סיפורה של כת קומראן –
חיי יומיום : פרק חמישי ואחרון
זהו הפרק החמישי והאחרון בסדרה שהוקדשה לסיפורה של כת גברים, שראשוניה הגיעו לקומראן בסביבות שנת 150 לפנה"ס, ואחרוניה נספו באכזריות נוראית במרד הגדול נגד הרומאים, מרד שהסתיים בשנת 70 לספ' ובחורבן בית המקדש השני. ויחד עם החורבן הסתיים סיפורה של הכת, שנחתם בכדי חרס ונשכח כלא היה במשך 2000 השנים הבאות.
פרופ' יעקב ליכט ז"ל, שהיה אחד מחוקרי המגילות הגדולים והחשובים ביותר, כתב בספרו, מגילת הסרכים, ספר שהוקדש לניתוח שלוש מגילות חשובות שיילוו אותנו בפרק זה את הדברים הבאים:
"ציפייתם של אנשי כת מדבר יהודה לאחרית הימים הקרובה היא המניע העיקרי לפעולתם החברתית וליצירתם בתחומי המחשבה הדתית ….[ו] למהפכה שהאל עתיד לחולל בדרך נס "
ואכן הציפייה למהפכה שהאל עתיד לחולל בדרך נס באחרית הימים (עמ' 242), לא נשארה בגדר של חזיונות אפוקליפטיים, אלא השתלטה באופן מעשי על כל שעה וכל דקה בחיי היומיום של חברי הכת והכתיבה ואת חייהם.
ובינתיים חלפה שנה ועוד שנה. ומספר השנים שנערמו זו על גבי זו הגיע ל-200 ויותר. ואנשי הכת שכל הווייתם הייתה ממוקדת בעידן אחרית הימים המתבושש לבוא, היו צריכים להתקיים במובן הפשוט והיומיומי ביותר.
והכפילות המרתקת שבה הקודש השתלט על החיים הארציים של הקהילה הקטנה והמבודדת, תעמוד ברקע של כל מילה שנגיד מעכשיו.
ומכיוון שאנשי הכת האמינו שמלחמת בני האור בבני החושך תפרוץ מתוך מחנה המגורים שלהם, ומכיוון שהאמינו שאלוהים ומלאכי הקודש יירדו מהשמים ארצה כדי לקחת חלק במלחמה שלאחריה יפציע עידן אחרית הימים, על מחנה המגורים היה חייב להיות נקי וטהור מכל רבב של טומאה. משום שהפמליא הקדושה לא תרד ארצה ותכנס לתוך מחנה שבו, באחת הפינות הנסתרות, שוררת בהיחבא צל צילה של טומאה. ואם קדושי השמיים לא יבואו לעשות סדר על פני האדמה, כי אז עידן אחרית הימים לא יגיע, ושום נס לא ייחלץ את חבורת הגברים מקומראן.
הדברים שעליהם נדבר בפרק זה מבוססים על המגילות עצמן וכן על חיבורים שכתבו שלושה היסטוריונים חשובים.
הראשון והמוכר שבהם הוא יוסף בן מתתיהו, שאף תיאר את קיצה הנורא של הכת. השני הוא פילון האלכסנדרוני שהיה פילוסוף יהודי שחי באלכסנדריה שבמצרים. השלישי הוא פליניוס הזקן שהיה היסטוריון רומאי.
שלושת האישים האלה חיו בסוף ימיה של הכת, ממש בתפר הימים שבין המאה הראשונה שלפני ואחרי הספירה – ולכך יש חשיבות רבה, משום שבשלב זה מלאו לכת לפחות 200 ימי הולדת. ולכן העדות של השלושה, היא על כת זקנה שכל התהליכים החברתיים שעליהם נדבר, כבר התגבשו והתייצבו במהלך שנות הציפייה הארוכות לגאולה שמסיבה כלשהי מאנה להגיע.
ולכן חשוב שנזכור שאנחנו לא מדברים על זמנם של ראשוני הכת שנמלטו מהחשמונאים בסביבות שנת 150 לפנה"ס, ושעליהם דיברנו בפרקים הקודמים של הסדרה, כי אם על המצטרפים שהגיעו לקומראן בתקופה מאוחרת בהרבה. קרוב לוודאי שהמצטרפים האלה הגיעו לכת כשהם כבר אחוזים בציפיות משיחיות לגאולה שתגיע בדרך נס, ושזו הסיבה שמסבירה מדוע עזבו את נשותיהם וילדיהם ואת בתיהם, ופנו למקום שבו דבקותם הדתית תחיש את הגאולה הנכספת, ותפצה אותם על הסבל שחוו בימים שחיו במצוק התלול והמסוכן שמתנשא ממול לים המלח. ואם כך נפנה לחיי היומיום של הכת, שבאמת היו קשים, אומללים ומאמללים.
חיים שיתופיים
המאפיין הראשון של הכת הוא שאנשיה חיו חיים שיתופיים במובן המלא של המילה, ודבר זה מובן גם לאור העובדה שמדובר בחבורת גברים מבודדת, שמנתה בכל נקודת זמן כ-120 איש, ולדעת החוקרים פחות מ-100.
ואת אורח החיים של קהילה שיתופית שחיה בטוהרה גמורה, תיאר יוסף בן מתתיהו בספרו "תולדות מלחמות היהודים נגד הרומאים". ציטוט:
בדרך מיוחדה הם עובדים את אלוהים: לפני עלות השמש אינם מוציאים מפיהם דבר חול והם פונים אליו (=אל אלוהים) בתפילות אשר קבלו מאבותיהם, … ואחרי הדבר (=התפילה) הפקידים שולחים אותם איש איש אל המלאכה, אשר הוא יודע אותה, והם עושים את מלאכתם בלי הרף עד חמש שעות ביום. ואחרי-זאת הם מתאספים אל מקום אחד וחוגרים אזור-בד ורוחצים את בשרם במים קרים
(=אזור בד הוא בגד שעוטף את המותניים בעת הטבילה במקווה)
ואחרי טהרתם הם פונים כולם למדור מיוחד, ששמה אינם נותנים לבוא לאיש זר אשר לא מחברתם, והם הולכים בטהרה, כהולך למקום קדוש ובאים אל מקום הסעודה הזה. ובבואם שמה, הם יושבים במנוחה והאופה עובר עליהם ומניח לפני כל איש את לחמו בסדר, והמבשל מגיש לכל אחד קערה עם תבשיל אחד. והכהן מתפלל לפני אכלם, וקודם התפלה אסור עליהם לטעום דבר. ואחרי כלותם את הארוחה קורא הכהן תפלה שנית. ככה הם פותחים וגומרים את סעדתם בתפלה לאלוהים המכלכל חיים. ואחרי זאת הם פושטים את בגדי הקודש ושבים לעשות את מלאכתם עד ערב. וגם בסעודת הערב הם עושים כן.
חיזוק לדבריו של יוסף שמדובר בקהילה שיתופית הוא חדר אוכל שנחשף בקומראן, שבו יכלו להתכנס כ-120 איש, וכן מחסן כלים שבו נמצאו כאלף כלי אוכל מסוגים שונים.
קהילה היררכית
ובכל זאת, אנשי הכת בשום אופן לא היו שווי מעמד.
לדברי החוקרים, וכך גם עולה מהמגילות, מרביתם היו צאצאי משפחות הכוהנים מבני צדוק שבעבר עמדו בראש המקדש והחברה בישראל. ובשל מוצאם המיוחס, מעמד הקדושה שלהם היה גבוה משל החברים שלא השתייכו למשפחה מכובדת זו. ולכך צריך להוסיף שמעמד החברים הוותיקים היה גבוה משל החדשים, שהיו חייבים לציית לכל הוראותיהם. וכן, שמעל כולם, בפנטהאוז של ההיררכיה הכיתתית, ניצב "מורה הצדק" או "כהן הצדק", שהיה הקדוש והטהור מכולם, שקיים קו פתוח 24/7 עם אלוהים.
נחזור ליוסף בן מתתיהו, שאמר שהקבוצה נחלקה לארבע דרגות טוהרה, שנקבעה לפי מידת הוותיקות של כל אחד מהחברים – וכך כתב:
ולפי ימי נזרם (=ימי הוותיקות בכת) הם מתחלקים לארבע מעלות. והחברים הצעירים נופלים במעלתם (=קדושתם) מהזקנים, עד כי בגעת אלה בהם יטבלו את בשרם, כאלו נטמאו במגע איש נכרי.
חברים חדשים
בפרקים הקודמים דיברנו על כך שבקומראן לא חיו נשים וילדים, משום שדם המחזור החודשי, דם הלידה ויחסי מין הם מקור לטומאה. והכת שרדה כל כך הרבה שנים הודות לזרזיף דקיק של חברים שהגיעו אליה מרחבי הארץ, שהמגילות מכנות אותם בשם "מתנדבים" – והשאלה מי היו אותם מתנדבים, מציפה את השם "איסיים", שעד כה נמנענו מלהזכיר.
אנשי הכת כינו את עצמם בשני שמות: "יחד" או "עדה", ומי שכינו אותם בשם "איסיים" היו שלושת ההיסטוריונים שהזכרנו קודם: פלביוס, פילון ופליניוס הזקן.
ולמען הסדר הטוב יש להוסיף הערה קצרה לפני שנמשיך בדברינו. ישנם חוקרים שטוענים שאנשי הכת והאיסיים היו קבוצות שונות ושטעות לזהותם כקבוצה אחת.
לעומתם, מרבית החוקרים סבורים שהאיסיים כן היו אנשי הכת. והעובדה ששלושת ההיסטוריונים שהזכרנו השתמשו בשם "איסיים", איננה מפתיעה. משום שהמקור של המילה איסיי הוא יווני ושלושת ההיסטוריונים כתבו את עבודותיהם ביוונית ולא בעברית. ומכיוון שקיימת הלימה מוחלטת בין המגילות לבין האופן שבו תיארו שלושת ההיסטוריונים את האיסיים, אני מקבלת את עמדת החוקרים בסוגיה זו.
נחזור לענייננו.
בפרקים הקודמים חזרנו ואמרנו שהמשפחות של הכוהנים מבית צדוק שסולקו מהמקדש, התפזרו ברחבי ישראל. ומהעדות שמוסרים שלושת ההיסטוריונים ניתן להבין שהמשפחות האלה היו ה"איסיים", שהזרימו את מרבית המתנדבים שהגיעו לקומראן.
וכך כתב פילון האלכסנדרוני: (על חירות הצדיק, פרקים י"ב-י"ג):
"כי מספרם (=מספר האיסיים) מגיע לארבעת אלפים ומעלה (=שזה בהחלט מספר הגיוני)…והם קובעים את מושבם בכפרים ולא בערים… . (=פילון מדבר על הערים שבהם ישבו האיסיים ולא על אנשי הכת).
האיסיים … שואפים לספק את צרכי חייהם ההכרחיים בלבד והם כמעט היחידים בעולם אשר אין להם רכוש וקניין… כי את הכסף שבו משתכרים בעבודתם יום יום, לא ישימו בכיסם, אלא יכניסוהו לאוצר החברה, וכל מי שרוצה לטול יבוא ויטול ויפיק ממנו תועלת".
ועוד ציטוט קצרצר שקושר את משפחות האיסיים לכת, והפעם מתוך דבריו של פליניוס הזקן (תולדות הטבע, ה, 17):
"בצדו המערבי של ים המלח, אך מחוץ לטווח האדים המזיקים… (הכת אכן חייתה בצידו המערבי של ים המלח) הם חיים בפרישות מן העולם, מנשים ומיצר מיני, ללא כסף, ובכל זאת אוכלוסייתם גדלה באופן תמידי, בלי אף לידה, על ידי הצטרפותם של זרים, שמתוך לאות חייהם נוהרים אל האיסיים ומאמצים את מנהגיהם.
למרות שקל מאד לזהות את הקרבה בין משפחות האיסיים שחיו ברחבי הארץ לבין הקהילה שחייתה בקומראן, משפחות האיסיים שקיימו סוג של חיים שיתופיים, קיימו את אותה דרגה של טוהרה כמו זו שהתקיימה בכת, שבה החבר החדש נחשב טמא ביחס לוותיק ממנו.
ומכיוון שהמשפחות האלה היו המקור העיקרי שהזרים חברים חדשים לכת, ומכיוון שהכת לא הייתה שורדת ללא מצטרפים חדשים, המגילות עוסקת בהרחבה במעמדם.
בשנתיים הראשונות לבואו, היה החדש בחזקת מועמד שדרגת הטוהרה שלו הייתה נחותה משל הוותיקים ממנו. וכדי שלא יסכן את טוהרת המחנה חלו עליו הגבלות שונות.
בשנה הראשונה נאסר עליו להשתתף בסעודה שהתקיימה בחדר האוכל המשותף ובטוהרה גמורה. ההרחקה מהסעודה לא הייתה עונש, כי אם אמצעי זהירות. ואנחנו כבר הקדמנו וציטטנו מדברי יוסף שאמר שלפני כל ארוחה הם היטהרו במקווה: ואחרי טהרתם הם פונים כולם למדור מיוחד… והם הולכים בטהרה כהולך למקום קדוש ובאים אל מקום הסעודה ….ששמה אינם נותנים לבוא לאיש זר אשר לא מחברתם…
ברור אפוא שהמצטרף החדש נחשב בשנה הראשונה איש זר ולכן לא הורשה להשתתף בסעודה המשותפת. ואם בתום השנה נמצא שאין חשש שיטמא את המזון של הקהילה, אזי הוא הורשה לסעוד עם כולם, אך לא לשתות את "משקה הרבים", הוא המשקה שהוגש בשעת הסעודה, שכנראה הייתה לו משמעות מיוחדת שפשרה לא ידוע (ברור שלא היה יין, משום שאנשי הכת לא שתו יין).
משמלאו שנתיים לבואו, ולאחר שמעשיו והתנהגותו נבחנו ונמצאו ראויים,
עבר המצטרף טקס כלשהו שבו הרכוש שהביא איתו הפך רכוש הקהילה והסתיים בכך שנשבע "להיבדל מעדת אנשי ישראל, [ו]להיות ביחד לתורה ולהון" (ס"י 5, 3-1).
כלומר להתנתק מעברו ומכל האנשים שהתנגדו לכת ולאורחותיה.
זהו. הסתיים שלב המועמדות ומעתה המצטרף החדש הפך חבר שווה זכויות שרשאי להשתתף בכל הפעילויות של הקהילה, אך כמובן שהוסיף להיחשב טמא ביחס לוותיקים ממנו.
עבודה ופעילות בערבים
החשש שמא טומאה תטפס במצוק התלול ותסתנן למחנה, חייב את אנשי הכת לנהל משק אוטוקרטי, או משק שמייצר בעצמו את כל צורכי הקיום שלו, ושאיננו מקיים שום יחסי מסחר עם הסביבה.
ואכן הם גידלו חיטה, תמרים, סלק, צאן ודבורים. מהצאן הפיקו מוצרי חלב ובשר, וכן את העורות ששימשו לכתיבת המגילות. התמרים והדבש היו המקור העיקרי לסוכרים.
במחנה המגורים נמצאו אבני רחיים לטחינת גרגרי החיטה והפיכתם לקמח, וכן בית מלאכה לקדרות שייצר את כלי האוכל, וכבשן לשריפת הכלים.
בנוסף לעבודות שבוצעו במהלך היום, גם בערבים התקיימה פעילות אינטנסיבית.
בערבים נאספו החברים למה שנקרא "מושב הרבים", שבו התפללו יחד ודנו בעניינים שונים הקשורים בחייהם היומיומיים. אך מרתקת בהרבה היא העובדה שהם חילקו את הלילות לשלוש משמרות, ובכל משמרת שליש מחברי הקהילה למדו תורה, כמובן שלפי הפרשנות של הכוהנים שעמדו בראשה:
והרבים ישקודו ביחד את שלישית כול הלילות השנה לקרוא בספר ולדרוש משפט (ס"י 6). ועוד חצי ציטוט: איש דורש בתורה יומם ולילה .
טקס הברכה והקללה.
אנשי הכת קיימו טקסים שונים, שכנראה היו פרשנות משלהם לחגים ולמועדים הקבועים בתנך. והמרתק שבהם היה טקס "הברכה והקללה" או "המעבר בברית", שמפורט במגילה שנקראת 'סרך היחד'.
ככל הנראה מדובר בטקס שנתי, שבמהלכו היללו כוהני הכת את אלוהים וסיפרו בשבחו, צדקתו וגבורתו. בהמשך הם בירכו את אנשי "גורל אֵל", שכמובן היו הם עצמם. ציטוט קצר מתוך מגילת סרך היחד:
והכוהנים מברכים את כל אנשי גורל אֵל ההולכים תמים בכל דרכיו ואומרים:
יברככה בכול טוב,
וישמורכה מכול רע
ויאיר לבכה בשכל חיים
ויכונכה בדעת עולמים
וישא פני חסידיו לשלום עולמים
ס"י ב, 4-2
בתום הברכות הגיע תור הקללות. קללות נמרצות ואיומות שנשלחו לעברם של מתנגדי הכת, שמעצמן מעידות עד כמה עמוק ומושרש היה הזעם של אנשי הקהילה על שהשררה שעברה במשפחותיהם במשך כ-350 שנה והפכה את אבותיהם לאנשים העשירים והחזקים בישראל, ניטלה מהם בכוח הזרוע ע"י החשמונאים – ולהלן, קמצוץ מהקללות:
ארור אתה בכל מעשה רשע אשמתכה…
ארור אתה לאין רחמים כחושך מעשיכה
וזעום אתה באפלת חושך אש עולמים…
ונספתה רוחו הצמאה … לאין סליחה…
ודבקו בו כל אלות (=קללות) הברית הזות
יבדילהו אל לרעה
ונכרת מכל בני האור…
יתן (אלוהים) גורלו בתוך ארורי עולם
וכל באי הברית (שהם אנשי הכת) יענו אחיהם (אחרי המקללים) : אמן, אמן
ס"י 2, 18-
קדושת השבת
את הפרק הקודם הקדשנו לשאלה גדולה וחשובה מאד, והיא מדוע אנשי הכת נטשו את לוח השנה הירחי שמונה 354 ימים בשנה, לטובת לוח שמונה 364 ימים בשנה, שמפורט בספר היובלים. אמרנו שמכיוון שלפי התנך אלוהים קבע לישראל את כל זמני הפולחן והחגים, הם נחשבים זמנים קדושים. ומעבר מלוח שנה אחד ללוח שארוך ממנו ב-10 ימים, הופך את כל זמני הפולחן הקדושים על-פיהם, ולכן הוא אירוע בעל משמעות דתית עצומה שלא ניתן להגזים בחשיבותה.
בפרק הקודם הצענו מספר תשובות אפשריות שמסבירות את המעבר הדרמטי הזה. ואחת מהן אמרה שלוח השנה הירחי "מחלל את השבת" משום שהוא מונה 354 ימים בשנה ומתחלק ל-12 חודשים שבהם 29 ו-30 ימים – והמספרים האלה אינם מתחשבים בערך 7 המקודש. מסיבה זו הוא עורר התנגדות עזה ומרה בקהילות שונות בישראל, ודוגמאות לכך הבאנו בפרק הקודם.
אנשי הכת שנטשו את הלוח הירחי ואימצו לוח "שומר שבת", שמונה 364 ימים בשנה, שמתחלקים בצורה שלמה ל-52 שבתות, עשו כן משתי סיבות גדולות. האחת היא באמת משום שמדובר בלוח שמעצים את קדושת השבת, ותכף נעמוד על חוקי השבת שנהגו בקומראן. והסיבה השנייה היא – וזו דעתי – לדעתי הם פיצחו את הקוד המתמטי של הלוח שביובלים, שאפשר להם לחשב מתי תגיע הגאולה הנכספת. משום שאם אלוהים קבע את מועד האספקה של הגאולה לעוד 3000 שנה, אין שום היגיון שמסביר מדוע אנשי הכת שילמו עכשיו את מחירה.
ברשותנו מגילה שמוכרת בשם "מגילת ברית דמשק" שמפרטת את האיסורים "האידיליים" שחובה לקיימם ביום שבת. קשה להחליט אם חוקי השבת שקבועים במגילה התקיימו בקומראן הלכה למעשה. ובכל זאת, קל מאד להקיש מהם על האופן שבו צריכה להישמר שבת כהלכתה.
אל ידבר בדברי המלאכה והעבודה לעשות למשכים". המשכים הוא האדם שמשכים בבוקר לעבודה. בשבת עצם הדיבור על העבודה, נחשב כמחלל את קדושתה – ומכאן הדברים רק הולכים ומשתבחים.
אל יילד איש בהמה ביום השבת.
האיסור לסייע לבהמה להמליט ביום השבת, יכול להסתיים בשואה כלכלית. שכן אנחנו מדברים על חברה חקלאית, שבה כל משפחה החזיקה לצורך קיומה ראשי צאן ובקר בודדים, שסיפקו לה מוצרי חלב ולעיתים רחוקות גם בשר. את השור או החמור הם רתמו למחרשות, ואיתם חרשו את השדות. ולכן אובדן של בהמה שהמליטה ביום שבת, ושההמלטה שלה הסתבכה משום שלבעלים שלה נאסר לסייע לה, הסבה נזק כלכלי קשה מנשוא לקיומו של האיכר ושל בני משפחתו – ובכל זאת בעל המגילה ראה בהצלת חיי הבהמה חילול שבת – אך כפי שהבטחנו, ההחמרות רק הולכות ומשתבחות.
בהמשך קבע בעל המגילה: ואם תפיל אל בור ואל פחת אל יקימה בשבת. כלומר, אם הבהמה נפלה בשבת לתוך בור – סבבה, שתישאר בתוכו : "ואל יקימה בשבת". ואם זה נשמע אכזרי, אז תמיד אפשר להתאכזר עוד יותר.
וכל נפש אדם אשר תיפול אל מקום מים… אל יעלה איש בסולם וחבל וכלי
ובעברית פשוטה: לא רק שהצלת בהמה שנפלה לתוך בור אסורה בשבת, גם הצלת אדם אם שנפל ב"אל מקום מים", כלומר: באר מלאה מים, אסורה. שכן, בשבת אסור לשאת חפצים ולבצע כל מלאכה. והורדת סולם, חבל וכל כלי אחר, משמעה עבודה ונשיאת חפץ. ואם יש סולם בבאר, אסור לנופל לעלות בסולם ולחלץ את עצמו, משום שגם בכך יש משום ביצוע מלאכה – בקיצור, האדם שנפל לבור מים ביום שבת, שיישאר בתוכו, משום שקיפוח נפש איננו דוחה שבת.
ואת הקינוח המתוק ביותר שמרנו לסוף: לדברי יוסף בן מתתיהו, כאשר חבר חדש הגיע לכת הוא קיבל בבואו מעדר קטן ואזור. אזור, הוא בגד שחוגרים על המותניים, ובמקרה שלנו הוא נועד לכסות על אברי המין. וכך כתב יוסף :
"… ובימי השבתות הם מחמירים באיסור מלאכה מכל היהודים …
כי אינם נועזים להעתיק כלי ממקומו ולצאת חוץ (=מחוץ לתחום השבת) להיפנות לצרכיהם. וביתר הימים הם חופרים במעדר … חור עמוק באדמה ומכסים אותו במעילם (= זה כנראה אזור הבד) לבל יכלימו את אור האלוהים … ולמעשה הזה הם בוחרים מקומות שוממים.
ואף כי הטלת צואה היא צורך הטבע לאדם, הם חושבים כי היא מטמאה את הגוף ונוהגים לרחוץ אחריה את בשרם במים".
מלחמות, ב, ט (עמ' 141)
מבחינה הגיינית ברור לחלוטין מדוע אנשי הכת הרחיקו משטח המחנה כדי להתפנות. אלא שההיגיינה לא מילאה כאן כל תפקיד. צרכים גדולים טימאו את אור האלוהים, וזו סיבה מספקת כדי לאסור להתפנות מהם בשבת.
ענישה
במגילת 'סרך היחד' (סרך= חוק. יחד=שם העדה) מפורטים העונשים שהוטלו על מי שהפר את חוקי המקום, והעונשים היו קשים ואכזריים, משום שסטייה מחוקי הכת נחשבה הפרה של מצוות אלוהים בכבודו ובעצמו.
והעונשים שמונה המגילה נעים בין עשרה ימים לשנתיים, תלוי במידת חומרה של העבירה. ובמקרה הקיצוני ביותר העונש היה גירוש מהכת. ניתן דוגמאות אחדות להמחשת דברינו (כולן מתוך ס"י מגילה 7).
למדבר בתוך דברי רעהו עשרת ימים. כלומר, אדם שהתערב בדבריו של חבר וותיק ממנו, הורחק מהחבורה למשך עשרה ימים. הרחקה משמעה חרם.
ואשר יהלך לפני רעהו ערום ולוא היה אנוש, ונענש שישה חודשים. בעברית פשוטה, אדם שמערומיו נגלו, הורחק מהקהילה למשך שישה חודשים, למעט אם היה חולה אנוש. (ואז אי אפשר היה להעניש אותו כי ממילא הלך למות).
האיסור להיראות עירום מתכתב עם העובדה שמתחם המגורים נחשב מקום קדוש ולכן אסור היה להלך בו עירום. ואכן, אנשי הכת טבלו במקווה כשהם עוטים אזור בד סביב מותניהם, והתכסו במעיל כאשר התפנו מצרכיהם.
ואשר ישכוב וישן במושב הרבים …. ועוד אחד: ואיש אשר ירוק אל תוך מושב הרבים, ונענש שלושים יום. עונשו של מי שנרדם, או ירק, בעת הפעילות המשותפת שנקראה "מושב הרבים", הייתה הרחקה מהחברה למשך שלושים יום.
אם ימצא בם איש אשר ישקר בהון … ויבדילוהו מתוך טהרת הרבים שנה אחת ונענשו את רביעית לחמו – "איש אשר ישקר בהון" הוא כמובן אדם שגנב מהרכוש המשותף של הקבוצה. עונשו היה חרם למשך שנה אחת, וקיצוץ רבע ממנת המזון שלו למשך אותו זמן.
ואדם שהפר בפעם השנייה חוקי הכת, הוחרם למשך שנתיים.
גירוש מהכת היה עונש על בגידה ועל גילוי סודותיה של הכת. והביטוי המעשי שלה היה עונש מוות. משום שאין מצב שאדם שגורש חסר כול מקומראן, יצליח להגיע בחיים אל מרכז הארץ ואל משפחתו.
מסכת העונשים שרק את חלקה מנינו הייתה קשה ואיומה. שכן, שאנשי הכת היו כל המשפחה וכל העולם החברתי של כל אחד מחבריה. והרחקה מהקהילה, היא מילה מצוחצחת לחרם. ואדם שנאסר עליו להשתתף בארוחות המשותפות ובפעילות החברתית, הותירה אותו בודד, מוחרם ומנודה. קרוב לוודאי שקיצוץ ברבע ממנת המזון, נלווה לכל העונשים. וכאשר הקיצוץ הזה נמשך מספר חודשים, אפילו שנתיים ימים רצופות, כי אז בנוסף לסבל שגרם הנידוי החברתי, העבריין נכנס למצב של תת תזונה, פשוט מפני שחי במקום מבודד ולא הייתה כל אפשרות להשיג מזון מכל מקור חיצוני. ולכן יתכן שהעונשים קוצרו בנקודה שבה רוחו של העבריין נשברה, שכן בנקודה הזו אנשים מתאבדים.
ויוסף בן מתתיהו שהתייחס לכך כתב בספרו:
ויש אשר ימות המגרש הזה ברעה וביגון, …. עד אשר יכלה בשרו ברעב ויגון. על-כן רחמו (האיסיים) על רבים מאלה ואספום אליהם כל עוד נפשם בם, באומרם כי חבלי-המות כפרו על עונותיהם.
סיכום וקיצה של הכת
ראשית, וזו נקודה חשובה ביותר, היא מסבירה מדוע הם המירו את לוח השנה הירחי בלוח שנה שהוא גם שומר על הערך 7 שמייצג את קדושת השבת, וגם ניתן היה לחשב לפיו את מועד הגאולה הנכספת. משום שללא שיימצא תאריך מתקבל על הדעת ליום התשלום, אין שום סיבה הגיונית שמצדיקה מדוע אנשי הכת עזבו את משפחותיהם ומיררו לעצמם את החיים בפינה הכי נידחת ושוממה בישראל.
האמונה שהיום, אולי מחר או בעוד שנה תפרוץ מלחמת יום הדין מתוך שטח המגורים שבקומראן, מלחמה שבראשה יעמדו אלוהים ומלאכי הקודש, מכניסה היגיון לכל חוקי הטהרה שנהגו במקום. היא מסבירה את אין ספור הטבילות שנהגו ביום, את העובדה שנשים לא חיו בכת, ואת תנאי הקבלה הנוקשים שהוצבו בפני מצטרפים חדשים, וכמובן את היררכיית הקדושה, שבה נגיעה מקרית בחבר שנמצא בדרגת טוהרה גבוהה מהנוגע, חייבה אותו לרוץ לאחד המקוואות ולהיטהר.
האמונה שישנם מזונות אסורים לאכילה נשענת על חוקי התנך. אבל אנשי הכת הרחיקו לכת. הם ייצרו את כל המזונות שאכלו, ומפעל הקדרות שפעל במקום ייצר את הכלים שמהם אכלו.
חשוב להתייחס לתפילות ולטקסים שנהגו בכת, שרק לאחד מהם התייחסנו בפרק הזה.
בבית המקדש שעמד בירושלים לא התקיימו תפילות. המקדש היה מרכז פולחני שבו שחטו הכוהנים בהמות והקריבו קורבנות. זו הייתה עבודת האלוהים, ולא שום דבר אחר.
ונכון שבתנך ישנן תפילות, אך אלה תפילות של האדם היחיד ששוטח את בקשתו בפני אלוהים, וספר תהילים מספק לכך דוגמאות למכביר. ותפילתה של חנה שהתחננה שאלוהים ייתן לה בן, ממחישה היטב שתפילה היא ביטוי אישי, ולא טקסי או פולחני שמבצע הכהן. ובאמת, מי שיחפש בתנך נוסחי תפילה מסודרים שנשמעים בזמנים קבועים, כנהוג בימינו, לא ימצא דבר.
ועכשיו צריך לשים לב לדבר הבא:
מרבית אנשי הכת היו צאצאים של הכוהנים מבית צדוק ששירתו בעבר בבית המקדש והקריבו קורבנות לאלוהים – ואכן המגילות מתייחסות אליהם כאל כוהנים – אלא שאלה היו כוהנים שקיצצו להם את הכנפיים.
מכיוון שרחקו מהמקדש, לא הייתה להם שום אפשרות מעשית לקיים פולחן לאלוהים – וכאן בנקודה הזו הם קבעו חידוש אדיר !!!
הם המירו את עבודת אלוהים המסורתית שהתבטאה אך ורק בהקרבת קורבנות בתפילות וטקסים דתיים שהתקיימו בזמנים קבועים – ותפילות שנאמרות בזמנים קבועים וטקסים דתיים, הם פטנט שרשום על שמם של אנשי הכת ושמתקיים בימינו (הכוונה לסרך הברכות ולמגילת ההודיות).
דומה שהגיע הזמן להיפרד מהכת, שסיפורה החל ביום שבו הסתיים מרד החשמונאים נגד היוונים. ביום שבו יהודה המקבי נכנס למקדש וטיהר אותו מהטומאה שהכניסו בו אנטיוכוס ואנשיו, והשליך ממנו את הכוהנים מבית צדוק ששלטו בו במשך כ-350 שנים.
באותו יום השליטה על המקדש ועל החברה הישראלית, עברה מבית צדוק לבית חשמונאי.
אלה שנמלטו מיונתן, אחיו הצעיר של יהודה שירש את מקומו, ומצאו מחסה בקומראן, לא ביקשו להקים כת, תופעה חברתית שלא התקיימה בזמנם, אלא כדי להמתין לנפילת יונתן.
ובית חשמונאי באמת נפל. אך הרומאים ששלטו בישראל העבירו את הנהגה על האוכלוסייה המקומית לידי הורדוס ואחר-כך לידי בניו, והשליטה על המקדש עברה לידי כוהנים שהשתייכו לפרושים – והמעברים האלה שהיו מלווים בכאוס פנימי ובמלחמות אחים, היו החלק הקל והמתוק בכל החבילה. משום שהחלק הגרוע באמת הייתה העובדה שהארץ עברה מידי כובש אחד לידי כובש אחר, וכל כובש הטיל על האוכלוסייה הישראלית מיסים כבדים, ולפני לכתו השאיר אחריו הרס נוראי.
ורק נזכיר שבמהלך 800 ואפילו 900 השנים האחרונות נכבשה הארץ בידי מלכי אשור, בבל, פרס, יוון – ועכשיו רומי.
והשאלה היכן מסתתר אלוהים, האל הגדול שהנביאים הבטיחו בשמו "שביום הדין הגדול" הוא ייפרע אחת ולתמיד בעמים שכבשו את ישראל, שבו הוא יציל את בני עמו האהובים וישקם את עריהם ויפריח את אדמותיהם – – הנבואות האלה, שאלוהים מעולם לא טרח לקיימן, הציתו את אש המשיחיות בישראל.
היו חוגים שהאמינו לדברי הנביאים.
וישנם חוגים שמאמינים להם גם היום.
ואם ראשוני המתיישבים בקומראן היו אנשים שנמלטו מיונתן, הרי שאלה שבאו לאחריהם, כבר לא נמלטו מפני איש. הם הצטרפו לכת משום שהאש שהציתו הנביאים, בערה בליבם בעוצמה גבוהה במיוחד, ומשום שמלכתחילה האמינו שכל ההבטחות שהבטיחו הנביאים יתממשו אם רק יחזרו בתשובה וימלאו את מצוותיו של אלוהים – והיישום בפועל של האמונה הזו, הוא הסיפור של האנשים שהצטרפו לקומראן!
אלא שההבטחות שנתנו הנביאים בשמו של אלוהים, בעצם כן התגשמו.
רק שבהפוך.
הקללות שבהן קיללו את אויביהם, התקיימו בהם.
מלחמת קץ הימים, או מלחמת בני האור בבני החושך לא פרצה מקומראן, כי אם מרחבי הארץ. היא פרצה כתוצאה מכך שבגליל ובירושלים נמצאו קבוצות לא פחות משיחיות וקיצוניות שהחליטו למרוד בשלטון הרומאי ולהחיש את הגאולה המובטחת בדרך אלימה ורצחנית. והסיקריים, שלהם אנחנו צריכים להקדיש תוכנית מיוחדת, היו אחת מאותן קבוצות.
בשנת 66 לספ' הצטרפו האיסיים למרד הגדול שפרץ נגד הרומאים. יתכן שעשו כן משום שהגיעו למסקנה שמלחמת בני אור בבני החושך פרצה, ככלות הכל. אלא שהמרד שהסתיים שלוש שנים מאוחר יותר, הסתיים בניצחונם של בני החושך שהחריבו את בית המקדש והרגו את בני האור. ובמילים אלו תיאר יוסף בן מתתיהו את תבוסתם הנוראה:
המלחמה עם הרומאים חשפה את כוח נשמתם, אשר לא שב מפני כל. כי כאשר נדוש בשרם בגלגל (העינויים) ונמתחו כל אבריהם, וכאשר נשרפו חיים, או נשחקו עצמותיהם וכל כלי-רצח עברו עליהם, ומעניהם נטלו עליהם לקלל את שם מחוקקם (הוא אלוהים) או לטמא את בשרם בדבר אשר לא יאכל, עמדו בניסיון ולא עשו אף אחת מאלה, גם לא התחננו אל מעניהם ולא שפכו דמעות לפניהם, רק נשאו את ייסוריהם באור-עיניים ולעגו לאנשים אשר הקריבו אליהם את כלי-המשחית, ובשמחה השלימו את נשמותיהם לאלוהים, כי הוא ישיבן להם בקץ הימים. (מלחמות, ב, ח,י)
עדות לכך שאנשי הכת הצטרפו למלחמה נלמדת גם מכך שהם גנזו בכדי חרס את המגילות היקרות שכתבו והחביאו אותן במערות שבמצוק התלול. עדות כתובה שאותה יקרא אלוהים ביום הדין הגדול, שתוכיח את צדקתם, את יושרם ואת דבקותם בכל חוקי התורה. עדות שהם ראויים להיות הראשונים להיוושע בעידן אחרית הימים ולעמוד בשנית בראש בית המקדש והעם.
ראייה נוספת לכך שניספו, היא העובדה שהם מעולם לא חזרו למערות לקחת את המגילות היקרות שהטמינו בהן. והמגילות שכתיבתן הייתה מפעל ענק שעמד במרכז חייהם, נשתכחו ואבדו, עד שפיסת קלף קטנטונת שעליה כתובות מילים אחדות הוצגה בפניו של פרופ' אליעזר ליפא סוקניק, שהבין שחבורת גברים שחייתה לפני למעלה מ-2000 שנים מספרת לו ולכולנו את סיפורה הלא יאמן.
