דוד ואבנר בן-נר
פרקים ב-ד בספר שמואל ב
פרק 15 בסדרה
שלום לכל המאזינים ותודה שאתם מצטרפים לפרק ה-15 בסדרה המוקדשת לגיבורים הגדולים שעליהם מספר ספר שמואל.
את הפרק הזה נקדיש לשנות מלכותו הראשונות של דוד, לארצות שכבש, ונפגוש בו שתי דמויות חדשות: את אבנר בן נר ואת איש בושת – כן, היה איש שנקרא בשם הזה.
את הפרק הקודם סיימנו בכמה אמירות שילוו אותנו בפרק זה.
הראשונה שבהן הייתה שבתום המלחמה בגלבוע, למלוכה השברירית שהקים שאול לא היה המשך. וכך בקיצור אומר הכתוב:
וַיָּ֤מָת שָׁאוּל֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת בָּנָ֔יו וְכָל־בֵּית֖וֹ יַחְדָּ֥ו מֵֽתוּ . (דבה"א י, ו)
ובכל זאת, למלוכה השברירית כן היה המשך, אך תמונת הניצחון של הפלישתים היא חד-משמעית. בתום המלחמה האוכלוסייה הישראלית שחייתה ביישובי עמק יזרעאל נטשה את ביתה מאימת הפלישתים, שפלשו לבתיהם ולעריהם:
וַ֠יִּרְאוּ כָּל־אִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֤ל אֲשֶׁר־בָּעֵ֨מֶק֙ (=עמק יזרעאל ובית שאן) כִּ֣י נָ֔סוּ וְכִי־מֵ֖תוּ שָׁא֣וּל וּבָנָ֑יו , וַיַּֽעַזְב֤וּ עָֽרֵיהֶם֙ וַיָּנֻ֔סוּ וַיָּבֹ֣אוּ פְלִשְׁתִּ֔ים וַיֵּֽשְׁב֖וּ בָּהֶֽם. (שמ"א לא, ז)
בפרק הקודם אמרנו שביום שבו נספו שאול ושלושת בניו, פסקו שנות הרדיפה אחרי דוד, והוא ואנשיו עלו לחברון והתיישבו בה. זמן קצר לאחר מכן, הומלך דוד למלך העיר חברון ובהדרגה הפך מלך של כל שבט יהודה.
למראית עין לאחר מות שאול נסללה הדרך בפני דוד להיות המלך הבא בישראל. שכן שבטי ישראל האחרים נותרו ללא מלך וּללא צבא. אלא שלשאול כן היה יורש. נותר לו בן רביעי, שנחשב יורש לגיטימי למלוכה, ולכן העברת המלוכה מבית שאול לבית דוד, לוותה במלחמת אחים קשה ומרה. וכמובן שנותרה בת בשם מיכל, שלה נקדיש את הפרק הבא.
בסופו של דבר משפחתו של שאול באמת נכחַדה ולא היה לה יורש, אך עובדה זוֹ לא מסבירה מדוע ביקש דוד להשתלט על כל שבטי ישראל, והוא אכן ביקש להשתלט עליהם. ועוד פחות מובנת מכך היא השאלה מדוע אצה לו הדרך לכבוש ארצות ועמים ומדוע היה על זקני לתמוך בדוד –מהר ככל האפשר.
כדי לענות על השאלות שהצגנו, שהתשובה להן היא עמוד השדרה של כל ימי מלכותו של דוד, עלינו לקפוץ כ-40 שנה קדימה אל ימיו האחרונים, וממבט לאחור לבחון את מפת הכיבושים שלו. שהרי דוד, בניגוד לשאול היה מלך כובש. ודי לפתוח את מפת הכיבושים שלו כדי להבין מה היה ההיגיון שהנחה אותו ואת יכולתו של המלך הגדול הזה לחזות את פני העתיד ולהיערך לקראתו.
בשנת 1,000 לפנה"ס מלך דוד על חברון, שהייתה עיר זערורית, ספק כפר קטן ששכן מדרום לירושלים. לצורך דברינו, כל שבטי ישראל האחרים היו מפוזרים על השטח שנמתח בין ירושלים לבין דן שבצפון. הגבול המערבי היה כמובן ים תיכון, ותעלת המים הרדודה שבטעות נקראת "נהר הירדן" כאילו הייתה המיסיסיפי או האמזונס, הייתה הגבול המזרחי של שבטי ישראל.
מצידו המזרחי של הירדן, בתחום ממלכת ירדן של ימינו חיו שניים וחצי שבטים, שלא היו יותר מאשר כמה חמולות דלילות אוכלוסין. הכוונה לגד, ראובן וחצי שבט מנשה.
מה שאמרנו עכשיו זוֹ בערך מפת ההתיישבות של שבטי ישראל, ואף על פי שהיא לא לגמרי מדויקת, היא מסבירה את כל מהלכיו של דוד.
אז נבחן את מהלכיו:
ראשית, נזכיר מה שאמרנו בפרקים הקודמים. אמרנו שמלחמותיו של שאול בפלישתים היו טעות מרה, משום שהם היו נכס אסטרטגי ראשון במעלה.
לפלישתים הייתה מסורת צבאית ארוכת ימים וצבא מיומן, דבר שחסר לחלוטין לצבא שאך הקים שאול. הם היו אנשי ים מנוסים שהביאו באוניותיהם עופרות ברזל, שמהן הכינו כלי מלחמה עשויים ברזל. וכך, בשעה שהצבא של שאול נלחם בחרבות עשויות עץ, לפלישתים כבר היה נשק עשוי ברזל. ציטוט קצר ומקוצר מתוך פרק יג שאומר בְּדיוק את הדברים האלה:
וְחָרָשׁ (=חרש הוא אדם שיוצר כלים מברזל) לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית (ועכשיו מגיע דילוג ארוך) וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת שָׁאוּל וְאֶת יוֹנָתָן, וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל וּלְיוֹנָתָן בְּנוֹ.
אין ספק שדוד הבין שהיכולות של הפלישתים הם נכס אסטרטגי ראשון במעלה ושצריך להפסיק להילחם בהם. ובאמת אחרי מספר מערכות קצרות, הוא הגיע איתם להסכמי שלום וגייס מהם לוחמים לצבא הקטן שהקים עוד בימים שבהם נס מפני שאול. והכתוב קובע במילים ברורות, שבניהו בן יהוידע שהיה אחד-הקצינים שלו, היה מפקד של פלוגות פלישתיות שנקראו פלתי וכרתי (שמ"ב ח, יח). וכדי לסבר את האוזן לגבי חשיבותם, מאתיים שנים לאחר מות דוד, הפלוגות האלה הוסיפו לשרת בצבא של מלכי יהודה (מל"ב יא).
ועכשיו נפנה למפת הכיבושים של דוד.
ים המלח היה הגבול הדרומי של שבט יהודה, ואזור הערבה המשתרע מים המלח ועד אילת היה בידי שבטי אדום, שעוד רגע יהפכו לממלכת אדום. דוד כבש את השטח הזה ובכך הִשיג מטרה כפולה. הוא גם הגן על הגבול הדרומי של שבט יהודה, וגם חיבר את שבט יהודה, שאין לו גישה לים, למפרץ אילת ולים האדום ולדרכי המסחר לכיוון אפריקה.
מכיוון דרום נפנה למרכז הארץ וליישובים הישראליים שחיו בשקט ובנחת ממערב לירדן.
מצידו המזרחי של הירדן, בשטח ששייך לממלכת ירדן של ימינו, חיו שני עמים: המואבים והעמונים, שבשנת 1,000 לפנה"ס גם הם הפכו משבטים לממלכות. לממלכת מואב וממלכת עמון.
דוד כבש את רכס הרי הגלעד שנמתחת כמו רצועה צרה מצידו המזרחי של הירדן, ובכך הירחיק את שתי הממלכות האלה מֵהגבול המזרחי של היישובים הישראליים ששכנו מעברו המערבי של הירדן.
כיבוש שבטי ארם
מפת הכיבושים של דוד מפורטת בפרק ח שבספר שמ"ב. וכך בקיצור גדול נקרא שני משפטים בסינית, ואחכ נתרגם אותם לעברית:
וַיַּ֣ךְ דָּוִ֔ד אֶת־הֲדַדְעֶ֥זֶר בֶּן־רְחֹ֖ב מֶ֣לֶךְ צוֹבָ֑ה בְּלֶכְתּ֕וֹ לְהָשִׁ֥יב יָד֖וֹ בִּֽנְהַר־ (פְּרָֽת)׃ …. וַיַּ֤ךְ דָּוִד֙ בַּֽאֲרָ֔ם (=דמשק) , וַיָּ֨שֶׂם דָּוִ֤ד נְצִבִים֙ בַּֽאֲרַ֣ם דַּמֶּ֔שֶׂק וַתְּהִ֤י אֲרָם֙ לְדָוִ֔ד ….
לפי הכתוב דוד היכה את הדדעזר מלך צובה ואת ארם דמשק ושהגיע עד נהר-הפרת. בהמשך נאמר שהוא כרת ברית שלום עם תועי מלך חמת.
ובשפה גיאוגרפית פשוטה: ארם דמשק, ארם צובה וחמת היו שבטים ענקיים שחיו בתחום שטחה של סוריה של ימינו.
העובדה שלדברי הכתוב דוד הגיע עם הצבא שלו עד נהר הפרת, מעידה שהוא השקיע את מרב מאמצי הכיבוש שלו עמוק-עמוק לתוך שטחה של סוריה של ימינו. ובמילים פשוטות, מפת הכיבושים של דוד מעידה שהוא הרחיק את הגבול מכל שבטי ישראל, והקיף את הטריטוריה שעליה חיו בחגורת ביטחון ששמרה עליהם.
ועכשיו מתעוררת שאלת השאלות: מֵאיזו סיבה יצא מלך חברון הזערורית, שכדי לזהות היכן שכנה צריך מיקרוסקופ משוכלל, לכבוש שטחים עצומים ולהרחיק את הגבול משבטי ישראל שחיו ממערב לירדן?
מה ההיגיון שמסביר את תנועת הכיבוש הזוֹ?
שאלה פשוטה, והתשובה פשוטה עוד יותר.
כמו בכל תוכנית של הפודקאסט שלנו, אנחנו נעזרים במפה גיאוגרפית. והאמת היא שלא צריך לפתוח את האטלס כדי לדעת שלעמים שחיו (וחיים) מצידו המזרחי של הירדן לא הייתה גישה לים תיכון וְלסחר הימי שהתנהל בין הארצות ששכנו לחופו. לא היה להם מעבר פתוח לדרכי המסחר היבשתיות שחצו את ישראל בדרך למצרים, העשירה והמפותחת בארצות המזרח הקדום.
ממלכת אדום ששכנה מדרום לים המלח, לא היוותה איום של ממש על ישראל. אך העובדה שבשעה זוֹ מואב, עמון וארם עדיין ישבו בשקט ולא גילו כל סימני תוקפנות, לא הרדימה את דוד.
הוא הבין שהישובים הישראלים שחיים ממערב לירדן, הם הדבר היחיד שחוסם את מלכי אותם מלחצות את הירדן, וביום אחד להשתלט על עורקי המסחר הימיים והיבשתיים שחצו את ישראל.
זאת ועוד, העובדה שהוא התקדם עם הצבא שלו עמוק לתוך סוריה של ימינו, מעידה שהוא זיהה את שבטי ארם כאויב החזק והמסוכן ביותר לישראל – ומצפון באמת נפתחה הרעה. וספר מלכים שמתאר את הימים שבאו לאחר מותו, מקדיש פרקים ארוכים למלחמה המרה בין ישראל לבין ממלכת ארם.
ואם שאלנו קודם מדוע אצה לדוד הדרך לכבוש את אותם עמים, הרי שהתשובה שנתנו, שלפיה מטרת הכיבושים שלו הייתה ליצור חגורת ביטחון שתקיף את כל האוכלוסייה שחייתה ממערב לירדן, מזדקרת מעצמה לנגד עיננו.
בפועל, דוד עשה את מה ששאול היה חייב לעשות – ולא עשה. שאול לא הגן על ביטחון הטריטוריה של השבטים שבחרו בו כמלך עליהם. הוא נלחם בפלישתים ולא לקח בחשבון שהעמים שחיו ממזרח הירדן איימו על הישובים שלהם, בְּדיוק כפי שאיימו על היישובים הישראלים. ובמקום לגייס אותם לצבאו ולנצל את הידע שלהם, הוא הוסיף להילחם בהם – וכמעט תמיד הפסיד. בסופו של דבר מי שעשה את העבודה – היה כמובן דוד.
ועכשיו, אחרי שהסברנו את ההיגיון שעומד מאחורי מסעות הכיבוש של דוד, נחזור ליום שבו נספו שאול ושלושת בניו וליום שבו הפך דוד מלך העיר חברון.
מפת הכיבושים שתארנו מעידה שהמטרה שעמדה לנגד עיניו של דוד הייתה להגן על שבטי המרכז וצפון הארץ. אך כדי שיוכל לנוע מכיוון ירושלים לכיוון מרכז וצפון הארץ, היה עליו לחצות את שבט בנימין, שלו היה גבול משותף עם שבט יהודה – והדברים האלה מכניסים לסיפורנו שני גיבורים חדשים. את אבנר בן נר ואת איש בושת, שאת שמם הזכרנו קודם.
אבנר בן-נר היה דודו של שאול ואחד-המפקדים הבכירים בצבאו. איש בושת היה בנו הרביעי של שאול.
ברור שהשם "איש בושת" הוא שם גנאי שבוודאי לא היה שמו האמיתי, שהרי אף הורה נורמאלי לא יקרא לבנו בשם משפיל שכזה. ואכן, בספר דברי הימים הוא נקרא אֶשבעל (דבה"א ח, לג).
אבל אותנו מעניין דווקא שם הגנאי: שכן לאחיו הבוגרים יונתן, אבינדב ומלכישוע, לא הודבקו שמות גנאי – ויונתן, כידוע הוא שם נפוץ.
מכאן, שהשם איש בושת רומז שדעתו של מחבר ספר שמואל לא הייתה נוחה ממנו.
איש בושת לא היה אמור להיות מלך בישראל, אך משמתו אחיו הבוגרים, הוא עבר מהמקום האחרון אל המקום הראשון ונחשב יורש לגיטימי של המלוכה.
נחזור לאבנר.
אנחנו לא יודעים אם אבנר השתתף במלחמה בגלבוע. כך או כך הוא נשאר בחיים וּפעל F בִּנחישות כדי לשמר את המלוכה בידי בית שאול. ציטוט קצר מספר שמ"ב ב, ח:
וְאַבְנֵ֣ר בֶּן־נֵ֔ר שַׂר־צָבָ֖א אֲשֶׁ֣ר לְשָׁא֑וּל לָקַ֗ח אֶת־אִ֥ישׁ בֹּ֨שֶׁת֙ בֶּן־שָׁא֔וּל וַיַּֽעֲבִרֵ֖הוּ מַֽחֲנָֽיִם׃ וַיַּמְלִכֵ֨הוּ֙ אֶל־הַגִּלְעָ֔ד וְאֶל־הָֽאֲשׁוּרִ֖י וְאֶֽל־יִזְרְעֶ֑אל וְעַל־אֶפְרַ֨יִם֙ וְעַל־בִּנְיָמִ֔ן וְעַל־יִשְׂרָאֵ֖ל כֻּלֹּֽה׃ כולו
בהמשך נאמר שאיש בושת היה בן ארבעים שנה כאשר המליך אותו אבנר על ישראל. אך ציטוט שאומר שאבנר "לקח" את איש בושת ממקום אחד למקום אחר ואז המליך אותו, יוצר רושם שמדובר בילד ולא בגבר בן ארבעים, ושבפועל אבנר היה "עוצר המלוכה".
ועכשיו צריך להציף כלפי מעלה תופעה שהייתה מוכרת בעולם הקדום, ושנהגה כמעט עד לעידן המודרני.
מלכים בעולם הקדום לא היו בובות ראווה מפונפנות כבימינו. הם היו לוחמים שעמדו בראש העם, בראש הצבא והמלחמה. פְּעמים רבות הם נהרגו במלחמה, ופעמים רבות עוד יותר הם נרצחו (לרוב ע"י אחד ממקורביהם).
אם המלך המת הותיר בן, המלוכה עברה אל בנו, גם אם עדיין היה ילד קטן שבקושי למד ללכת.
למשל, ספר מלכים מספר שהמלך אחזיהו נרצח. לאחזיהו היה תינוק בשם יואש (מל"ב יא), שעלה למלוכה כעבור שש שנים, כשהיה בן שבע (מל"ב יב, א, א). מלך בשם יאשיהו עלה למלוכה בגיל שמונה שנים, לאחר שאביו, אמון, נרצח (מל"ב כב, א). אלכסנדר מוקדון הותיר בן שהיה אמור לרשת את מקומו. הילד נרצח בגיל 14.
ההיסטוריה רצופה אין ספור מקרים שבהם ילד קטן הועלה למלוכה ע"י אחד מקורביו לאחר שאביו מת. ועד שגדל ויכול היה לשמש כמלך, המלוכה הייתה בידיי "עוצר המלוכה".
"עוצר", הוא שם נרדף לשליט, או מלך. אך "עוצר המלוכה" זה משהו אחר. עוצר מלוכה הוא שליט זמני שהחזיק בידיו את המלוכה, עד שבנו של המלך המת הגיע לבגרות – מה שלא תמיד התקיים. משום שפְּעמים רבות העוצר דאג להוציא לְהוֹרֵג את הילד ולהסיט לכיוונו את המלוכה – ואחרי שהבהרנו מהי עוצרות נחזור לאבנר בן-נר ולאיש בושת ולפרקים ב-ד שבספר שמואל ב' שמביא את סיפורם.
אנחנו לא יודעים בן כמה היה איש בושת כאשר אבנר המליך אותו על שבטי ישראל (וכמובן שלא על שבט יהודה, שעליו כבר מלך דוד). אך מהאופן שבו מתאר התנך את מעשיו של אבנר, אפשר לקבוע באופן חד-משמעי שלמרות שאיש בושת נקרא מלך, מלך הוא לא היה.
עוצר המלוכה היה אבנר. אבנר היה המנהיג ומי שעמד בראש מה שנותר מהצבא של שאול, וכל מעשיו מעידים שלא הייתה לו שום כוונה להגיש את המלוכה על מגש של כסף לידיו של דוד, שבשלב הוא ואנשיו עדיין נמצאו בחברון ועדיין לא יצאו למסעות הכיבושים שתארנו קודם.
ודוד גם לא היה יכול לצאת למסעות הכיבוש שתיארנו, משום שכדי לנוע צפונה, תחילה היה עליו לחצות את שבט בנימין, שגובל עם שבט יהודה.
ומכיוון שהצבא של אבנר נערך על הגבול שבין שני השבטים וחסם את הדרך בפני דוד, היה על דוד להילחם באבנר ולפרוץ בכוח את המחסום – והמלחמה אכן פרצה והיא הייתה קשה מאד, ורעה מאד ועקובה מדם. והיא הסתיימה בתבוסה של אבנר ואנשיו. וכך סיכם מחבר ספר שמואל את תוצאותיה.
וַתְּהִ֧י הַמִּלְחָמָ֛ה קָשָׁ֥ה עַד־מְאֹ֖ד בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּנָּ֤גֶף אַבְנֵר֙ וְאַנְשֵׁ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִפְנֵ֖י עַבְדֵ֥י דָוִֽד׃ (ב, יז).
ועוד ציטוט קצר:
וַתְּהִ֤י הַמִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה בֵּ֚ין בֵּ֣ית שָׁא֔וּל וּבֵ֖ין בֵּ֣ית דָּוִ֑ד וְדָוִד֙ הֹלֵ֣ךְ וְחָזֵ֔ק וּבֵ֥ית שָׁא֖וּל הֹֽלְכִ֥ים וְדַלִּֽים (ג, א).
יש לזכור שבין שבט בנימין לבין שבט יהודה מעולם לא שררו יחסי איבה. ולכן המלחמה שנלחם אבנר בדוד נועדה להבטיח את זכותו של איש בושת לרשת את אביו ולמלוך על השבטים שחיו מצפון לירושלים, שהכירו בשאול כמלך עליהם. למלחמה לא הייתה שום סיבה אחרת והיא לא נועדה להקנות לאבנר הישג צבאי כלשהו.
אלא שאיש בושת הצעיר היה טמבל מוחלט וטיפש גמור. באחד מימי המלחמה הקשה בין אבנר לבין דוד, פתח החצוף את פיו והאשים את אבנר בבגידה:
וַיְהִ֗י בִּֽהְיוֹת֙ הַמִּלְחָמָ֔ה בֵּ֚ין בֵּ֣ית שָׁא֔וּל וּבֵ֖ין בֵּ֣ית דָּוִ֑ד וְאַבְנֵ֛ר הָיָ֥ה מִתְחַזֵּ֖ק בְּבֵ֥ית שָׁאֽוּל׃ וּלְשָׁא֣וּל פִּלֶ֔גֶשׁ וּשְׁמָ֖הּ רִצְפָּ֣ה בַת־אַיָּ֑ה וַיֹּ֨אמֶר֙ (=איש בושת) אֶל־אַבְנֵ֔ר מַדּ֥וּעַ בָּ֖אתָה (=שכבת) אֶל־פִּילֶ֥גֶשׁ אָבִֽי (ג, ו).
הפסוק שציטטנו הוא דרמה גדולה וקו פרשת מים שהפך על פיו את כל מה שאמרנו עד כה.
ראשית, רצפה היא לא בלטה. רצפה, הוא שם יפה שפרושו גחלת אש. שנית, פילגש בלשון התנך היא אשת איש, שהסטאטוס שלה בבית בעלה היה נמוך משל אשתו הבכירה. ובמקרה שלנו, רצפה בת איה הייתה פילגשו של שאול, ומעמדה היה נחות משל אחינועם בת אחימעץ, שם אשתו הבכירה.
עכשיו צריך לשים לב לדברים שקראנו:
וַיְהִ֗י בִּֽהְיוֹת֙ הַמִּלְחָמָ֔ה בֵּ֚ין בֵּ֣ית שָׁא֔וּל וּבֵ֖ין בֵּ֣ית דָּוִ֑ד וְאַבְנֵ֛ר הָיָ֥ה מִתְחַזֵּ֖ק בְּבֵ֥ית שָׁאֽוּל׃
המילה "מתחזק בבית שאול" מתפרשת בצורה אחת, והיא שבמהלך ימי המלחמה, ביקש אבנר להעביר את הזכות למלוכה מאיש בושת אליו. והתרעומת של איש בושת כלפי אבנר ששכב עם רצפה, אלמנתו של אביו מחזקת הנחה זו.
כדי לא להיכנס לפרטים שיסיטו אותנו מהנושא הראשי, נסתפק בכך שנאמר שאלמנה של מלך לעולם לא נישאה בשנית. וגבר שביקש לשאת אלמנה של מלך, נחשב מורד במלכות שדינו מוות – והתנך מספק דוגמה מצוינת לכך.
בימיו האחרונים של דוד הישיש והחלש הוא סבל מקור, וכדי לחממו ניתנה לו נערה בשם אבישג השונמית שתשכב בחיקו.
באותם ימים שבהם נשם דוד את נשימותיו האחרונות, בת-שבע האישה הנמרצת והתככנית, שגם לה נקדיש פרק מיוחד, עמדה בראש הפיכה בחצר המלוכה. הפיכה שנועדה להעביר את זכותו של אדוניהו למלוכה, לשלמה בנה. פקחותה של בת שבע השתלמה. וכאשר הלך דוד לעולמו שלמה עלה למלוכה. באחד הימים פנה אדוניהו המודח לבת שבע, וביקש שיותר לו לשאת את אבישג. הבקשה לשאת נערה ששכבה בחיק המלך, התפרשה כמרד בשלמה, ושלמה הורה להוציא לְהוֹרֵג את אדוניהו (מל"א א-ב).
נחזו לענייננו. יתכן שצדק איש בושת. יתכן שהעובדה שאבנר "התחזק בבית שאול" ושכב עם רצפה אשת שאול, מהווה ראייה לכך שביקש להסיט את המלוכה לעברו. אלא שאיש בושת לא היה ערמומי כבת שבע. האמת היא שחייו היו תלויים באבנר, ודברי ההתרסה שלו התקבלו כחוצפה. ואכן, מששמע אבנר שבן חסותו מאשים אותו בבגידה, הוא התפוצץ מזעם ולהלן ציטוט קצר ומקוצר מפרק ג:
וַיִּחַר֩ לְאַבְנֵ֨ר מְאֹ֜ד (חרון אף = כעס נוראי ולא התעצבנות רגעית) עַל־דִּבְרֵ֣י אִֽישׁ־בֹּ֗שֶׁת וַיֹּ֨אמֶר֙…. כֹּֽה־יַעֲשֶׂ֤ה אֱלֹהִים֙ לְאַבְנֵ֔ר וְכֹ֖ה יֹסִ֣יף ל֑וֹ … לְהַֽעֲבִ֥יר הַמַּמְלָכָ֖ה מִבֵּ֣ית שָׁא֑וּל וּלְהָקִ֞ים אֶת־כִּסֵּ֣א דָוִ֗ד עַל־יִשְׂרָאֵל֙ וְעַל־יְהוּדָ֔ה מִדָּ֖ן וְעַד־בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע׃ וְלֹֽא־יָכֹ֣ל ע֔וֹד לְהָשִׁ֥יב אֶת־אַבְנֵ֖ר דָּבָ֑ר מִיִּרְאָת֖וֹ אֹתֽוֹ (ג, ו-יא).
ברגע שאבנר הסיר את חסותו מאיש בושת, זו הייתה שאלה של זמן קצר עד שיהיה מי שיוציא אותו לְהוֹרֵג, ולא בכדי איש בושת ההמום הבין שדבריו הנמהרים חרצו את גורלו.
משהסתיימה הפגישה בין השניים, שלח אבנר שליחים אל דוד וביקש לכרות איתו ברית שלום ולשים קץ למלחמה בין שניהם. נקרא את הדברים ששם בפי שליחיו, ואחכ נעמוד על משמעותם:
וַיִּשְׁלַח֩ אַבְנֵ֨ר מַלְאָכִ֧ים אֶל־דָּוִ֛ד …לֵאמֹ֖ר לְמִי־אָ֑רֶץ לֵאמֹ֗ר כָּרְתָ֤ה כורתה בְרִֽיתְךָ֙ אִתִּ֔י וְהִנֵּה֙ יָדִ֣י עִמָּ֔ךְ לְהָסֵ֥ב אֵלֶ֖יךָ אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃ (ג,יד).
ההצעה "להסב אל דוד את כל ישראל" מתפרשת כהעברת המלוכה על ישראל מאיש בושת, לידי דוד – ועוד הרבה יותר מכך.
לדוד בן הדרום לא היו קשרים קודמים עם ראשי המשפחות של שבטי הצפון. הם לא הכירו אותו ובוודאי שלא רצו שישתרר עליהם ולגייס לוחמים לצבאו. וכדי שדוד יוכל לצאת למסע הכיבושים שתיארנו קודם, הוא היה חייב שהם ישתפו איתו פעולה, שהרי הדרך מחברון לעמים שחיו מצידו המזרחי של הירדן, חצתה את שטחי ההתיישבות שלהם.
לו יונתן היה בחיים, כי אז הוא היה יכול לפעול בין זקני הצפון שהכירו במלכותו של אביו, וששלחו את בניהם להילחם לצידו. אלא שיונתן לא היה בחיים ולכן ההצעה של אבנר, שהיה עוצר המלוכה, לשכנע את זקני הצפון להכיר בדוד כמלך, הייתה כל כך חשובה.
אבנר עמד בדבריו ושכנע את זקני השבטים להכיר בדוד כמלך עליהם. לאחר מכן, מלווה בעשרים מאנשיו הוא הגיע לחברון כדי לכרות ברית שלום עם דוד:
וַיָּבֹ֨א אַבְנֵ֤ר אֶל־דָּוִד֙ חֶבְר֔וֹן וְאִתּ֖וֹ עֶשְׂרִ֣ים אֲנָשִׁ֑ים וַיַּ֨עַשׂ דָּוִ֧ד לְאַבְנֵ֛ר וְלַֽאֲנָשִׁ֥ים אֲשֶׁר־אִתּ֖וֹ מִשְׁתֶּֽה׃ וַיֹּ֣אמֶר אַבְנֵ֣ר אֶל־דָּוִ֡ד אָק֣וּמָה ׀ וְֽאֵלֵ֡כָה וְאֶקְבְּצָה֩ אֶל־אֲדֹנִ֨י הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִכְרְת֤וּ אִתְּךָ֙ בְּרִ֔ית וּמָ֣לַכְתָּ֔ בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־תְּאַוֶּ֖ה נַפְשֶׁ֑ךָ וַיְשַׁלַּ֥ח דָּוִ֛ד אֶת־אַבְנֵ֖ר וַיֵּ֥לֶךְ בְּשָׁלֽוֹם׃ (ג, כ-כא).
אלא שאבנר לא הלך בשלום והברית שאך נכרתה, ספגה מהלומה קשה ואיומה. שכן, יואב בן צרויה, שהיה שר הצבא של דוד, פיתה את אבנר לסטות מהדרך – ואז, כנקמה על כך שאבנר הרג את אחיו בימי המלחמה בין שבטים, הוא רצח את אבנר. הוא רצח את העורק הראשי שחיבר את דוד לזקני הצפון
נתחיל לסכם את מה שאמרנו בפרק זה.
כנוהג, כותבי התנך לא סיפקו הסברים היסטוריים למאורעות שעליהם סיפרו. הנכון הוא שהם הגישו לקורא קופסא מלאה פיסות פאזל מופרדות זוֹ מזוֹ, ואמרו לו עכשיו תרכיב מהם תמונה – וזה בְּדיוק מה שאנחנו עושים בפודקאסט שלנו.
מכיוון שמחברי ספר שמואל הגישו לנו פיסות פאזל שלא מחוברות לשום דבר, אנחנו לא יודעים שבימים שבהם נלחם שאול בפלישתים ורדף אחרי דוד, העמים שחיו ממזרח לירדן הפכו בהדרגה איום אמיתי על שבטי ישראל שחיו מצידו המערבי של הירדן. איום שלדעתי מסביר את היחסים העכורים ששררו בין שאול לבין יונתן, ושבוודאי מסביר את הצורך הדחוף של דוד לצאת למסעות מלחמה למחוזות רחוקים משבט יהודה.
כצפוי, ולפי אותו כלל, התנך לא מספק שום הסבר לסיבה מדוע יצא אבנר להילחם בדוד, ומדוע ביום אחד הוא התהפך וחדל מהמלחמה והחל פועל בקרב זקני שבטי הצפון שיכירו בדוד כמלך עליהם.
הרי ברור לחלוטין שגם אבנר הבין היטב את הסכנה שנערמה מצידו המזרחי של הירדן; שהבין שלאחר התבוסה בגלבוע, ולאחר שהוא עצמו הובס במלחמה בדוד, בִּנקודת הזמן הזוֹ רק לדוד היה צבא שיכול להרחיק את הסכנה מגבולות שבטי ישראל. ברית השלום שכרתו אבנר ודוד לא הייתה סיפור אהבה, כמו הכרה של המציאות והכרה שאיש בושת לא מתאים להיות מלך.
כאשר אנחנו מחברים את פיסות הפאזל שסיפקו כותבי התנך, אנחנו מבינים שאבנר שפעל בין זקני הצפון, היה שותף בעל ערך עצום לדוד.
וביום שבו הוא והפמליה שליוותה אותו שב מחברון לאחר שכרת ברית עם דוד, יואב בן צרויה רצח אותו, כִּנקמה על שבימי המלחמה הרג אבנר את אחיו. יואב רצח את איש הקשר החשוב ביותר שהיה לדוד עם זקני השבטים. ולא בכדי דוד קילל אותו, ולא בכדי הוא פייס את הזקנים והלך אחרי מיטת המת וקבר אותו בחברון, שבשלב זה עדיין הייתה העיר שעליה מלך:
וַיֹּאמֶר֩ דָּוִ֨ד אֶל־יוֹאָ֜ב וְאֶל־כָּל־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ קִרְע֤וּ-בִגְדֵיכֶם֙ וְחִגְר֣וּ שַׂקִּ֔ים וְסִפְד֖וּ לִפְנֵ֣י אַבְנֵ֑ר וְהַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֔ד הֹלֵ֖ךְ אַֽחֲרֵ֥י הַמִּטָּֽה; וַיִּקְבְּר֥וּ אֶת־אַבְנֵ֖ר בְּחֶבְר֑וֹן וַיִּשָּׂ֧א הַמֶּ֣לֶךְ אֶת־קוֹל֗וֹ וַיֵּבְךְּ֙ אֶל־קֶ֣בֶר אַבְנֵ֔ר וַיִּבְכּ֖וּ כָּל־הָעָֽם׃ …. וַיֵּֽדְע֧וּ כָל־הָעָ֛ם וְכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא כִּ֣י לֹ֤א הָֽיְתָה֙ מֵֽהַמֶּ֔לֶךְ לְהָמִ֖ית אֶת־אַבְנֵ֥ר בֶּן־נֵֽר׃ (ג, לא-לח).
נסיים את הפרק הזה במילים הבאות. המציאות לא חיכתה לאף אחד. ולמרות הנזק הנורא שהסב יואב, זקני השבטים הבינו שאין להם מלך שייצא בראש הצבא להגן על הטריטוריה שבה חיו. במצב העניינים שהתקיים בימים שעליהם אנחנו מדברים, דוד היה הסיכוי היחיד שלהם לשרוד, והם באו והמליכו אותו עליהם:
וַיָּבֹ֜אוּ כָּל־שִׁבְטֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־דָּוִ֖ד חֶבְר֑וֹנָה וַיֹּֽאמְר֣וּ לֵאמֹ֔ר הִנְנ֛וּ עַצְמְךָ֥ וּֽבְשָׂרְךָ֖ אֲנָֽחְנוּ׃ גַּם־אֶתְמ֣וֹל גַּם־שִׁלְשׁ֗וֹם בִּֽהְי֨וֹת שָׁא֥וּל מֶ֨לֶךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אַתָּ֗ה הָיִ֛יתָה מוציא (הַמּוֹצִ֥יא) וְהַמֵּבִ֖י אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל …..וַ֠יָּבֹאוּ כָּל־זִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֶל־הַמֶּ֨לֶךְ֙ חֶבְר֔וֹנָה וַיִּכְרֹ֣ת לָהֶם֩ הַמֶּ֨לֶךְ דָּוִ֥ד בְּרִ֛ית בְּחֶבְר֖וֹן לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיִּמְשְׁח֧וּ אֶת־דָּוִ֛ד לְמֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵֽל (ה, א-ג)
אלא ש happy end לא היה כאן.
בזיכרון של רבים מאיתנו נחרט דוד כמין סופרמן שתקתק בריקוד קליל את הדרך למלוכה. הוא כמובן זכור כמי שליכד תחת שלטונו את כל שבטי ישראל והפך אותם לממלכה אחת, מאוחדת ומאושרת.
דוד בוודאי היה פנומן, גאון צבאי ודיפלומט מהמעלה הראשונה. אבל הממלכה המאוחדת שהֵקים, שהייתה תנאי לשרידות של העם שחי ממערב לירדן מעולם לא קמה. הממלכה המאוחדת הייתה ניסיון הרואי שכשל.
למרות שדוד שמר על מעמדם ועל כבודם של זקני השבטים – הזקנים שכרתו איתו ברית בכל יום שני בשבוע, הפרו אותה בכל יום שלישי בשבוע.
בִּראייה היסטורית, דוד ולא שאול הוא הגיבור הטרגי שעליו מספר התנך, משום שכל מה שבנה, הרס שלמה, הבן שירש אותו.
שלמה לא שמר על ההישגים הכבירים של דוד ולא שמר על כבודם של זקני השבטים, שבלעדיהם לא הייתה לו ממלכה. ובאמת, הממלכה המאוחדת שאך עשתה את צעדיה הראשונים והמהוססים, קרסה בסוף ימיו של שלמה ולא הייתה לה תקומה. והעובדה ששלמה היה "מלך של שלום" שיחקה לידיהם של מלכי עמון, מואב וארם, שהמילה "שלום" לא הופיעה אצלם במילון. ספר מלכים מספר שהעמים האלה החזירו לעצמם את השטחים שכבש דוד ונלחמו בשבטי ישראל. לימים אחד ממלכי ארם הגיע עם צבאו עד פאתי ירושלים. וכדי שהדברים יהיו ברורים, נדמה את באשר אסאד שוטף עם צבאו את כל ישראל ומגיע עד שער הגיא.
הגיאוגרפיה אף פעם לא משתנה.
בִּראייה היסטורית המפעל הגדול של דוד לאחד את כל שבטי ישראל תחת שלטון אחד, היה התנאי הראשון וההכרחי לשרידותם – והמפעל הזה כשל. הארמים באו, וּלאחריהם באו כובשים אחרים, חזקים בהרבה, שהשליכו אותנו מעל אדמתנו. והממלכה המאוחדת שהקים דוד נשארה בגדר חלום רחוק, כמיהה משיחית שמעולם לא התממשה.
לפני שניפרד נציין שלאחר מות אבנר שומרי הראש של איש בושת רצחו אותו. מבין הילדים שנולדו לשאול נותרה מיכל, ועליה נדבר בפרק הבא.
