פרק 14 בסדרה המוקדשת לגיבורים הגדולים של ספר שמואל
שלום לכל המאזינים ותודה שאתם מצטרפים לפרק נוסף בפודקאסט של התנך – והערה אישית לפני שנתחיל.
לפני שנה החלטתי להקדיש סדרה מיוחדת לגיבורים הגדולים שעליהם מספר ספר שמואל. הסיבה להחלטה זו הייתה משום שלמרות שמדובר בסיפורים שכמעט כולם מָכירים, השינויים המפליגים שהתרחשו ברקע המאורעות ושהכתיבו את מעשיהם של גיבורי הספר, כמעט שלא ידועים.
ובאמת יצאתי לדרך וּ-13 הפרקים שכבר שודרו, מכסים את העניינים העיקריים שעליהם מסופר בספר שמואל א'.
ואז, ואז גיבורים אחרים של התנך הִקישו על דלת ביתי והודיעו שהגיע הזמן לפנות מקום גם להם.
צודקים.
והג'נטלמנים שחיו בקומראן וכתבו את המגילות "הגנוזות" כבר לא הִקישו בנימוס על הדלת, אלא פלשו פנימה והשתלטו על המחשב שלי.
ובקיצור, אחרי 13 פרקים שעקבו בצורה דיי עקבית אחרי גיבורי ספר שמואל, עשיתי סטייה גדולה לטובת סיפורים אחרים, שכל אַחַד מהם הוא עוד פיסת פאזל קטנה בסיפור הגדול של העם שלנו.
ועכשיו הגיע הזמן לחזור לתלם וּלפתוח שער רחב-רחב בפני דוד, המלך הגדול והמרתק ביותר שקם לישראל. מלך שלזכותו נזקפים הישגים מרשימים ומזהירים, וכישלונות מרים וצורבים.
הגיע הזמן לספר כיצד ליכד דוד את שבטי ישראל תחת שלטונו, וכיצד הם מרדו בו. צריך לספר על מיכל, על בת שבע ועל האונס המחריד שקרה במשפחתו, שבמבט לאחור היה הכישלון המר ביותר שעשה. כישלון שהעלה למלוכה את שלמה, שהרס את מפעל חייו של אביו.
לפני שנצא לדרך, אני מבקשת לציין שצרפתי את הלינקים של הפרקים הקודמים לדף המלווה של הפרק הזה, כך שמי שמעוניין להקשיב להם לפי הסדר, יוכל לעשות זאת בקלות
ועכשיו נתקדם.
ראשית נתייחס למצב שנוצר בישראל לאחר שצבאו של שאול נחל תבוסה בגלבוע. ואת קורות היום ההוא סיכם המחבר במשפט קצר ומצמרר:
וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים, וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ. וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל וְאֶת בָּנָיו; וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים אֶת יְהוֹנָתָן, וְאֶת אֲבִינָדָב וְאֶת מַלְכִּישׁוּעַ בְּנֵי שָׁאוּל. (שמ"א ל, א)
ביום שבו נספו שאול וּשלושת בניו, המלוכה השברירית שאך נוסדה בישראל, התרסקה ולא היה לה יורש (בנו הרביעי של שאול, שעליו נדבר בפרק הבא, לא היה ראוי למלוכה). בפועל החברה הַיִשְרְאֵלִית חזרה למצב שקדם ליום שבו הגיעו זקני השבטים לביתו של שמואל, ודרשו ממנו, בצדק גמור, שיקים מלך בישראל (שמ"א ח).
החברה בישראל
כדי שהדברים שאמרנו לא יישארו תלויים באוויר, יש להכניסם למציאות שהתקיימה בישראל בסביבות שנת 1000 לפנה"ס, שפחות או יותר חותמת את ימיו של שאול, וּפותחת את ימיו של דוד – ואם כך, נתקע מסמר בשנת 1,000 לפנה"ס.
האוכלוסייה הַיִשְרְאֵלִית שחייתה באותם ימים, חייתה פחות או יותר בַגבולות של ארץ ישראל של ימינו. הגבול הדרומי היה הנגב ומדבר יהודה, שבו היו פזורים יִשובים זעירים ומבודדים שהשתייכו לשבט יהודה (ושכללו משפחות משבט שמעון שמעולם לא התקיים כשבט עצמאי). בנגב, ואת זה חשוב לציין כבר עכשיו, היו פזורים גם יִשובים פלישתיים. אזור הערבה עד אילת, השתייך לממלכת אדום.
הגבול הצפוני היה דן או מטולה של ימינו, ומרבית האוכלוסייה הַיִשְרְאֵלִית חייתה ממערב לירדן, פחות או יותר בַגבולות שהזכרנו. ממזרח לירדן חיו שניים וחצי שבטים (גד, ראובן וחצי מנשה), שקרוב לוודאי לא היו שבטים, אלא חמולות שמנו לכל היותר כמה מאות אנשים.
החברה הַיִשְרְאֵלִית שאותה מתארים ספר יהושע, שופטים ושמואל , הייתה חברה שבטית.
חברה שבטית זו חברה שמבוססת על קשרי הדם שמתקיימים בין המשפחות שמשתייכות לאותו שבט, שמתנהל כיחידה שלטונית עצמאית, מובדל מהשבטים הסמוכים לו. בראש כל שבט עומדים הזקנים הנכבדים, ששומרים על האינטרסים של המשפחות שלהם.
אַחַד המאפיינים המובהקים של חברה שבטית, הוא העדר תודעה לאומית, או ארצית. הזהות והנאמנות של האדם היא לשבט ולטריטוריה שעליה גר. מכיוון שההבחנה הזו חשובה להמשך דברינו, ניתן כמה דוגמאות שממחישות זאת:
למשל התנך מספק את תשובתו של גדעון בן שבט מנשה למלאך אלוהים שפנה אליו: וַיֹּאמֶר אֵלָיו בִּי אֲדֹנָי, בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל; הִנֵּה אַלְפִּי (=גרעין המשפחתי של גדעון) הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה, וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי. (שופ' ו)
את אביו של שמשון שהיה בן שבט דן הציג המספר במילים:
וַיְהִי אִישׁ אַחַד מִצָּרְעָה, מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי (=משפחה משבט דן) וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ (שופ' יג, א).
הזהות השבטית עולה גם מתשובתו של שאול לשמואל שהודיע לו שאלוהים בחר בו להושיע את ישראל:
וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר : הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי, מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן.
שאול ודוד נולדו לתוך החברה שתיארנו, חברה שעדיין לא פיתחה שום תודעה לאומית וכלל ארצית. שניהם נולדו למשפחות רגילות וחסרות כל ייחוס, אך נולדו בתקופה של שינויים מפליגים מבית ומחוץ, ששינו את מסלול חייהם.
לפני דקה הגדרנו את גבולות ישראל שהתקיימו בסביבות שנת 1,000 לפנה"ס, ואמרנו שמרבית האוכלוסייה הַיִשְרְאֵלִית חייתה ממערב לירדן.
אלא שגם מצידו המזרחי של הירדן חיו שבטים, שהשתייכו לבני עמים אחרים. הכוונה לאדומים שחיו באזור הערבה שֶמִדָרום לים המלח ועד אילת; למואב ולעמון, שחיו בתחום שטחה של ממלכת ירדן של ימינו. וכן לשלושה שבטים ענקיים שחיו בשטחה של סוריה של ימינו. הכוונה לארם דמשק, ארם צובה, וארם רחוב – כל אַחַד משלושת השבטים האלה היה פי שניים וחצי גדול יותר מכל שבטי ישראל גם יחד.
צעד אחר צעד, תוך כדי כריתת בריתות – והפרתן, תוך כדי מרידות ומלחמות פנימיות, שבטי מזרח הירדן החלו מתלכדים ועוברים מחברה שבטית, לחברה מלוכנית שבראשה עומד מנהיג אַחַד על-שבטי.
למעבר מצורת שלטון שבטית למלוכנית יש מאפיינים אוניברסליים, שחוזרים על עצמם פעם אחר פעם.
המלך הראשון, מייסד המלוכה, היה תמיד איש בעל אופי חזק שצמח מתוך אחת המשפחות של החזקות של השבט, לרוב לוחם שרצה לשמר בידו את השלטון על השבט. בשלב הראשון הוא הפך מלך עיר, או מלך של מחוז קטן (באירופה אלה היו נסיכויות), שפעלו כיחידה שלטונית ומדינית נפרדת מהשבט.
אם הוא לא נרצח כבר בשלב הראשון, כפי שקרה לאבימלך, בנו של גדעון, שביקש להיות מלך של העיר שכם (שופ' ח-ט), כי אז בשלב הבא הוא, או אַחַד מצאצאיו, היה משתלט על כל השבט, ובהמשך גם על השבטים הסמוכים. הדרך המקובלת לעשות כּן הייתה ע"י כריתת בריתות שלום ונישואין, או שהוא כבש אותם בכוח ח הזרוע.
וכך ח , בתהליך איטי שניתן לדמותו לספירלה, שמתחילה מנקודה אחת, וְשבכל /ח סיבוב היא מתרחבת, עיר הממלכה הפכה ע"י סיפוח שטחים לממלכה, ופעמים רבות גם לאימפריה – ואז היא התרסקה וְכל מה שתיארנו הִתחיל מחדש במקום אחר ואצל עם אחר.
ודוגמאות המוכיחות את הספירלה ההולכת ומתרחבת – ומתרסקת, הם סיפור עלייתם של נבוכדנצר מלך בבל, של כורש מלך פרס ואלכסנדר מוקדון, וכמובן ג'נגס חאן מייסד האימפריה המונגולית (1,160 לספ').
וְכאן ח צריך להוסיף שאם למייסד, למלך הראשון, היה יורש מוצלח, כפי שהיה לכורש ולג'ינגס חאן, כי אז הוא שמר על ההישגים של אביו ואף הוסיף עליהם משלו. ואם לא היה לו יורש ראוי, אז הממלכה שהקים וְכל ההישגים שהשיג, היו יורדים לטמיון בדור הבא, כפי קרה לנבוכדנצר ולדוד – וכאשר נדבר על שלמה, נראה שכל מה שבנה דוד, הרס שלמה.
נתמצת את מה שאמרנו בשני משפטים, מלך ומלוכה לא ירדו מהמוכן מהשמים. למעבר מחברה שבטית למלוכנית יש מאפיינים מובהקים שחזרו על עצמם כמעט בכל מקום בעולם: במצרים, בבבל, יוון, מונגוליה וארצות אירופה (ובמידה רבה זה גם הסיפור של הארצות שהפכו להיות ארצות הברית, אם כי שם המעבר היה למשטר נשיאותי ולא מלוכני).
מכיוון שאנחנו מדברים על תופעה שיש לה מאפיינים מובהקים, היינו מצפים שכך יקרה גם בישראל. אלא שבישראל התרחש תהליך הפוך לזה שתיארנו. בישראל המלוכה נוצרה באופן מלאכותי ובניגוד למקובל.
המלוכה בישראל לא נוצרה בתהליך הספיראלי שתֵארנו וע"י לוחם שביקש לשמר בידיו את השלטון, אלא משום שזקני השבטים באו לביתו של שמואל ודרשו ממנו שיעמיד מלך בראשם (שמ' ח), והסיבה שעשו כן הייתה כפולה.
הראשונה היא זו שאמרנו קודם: השבטים שחיו מצידו המזרחי של הירדן כבר החלו מתגבשים לממלכה. ומכיוון שלעמים האלה לא הייתה גישה לים תיכון ולסחר הימי הענף שהתנהל בין הארצות ששכנו לחופו, זוֹ הייתה שאלה של זמן קצר מאד עד שיקומו מתוכם מלכים, שיחצו את הירדן וישטפו את היִשובים הישראליים שהפרידו בינם לבין ים תיכון (וזה בדיוק מה שקרה לאחר זמנם של שאול ודוד, ועל כך מסופר בספר מלכים). ומכיוון שממזרח כבר נפתחה הרעה, היה על שבטי ישראל להיערך לקראתה, להתלכד ולהעמיד מלך בראשם.
הסיבה השנייה הייתה הלחץ הפלישתי.
בפרקים הקודמים של הסדרה דיברנו על כך שהפלישתים הגיעו לכאן בסביבות שנת 1200 לפנה"ס מאזור יוון ואיי הים האיגאי. וחשבון פשוט אומר שבנקודת הזמן שעליה אנחנו מדברים, הם נמצאו כאן כ-200 שנים.
הארכיאולוגיה של הערים הפלישתיות מלמדת שהם היו מפותחים בהרבה מהאוכלוסייה הכנענית והַיִשְרְאֵלִית שחייתה בארץ.
וזה לא הכל.
לפלישתים הייתה מסורת צבאית ארוכת ימים שאותה רכשו ביוון, ומאחוריהם היה ניסיון של מלחמות ארוכות ימים, דבר שמסביר את העובדה שהם חיו במתכונת של ערי צבא, ושבראש כל עיר פלישתית עמד מפקד, סרן, ולא זקן. ואכיש, שהיה מפקד של העיר גת (שאצלו דוד ואנשיו מצאו מחסה מפני שאול), כבר נקרא "מלך גת", ללמדנו שהתהליך הספירלי של ריכוז השלטון בידי איש חזק אַחַד, כבר התקיים בישראל בסביבות שנת 1,000 לפנה"ס.
הלחץ של הפלישתים על היִשובים הישְרְאֵלים היה בצורת הלחימה שלהם. הפלישתים נהגו להתלכד ולכתר את היישוב שבחרו, ואז להתנפל עליו בעוצמה ולבזוז אותו ואת רכושם של החקלאים. ככוח צבאי מלוכד ומיומן, לא היה ניתן לנצח אותם (וְכאן צריך להעיר שלדעת החוקרים הפלישתים ולא בני ישראל חיסלו את האוכלוסייה הכנענית שישבה בארץ מאז ומעולם).
נחזור לישראל.
זקני השבטים שפנו לשמואל וביקשו שישים מלך עליהם היו אנשים חכמים מאד. הם לא היו מוותרים מֵרצון על מעמדם המסורתי כמי שעומדים בראש החברה, אלמלא קראו בצורה מדויקת את השינויים שהתחוללו בזמנם מעברו השני של הירדן, שהוא לא יותר מאשר תעלת מים רדודה. והם גם ידעו שאין בכוח כל שבט בנפרד להתמודד עם הלחץ הפלישתי. וכך אמרו לשמואל:
וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם (=עמים); וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ. (ועל כך מסופר בפרק ח' שבספר שמואל).
במילים אחרות, המלוכה שצמחה כתהליך טבעי כמעט בכל מקום בעולם, צמחה אצלנו כאילוץ.
כפי שכולם יודעים וזוכרים, שמואל התנגד בצורה נחרצת לדרישת הזקנים. בסופו של דבר הוא נכנע ובחר בשאול להיות המלך הראשון של ישראל.
זוֹ הייתה בחירה אכזרית ונקמנית. משום ששמואל לא בחר מלך שהיה איש צבא מנוסה שבא מאחת המשפחות החזקות בישראל, כי אם את זה שבא
מהשבט הקטן בישראל. הוא בחר מלך צעיר, חלש וחסר כל ביטחון עצמי. הוא בחר איש צעיר וחסר כל ניסיון צבאי קודם להקים צבא ולהיות הרמטכ"ל הראשון של ישראל ולהתמודד עם האתגרים העצומים שתארנו. שאול שלא ידע מהי מלוכה, שלא חי בחברה מלוכנית, לא הבין מה שמואל רוצה מחייו – ותשובתו לשמואל שהודיע לו שזכה בכרטיס המנצח של מפעל הפיס, מוכיחה זאת:
וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר (לשמואל): הֲלוֹא בֶן יְמִינִי (=בנימין) אָנֹכִי, מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה (=קטנה, או לא הנכבדה) מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן , וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה. (שמ"א ט)
ברור לחלוטין שהבחירה בשאול לא נועדה לתת תשובה הולמת לסכנות שארבו לנו, כמו לשים ללעג את הזקנים שדרשו משמואל שיבחר מלך: בבחינת "זה מה שביקשתם, וזה מה שקיבלתם!
ואכן שמואל הילך אימים על המלך הצעיר, הוא חיבל בכל מה שעשה והשפיל אותו לנוכח לוחמיו – והתנך מתאר בהרחבה, וּּללא כחל ושרק את המעשים האלה. ואם יבוא פסיכולוג שיפסוק שההתעמרות הזו האיצה את מחלתו של שאול, אף אַחַד מהמאזינים של הסדרה לא יהיה מופתע ממסקנה זו.
והנה, למרות ששאול ממש נגרר למלוכה, במשך תקופה מסוימת הוא כן הצליח להתייצב. וכך נאמר בפרק יד. להלן ציטוט קצר עם הסברים באמצע:
וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל (=שאול ביסס את שלטונו) וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו, בְּמוֹאָב, וּבִבְנֵי עַמּוֹן, וּבֶאֱדוֹם (=אלה העמים שחיו ממזרח לירדן), וּבְמַלְכֵי צוֹבָה (=צובה הייתה אחת משבטי ארם שבתחום סוריה של ימינו) וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ (=ניצח). וַיַּעַשׂ חַיִל, וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק, וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ (=שבטי המדבר שהתנפלו על ישראל נקראו שוסים, העמלקים היו אַחַד מהם) …. וְרָאָה שָׁאוּל כָּל אִישׁ גִּבּוֹר וְכָל בֶּן חַיִל וַיַּאַסְפֵהוּ אֵלָיו.(= וְכאן הכתוב מזהה את הלוחמים ששאול קיבץ סביבו, שהיו בני השבטים שהכירו במלכותו).
הפסוק שקראנו משקף כנראה את שנות מלכותו הראשונות של שאול. משום ששאול לא הביס את הפלישתים, ולא ניצח את העמים המוזכרים בציטוט, שהלכו והתעצמו ללא כל הפרעה.
יתרה מכך, וגם על זה דיברנו בעבר, המלחמה בפלישתים הייתה טעות מרה, משום שהפלישתים היו נכס אסטרטגי יקר וחשוב. ואלמלא שקע שאול בתוך עולם של ביעותים ולא מסוגל לחשוב בצורה צלולה, כי אז הוא היה כורת איתם ברית שלום ומגייסם לצבאו.
שכן הפלישתים לא היו רק לוחמים מיומנים עם מסורת צבאית ארוכת ימים (דבר שחסר לחלוטין ללוחמים שגייס שאול מתוך השבטים), הם גם היו אנשי ים מנוסים שקיימו קשרי מסחר ענפים עם הארצות ששכנו לאורך החוף של ים תיכון. הפלישתים הביאו ארצה עופרות ברזל שמהן יצקו כלי עבודה וכלי מלחמה עשויים ברזל. ובשעה שהצבא שהקים שאול נלחם בחרבות עשויות עץ, להם היה נשק חדיש ומתקדם עשוי ברזל. ציטוט קצר ומקוצר מפרק יג:
וְחָרָשׁ (=חרש הוא אדם שיוצר כלים מברזל) לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית (ועכשיו דילוג ארוך) וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת שָׁאוּל וְאֶת יוֹנָתָן, וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל וּלְיוֹנָתָן בְּנוֹ.
במילים פשוטות, רק לשאול וליונתן היה נשק עשוי ברזל. ועוד ציטוט קצר מפרק יז שמתאר את בגדי המלחמה שלבש גלית הפלישתי ואת כלי הנשק שהחזיק בידו:
וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת. וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת עַל רַגְלָיו וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו… וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל
גלית לבש שריון עשוי נחושת והחזיק כלי מלחמה עשויים ברזל – והדברים האלה חשובים משום שהאיום שהתגבש מצידו המזרחי של הירדן, איים על האוכלוסייה הפלישתית באותה מידה שאיים על האוכלוסייה הישראלית. שתי האוכלוסיות חיו ממערב לירדן ועמדו בפני אותה סכנה, ונכון היה עושה שאול לו כרת ברית שלום עם הפלישתים וגייס אותם לצבאו, וניצל את הידע הצבאי ואת הידע להפקת ברזל שהיה להם (את זה יעשה דוד). אבל שאול שהיה מסובך עם עצמו, נלחם בהם עד טיפת הדם האחרונה שלו, של שלושת בניו ושל הצבא שהקים.
נעבור לדוד
בפרקים הקודמים של הסדרה דיברנו על כך שדוד הובא לבית שאול כאשר עדיין היה נער צעיר מאד. והחל מאותו יום הוא הפך חלק ממעגל האנשים שהקיף את שאול.
דיברנו גם על כך שככל שהחריפה מחלתו של שאול, כך הוא נעשה יותר ויותר אלים, ושהאלימות הזו התמקדה בדוד, שאותו סימן כמטרה לחנית שהחזיק בידו ושממנה לא נפרד. ואכן, בימים שבהם רוחות בעתה תקפו אותו והתקפי הזעם גברו עליו, הוא היה מטיל בדוד את חניתו במטרה להוציאו להורג (גם את יונתן בנו הוא ניסה להרוג מספר פעמים). כאשר הניסיונות האלה הלכו ותכפו, לדוד לא נותרה ברירה אלא להימלט על נפשו.
וכך, ביום אַחַד הוא נותר ללא קורת גג מעל ראשו ו ּּללא יכולת להתייצב במקום אַחַד משום ששאול וחייליו דלקו בעקבותיו.
וְכאן צריך לשים לב לתופעה החריגה שנקראת דוד.
כל אדם שברגע אַחַד כל חייו הקודמים התפרקו, שנאלץ להסתתר במערות, היה מתפרק בעצמו.
אבל דוד לא היה "כל אדם אחר" וּּמה שקרה היה הפוך על הפוך. שנות המנוסה הארוכות, שאיש לא עומד מעליו, שבהן לא היה כבול להנהגה השבטית, נתנו הזדמנות לאישיותו יוצאת הדופן להתפתח ולהתבטא.
דוד אמנם ברח לבד, אבל הוא לא היה לבד. בשנות המנוסה חברו אליו אנשים שנפלטו כמותו מהחברה וחיו בשוליה ללא כל מסגרת. דוד יצר מהם מסגרת חברתית חדשה, שסיפקה לו ולהם קבוצת השתייכות שהגנה על כל אַחַד מאנשיה. דוד הפך את האנשים האלה לצבא קטן ופונקציונאלי, ששמר לו אמונים לאורך שנים ארוכות, וּרשימת הגיבורים שספר שמואל ב' (כג) מונה, מתייחסת כנראה אליהם.
בהעדר אדמה לשבת עליה דרך קבע (שהרי שאול דלק בעקבות דוד), דוד ואנשיו התקיימו משמירה על היִשובים החקלאיים הפזורים בנגב מפני שוסי המדבר.
שוסי המדבר הוא שם אחר לעמלקים ולמדיינים, שהגיחו, בעיקר ממדבר סיני, והתנפלו על יִשובי הנגב ומדבר יהודה ושדדו את רכושם.
מכיוון שהחברה הַיִשְרְאֵלִית הייתה של עובדי אדמה שחיו ביִשובים קטנים ומרוחקים זה מזה, ומכיוון שכל שבט חי לעצמו, אז כשם שלא היה בכוחם להתמודד עם הפלישתים, כך לא היו מסוגלים להתמודד עם שבטי הבוזזים שבאו מהמדבר, וציטוט קצר מפרק ו שבספר שופטים אומר זאת במילים מדויקות:
וַתָּעָז יַד מִדְיָן עַל יִשְׂרָאֵל (=עוז או תעוזה). מִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים, וְאֶת הַמְּעָרוֹת וְאֶת הַמְּצָדוֹת. וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל, וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם … . וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם (על ישראל) וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ עַד בּוֹאֲךָ עַזָּה. וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל, וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר. כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ … וּבָאוּ כְדֵי אַרְבֶּה לָרֹב, וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר. וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָה, וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵי מִדְיָן…
הגוף שהקים דוד מאנשיו היה מעין יחידת קומנדו קטנה, זריזה ויעילה, שהתפרנסה משמירה על המשקים החקלאיים שחיו בספר המדבר, שהיו הראשונים להיפגע מבוזזי המדבר, ועל כך בדיוק מספר פרק כה שבספר שמ"א.
ומכיוון שהם נחלו הצלחה, אכיש מלך גת, נתן להם לשבת בצקלג (הפלישתית), כדי שיגן על הכפרים הפלישתיים, שבוזזי המדבר התנפלו גם עליהם – וכך באמת היה.
(וְכאן צריך לציין שקיימת מחלוקת בין החוקרים על מיקומה המדויק של צקלג. ובכל זאת כולם מסכימים ששכנה בנגב הצפוני, ממש בפאתי המדבר).
התנך מדגיש שדוד ואנשיו רדפו והיכו בעמלקים ובמדיינים, אלא שהם לא שמרו רק על הכפרים הפלישתים, אלא גם על יִשובי הנגב של שבט יהודה, הוא השבט של דוד (שמ"א כז).
פרק כט מספר שכאשר הפלישתים נאספו באפק שבמרכז הארץ כדי לעלות צפונה למלחמה בגלבוע, דוד הצטרף לאכיש מלך גת. מבלי להאריך בפרטים שעליהם דיברנו בפרק ה-10 בסדרה (38 באתר), המצב המשפטי חייב אותו לעשות כּן. והוא ואנשיו הגיעו עם הצבא של אכיש למקום הכינוס באפק. אלא שמפקדי הפלישתים האחרים לא בטחו בו ודרשו את סילוקו.
בימים שבהם דוד ואנשיו עשו את הדרך צפונה, מצקלג לאפק – ומאפק לצקלג, יִשובי הנגב שעליהם שמרו נותרו ללא הגנה, והעמלקים פשטו עליהם ורוקנו אותם מכל רכושם. וכנקמה בדוד, הם העלו באש את צקלג ולקחו בשבי את שתי נשותיו ואת הנשים והילדים שנולדו ללוחמיו (פרק ל).
למרבה המזל הבוזזים לא הספיקו להרחיק. ודוד שהִקדים לשוב, ארב להם והיכה אותם ושחרר את הנשים והילדים ואת הרכוש הרב ששדדו מהמשקים החקלאיים.
וכאן צריך לומר את הדבר הבא. בעולם הקדום לא היה משרד הביטחון ששילם את משכורתם של הלוחמים, וביזה הייתה השכר הלגיטימי של המנצחים. ומי שיקרא תעודות קדומות, וכמובן שאת האיליאדה והאודיסאה, וייזכר כיצד שדד נפוליאון את ארצות המזרח וכיצד שדדו הנאצים את הרכוש של היהודים, ייווכח מייד שמדובר בפרקטיקה שבימינו נחשבת אסורה ואיומה, שהייתה מקובלת בכל מקום בעולם.
כנוהג, השלל השתייך למפקד, שהתחלק בו עם לוחמיו – וּבמקרה שלפנינו הוא השתייך לדוד. ציטוט קצר עם הרבה דילוגים מפרק ל ממחיש זאת היטב:
וַיַּצֵּל דָּוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק…. וּמִשָּׁלָל וְעַד כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם, הַכֹּל הֵשִׁיב דָּוִד (במילים פשוטות, דוד הציל מידי העמלקים את כל השלל) וַיִּקַּח דָּוִד אֶת כָּל הַצֹּאן וְהַבָּקָר… וַיֹּאמְרוּ (אנשיו של דוד אמרו) זֶה שְׁלַל דָּוִד. (ל, יט-כ)
כל מפקד אחר היה לוקח את השלל ומתחלק בו עם לוחמיו, אלא שדוד לא עשה כן. הדבר הראשון שעשה היה להשיב חלק מממנו לזקני המשפחות שהשתייכו לשבט יהודה, דבר שאפשר להם לשקם את חייהם הכלכליים. עוד ציטוט קצר ומקוצר מפרק ל:
וַיְשַׁלַּח מֵהַשָּׁלָל לְזִקְנֵי יְהוּדָה לְרֵעֵהוּ לֵאמֹר: הִנֵּה לָכֶם בְּרָכָה, מִשְּׁלַל אֹיְבֵי יְהוָה (ועכשיו מגיעה רשימה ארוכה של זקני היִשובים שאליהם שלח דוד חלק מהשלל. נקרא אַחַדים ונתקדם):
לַאֲשֶׁר בְּבֵית אֵל ; וְלַאֲשֶׁר בְּרָמוֹת נֶגֶב, וְלַאֲשֶׁר בְּיַתִּר …. וְלַאֲשֶׁר, בְּחֶבְרוֹן; וּלְכָל הַמְּקֹומוֹת אֲשֶׁר הִתְהַלֶּךְ שָׁם דָּוִד, הוּא וַאֲנָשָׁיו.
הכתוב מדגיש שדוד השיב מהשלל רק לזקני היִשובים הישראליים שהשתייכו לשבט יהודה.
האם השבת הרכוש הייתה משום שדוד היה גם יפה עיניים וגם יפה נפש?
ממש לא!
המעשה שעשה מֵעִיד על מחשבה מדינית מרחיקת לכת. דוד קנה בכך את נאמנותם של זקני החמולות שחיו בנגב וביסס את מעמדו באזור ספר המדבר.
נסכם את מה שאמרנו בפרק זה.
שאול ודוד שנולדו בשלהי תקופת השופטים, נולדו למשפחות חסרות כל ייחוס, וּשניהם עלו למלוכה באופן מלאכותי ולא בתהליך טבעי, שבו מייסד שושלת מלוכה, צומח מאחת המשפחות החזקות והמיוחסות ומשמר בידו את השלטון. שניהם עלו למלוכה משום שהמציאות ההיסטורית חייבה לעשות כּן.
המלוכה שנכפתה על שאול הייתה למעלה מכוחו, והקשיים שאיתם נאלץ להתמודד, שעליהם דיברנו בפרקים הקודמים בסדרה, לא חישלו אותו, כי אם החלישו אותו. הוא פחד מהצל של שמואל, הוא פחד מהפלישתים ומהלוחמים שלו. בהדרגה הוא שקע לתוך עולם של ביעותים, שרק המוות שגבה את חייהם של שלושת בניו וצבאו, גאל אותו מייסוריו.
ואם שאול הִתחיל מנקודה נמוכה שהורידה אותו ביגון שאולה, ההיפך התקיים בדוד. הקשיים שעימם התמודד חישלו אותו והוסיפו לו ביטחון עצמי. בדיעבד, מבלי שידע שכך יהיה, שנות המנוסה מפני שאול היו שנות חניכות ארוכות, שהִכשירו אותו כּמפקד וּכְמנהיג.
ביום שבו שאול וּשלושת בניו נספו, הסתיימו שנות הרדיפה אחריו ויחד עם אנשיו עזב דוד את צקלג המבודדת והרחוקה, והתיישב בחברון שנמצאת כ-35 ק"מ מדרום לִירושלים. זמן מה לאחר מכן הוא הומלך בחברון, שעליה מלך שבע שנים. ציטוט קצר ומקוצר מפרק ב (שמ"ב):
וַיַּעַל … דָּוִד וְגַם שְׁתֵּי נָשָׁיו, אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי. וַאֲנָשָׁיו אֲשֶׁר עִמּוֹ הֶעֱלָה דָוִד, אִישׁ וּבֵיתוֹ , וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֵי חֶבְרוֹן. וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי יְהוּדָה וַיִּמְשְׁחוּ שָׁם אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל בֵּית יְהוּדָה…… וַיְהִי מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה דָוִד מֶלֶךְ בְּחֶבְרוֹן עַל בֵּית יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים. (שמ"ב ב, ב-ה).
הנער שברח חסר כל מבית שאול, הפך מלך עיר והתהליך הספירלי שעליו דיברנו קודם, שלפיו מלך עיר מרחיב את שלטונו על ידי סיפוח שטחים והרחבת הטריטוריה שעליה שולט, יצא לדרך.
ולסיום, איך שלא נציג את הדברים, מלכותו של שאול החזיקה מעמד, כנראה הודות ליונתן בנו והודות לאבנר בן נר שהיה שר הצבא שלו, שעל שניהם נדבר בפרק הבא.
משהסתיימה המלחמה בגלבוע, החברה הַיִשְרְאֵלִית חזרה לנקודת ההתחלה. היא חזרה למקום שנמצאה ביום שבו הגיעו הזקנים לבית שמואל וביקשו שישים מלך בראשם, מלך שילחם את מלחמותיהם.
מהנקודה שבה לא היה מלך ולא צבא בישראל, מהנקודה שבה ממזרח לירדן החלו להתגבש ממלכות שעוד רגע ישטפו את היִשובים הישראלים שחיו ממערב לירדן, החלו ימי מלכותו של דוד.
