבירות, שלו ילדה מיכל ילדים לפלטי בן ליש, שאף הוא היה בן שבט בנימין, כי אז הם היו נחשבים יורשים לגיטימיים לבית המלוכה שהקים שאול.
במקרה שכזה ספק גדול הוא אם זקני שבטי ישראל שקיבלו עליהם את מלכותו של שאול, היו מוכנים להכיר בדוד בן הדרום כמלך עליהם.
מנקודת מבט היסטורית אנחנו רשאים להניח שדוד דרש את השבתה של מיכל אליו כדי לא לאפשר ללדת ובכך לגדוע את שושלתו של שאול. אנחנו רשאים להניח שדוד דרש להשיבה למקום שבו היה יכול להבטיח שהיא לא תהרה לעולם. ואכן הכתוב מציין וּלְמִיכַל֙ בַּת־שָׁא֔וּל לֹא־הָ֥יָה לָ֖הּ יָ֑לֶד עַ֖ד י֥וֹם מוֹתָֽהּ. שמב ו כג.
נסכם את שאמרנו בפרק זה, ונדגיש שסיפורה של מיכל לא תם ולא נשלם בנקודה שבה אנחנו עוצרים.
משום שכפי שאמרנו בתחילת דברינו, הסיפור שעליו דיברנו כאן מורכב משברי סיפורים רבים שהגיעו לידי כותבי התנך ממקורות שונים. וגם בהמשך ישנם חלקי סיפור נוספים המתייחסים למיכל וליונתן, שלא תורמים לסיפור הראשי, ולכן בחרתי לדלג עליהם.
הדברים הבאים הם אלה שחשובים לנו. ככלל,כותבי התנך כתבו על הגיבורים שעליהם סיפרו בשפה תמציתית, שטוחה ומאופקת. והעובדה שסיפרו על אהבתה של מיכל לדוד, ובמקום אחר ציינו שלעגה לו, מהווה חריגה ממנהגם.
לנו היה חשוב להדגיש בפרק זה את העובדה שמיכל לא הייתה ככל הנערות. היא הייתה בת מלך. ולמרות שכותבי התנך לא הדגישו את המשמעות המעשית של עובדה זו, גלוי לעין שלפי ייחוסה היא הייתה אמורה להינשא בנישואים פוליטיים שישרתו את ענייני הממלכה שאך הקים אביה.
מיכל לא הייתה אמורה להינשא לדלפון חסר כל ייחוס שהובא לבית אביה. היא בוודאי לא הייתה אמורה להינשא תמורת מוהר חסר תקדים של מאה עורלות פלישתים. מוהר בזוי ומבזה, שרק מוח חולני ומעוות היה יכול להגותו.
נישואיה של מיכל לא היו אמורים לשמש בידי אביה כמלכודת להפיל בה את הגבר שאהבה.
אבל מיכל הייתה בת של אב חולה ונקמן, שעשה דברים שאף אב נורמאלי והגיוני לעולם לא היה עושה. לא לפני 3000 שנים ולא היום ולא בכלל.
ואלמלא שאול העניש אותה על שסייעה לדוד להימלט מפניו, והפקיעה את נישואייה והשיא אותה לגבר אחר, יתכן שככלות הכל היא הייתה יכול לחזור ולהיות אישה לדוד – מבחינת החוק הקדום זה היה אפשרי.
אם כי, המציאות הפרקטית שוללת אפשרות זו.
ניתן להניח שדוד דרש את השבתה של מיכל משום שידע שהיא לא ילדה ילדים לבעלה השני. הוא דרש את השבתה כדי להבטיח שגם בעתיד היא לא תלד ילדים, שהיו יכולים להיחשב יורשים לגיטימיים לבית המלוכה שהקים שאול.
וכאן צריך לחזור ולהדגיש את מה שאמרנו פעמים רבות בעבר, ונגיד גם בעתיד.
דוד היה מלך ומנהיג ענק, וכל אחד מהסיפורים הקשורים בו מעיד שפעל בשיקול דעת ובצורה מחושבת. עד שפגש את בת שבע … . דוד לא היה נקמן ובוודאי שלא ביקש להעניש את מיכל, שלה הוא חב את חייו לאחר שמילטה אותו מפני אביה.
יחד עם זאת, לו לשאול היו יורשים, קשה להניח שראשי שבטי ישראל היו מוכנים להכיר בו כמלך עליהם. וכך, למרות שדאג לקיומה ולכלכלתה של מיכל, הוא גם דאג שלא לא יהיו ילדים.
לסיום, סיפורה של מיכל הוא סיפור של נערה שהכל היה יכול להיות לה, ובפועל לא היה לה כלום. מיכל, כמו יונתן אחיה, נפלה קורבן לחוליו של אביהם. היא נפלה קורבן למציאות שהתקיימה לפני כ-3000 שנים, שבה ניתן היה להשתמש באישה כבחפץ משום שלא הייתה לה שום זכות על חייה – ומשום ששימוש שכזה היה מותר.
