לקראת חגי תשרי החלטנו להקדיש פרק מיוחד ליום הכיפורים שבא לאחר עשרת ימי תשובה, שבהם כולנו עשינו חשבון נפש והתמלאנו אימה גדולה לנוכח המחיר הכבד שנשלם על החטאים והפשעים הגדולים שצברנו במהלך השנה החולפת.
שכן בעשרת הימים שבין ראש השנה לבין יום הכיפורים, נפתח בשמים ספר הזיכרונות שעליו רשומים כל הדברים הטובים והרעים שעשינו. ואלוהים, נשיא בית המשפט העליון, סופר ומונה ופוקד נפש כל חי, גוזר וחותם מי יחייה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו.
ומכיוון שהגורל כתוב לנו בשמים, כולנו מאחלים האחד לשני חתימה טובה וגמר חתימה טובה, ומבקשים סליחה איש מרעהו וכמובן שמוחלים לכל מי שעוול כלפינו.
ולפני כניסתה של השעה הקדושה ומלאת ההוד, הגברים נוטלים תרנגול והנשים נוטלות תרנגולת והמעוברות, שלא הולכות לעשות בדיקת אולטרה סאונד שתגלה להן את מין העובר, נוטלות תרנגול ותרנגולת; וכאיש אחד אנחנו מסובבים את התרנגול מעל ראשנו, שזו סגולה בדוקה לכך שהחטאים שנזקפו לחובתנו יעברו מהראש לתרנגו וכל אחד מאיתנו אומר שלוש פעמים : זה חליפתי (=התרנגול מחליף אותי), זה תמורתי, זה כפרתי, זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך ואכנס לחיים טובים ולשלום". ועכשיו אנחנו טהורים מכל פשע, שכן העוולות שעשינו במהלך השנה עברו לתרנגול ומשם לתנור ולסעודה של הארוחה המפסקת, שלאחריה מתחיל הצום. ואז המהדרים מזדרזים לבתי הכנסת, והמהדרים שבמהדרים חובשים קסדה ובכך הם מעבירים את רוע הגזרה, ואת ההגעה לחדר המיון אם חלילה ייפלו מאופניהם במהלך הרכיבה.
ובכן, לאף אחד מהמנהגים שמנינו כרגע, זולת התרנגול, אין דריסת רגל בתנך. והשאלה מהו יום הכיפורים שהתנך מספר עליו, וכיצד חדרו המנהגים המשונים שהזכרנו למסורת ישראל תעמוד במרכז הפרק המיוחד הזה.
יום הכיפורים ויק' טז
התנך מזכיר מספר פעמים את יום הכיפורים. אך הלכות היום המיוחד הזה מפורטים בפרק פרק טז שבספר ויק'.
לפי התנך, יום הכיפורים היה פסגת העבודה שביצע הכהן הגדול שעמד בראש בית המקדש. ביום הזה, אחת לשנה, הוא מילא שני תפקידים חשובים ביותר: עליו הוטלה החובה לטהר את בית המקדש מהטומאה שדבקה בו במהלך השנה שחלפה, ועליו הוטלה החובה לטהר את בני ישראל מהחטאים שביצעו במשך השנה, או לכפר עליהם.
וכדי שנוכל להתקדם במהירות, נתייחס בקיצור רב לפרוצדורה של הטיהור שנעשתה ביום המיוחד הזה.
כדי שהכהן יוכל לבצע את המלאכה שציפתה לו, תחילה היה עליו להיטהר בעצמו, לרחוץ במים וללבוש בגדי קודש מיוחדים.
לאחר מכן הוא לקח פר שנקרא "פר חטאת", ושני שעירים, שהם תיישים. התיש האחר שימש לחטאת והשני הלך לעזאז
ומכיוון שלקורבנות החטאת חשיבות עצומה בטיהור המקדש והעם, ומכיוון שלא כולם מכירים את משמעות המושג "פר חטאת", או "קורבן חטאת", נעצור לרגע ונסביר את תכליתם.
נתאר על דרך המשל שתי כוסות מים. האחת מלאה והשנייה ריקה.
הכוס המלאה, מלאה מים מלוכלכים, מעופשים ומזוהמים שמייצגים את הטומאה שנוצרה בישראל, ושעליה נדבר עוד מעט.
הכוס הריקה, היא נקייה ומצוחצחת ומייצגת את הפר ואת השעיר שישמשו כקורבן חטאת.
בשלב הבא שפך הכהן את המים המלוכלכים שבכוס המלאה לתוך הכוס הריקה והנקייה. ומזיגת המים משולה להעברת הטומאה, או החטאים, מבני ישראל לפר, ולאחריו גם לתיש המסכן שלא עשה רע לאיש. ולאחר שגם הפעולה הזו בוצעה בהצלחה, שחט הכוהן את הפר ולאחריו את התיש, שכיפרו במותם על חטאי בני ישראל שהועברו אליהם.
ואם הדברים שאמרנו מחזירים אותנו לתרנגול הכפרות שעליו דיברנו לפני רגע, זה באמת כך.
אלא שטיהור המקדש עדיין לא הסתיים. משום שמה שקרה, הוא שהדם של הקורבנות הפך במטה קסם לחומר חיטוי חזק במיוחד שרק הוא יכול למוסס ולהסיר טומאה. ולכן הכוהן הגדול אסף את דם הפר לתוך כלי מיוחד והתיז ממנו על הפרוכת (שהייתה מעין מחיצה שהפרידה בין פנים המקדש לבין קודש הקודשים שמעברה השני היה החדר שבו הוצב ארון הקודש שבו הונחו לוחות הברית שקיבל משה במעמד הר סיני). ובהמשך הוא התיז דם גם על המזבח שעמד בתוך המקדש. ציטוט קצר:
וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ.
והכהן חזר על הפעולה הזו גם עם הדם של אחד משני השעירים:
וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר, וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת. וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר (=תיש) וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ, סָבִיב. וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי ישראל וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ;
אחרי שהדם של הפר והשעיר טיהרו וחיטאו את המקדש ואת כלי הקודש שעמדו בתוכו, הגיע תורו של השעיר השני למלא את תפקידו הנכבד ולהישלח לעזאזל, שהוא מקום המדבר והשממה שעל משמעותו נעמוד בהמשך – והמשל על הכוס המלאה והכוס הריקה חוזר בשנית. רק שבפעם הזו הניח הכוהן את שתי ידיו על ראשו של השעיר החי, והעביר אליו את כל החטאים והפשעים שעשו בני ישראל ציטוט:
סָמַךְ אַהֲרֹן (הוא הכהן הגדול) אֶת שְׁתֵּי יָדָו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי ישראל, וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם, לְכָל חַטֹּאתָם . וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר, וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי, הַמִּדְבָּרָה. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר.
זהו, תם פולחן יום הכיפורים ולמשך יום אחד, או דקה אחת, המקדש ובני ישראל טוהרו מכל טומאה – ואפשר היה להתחיל לחטוא ולמלא מחדש את קופת השרצים, עד שיגיע יום הכיפורים הבא ואז הכהן הגדול יחזור ויעשה לה delete .תו מוסיקאל
תפיסת הטומאה
טקס הטוהרה שתיארנו כאן בקיצור גדול, מעלה שורה ארוכה של שאלות שעליהן ננסה לענות.
ראשית, מה היא טומאה? כולנו משמיעים את המילה הזו, אך מה משמעה וכיצד היא נוצרת ואיך טומאה מגיעה למקדש? ובאיזה אופן דם קורבנות החטאת הופך חומר חיטוי שמבטל את הטומאה? ולמה מקדש ספוג דם, נחשב טהור?
ולבסוף, מה הסיפור של השעיר המסכן שנשלח לעזאזל, או למות במדבר?
מי שיחפש בתנך תשובות לשאלות האלה, לא ימצא. התשובות לא מצויות אצלנו, כי אם בסיפורי הבריאה שסיפרו בני העמים הפגאניים שקדמו לנו באלפי שנים.
כפי שכולנו יודעים התנך זוקף את בריאת העולם לזכותו של אל אחד, שהוא טהור, עוצמתי ומושלם וצודק באופן אין סופ
אלא שסיפור בריאת העולם שבתנך הוא רק אחד מבין מאות סיפורי בריאה ומיתולוגיות שסיפרו בני העמים הקדומים, שהאמינו שהאלים שלהם, הם שבראו את העולם. והסיפורים השונים מציפים כלפי מעלה תופעה שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם. שלפיה, עוד בטרם בריאת העולם פעלו בייקום שני כוחות תמירים, תאומים אבל סותרים, שנלחמו זה בזה.
הכוח האחד ייצג את האור, את החוכמה, את הסדר, את הצמיחה, השפע והפריון. ואילו הכוח השני ייצג את החושך, המוות, המגפות והמלחמות וכל אסון שניתן להעלות על הדעת.
למשל, בדת הזרתוסטראית שרווחה בפרס אהורה מזדה היה מהות האור והטוב, ואילו אהרימן, התאום והאויב הנצחי שלו, היה מהות הרשע, הזדון וההרס.
במצרים, RA היה אל השמש, שעלה במרכבת האש שלו מדי בוקר בשער המזרח כדי להאיר את העולם. ואילו עפפ, הנחש הקדמוני הענק, ייצג את העולם הכאוטי שהתקיים בטרם הבריאה, ולאחר הבריאה הוא נלחם מדי ערב באל השמש במטרה להרוג אותו ולהחשיך מחדש את העולם.
במילים פשוטות, מי שיפנה למיתולוגיות ולסיפורי הבריאה שרווחו בקרב העמים השכנים והרחוקים לנו, ייווכח בקלות לדעת שהקדמונים האמינו שהעולם שבו אנחנו חיים נוצר תוך כדי התנגשות בין שני כוחות מנוגדים שמוסיפים להילחם זה בזה גם ברגע זה.
אותנו, בפרק הזה, מעניינים רק האלים שמייצגים את כוחות השחור והאבדון, שכחלק ממלחמתם באלי האור הם יצרואת השדים, שפעמים רבות נדמים לתיש שהוא סמל השטן, שמסתובבים ברחובות העיר ומכים בבני האדם; והשדים מסתובבים גם בעזאזל, ועזאזל מתייחס לאזורים הצחיחים של העולם, ובלילות הם מתנפלים על השיירות שחוצות את המדבריות – ואלי השחור השטניים שיצרו את השדים, יצרו גם את הטומאה!
והטומאה היא כמו רוח, לא ניתן לראותה, אבל היא עוברת ממקום למקום. יש לה כוח נסתר ומרושע, והיא משרתת את השטן שיצר אותה. הטומאה פולשת לגוף של האדם המת. היא תוקפת את האדם בצורה של מחלות כמו זיבה, צרעת ודבר, שאינן נחשבות מחלות רגילות, משום שהחולה בהן נחשב טמא ומורחק מהמחנה לבל יזהם אותו בטומאתו.
הטומאה מצויה בדם המחזור החודשי ובדם הלידה של האישה, והיא יכולה לחדור לגוף האדם גם באמצעות מאכלות אסורים. למשל העמים שחיו בתחום סוריה של ימינו האמינו שיש סוגים של דגים שמי שאוכל אותם לוקה במחלות איומות. והמצרים האמינו שמי ששותה חלב של חזירים, לוקה בצרעת.
והכי חמור, הקדמונים האמינו שהטומאה, שהיא כמו רוח שעוברת ממקום למקום, נמשכת למקדשים שבנו בני האדם לכבודם של האלים המזוהים עם האור, במטרה לזהם אותם. משום שברגע שהטומאה חדרה למקדש, היא מחלישה את כוחו של האל שמשפיע מטובו על בני העם שמאמין בו, ושלכבודו נבנה המקדש.
ואכן, האמונה שבני האדם חייבים לסייע לאלים שלהם במלחמתם עם אלי השחור, חוצה את כל המיתולוגיות הקדומות. ואם שאלנו קודם מה היא טומאה, וכיצד נוצרה ומדוע יש להיטהר ממנה, אז עכשיו יש לנו תשובה.
אלי השחור יצרו את הטומאה, שהיא חלק מארסנל הכוחות הנחלמים באלי האור!
אחת הדרכים לחזק את האלים הייתה להקריב להם קורבנות, משום שבשר הקורבנות חיזק את הגוף שלהם. ודרך נוספת להגן על המקדשים, הייתה להציב בכניסה פסלים ענקיים, לרוב של שוורים או אריות, שתפקידם היה לעצור את הטומאה מלחלחל פנימה ולאיים בנוכחותה המזוהמת על האלוהות.
ולבסוף, גם כוהני המקדשים מילאו חלק חשוב במלחמה בטומאה ובשולחיה. תפקידם היה לחטא את המקדשים. ואכן אחת לשנה שחט הכוהן כבש או שור וטיהר בדמו את המקדש, תוך שהוא מחזיק לפיד בוער ומשמיע לחשים שנועדו להטיל אימה בטומאה ולגרשה
המהפך המונותאיסטי
האמונה שבעולם שלנו פועלים שני כוחות תמירים, שונאים ואויבים זה לזה,
סיפקה לבני העמים הפגאניים הסבר מניח את דעת לעובדה שהמציאות מורכבת מקצת טוב והרבה, המון רע. והאמונה שהקוסמים, השמאנים וכוהני המקדשים נדרשו לסייע לכוחות האור במלחמתם האין סופית בכוחות הרשע, היא חלק מובנה באמונה זו ובטקסים שקיימו – והדברים האלה מובילים אותנו לאחת הבעיות הקשות ביותר שאיתן התמודדו כותבי התנך.
כותבי התנך קידמו את האמונה באל אחד. אל עוצמתי, טהור וצודק באופן אין סופי אל שברא את העולם ובחר בבני ישראל להיות לו לעם – ואכן למן המילה הראשונה ועד המילה האחרונה, התנך מספר על הקשר שבין האל הגדול שלמעלה, לבין בני העם הקטן שלמטה.
מכיוון שלפי התנך אלוהים ברא לבדו את העולם, ומכיוון שהוא הכוח העל אנושי היחיד שקיים בעולם, על כותבי התנך היה לטאטא ולהסיר מספרם את האמונה בדבר המלחמה שבין כוחות האור לבין כוחות השחור, שמעידה שמלבד אלוהים פועל בעולם עוד כוח בעל עוצמה אין סופית. שכן אמונה בכוח על אנושי נוסף מבטלת את ייחודו של אלוהים.
זאת ועוד, האמונה באל אחד שהוא כל כך טהור ומושלם, חייבה את כותבי התנך לספר שהוא ברא עולם מושלם וטהור. שכן אל שהוא מהות הטוהר והשלמות לא יכול לברוא עולם פגום, משום שהדבר עומד בסתירה קיצונית למהותו.
אלא שכותבי התנך לא חיו בלה-לה-לנד. הם חיו בעולם עמוס אסונות ופגעים ומלחמות, והיה עליהם להסביר איך בעולם שנברא ע"י אל טהור, מושלם וטוב, מצוי כל כך הרבה רוע. שיש בו חולי, אסונות ומלחמות. והפתרון שמצאו לבעיה שניצבה לפניהם, לוקח אותנו ל"מהפך מונותאיסטי".
את המושג "מהפך מונותאיסטי", תבע פרופ' יעקב מילגרום ז"ל מאוניברסיטת ברקלי, שהיה אחד מחוקרי התנך הגדולים של המאה ה-120 (שאני בתחמנות הגדולה שלי דאגתי שיהיה אחד השופטים של הדוקטורט שלי).
לדברי מילגרום "המהפך המונותאיסטי" של כותבי התנך היה השארת הטומאה וביטול של הכוחות השטניים, שייצרו אותה. במילים אחרות, הטומאה על כל תכונותיה הזדוניות שעוברת כמו רוח ממקום למקום IN, ואילו השטן שייצר אותה OUT.
ואם לאמונתם של העמים, הטומאה נוצרה על ידי השטן, הרי שלפי התנך היא ממהותו של האדם מישראל (וכאן חשוב לציין שהתנך מתייחס רק לבני ישראל ולא לבני העמים האחרים)
לפי התנך הטומאה נוצרת בשלושה אופנים. ראשית היא נוצרת כחלק ממהלך החיים הטבעי של האדם. שנית, היא נוצרת מחטאים שעושה האדם בשגגה, ושלישית וחמור יותר, היא תוצר של פשעים שהאדם מישראל עושה בכוונה.
והטומאה, ואת זה הדגיש מילגרום בצדק רב, שהיא לגמרי מטאפיזית, לא מסוכנת לאדם, אך כמו מגנט או רוח, היא נמשכת לבית המקדש ולכלי הקודש ומטמאת אותם – והנוכחות הנסתרת של אלוהים ששוכנת בבית המקדש, לא תשכון במקום מטונף.
וכאשר אנחנו מבינים זאת, אנחנו מבינים מדוע כל דיני הטוהרה בתנך נועדו להסיר את הטומאה שמקורה באדם מישראל, ולא, חס ושלום, כדי לחזק את אלוהים שעוצמתו היא אין סופית, או לסייע בידו נגד כוחות שטניים כלשהם.
אמרנו שלפי התנך הטומאה נוצרת בגוף האדם מישראל, ומכיוון שהיא חלק טבעי ממנו ושלא ניתן ולא צריך להימנע ממנה אבל חובה להיטהר ממנה, שמא תזלוג לתוך המקדש.
פרק יט שבספר במדבר עוסק במקרה שבו אדם מת באופן טבעי בביתו, או באוהלו. ומכיוון שטומאת מת נחשבת לחמורה שבטומאות, ומכיוון שהיא נדבקת לכל מי שבא במגע עם המת, ומכיוון שהיא חודרת לתוך הבית עצמו ולתוך החפצים המצויים בבית, הסרת טומאה בסדר גודל שכזה, מחייבת התערבות של הכוהן, שהוא מקצוען אמית נקרא בקיצור רב ותוך כדי דילוגים רק את הפסוקים שחשובים לנו ונסביר תוך כדי קריאה:
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי ישראל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם (= פרה שכל שערותיה ג'ינג'יות)… וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל … הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ… וְלָקַח … מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ, שֶׁבַע פְּעָמִים. (=הכהן ביצע פעולה שעצרה מבעד הטומאה מלעבור מגוף המת לאוהל שבו הונח הארון שבו נמצאו לוחות הברית שקיבל משה במעמד הר סיני ).
משהסתיים שלב התזת הדם, שרף הכוהן את הפרה, וקמצוץ מהאפר שלה שם בכלי עם מים, ואז הוא התיז ממנו על האוהל שבו נפטר האדם, על האנשים שבאו איתו במגע ועל החפצים שבבית.
וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה , אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ …יִשְׂרֹף…. וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה….וְהָיְתָה … לְמֵי נִדָּה
נידה היא טומאה. מי נידה, הם המים המטהרים מטומאה. וכפי שנראה מייד, לדם יש שתי תכונות סותרות, הוא מטמא והוא מטהר, וכך גם מי נידה. טומאה היא נידה, אך מי נידה, מטהרים טומאה. ובהמשך נאמר:
וְלָקְחוּ…. מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת (= הפרה ששימשה קורבן חטאת) וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִ … וְהִזָּה (הכהן כמובן) עַל הָאֹהֶל (=המת) וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם, וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר. ….
ועכשיו מגיע ההסבר שאומר, שמי שנטמא למת ולא עובר את תהליך החיטוי, הטומאה שדבקה בו זולגת למקדש)…. כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת, וְלֹא יִתְחַטָּא (וכאן התחטא בא מלשון חיטוי, היטהרות) אֶת מִשְׁכַּן יְהוָה טִמֵּא. וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִישראל (נכרתה הנפש, משמע שהוא וצאצאיו ימותו, בשל העובדה שהאיש לא עבר את טקס החיטוי, וכתוצאה מכך המקדש הפך טמא). ולסיכום:
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא (=יעבור חיטוי) וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל: כִּי אֶת מִקְדַּשׁ יְהוָה טִמֵּא , [כי] מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו , טָמֵא הוּא.
הדוגמה שנתנו ממחישה את התכונה הכפולה של הדם, שעליה נעמוד גם בהמשך. בשנייה שהאדם הולך לעולמו, הוא הופך "אב טומאה". כלומר, הטומאה שדבקה בו היא מדבקת, ועוברת ממנו לכל אדם שבא איתו במגע (והרי לא ניתן שלא לקבור את המת). והטומאה של הנפטר מחלחלת גם לבית שבו מת, ולכלי הבית – וכדי להיטהר מהם נדרשת פעולה של הכוהן שהוא מקצוען אמיתי – וכאן נכנס המרכיב של הקורבנות ושל דם הקורבנות, שהוא החומר העיקרי שמשמש בטקס לטיהור טומאת המת. ושהוא החומר העיקרי שמשמש את הכוהן הגדול ביום הכיפורים, ושעליו דיברנו קודם. ואם כך, נתמקד בדם ונלך בעקבותיו.
אמרנו שטומאה נוצרת גם כתוצאה מעשיית מפשעים, שרצח הוא רק השני בחומרתו. שכן, מחולל הטומאה הראשון והחמור ביותר, שאותו לא ניתן לטהר, הוא נטישת אלוהים לטובת אמונה באל אחר. במקרה שכזה אלוהים יגרש אותם מעל אדמתו (דב' יח, יא ; מל"ב יז).
אז נעבור לרצח, שהוא הפשע השני בחומרתו. וכאשר מדובר ברצח, דם הנרצח זולג לתוך האדמה ומטמא אותה, ולפי התנך אדמת ישראל נחשבת לאדמתו של אלוהים ולכן היא קדושה. ומכאן גם בא הביטוי "אדמת הקודש". ואסור לטמא את אדמת הקודש.
נוסיף על הדברים האלה גם את העובדה שלפי התנך אלוהים ברא את האדם בצלמו ובדמותו. ולפיכך מי שרצח אדם מישראל, רצח משהו מהמהות האלוהית המצויה בנרצח, ולכן הפשע הוא בראש ובראשונה כלפי אלוהים עצמו. ושוב הדרך היחידה לטהר את האדמה שספגה אליה את דם הנרצח, הייתה לטהר אותה בדם הרוצח. נביא שני ציטוטים שממחישים זאת.
ציטוט מספר בראשית (ט,ו): שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם …, דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.
ועוד אחד מספר ויקרא (יז, יא):
כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי הַדָּם הוּא, בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר.
העיקרון שלפיו מעשה רצח יוצר טומאה חמורה שכדי להיטהר ממנה יש להקריב קורבן מתקיים גם כאשר זהותו של הרוצח לא ידועה, ועל כך מפורט בספר דברים כא. במקרה שכזה זקני העיר הסמוכה למקום שבו נמצאה הגופה, עורפים את ראשה של עגלה מסכנה, שדמה נשפך אל הנחל .
צרעת שהיא מחלת עור נוראית הייתה נפוצה בעולם הקדום, והעובדה שהתנך עוסק בה בהרחבה מעידה שהייתה נפוצה גם בישראל ואכן פרקים יג-יד שבספר ויקרא דנים בפירוט במחלה זו, שלא נחשבה מחלה רגילה, כי אם מחלה שנוצרה כתוצאה מפשע, שבגללו העניש אלוהים בצרעת את החולה – ודוגמה שממחישה דברים אלה היא מרים, אחותו של משה, שדיברה בגנותה של אשתו. ולמרות שגם אהרון לכלך עליה, אלוהים העניש רק את מרים בצרעת והודות לתחינתו של משה, סלח לה אלוהים.
ומכיוון שצרעת נחשבה מחלה שיוצרת טומאה ברמה הגבוהה ביותר, היא חייבה את הכוהן לבצע שני טקסי טוהרה שהתקיימו במרחק של שמונה ימים זה מזה.
והטקסים מחזירים אותנו למשל על הכוס המלאה מים מזוהמים, שבמקרה הזה הוא המצורע. והכוס הריקה שאליה מועברת הטומאה, אלה שתי ציפורים ובטקס השני אלו שתי כבשים.
בראשון שחט הכוהן אחת משתי הציפורים, ובמעשה זה הוא העביר אליה את טומאת המצורע. לאחר מכן הוא התיז שבע פעמים מדם הציפור על המצורע – ועכשיו המצורע היה טהור. לאחר מכן הוא טבל את הציפור החיה בדם הציפור המתה – ושחרר אותה לחופש
כעבור שמונה ימים חזר הכוהן על אותו טקס, והפעם עם שתי כבשים. ואם המצורע היה עני ולא מסוגל לשלם את מחיר הטוהרה בשתי כבשים, אלוהים הסתדר טוב מאד גם עם שתי יונים או שני תורים.
לפני שנתקדם אל יום הכיפורים הנוהג בימינו, נסכם במילים אחדות את מה שאמרנו עד כה.
האמונה בקיומו של אל אחד, טהור ומושלם שבהכרח ברא עולם מושלם, הכניסה את כותבי התנך להתנגשות חזיתית עם המציאות, שכל דבר רע שניתן להעלות על הדעת, מתקיים בה. ולפי התנך, הטומאה היא מקורו של הרע הזה.
ומכיוון שהם לא יכלו להאשים את השטן ואת כוחות השחור שהם מחוללי הטומאה, כפי שעשו בני העמים הפגאניים, הם קבעו שהטומאה מקננת במהותו של האדם מישראל או שהיא נוצרת כתוצאה מפשעים שביצע בזדון ליבו.
והדוגמאות שנתנו מעידות שהפולחן שביצע הכוהן הגדול ביום הכיפורים, הוא חלק בלתי נפרד מטקסים דומים שהתקיימו במהלך השנה, שכולם נועדו לעצור את הטומאה בדרכה לבית המקדש.
וטקסי הטוהרה שבתנך, כולל דם הקורבנות ששימש את הכוהנים לצורך חיטוי, נלקחו כמעט אחד לאחד מתוך התרבויות של העמים שסבבו אותנו. והדברים האלה נכונים גם לגבי השעיר, התיש, שהוא אחד מסמליו של השטן, שנשלח לעזאזל שהוא המדבר או "ארץ צייה", שבה מסתובבים השדים והדמונים.
חורבן בית המקדש הספרים החיצונים ולוחות השמים
לפי ספר ויקרא אהרון, אחיו של משה היה הכוהן הגדול הראשון שטיהר את האוהל שבו נמצא ארון הקודש, שבו הונחו לוחות הברית שקיבל משה במעמד הר סינ וכוהנים ביצעו את שאר טקסי הטוהרה שרק בודדים שמשו לנו כאן לדוגמה.
אלא שמנקודת מבט היסטורית הדבר הוא בלתי אפשרי, וברור שמבחינה פרקטית כל דיני הטוהרה ניתנו כ-1000 שנים מאוחר יותר, בימי בית המקדש השני, שבהם עמדו כוהנים בראש העם והחברה בישראל,
וייחוס עבודת הפולחן לאהרון ולכוהנים שנחשבו צאצאיו, נועדה לדעת מרבית החוקרים לשוות לחוקי התורה צביון עתיק, כאילו ניתנו כבר בראשית ימי יציאת מצרים.
כדי להתקדם במהירות, נציין שהתנך עצמו מעיד שעד שבנה שלמה את בית המקדש הראשון פעלו בישראל מרכזי פולחן רבים, וגם לאחר מכן המרכזים האלה הוסיפו לפעול, ובאף אחד לא כיהן כוהן שהשתייך לשושלתו של אהרון. ומכיוון שלאורך כל ימי בית המקדש הראשון עמדו מלכים בראש העם והמקדש, ומכיוון שהתפקיד שמילאו הכוהנים היה שולי, וספק גדול אם היה להם תפקיד כלשהו, והתנך גם לא אומר אחרת. ולכך יש להוסיף שהמקדש שבנה שלמה שימש רק את מלכי יהודה, ולא את כל שבטי ישראל, שנמצאו במלחמה עם שבט יהודה.
המצב הזה השתנה מהקצה אל הקצה בימי בית המקדש השני, שנחנך בסביבות שנת 515 לפנה"ס. במשך 600 השנים הבאות, שזה המון זמן, היה בית המקדש השני מרכז החיים הדתיים ומקום הפולחן היחיד בישראל ולמרות שבכל אותם ימים היינו עם כבוש ע"י הפרסים, היוונים והרומים, בראש החברה עמדו הכוהנים, שעיקר תפקידם הדתי היה בתחום הפולחן, שהתבצע בבית המקדש (ועל כך דיברנו בסדרה שעסקה בסיפורה של הכת שחייתה בקומראן).
בימי בית המקדש השני רק הכוהנים עסקו בפולחן והקריבו קורבנות וטיהרו את הטמאים מטומאתם – וכמובן שהכהן הגדול שעמד בראש המקדש, היה מי שביצע את עבודת הפולחן שהתקיימה בו ביום הכיפורים, שעל עבודתו דיברנו קודם.
בית המקדש השני שנחנך בסביבות שנת 515 לפנה"ס, חרב בשנת 70 לספ' על ידי לוחמיו של טיטוס המצביא הרומ וביום שבו חרב המקדש, איבדו הכוהנים את כוחם, את מעמדם ותפקידם. ללא מקדש לא היה צורך בהם, וגם לטומאה שנמשכה למקדש כמגנט ואיימה לזהם אותו, לא היה יותר על מי לאיים.
במציאות, וזה עוד אחד מהסיפורים המדהימים של העם שלנו, מה שהיה והתקיים במשך 600 שנים, הסתיים ונגמר וחדל להתקיים.
ביום אחד נוצר צורך בהול ומיידי להקים על שרידי היהדות המקדשית, יהדות חדשה שאיננה קשורה למקדש – ומי שתפסו את מקומם של הכוהנים, היו רבני החצרות שהיו פזורים ברחבי ישראל, שלא היו אנשי ירושלים ולא אנשי המקדש.
רבני החצרות היו אלה שחתמו, כנראה ביבנה, את התנך שכבר היה כתוב והפכו אותו לספר קאנוני (ועל כך שרון ואני דיברנו בפרקים 46-45 שהוקדשו לכתית התנך). אך הרבנים עשו דבר חשוב בהרבה: הם השתמשו במסורות עממיות שהסתובבו ברחבי ישראל, שחלקן מצויות בספרים החיצונים, שכותביהם לא היו קשורים למקדש. ועל בסיס החיצונים הם הפכו את היהדות שנמשכת עד ימינו. ליהדות "חיצונית" שלא מתייחסת למקדש. ואכן מנהגי יום הכיפורים שנוהגים בימינו, הם תוצר של ספר היובלים, שהוא אחד הספרים החיצונים, ושהשפעתו על רבני החצרות הייתה עצומה.
וכאן צריך לומר כמה מילים על החיבור המיוחד הזה.
היוב' הועלה על הכתב בסביבות שנת 250 לפנה"ס, כלומר, באמצע ימי בית המקדש השני, שבהם שכוחם של כוהני בית המקדש עמד בעיצומו. אלא שמחבר
היוב' לא היה איש המקדש, ובדומה לבני העמים הפגאניים הוא כן האמין בשטן, או בשר המשטמה, שהוא אדון הטומאה. ובאמת, הטומאה ביוב' איננה ממהות האדם מישראל!
בספרו, חזר המחבר על סיפורי האבות והאימהות המוכרים ביותר שבספר בראשית, אך שינה אותם מהקצה אל הקצה והכניס בהם תכנים חדשים, ושניים מהם, הם אבני הייסוד של יום הכיפורים שנוהג בזמננו.
לפי היוב', בעשירי לחודש השביעי, שהוא כביכול יום הכיפורים, בניו של יעקב הציגו לפני אביהם את כותנתו של יוסף, שאותה טבלו בדם של שעיר עזים.
לעיצבונו של יעקב שהיה משוכנע שחיה רעה טרפה את בנו, לא היה גבו ויום הכיפורים שביוב', נקבע כיום זיכרון ולא כיום שנועד לטהר טומאה כלשהי (לד, יח-יט):
על כן הוקם על בני ישראל לענות נפשם בעשרה לחודש השביע…אשר יבכו בו את יוסף, לכפר בו בשעיר עזים בעשרה לחודש השביעי, פעם בשנה עבור כל חטאותיהם, כי העציבו את רחמי אביהם (יעקב) בעבור יוסף בנו. ויושם היום ההוא להתעצב בו בעבור חטאותיהם ובעבור כל פשעם, ובעבור כל שגגותיהם לטהר נפשם ביום ההוא פעם בשנה.
ואם ביום הכיפורים שבספר ויקרא הכוהן הגדול היה מופקד על טוהרת כל בני ישראל כקולקטיב, הרי שביום הכיפורים שנוהג בימינו האדם מישראל צריך פעם בשנה לכפר על עוונותיו ועל פשעיו– והיוב' הוא המקור הקדום ביותר
למנהג זה, שהוא הלב של היום החשוב הזה.
בתחילת דברינו אמרנו שלפי המסורת היהודית, בעשרת ימי התשובה נפתח בשמים ספר הזיכרונות שעליו רשומים המעשים הטובים והרעים שעשינו – וכצפוי היוב' הוא גם המקור הקדום ביותר למסורת זו.
האמונה שלפיה בשמים ישנו ספר שעליו נרשמים מעשיו של האדם, כמו גם נושאים רבים אחרים, חוצה את היוב' לאורכו ולרוחבו.
אלא שביוב' הספר השמיימי איננו נקרא ספר, כי אם לוח. או ליתר דיוק, "לוחות השמים". ועל גבי לוחות השמים נרשמים מעשיו של אחד ואחד מבני ישראל
על הרשעים נאמר:
ואם עברו ועשו מכל דרכי הטומאה, ונכתבו שונאים בלוחות השמים, ונמחו מספר החיים ונכתבו בספר האובדים ועם הנכרתים מן הארץ (יוב' ל, יט-כב)
ועל הצדיקים נכתב:
ואנחנו (הכוונה למלאכי הקודש) נזכור את הצדקה אשר עשה האדם בחייו בכל עתות השנה, עד אלף דור ברכה תכתב ותבוא עליו ולדורותיו אחריו, ונכתב אוהב וצדיק בלוחות השמים.
לפני שניפרד נסכם בשני משפטים את מה שאמרנו בפרק זה. יום הכיפורים שבתנך משקף את האמונה שהטומאה תוקפת את המקדש, שהוא המקום שמכיל משהו מהנוכחות הסמויה של אלוהים על פני הארץ. ומכיוון שאלוהים לא ישכון במקדש מזוהם, חובה לטהר אותו – אלא שהדברים האלה היו רלוונטיים כל עוד בית מקדש עמד על תילו.
ביום שבו חרב המקדש רבני החצרות שהיו פזורים ברחבי הארץ, תפסו את מקומם של הכוהנים ויצרו יהדות חדשה שלא קשורה למקדש. יהדות עממית, שהושפעה מהספרים החיצונים.
